אור ברסלב
שארית יעקב (דניזון) חלק א שו"ת חו"מ › סימן כו

שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון

שו"ת חו"מ · סימן כו

שו"ת חו"מ

שאלה

באיש אחד שקנה חפץ מחבירו ונתן לו כסף לבד בלא שום קנין אחר ואחריו בא רעהו לקנות ג"כ את החפץ הנ"ל ומכר לו המוכר בקנא"ס ואח"כ בא הלוקח הראשון ותבע לו את החפץ וא"ל המוכר כי מכר לאיש אחר בקנין גמור ואילו ידע שהלוקח הראשון יבוא עמו בדינא ודיינא לקבל מש"פ לא הי' מוכר להשני מה דינו:

תשובה הנה יש בהשאלה הזאת שתי חקירות לחקור בזה הראשונה אם מעשה המכירה שמכר המוכר את החפץ להשני מיקרי חזרה או לא. ואם מקרי חזרה ממילא הדין שיוכל לחזור כמו שתקנו חז"ל שע"י קנין כסף לבד יכולים לחזור כמבואר הדין בחו"מ סי' קצ"ח וסי' ר"ד אולם אי נימא דמעשה המכירה לא מיקרי חזרה גמורה אז נופל בה חקירה שני' אם מה שהפקיעו חז"ל קנין כסף לא הפקיעו לגמרי כ"א שנתנו רשות לחזרה ולקבל מש"פ ומאז בטל הקנין אבל קודם החזרה יש להלוקח קנין בהחפץ. וע"כ קנין השני מה שמכר להלוקח שני לאו כלום הוא דנחשב כאילו מכר דבר שאינו שלו. או דאמרינן דלגמרי הפקיעו חז"ל קנין הכסף דלא קנה כלל אף קודם החזרה ואז ממילא חל קנין השני מה שמכר להלוקח השני בקנין המועיל מאחר דכשלו הוא נחשב:

והנה מצאתי בשו"ת אפריון דוד שהאריך לבאר שאלה כהנ"ל בסי' כ"ז ומסיק שם דלפי דעתו לא בטלו חז"ל קנין כסף לגמרי כ"א מחזרה וקבלת מש"פ ואילך אבל מקודם חזרה יש להלוקח קנין בהחפץ ולהמוכר בדמים. ואחרי אשר עברתי בין בתרי אמרותיו ועיינתי בכל ראיותיו. ומצאתי לפי ענ"ד שאינן מכריעות ונ"ל להביא ראיות היפך מדבריו וע"כ אציגם בזה אחת אחת כסדרם כפי מש"כ שם ואבאר את אשר עמדי חל"י ואבקש מאלוקי יעקב שלא אכשל בדבר הלכה:

א) ראייתו הראשונה מדברי רש"י דב"מ מ"ח א' ד"ה קאי באבל כו' ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו אשה לר' יוחנן הוה קידושין כו' וכתב האפ"ד הנ"ל דלפי דעתו כוונת רש"י דבשניהם מקודשת לר"י בין שקידש המוכר בהמעות ובין שקידש הלוקח בהחפץ והיינו כגון שלקח הלוקח את החפץ בלי ידיעת המוכר וקידשה בו דבשניהם לר"י מקודשת וא"כ מוכח מזה דס"ל לרש"י דכ"ז שלא חזרו בהם יש להלוקח קנין גמור בהחפץ דאלת"ה אמאי מקודשת כיון דרבנן הפקיעו את קנין כסף דאורייתא לגמרי א"כ אינו שלו כלל ולא עדיף זה מהא דאמר ר"ג אמ"ר פסחים ו' ע"ב המקדש בחמץ מש"ש ולמעלה אפי' בחטי דקורדנייתא אין חוששין לקדושיו אלמא דמדאורייתא לא הוה חמץ כלל אפ"ה אינו מקודשת כיון דרבנן הפקיעו רשותו מהחמץ והפקר ב"ד הפקר וא"כ ה"נ דאף דמה"ת מעות קונות והוה החפץ שלו מ"מ כיון דרבנן הפקיעו את קנינו והפקר ב"ד הפקר א"כ אינו שלו כו' יעו"ש:

