שבחי הבן איש חי-הנהגתו בקדושה · נו. ראשון אחרון המתנגדים
מספרים, כי יהודי אחד נשלח לבגדאד מארץ אחרת כדי לשמש כמורה בבית הספר 'אליאנס'. עת הגיע, החל מתערב בענייני הקהילה והיה מחווה דעתו בכל דבר ודבר, כאילו היה אחד הרבנים. בראותו כי לא היו מתייחסים לדבריו ואף לא נתנו לו מקום של כבוד לחוות דעתו, כתב בעיתון "המגיד", שיצא לאור בירושלים, דברי זלזול בתקנות הקהילה שעשה הבן איש חי זיע"א וכן זילזל בכבודו, בעוד הוא כותב שהוא מזמין אותו למשפט מעל דפי הגליון, אל מול עיני הקוראים. ככל הנראה היה יהודי זה כל כך ממולח עד לכדי שהכתבה ששלח לעיתון היתה ארוכה מאוד, המדברת כביכול על ההיסטוריה של יהודי בגדאד, ביודעו שככל שהכתבה תהיה ארוכה יותר – כך היא תתפרש על פני יותר ויותר גיליונות, וכך אם יכתוב דברי נאצה על הבן איש חי רק לקראת סוף הכתבה – כבר לא יבדקו אותם מדפיסי העיתון החרדים, שכן אלו דברי המשך בסך הכל לכתבה ההיסטוריונית, ויכניסו לעיתון מבלי משים לב לכתוב. קרוב לשלושים גיליונות, שיצאו מידי שבוע ונשלחו לרחבי העולם היהודי בתפוצות, הביאו בפני הקוראים את דברי המרמה. ומשהתפרסם הגיליון ובו דברי הנאצה על הבן איש חי, קם קול מחאה אדירה בבגדאד, וכעשרים ושבעה מרבניה הגדולים יצאו במכתב חריף לעורכי העיתונים "המגיד" ו"הלבנון" בארץ ישראל וכן לרבנים הראשיים בארץ ישראל, בו הם מוחים על הפרסום המתועב. לא חסכו הם אף מלענות אחת לאחת על כל טענות המנאץ. אחר כך, הטילו החכמים חרם על אותו יהודי מנאץ, ולא-עלינו, ממש באותה תקופה נפטרה אמו, ונאלץ הוא לשבת שבעה בבגדאד. אך החרם היה כה חזק, עד שלא היה אפילו אחד שבא לנחמו תוך שבעת ימי האבלות. משראה כך ביקש לפרסם דברי התנצלות – אך זה כבר לא ניתן לו, ובצר לו פנה אל החכמים ראשי הקהל וביקש לשוב בתשובה. ומספרים, כי בכל אותה תקופה לא ענה הבן איש חי להתקפות חסרות השחר, ולמקורביו היה מרגיע ואומר, כי ודאי כל זה משמים בא, לכפרת העוונות.