לענ"ד אינו ראי' כלל דלא דמי' כלל לר"ג א"ר כו' דהתם שאני דהתם באיסורא קא מיירי וכיון שאסרו החכמים מכח סייג עשו החמץ כעפרא דארעא וא"כ לא שוי' מידי ובמה תחל הקדושין וכמ"ש הב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ק נ"א דכל מחמת שגזרו חז"ל איסור הנאה אינה מקודשת כיון דאינו נותן לה כלום כו' יעו"ש וכ"כ התוס' בפסחים כ"ט א' ד"ה אין פודין כו' ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון שאמרו רבנן דאין פודין לא שוי' מידי עכ"ל יעו"ש. משא"כ הכא בענין תקנתם האף שהפקיעו רבנן קנין הכסף לגמרי מ"מ לא הפקירו ממונם. ועוד בחזקתם וברשותם במקחם כ"ז שלא חזר המוכר ומותרים להשתמש בהם כ"ז שלא חזרו ואסור לחזור והראי' דעליו לקבל מש"פ וא"כ גם החפץ בר דמים הוא ללוקח וע"כ אם קידש בו אשה מקודשת לר"י כיון דמה"ת מעות קונות לגמרי ועוד לענין חומרא דקדושין לא העמידו החכמים את תקנתם נגד ד"ת וכמ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' קצ"ח ס"ק ג' דאם קידש בהם מקודשת דלחומרא לא עקרו בתקנתם דברי תורה עכ"ל יעו"ש וכ"כ הש"ך בחו"מ סי' ר"ח דתקנתא דרבנן איננה גורם לשנות קנין ודין דאורייתא יע"ש:

ועוד מנין לו דכוונת רש"י כדבריו דקאי ג"כ באם קידש הלוקח בהחפץ ולצייר דמיירי שלקח בלא ידיעת המוכר דילמא כוונת רש"י דוקא באם קידש המוכר בהמעות. ומה שכתב האפ"ד שם ולענ"ד אין סברא לחלק ביניהם עכ"ל. הלא התוס' בב"מ מ"ג בד"ה מאי אירי' כו' מחלקי בהדי' בתירוצם השני וז"ל דלר"י ור"ה דא"ל דבר תורה מעות קונות לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות שיכול להשתמש בהם כיון דקונות מה"ת כו' עכ"ל ולכן אם קידש המוכר במעות מקודשת לר"י משא"כ בהחפץ שאין להלוקח שום זכות וקנין בהחפץ אפשר אם קידש בו הלוקח דאינה מקודשת לר"י וכסברת האפ"ר הנ"ל. וכן מצאתי בחידושי דרע"א זצ"ל לב"מ בדף מ"ח הנ"ל דכתב שם דמסתפקנא בכוונת רש"י הנ"ל אי דוקא על המוכר קאי רש"י שקידש בהמעות ולא בהלוקח עם החפץ ע"פ סברת התוס' הנ"ל לחלק בין המעות להחפץ. ועוד מוסיף שם חילוק אחר יעו"ש. ואי נימא דאפ"ד הי' מדקדק מלשון רש"י שכתב אם קידש בו אשה משמע דעל החפץ קאי דאי על הדמים היל"ל אם קידש בהם אולם לא על יסוד דקדוק קטן כזה אנחנו נבנה עליו בית:

ב) ראייתו השני' מדברי רש"י בב"מ ס"ג ע"א גבי ברייתא דר"א דבאם יש לו מותר שכתב רש"י שם ד"ה יש לו כו' ולא אמרינן דלאו כאיסרו הבא לידו היכא דיש לו דזכה בי' האי מהשתא ואע"ג דלא משך כי מוקרי ברשותו מוקרי ולא הוה ריבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במש"פ עכ"ל. וא"כ מוכח מדבריו דיש להלוקח זכי' וקנין בגוף החפץ דאל"כ איסור רבית היאך נפקע עכ"ל יעו"ש:

לענ"ד ליכא ראי' כלל די"ל כיון דהתם בדרך מכירה איירי ואחר שהגיע זה"פ אינו רק איסור מדרבנן ע"כ סגי במה דמועיל הקנין מעות אף מדרבנן לענין קבלת מש"פ דהם אמרו והם אמרו וכדדייק רש"י בלשונו ולא הוה רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במש"פ. ור"ל דאך בזאת לבד דאם חזר יש לו מש"פ הקילו חכמים בדבריהם באיסור ריבית דרבנן וכ"כ התוס' בב"מ ס"ב ב' ד"ה אע"פ כו' דאע"ג דלא משך החיטין אין זה ריבית כיון שאם הי' בא מוכר לחזור הוה קאי במש"פ ולכך חשיבי כנתייקרו ברשות הלוקח עכ"ל הרי דייקו התוס' נמי הטעם דהוה קאי במש"פ אף דאין להלוקח זכות וקנין בהחיטים מ"מ סגי בריבית דדבריהם במה שאסור להמוכר לחזור ולקבל מש"פ כהנ"ל:

ועוד תמהני איך לא ראה החוות דעת שכתב ביו"ד סי' קס"ג על מה שהביא הט"ז שם טעם דרש"י הנ"ל וכתב עליו דזה ניחא רק לד' המחבר שפסק בחו"מ סי' קצ"ט וסי' ר"ד דמלוה קונה דהא ברייתא דר"א הנ"ל במלוה קא מיירי ואיך יספיק טעם דרש"י לד' החולקים דס"ל דמלוה ל"ק וכתב שם הח"ד דצ"ל הטעם כש"כ הראב"ד פ"ז דמכירה והתויו"ט דלענין ריבית הקילו ועשו שאינו זוכה כזוכה והביא ראיות לזה יעו"ש וא"כ עינינו רואות מגדולי הראשונים דאף במקום שלא קנוי אף למש"פ כגון במלוה לד' החולקים דס"ל דל"ק כלל הקילו איסור ריבית דדבריהם משום שעשו שאינו זוכה כזוכה ומכ"ש די"ל דס"ל לרש"י ותוס' דסגי להפקיע איסור דדבריהם בקנין דאם יחזרו יקבלו מש"פ כהנ"ל:

ג) עוד כתב שם וז"ל וכן מפורש לענ"ד בדברי הרמב"ם סופ"ט דה' תרומה שכתב דבין כהן שקנה פרה מישראל בכסף או ישראל שקנה פרה מכהן בכסף אינה מאכילה כרשיני תרומה ע"כ אלמא דאף מגוף החפץ לא עקרו החכמים הקנין כסף דאורייתא עכ"ל יעו"ש ג"כ נראה דלאו ראי' היא כלל ואם נעמיק להבין דברי הרמב"ם הנ"ל מלבד שלא תצא ראי' לדבריו כ"א יהי' מוכח להיפך:

וע"כ נעתיק לשון הרמב"ם וז"ל שם יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילה בתרומה שד"ת מעות קונות כמו שיתבאר בה' מו"מ ואם מכר ישראל פרתו לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל ולכאורה דברי הרמב"ם סתרי אהדדי דלפי דבריו ניחא מ"ש הרמב"ם ברישא שאם מכר הכהן פרתו לישראל בק"מ דאסור להאכילה בתרומה משום דגם החכמים לא הפקיעו קנין החפץ מהלוקח טרם שחזרו. כמו שמסיק הרמב"ם טעמו שד"ת מ"ק. וא"כ הוה כפרתו של ישראל. אבל קשי' מה שמסיק בסיפא דאם מכר ישראל פרתו לכהן בק"מ לא תאכל בתרומה אמאי הרי ברישא כתב דנחשב ע"י ק"מ כפרתו של הלוקח וא"כ במכר ישראל פרתו לכהן ה"ל ע"י קנין מעות כפרתו של כהן אמאי לא תאכל בתרומה אלא ע"כ צ"ל בהיפך דהרמב"ם ס"ל דאף טרם חזרה הפקיעו חז"ל קנין המעות לגמרי ואין להלוקח שום קנין בגוף החפץ. ומעתה יהי' מיושב דברי הרמב"ם לנכון. דהנה יבואר ממתני' דפי"א דתרומות משנה ט' דבעינן שני דברים לענין אכילת תרומה חדא דיהי' קנין כספו והשני' שע"י האכילה יהנה הכהן ממנה ולא שיבוא הנאה לישראל כמבואר בהרב ב' שם. ולפ"ז ה"פ דבתחלה כתב שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח ור"ל א"כ לפי דעת חז"ל שהפקיעו קנין כסף לגמרי אף קודם חזרה והוה עוד הפרה של כהן ונחשב קנין כספו מ"מ אסור להאכילה בתרומה וע"ז מסיק שד"ת מ"ק כמו שיתבאר בה' מו"מ ור"ל דשם מבואר כיון שד"ת מ"ק א"כ אסור להחזיר ועליו לקבל מש"פ וא"כ לא יהנה הכהן ממה שמאכילה כיון דע"פ הדין אסור לחזור וממילא יחזיק הישראל. ואח"כ כתב בסיפא ואם מכר ישראל פרתו לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך משום דכבר מובן מדבריו דרישא דחכמים הפקיעו לגמרי קנין המעות ואין להלוקח אף בטרם חזרה שום קנין על החפץ וממילא מובן דהפרה עוד לא נחשב כקנין כספו של כהן. וע"כ אסור להאכילה עד שימשוך וא"כ אדרבה מוכח מד' בהיפך כהנ"ל:

ד) וגם מדברי התוס' דע"ז ס"ג א' ד"ה והא מיחסרא משיכה כתבו וז"ל ואפי' לר"י דס"ל דד"ת מ"ק הכא גבי אתנן לא קנה כיון שהפקיעו כו' ולא דמי לההיא דפ' הזהב נתנה לסיטון מעל שקנית הכסף מועיל דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ"ל. ופירוש התוס' הנ"ל. כבר ביאר המהר"מ לובלין דהתוס' ס"ל לחלק דמהחפץ הפקיעו החכמים הקנין לגמרי אפי' לחומרא ע"כ שפיר לענין אתנן דפריך והא מחסרא משיכה אף דס"ל לר"י דמ"ק דב"ת. מ"מ הכא גבי אתנן לא קנתה את הטלה והוא החפץ משום דכיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קנה. ר"ל דלא קנה כלל ואוקמי' אמשיכה גם ממנה הפקיעו הקנין מהטלה ואין כאן אתנן כלל. והדר קאמרי התוס' ול"ד לההיא דפ' הזהב דנתנה לסיטון מעל. וקשי' לכאורה אמאי מעל דהא רק קנין מעות הוא. וע"ז תירצו שקנית הכסף מועיל. ור"ל לענין המעות של הקדש שנתן להסיטון לא הפקיעו החכמים שלא יקנה המוכר המעות. כיון דמה"ת מ"ק ויצא לחולין וע"כ מעל יעו"ש. ובאמת יפה פירושו דהחילוק בין המעות להחפץ כבר חילקו התוס' בב"מ מ"ג א' ד"ה מאי אירי' בתירוצם השני כמו שהבאתי לעיל באות א' יעו"ש. וא"כ גם מד' התוס' מוכח דלא כד' האפ"ד ואף כי בעצמו מביא שם דברי התוס' הנ"ל. וע"כ כתב שם דפי' המהר"מ לובלין הנ"ל הוא דחוק והאריך לפרש פי' אחר בתוס' הנ"ל. אך מה לנו לרחק את הפי' של מהר"מ הנ"ל דמשוה לו דברי התוס' דע"ז הנ"ל בסברת התוס' דב"מ הנ"ל. וללכת בדרך רחוקה לפרש באופן אחר:

ה) עוד כתב האפ"ד וכן מוכח מדברי הש"ס עצמו. דמקשה בב"מ מ"ח לר"י מברייתא דנתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן כו' אבל ספר דבעי למימשך כו' ולכאורה איך מקשה כ"כ בפשיטות אולי גם לענין הדמים תקנו דלא יקנה. וא"כ אמאי ימעול הא לא יצא המעות עדיין מרשות הקדש. וגם להשתמש בהם אסור לחד תירוצא בתוס' ב"מ מ"ג הנ"ל. אע"כ כמו"ש דכ"ז שלא חזרו בהם יש להם קנין כנ"ל עכ"ל:

נ"ל ג"כ דלאו ראי' היא כלל. דהנה לפי תירוצם השני שבתוס' הנ"ל. אין מקום לקושייתו דיש הוכחה דלענין הדמים גבי מוכר לא הפקיעו חז"ל הקנין ומותר המוכר להשתמש בהם. דאלת"ה תהדר קושי' התוס' דשם מה הועילו החכמים בתקנתם דמעתה יאמר לו נשרפו מעותיך בעלי' וע"כ תירצו דלר"י דס"ל דמעות קונות מה"ת לא הפקיעו כח שיש לו להמוכר במעות כו' ולא מ"ל נשרפו מעותיך בעלי' יעו"ש. ולפ"ז מקשה הגמ' שפיר לר"י אמאי מעל. כיון שיצאו מרשות הקדש לרשות המוכר שמותר להשתמש בהם:

ואף לתירוצם הראשון שבתוס' הנ"ל דס"ל דאסור להשתמש בהמעות. אפ"ה ג"כ יש לישב קושיתו לפי מ"ש הגרע"א ז"ל בחידושיו שם בב"מ הנ"ל. שביאר דברי התוס' דע"ז ס"ג ד"ה והא מיחסרא כו' הנ"ל שהקשו ולא דמי לההוא דפ' הזהב נתן לסיטון מעל כו' דהקשה אמאי לא נקטי התוס' להקשות מקודם לזה מהא דמקשה רבא דוקא בלן כו' אבל ספר דלא מחסרא משיכה לא מעל עד שימשוך ש"מ כר"ל דמעות אינן קונות אפי' מה"ת. דאי לר"י דאמר מה"ת מ"ק ימעול אף דהפקיעו החכמים הק"מ ואלו גבי אתנן קאמר בגמ' דלא מיקרי אתנן. אף דמה"ת מ"ק משום דחכמים הפקיעו. ומתרץ משום דמקודם יש לפרש דברי רבא ע"פ מ"ש הנ"י בשם הראב"ד הובא ג"כ בשו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעי' ו' יעו"ש דשכירות מטלטלין דלא שייך הטעם דנשרף ולא טרח ומציל כיון דגופו שלו העמידו חכמים עד"ת דמ"ק. וא"כ י"ל דהכי דייק רבא דוקא בלן. אבל ספר דהוה כשוכר את התספורת לספר בו לא מעל, והיינו ע"כ כר"ל דד"ת אין מ"ק. ואף בשכירות מטלטלין כן. אבל לר"י כיון דד"ת מ"ק. וממילא בשכירות אוקמי' על ד"ת אמאי לא מעל. ולזה נקטו התוס' להקשות אך מנתן לסיטון מעל דהתם מיירי במכירה ממש ולא בשכירות יעו"ש וכן מצאתי בהנתיבות בסי' של"ג ס"ק א' דפי' דראי' רבא בב"מ הנ"ל קאי משכירות וכמו שכתב הגרע"א ז"ל כהנ"ל יעו"ש. ולפ"ז אין מקום לקושי' האפ"ד הנ"ל דלתי' הראשון שבתוס' ב"מ הנ"ל עיקר ראי' רבא משכירות כמ"ש הגרע"א והנתיבות הנ"ל:

ו) ועוד כתב האפ"ד ראי' וז"ל וכן מוכח לענ"ד ד' כל הראשונים דהא הרז"ה ס"ל דהיכא דאיתנים החפץ איתניס ללוקח ולא מהני חזרה אחר האונס. ואף שהרמב"ן והרא"ש וכל הראשונים השיגו עליו מ"מ בזה דמוכרח לומר דס"ל להרז"ה דחכמים לא עקרו את קנין המעות לגמרי בזה לא השיגו עליו עכ"ל ע"ש:

אין מקום לראייתו הלא י"ל דבהכי גופא תלי' השגתם ופלוגתתם דלד' הרז"ה דס"ל דאיתניס ללוקח ממילא מוכח דס"ל דחז"ל לא עקרו קנין המעות בטרם חזרה וקבלת מש"פ. משא"כ לשיטת הראשונים הנ"ל דהוכיחו מסוגי' דחולין פ"ג דפריך על מת לוקח. והא לא משיך כו' ש"מ דבק"מ לבד היכא דאיתנס החפץ איתנס להמוכר אז ממילא מוכח הטעם משום דהחכמים עקרו לגמרי את קנין המעות. אף קודם חזרה וקבלת מש"פ כדי שיטריח יותר להציל משריפה מדהוצרך אח"כ לשלם להלוקח הדמים דאלת"ה יקשה הטעם מ"ט ומדוע יחזור המוכר הדמים ללוקח בדאיתנס החפץ מאי ה"ל למיעבד אלא ש"מ כמש"כ:

ובהכי מיושב קושי' הכ"מ שהקשה על הרמב"ם בפ"ו דמעילה שפסק דאם קנה חפץ בדמים של הקדש ולא משך דלא מעל הא מסוגי' דב"מ מ"ח הנ"ל מוכח מראי' רבא מדקאמר בלן. אבל ספר דמחסרא משיכה לא מעל עד שמשך דזהו רק לר"ל דס"ל דמה"ת מעות לא קני כ"א משיכה. משא"כ לר"י דקיי"ל כוותי' דמה"ת מ"ק לא בעינן משיכה ומעל. ואיך פסק הרמב"ם דלא מעל והניח בצ"ע יעו"ש:

ולפי מש"כ מיושב שפיר די"ל דרבא ס"ל כד' הרז"ה דאיתניס ללוקח. וע"כ סברתו דחז"ל לא עקרו לגמרי את קנין המעות טרם חזרה וקבלת מש"פ כהנ"ל וע"כ שפיר הוכיח מהברייתא הנ"ל דמוכח דספר דמחסרה משיכה לא מעל עד שמשך וע"כ הברייתא אתי' כר"ל דאי לר"י הי' הדין דמועל אף בלא משיכה כיון דד"ת מעות קונות וגם חז"ל לא הפקיעו לגמרי כהנ"ל. משא"כ אליבא דאמת דמוכח מסוגי' דחולין הנ"ל. דהיכא דאיתניס החפץ איתניס להמוכר. וע"כ הטעם דס"ל לר"י דחכמים הפקיעו לגמרי קנין המעות. וה"ה לענין מעילה. גם ר"י מודה דלא מעל עד שימשך כהנ"ל. ובזה מתורץ ממילא קושי' התוס' שם בב"מ ד"ה בלן כו' וא"ת וכי איתותב ר"י ממתניתין כו' דבאמת לר"י גופא מתורץ כמו שכתבנו לעיל. וממילא גם קושי' הכ"מ על הרמב"ם מתורץ דהרמב"ם אזיל לשיטתו דפסק כהרי"ף בפ"ג דמכירה ה' ו' וז"ל דהיכא דנתן דמי המקח. ונאנס מהמוכר ואע"פ שיש עדים שאבד באונס ולא הי' במוכר כח להצילו דחייב המוכר לשלם משום שתקנו החכמים משיכה עכ"ל. וא"כ מוכח ג"כ מדבריו שהטעם מה שאיתניס דחייב המוכר לשלם משום שתקנו החכמים משיכה. ור"ל דעקרו קנין המעות לגמרי אף בטרם חזרה וקבלת מש"פ. וכמו שהוכחתי ג"כ לעיל מדברי הרמב"ם באות ג'. וע"כ פסק שפיר לענין דלא מעל עד שימשוך דגם ר"י מודה לזה כמ"ש לעיל שעוד לא יצאו המעות כלל מרשות הקדש בטרם שמשך כיון שעקרו לגמרי את קנין המעות וכמ"ש לעיל:

וכעין זה מצאתי לרבינו הגר"א זצ"ל בביאורו לחו"מ בסוף סי' קצ"ד ס"ק י"א וז"ל ומש"כ הרמב"ם ואם מן הישראל לא מעל. ואע"ג דסוגי' דב"מ שם דלר"י דד"ת מ"ק מעל. מ"מ סוגי' דע"ז ס"ג א' משמע כיון שהפקיעו חז"ל ק"מ בלא משיכה אינו כלום אף לדבר שהוא מדאורייתא. וא"צ למה שחילקו התוס' שם בע"ז ד"ה והא כו' ולא דמי כו' וכן מתורץ מ"ש התוס' ב"מ מ"ח ד"ה בלן וא"ת וכי איתותב ר"י כו' עכ"ל הזהב יעו"ש:

ז) ואחר אשר בארנו שהדין היכא דאיתניס אם חייב המוכר לשלם תלי' בסברא אי נימא דחז"ל הפקיעו לגמרי קנין הכסף אף בטרם שחזר וקיבל מש"פ יצא לנו כי הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש וכל גדולי הראשונים דס"ל דאיתניס החפץ איתניס להמוכר ממילא נשמע דס"ל דחז"ל הפקיעו לגמרי קנין המעות כהנ"ל מלבד הרז"ה דס"ל דאיתניס החפץ איתניס להלוקח כהנ"ל הוא ס"ל דבטרם החזרה וקבלת מש"פ לא הפקיעו קנין המעות וכן יש לנו להביא ראי' מד' רש"י דלא ס"ל כד' הרז"ה. מדברי רש"י בב"מ מ"ח ד"ה אבל כו' הנ"ל דהוצרך לחפש הנ"מ בין ר"י ור"ל לענין קדושין ולא פירש הנ"מ לענין ממונא גופא באם נשרף החפץ באונס בהמוכר דזה מילתא דשכיח דלר"י חייב המוכר לשלם ולר"ל פטור המוכר ש"מ דלא ס"ל כהרז"ה. ושוב מצאתי בהרמב"ן במלחמות שהשיג על הרז"ה הנ"ל מהא דלא קאמר הגמ' גופא שם בב"מ הא"ב בין לר"י ור"ל. באם שנשרף מהמוכר אם חייב לשלם. ש"מ דלא כהרז"ה. ומכ"ש דעל פירש"י שכתב הא"ב בין ר"י ור"ל לענין איסורא לקדושין ולא קאמר הא"ב לענין ממונא גופא כהנ"ל ש"מ דרש"י ס"ל דלא כהרז"ה וא"כ ממילא נשמע מרש"י דס"ל דהחכמים הפקיעו לגמרי קנין המעות אף בטרם החזרה וקמש"פ כהנ"ל דלא כמ"ש האפ"ד וכמש"כ באות א' ואות ב':.

ח) והא דכתב בהגהת אשרי דממשמעת רש"י בב"מ מ"ז ע"ב בד"ה כך תקנו כו' שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי כו' משמע אבל אחר שריפה אינו יכול לחזור בו. ואיתניס להלוקח. וזה ד' הרז"ה יעו"ש בפ' הזהב בהרא"ש סי' ח' בהגהת אשרי הנ"ל. וכן מצאתי ג"כ בב"י סי' קצ"ח ס' י"ד. וסי' ר"ד ס"ק ט' יעו"ש א"כ קשה דלפמ"ש סתרי דברי רש"י אהדדי ומצאתי בפני יהושע שהביא בשם הרמב"ן דמרש"י פרק הנזקין בגיטין נ"ב ד"ה נשרפו. משמע דס"ל דלא כהרז"ה וכ"כ הנ"י בד' רש"י וע"כ מתרץ ד' רש"י דב"מ מ"ז הנ"ל לתרץ כדברי הרמב"ן יעו"ש. וכן מצאתי ברש"י בקדושין כ"ח ד"ה שמא יאמר כו' להכי אוקמינהו ברשותו להיות הפסד השריפה עליו כו' וזהו כד' הרמב"ן בד' רש"י. ולפ"ז דברי רש"י שרירין באין סתירה:

ט) ומעתה נחזור לענין שאלה הנ"ל דיצא לנו הדין מכל הראשונים כהנ"ל דאף בטרם חזרה וקמש"פ אין להלוקח שום קנין בהחפץ. וא"כ ממילא אם הלך המוכר ומכר בסתם את החפץ ללוקח שני בקנין המועיל במשיכה או בקגא"ס שהלוקח שני זכה את החפץ. שוב מצאתי בהרמב"ן במלחמת בריש ב"מ גבי מו"מ וליחזי זוזי ממאן נקט וז"ל ואפי' נקט מפלוני בפני עדים נאמן לומר לחבירו מכרתי מקודם או אח"כ וקנה גופו של טלית במשיכה או בחליפין שכיון שהודה לו נוטל טליתו והוא ידין עם האחר ויקבל מש"פ עכ"ל הרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ן הנ"ל דאף שמכר מראש לאחד בקנין מעות לבד ואח"כ מכר בסתם לשני בקנין חליפין וכדומה זכה השני וכמ"ש. וכן מוכח מדברי התויו"ט הובא בש"ך חו"מ סי' רכ"ב ס"ק ב' ומהש"ך שם יעו"ש. וכן מוכח מד' הרמ"ה שהביא הטור בחו"מ סי' קפ"ג וז"ל כתב הרמ"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין לי' מסתמא קני' ראובן משעת משיכה כו' ודוקא כו' אבל אם חזר שמעון ואומר שקונה לעצמו אפי' אם חזר בין מ"מ למשיכה קנה כיון שמעות אינן קונות נמצא שעדיין לא קנה ראובן כו' עכ"ל ש"מ מדבריו דאף קודם חזרת המוכר וקמש"פ. ג"כ ליכא שום קנין להלוקח בהחפץ וכמ"ש לעיל ומכל הנ"ל מוכח דלא כמש"כ האפ"ד הנ"ל:

י) ובהכי מיושב תשובת מהר"מ אלשי"ך סי' י' וספר אבקת רוכל שהקשה האפ"ד הנ"ל עליהם וז"ל שם במעשה שקנה ראובן משמעון סחורה המונחת בספינה בלא משיכה רק בדמים לבד. ואח"כ מכר ראובן הסחורה ללוי ג"כ בדמים לבד. ואח"כ הלך לוי באותה ספינה למחוז חפצו עם הסחורה הנ"ל. ובאמצע הדרך טבעה הספינה עם הסחורה. ופסק דלוי יוכל לחזור על ראובן ולתבוע מעותיו כיון שקנה רק בדמים לבד וכ"כ יכול ראובן לתבוע משמעון המוכר כו' וכתב שם דאף אם הי' ראובן הקונה משמעון הי' מקנה ללוי הסחורה בקאג"ס ג"כ לאו כלום כיון שאין לראובן בגוף הסחורה שום קנין. וכתב האפ"ד עליהם וז"ל ואחר המחילה הראוי' מעצמותיהם הקץ. לענ"ד כל דבריהם באותה תשובה אינן אלא תימא חדא דאמאי לא יוכלו המוכרים לומר קים לן כרש"י והרז"ה דלאחר האונס לא יכול הלוקח לחזור בו עכ"ל יעו"ש:

ועתה אומר אחר מחילת כבודו דבריו תמוהים דכבר הוכחנו מכמה דברי רש"י דלא ס"ל כד' הרז"ה אלא דס"ל כד' הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש ושארי הגדולים דהיכא דאיתניס החפץ איתניס להמוכר וחייב לשלם המעות כהנ"ל. וא"כ ד' הרז"ה הוא ד' יחיד וקיי"ל דיחיד נגד רבים אין יכול לומר קים לי כמ"ש הב"ש באה"ע סי' נ"ג סק"י יעו"ש. וכ"כ הנתיבות בסוף סי' כ"ה בדיני תפיסה שלו בסי' כ' יעו"ש:

ועוד ראי' גם מתשובת מהר"מ אלשיך הנ"ל ואבקת רוכל ממה שכתבו בהדי' טעמם כיון שאין לראובן בגוף הסחורה שום קנין עכ"ל. הרי אף בטרם החזרה וקבלת מש"פ הפקיעו החכמים את קנין המעות. ואין להלוקח שום קנין על החפץ רק יש לו הזכות מה שהמוכר אסור מלחזור ועליו לקבל מש"פ וזהו כמ"ש לעיל בראיות ברורות:

ולפמ"ש יש לפשוט מה שנסתפקתי ג"כ באחד שקנה מחבירו חפץ בקנין מעות לבד ומת המוכר והיורשים חוזרים מן המקח. אם הם יכולים לחזור ממה שעשה אביהם בקנין מעות ולא חזר ולא קבל מש"פ

ואם נימא דיוכלו לחזור אזי יש לחקור אם הם מחויבים לקבל מש"פ. אבל לפמ"ש ובארתי לעיל דאף קודם חזרה וקבלת מש"פ אין להלוקח שום זכות וקנין בהחפץ א"כ בוודאי יכולים היורשים לחזור מן המקח אחרי אשר החפץ עודנו עומד בחזקת אביהם. ואין להלוקח שום זכות בחפץ כהנ"ל. וממילא מסתברא דגם הם פטורים מקבלת מש"פ כיון דהם לא מכרו כלל לא שייך בהם שלא עמדו בדיבורם ולקלל להם בחנם. וכמ"ש הב"י בסי' קפ"ב גבי קנין מעות ע"י שליח יעו"ש:

ואין לומר דעליהם מצוה לקיים דברי המת דגם זה אינו דזה הדין אינו אלא שהושלש ע"ז לשם כך ולא כשהם בידו כמבואר בחו"מ סי' רנ"ב סעיף ב' בהמחבר והרמ"א יעו"ש. ועוד יותר מבואר שם ברמ"א הנ"ל דאפילו מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ומת ולא נתן יורשיו פטורים. ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת. וכתב שם הסמ"ע הטעם כיון דלא צוה להיורשים ליתן כו' יעו"ש. וה"ה או כ"ש בנידן דידן דלא צוה להיורשים לתת להקונה ולא הי' באביהם רק דברים בעלמא וקבלת המעות דלא נחשב לקנין כלל. כיון שהפקיעו חז"ל כמ"ש לעיל דהדין דהיורשים פטורים בלי שום קבלת מש"פ כמ"ש לעיל:

שוב מצאתי כעין חקירה הנ"ל בשו"ת שפת הים. להגאון אב"ד דיאנישאק שליט"א. ומסיק שם בקוצר כיון דיש בקנין מעות מש"פ אצל אביהם לא פקע זה אצל היורשים וחייבים במש"פ יעו"ש:

ולענ"ד נראה כמ"ש דאמאי לא פקע הכי זה גרע ממה שמבואר בשו"ע חו"מ סי' ס"ט סעיף ו' דאם ראובן הוציא פסק על יורשי שמעון שאביהם נתחייב לו שבועה על עסק תביעת ממון כו' דפטורים היורשים אף בלא שבועה ופי' שם הסמ"ע ואפילו אם ידוע שלא נשבע אביהם אפילו הכי פטורים כיון דלא הי' אביהם חייב ממון ודאי. ואיכא למימר אם הי' חי הי' נשבע כו' ע"ש וכן כ' הש"ך שם. וא"כ ה"ה בנידן דידן די"ל ג"כ אולי אם הי' חי הי' ג"כ חוזר והי' מקבל מש"פ דפטורים היורשים מקבלת מש"פ כהנ"ל:

תוכן העניינים

שארית יעקב (דניזון) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה