אור ברסלב
שארית יעקב (דניזון) חלק א שאלות ותשובות או"ח › סימן ו

שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון

שאלות ותשובות או"ח · סימן ו

סימן ה

שאלה

אי שרי לסכך הסוכה בעצי ערלה או לא:

תשובה

הנה איתא בשו"ת נוב"י כעין שאלה הנ"ל. במהד"ת סי' קל"ג. בסוכה שסיככוה בעצי אשירה וכתב שם דבאשירה של משה הא ודאי פסולה דכתותי מיכתת שיעורה. וסוכה צריכה שיעור ז' טפחים אלא דשקיל וטרי שם אף בלא אשירה היכא שאסור בהנאה בלבד. ג"כ יש לאסור מטעם שמלבד הנאת המצוה. איכא הנאת הצל או משום מצוה הבאה בעבירה יעו"ש. וא"כ ה"ה באם סיכך בעצי ערלה ג"כ עומדת לשריפה כמ"ש התוס' בסוכה ל"ה ע"א בתוס' ד"ה לכי כו' וא"ת אתרוג של ערלה ת"ל דמכתת שיעורי' דמצותו בשריפה יעו"ש. וכן איתא בשו"ת שער אפרים בשאלה ל"ח והובא ג"כ בש"ת באו"ח סי' תרע"ג ס"ק א' דכתב שם דנ"ח אסור להדליק בשמן של ערלה משום הטעם כיון שערלה אסור בהנאה והוא מן הנשרפים א"כ כתותי שיעורי' ונ"ח בעי שיעור כדאיתא בשבת יעו"ש:

אך יקשה על הני תרי גאונים הנ"ל מ"ש הגאון מהר"י מליסא ז"ל בספרו תורת גיטין באה"ע סי' קכ"ד ס"ק א' בפירושו לישב דברי הר"ן דהיכא אמרינן מכתת שיעורי'. רק בדבר דבעי שיעור ביחד ומחובר בשלימות כשופר ולולב. אבל בדבר שאף כתות כשר לא שייך מכתית שיעורי' והביא ראי' ע"ז מגמ' מנחות ק"ב ע"ב דפריך שם לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי. א"כ נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין הא עפרא בעלמא נינהו. דאמאי פריך דוקא לר"ש הא גם לרבנן איכא למפרך דהא גם רבנן מודי דהיכא דעומד לשרוף דאמרינן כתותי מכתית שיעורי' דטומאת אוכלין לטמא אחרים כ"ע ס"ל דבעינן שיעור כביצה. וא"כ אמאי מטמאין אחרים הא כתותי מכתת שיעורי'. ומזה הוכיח דכיון דבטומאת אוכלים שאפי' הם מפוררים מטמאי. א"כ לא שייך שם לומר כתותי מכתת שיעורי' כיון שאם אף כתות כשר. ולכך לא פריך אליבא דרבנן כ"א אליבא דר"ש כיון דאית לי' כשרוף דמי כמאן דליתא בעולם כלל דמי יעו"ש:

ולפ"ז אין לפסול בסיכוך בסוכה בעצי אשירה. או בעצי ערלה או להדליק בנ"ח בשמן של ערלה משום דכתותי מכתת שיעורי' כיון שבהם לא בעינן שיעור מחובר יחד. וכשר אפי' כתות:

והנה קושיית הת"ג הנ"ל בגמ' מנחות הנ"ל מצאתי בשעה"מ ה' גירושין בפ"ד ה' ב'. שהקשה כן ועוד הוסיף להקשות כעין קושי' התו"ג הנ"ל ממתני' דפסחים י"ד. דתנן התם. אר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח הלא תרומה טמאה קאי ג"כ לשריפה כמ"ש התוס' סוכה ל"ה הנ"ל. וא"כ לכ"ע הוי כתותי מכתת שיעורי' והוי כמו פחות מכביצה דאינו מטמא אחרים. וא"כ פשיטא שנוכל לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה. כיון שהטמאה אינה מטמאת כלל ע"ש אבל לפי מ"ש התו"ג הנ"ל. גם קושי' השני' של שעה"מ הנ"ל בפסחים הנ"ל. נמי מיושב כיון דבטומאת אוכלים מטמא אף בפירורים לא שייך כלל לומר מכתת שיעורי' כהנ"ל:

שוב מצאתי בספר אפריון דוד מהגאב"ד דזאגר ישן בשאלה ה' שהביא ג"כ שאלה הנ"ל. והשיג שם על ד' תו"ג הנ"ל. ואחרי אשר ראיותיו אינן מוכרחות אביאם בזה להשיג עליהם על כל אחת ואחת:

ראייתו הראשונה מהתוס' עירובין פ' ע"ב ד"ה אבל קורה כו' שהקשו אע"ג דלחי נמי בעי שיעור כו' שאני לחי כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו וכתב האפ"ד ואם איתא כד' התו"ג הנ"ל ה"ל להתוס' לחלק דשאני לחי דשם לא מפסלי מטעם כתותי. משום דלחי כשר אפי' בשברי שברים כדקיי"ל באו"ח סי' שס"ג סעי' ז'. ועוד הוסיף לחזק ראייתו. וכתב דגם ה"ר אברהם בתוס' שם לא הוסיף אלא דלכך בלחי כשר שהרי יוכל לדבק הכתותים בכותל. וא"כ הכתיתה אינה מזיק להשיעור עכ"ל. אבל אחר העיון לאו ראי' היא כלל דמנ"ל דהתוס' ס"ל דלחי כשר אפי' בשברי שברים. דהא דפסקינן בשו"ע הנ"ל דלחי כשר אפי' בשברי שברים זהו מקורו מהגמ' דהוא הוכיח דינו מהגמ' עירובין הנ"ל דהוקשה לו מ"ש קורה מלחי כקושיית התוס' הנ"ל וע"ז מתרץ לי' משום דלחי כשר אפי' בשברי שברים. וי"ל דסברתו ג"כ כסברת התו"ג הנ"ל. וי"ל דאה"נ זהו כתי' ה"ר אברהם בתוס' הנ"ל שפי' שיוכל לדבק הכתותים בכותל. אבל בתי' התוס' י"ל דעוד לא קים לי' דלחי יכשר אפי' בשברי שברים. ולכך הוצרך התוס' לתרץ דשאני לחי דלא בעי אלא שיעור זוטא כהנ"ל. ולפ"ז אדרבה לד' הגמ' וה"ר אברהם מוכח דס"ל כסברת התו"ג הנ"ל:

והא דפי' האפ"ד כוונת הר"ן בפ"ב דגיטין. דכוונת כתותי מכתת שאמרו בכ"מ. לא שאנו דנין הדבר על סופו כאלו עצם הדבר הוא ניכתית. דזה רק אליבא דר"ש דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמיא. משא"כ לרבנן דס"ל דאין אומרים דדנים על שם סופו אלא לדידהו ס"ל דכל היכא דקאי הדבר לשריפה. בטל חשיבות השיעור. וכאילו אין בם שיעור דמי' יעו"ש יפה כיון בזה אבל אשתמיטתי' את ביאור הגר"א ז"ל שם באה"ע סי' קכ"ד שהביא הרמ"א את הר"ן הנ"ל. שביאר שם ג"כ כוונת ופי' הר"ן הנ"ל ביתר ביאור דע"כ יש ט"ס בהר"ן וכפי הגהתו ביאר כסברתו הנ"ל. וזהו באמת לא כפי' התו"ג הנ"ל כוונת הר"ן הנ"ל:

אך עכ"ז כוונת הר"ן מ"ש מידי דבעי שיעור. אזי אמרינן כתותי. י"ל כסברת התו"ג מידי דבעי שיעור ביחד ובשלימות. ולא בשיעור דסגי בפרורים כהנ"ל:

וגם מ"ש שם האפ"ד הנ"ל להביא ראי' מגמ' יבמות ק"ג דפריך על ר"פ דס"ל בחליצה בסנדל המוחלט דפסולה ממתני דנגעים בית המוסגר כו' והמוחלט כו' וזו"ז מטמאין בביאה. ואי ס"ד כדמכתית דמי. והא בעינן והבא אל הבית וליכא. וכתב ע"ז האפ"ד ואי כד' התו"ג הנ"ל מאי פריך הא בכותלי בית המנוגע לא מצינו שום שיעור באבנים. אלא אף אם היו אבנים קטנים פחותים מכגריס כ"א. אלא שבהצטרף כלם יש בהם השיעור. ונראה הנגע עליהם טמא הבית. וא"כ כיון דסגי בפרורים ושברים. לא שייך בהו כלל מכחית שיעורי' לד' התו"ג יעו"ש. ונוראות נפלאתי ע"ז. כי מלבד שבמח"כ לא עיין בפי' הר"ש והרא"ש שם במתני' דנגעים שכתבו בהדי' שם במשנה ד' דשיעור האבנים לא מפורש במתני' אבל מפורש בתוספתא משא שנים עכ"ל. הלא עוד מגופא דמתני' מוכח דבעינן שיעור באבנים. אלא דלא מפורש כמה. דאל"כ לא שייך כלל הפלוגתא דתנאי דר"י ור"ע אי בעינן אבן אחת או שתים בכל כותל הלא אם באבן אחת היא מאבנים קטנים מצטרפין כשיעור שתי גריסין כד' האפ"ד. ומאי שייך להם לומר "אבן אחת או שתים" א"ו אבנים כמשמעו דבעינן אבנים מחוברים בשלימות יחד. אך במתני' לא מפורש השיעור כמה גדולים. ובתוספתא מפרש שיהי' כל אבן גדולה כמשא שנים. וע"ז שפיר שייך פלוגתתם דלר"י סגי באבן אחת בכל כותל. ולר"ע צריך שתים בכל כותל. ולפ"ז גם בבית המנוגע צריך שיעור בהאבנים כהנ"ל ושפיר פריך הגמ' לימא כתותי'. וע"ז משני א"ק כו':

והא דלא פריך הגמ' ונגמר מיני' מבית. כמו שפריך הגמ' לקמן גבי בגד. אשר ע"ז הדקדוק בנה אפ"ד הנ"ל עוד ראי' לסתור ד' התו"ג הנ"ל. י"ל בפשיטות משום דע"ז גם המקשן עלה בדעתו לתרץ איסור מטומאה לא ילפינן. ואיך נילף איסור סנדל מטומאת בית. משא"כ גבי בגד ס"ד דהמקשן דסנדל ג"כ חשוב כבגד. ואינו רק גילוי מלתא בעלמא. כמו דס"ל לרבא באמת דהכי הלכתא וכפירש"י שם בד"ה חליצתה כו' יעו"ש. וע"ז פריך ונגמר מיני' ומשני אעפ"כ איסור מטומאה לא ילפינן:

ובזה יתורץ ג"כ קושיית האפ"ד על פירש"י לקמן בד"ה חליצתה הנ"ל שכתב דלאו מילף הוא. כ"א גי"מ בעלמא כו' דא"כ סנדל של תקרובות עכו"ם ועה"נ נמי נילף משם. די"ל דלא גמרינן אלא מה שכתוב בנגעים היינו בגד. דאף שיש בו נגע מוחלט. מיקרי בגד. בין לענין טומאה. ובין לענין איסור. דע"ז שייך לומר דאך גי"מ בעלמא הוא. משא"כ היכא שיש בו ריעותא בעלמא דקאי לשריפה. כגון תקרובות עכו"ם. או עה"נ. בוודאי ע"ז י"ל איסור מטומאה לא ילפינן. משום דחידוש הוא:

איברא מתוס' דסוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו כו'. אנו יכולים להוכיח דלא ס"ל כד' תו"ג הנ"ל. מדכתבו שם בסופו וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טומאת אוכלים. ולא אמר כתותי מכתת שיעורי' עכ"ל ואי כד' התו"ג הנ"ל. דהיכא דלא בעינן השיעור ביחד בשלימות לא שייך לומר כתותי. א"כ גבי טומאת אוכלים קיי"ל ג"כ דמטמא אפי' כתותים כמ"ש התו"ג בעצמו ומאי קשה להו להתוס' לימא כתותי. א"ו דהתוס' ס"ל דאין חילוק כלל. אלא אפי' בדבר דסגי אפי' שברים. אך כיון דבעינן שברים כשיעור ביצה. א"כ בדבר שעומד לשריפה. אמרינן כתותי' שיעורא. ונחשב כאילו אין בו שיעור. ונחשב כחסר שיעור. וזהו כד' הנוב"י והשער אפרים הנ"ל:

והקושיא של התו"ג הנ"ל ממנחות ק"ב הנ"ל. אשר ממנה הוליד סברתו הנ"ל. וכן הקושי' אשר הקשה השעה"מ הנ"ל ממתני' דפסחים דאר"מ מדבריהם למדנו כהנ"ל. יש לנו ליישב ע"פ דאיתא בהגה"ה בשער אפרים סי' ל"ח הנ"ל. שמיישב קושי' תוספות דסוטה הנ"ל מכלאי הכרם כו' הנ"ל. ע"פ מה שכתבו התוס' בעירובין פ' ע"ב ד"ה אבל קורה כו' דלגבי לולב של מצוה החמירו אפי' ביום שני לפסול בשל אשירה ואמרינן כתותי כו'. ומשמע הא בדבר שאינו שייך למצוה לא אמרינן כתותי שיעורי'. ובזה מיושב קושי' התוס' הנ"ל. דלכך לא אמרינן בהם כתותי שיעורא. כי דוק גבי דברים שהם לצורך מצוה. כמו שופר של עכו"ם. לולב של אשירה. ומנעל של חליצה וקורה של אשירה למבוי וכיוצא בהם. החמירו לומר כתותי מכתית שיעורי' משא"כ בכלאי הכרם לטמא טומאת אוכלים מאי מצוה שייך בהם עכ"ל יעו"ש:

ולפ"ז סרה הקושי' של תו"ג מגמ' דמנחות ק"ב הנ"ל דלפריך גם לרבנן הא כתותי מכתית שיעורא דהא בטומאת אוכלין דנותר ופרה. מאי מצוה שייך בהם לומר כתותי כו' וע"כ פריך רק אליבא דר"ש דס"ל דכל העומד לשריפה כשרוף דמי'. וזה הוי כמאן דליתא בעולם כלל. היאך מטמא אחרים. וכן אין מקום עוד לקושי' השעה"מ הנ"ל. איך יכול תרומה טמאה. דקאי לשריפה. לטמא תרומה טהורה. הא מכתית שיעורא. הא בלאו מצוה. לא אמרו חכמים כלל כתותי מכתית שיעורא כש"כ בהגהה דשער אפרים הנ"ל. שוב מצאתי בשעה"מ הנ"ל. שהביא הגהת שער אפרים הנ"ל מה שתי' קושי' התוס' מסוטה הנ"ל וכתב עליו ואשתמיט מיני' סוגיא דיבמות ק"ג הנ"ל. דפריך לר"פ ממתני' דנגעים דתנן בית המוסגר כו' והמוחלט כו' וזו"ז מטמאין בביאה ואי ס"ד כדמכתת דמיא הא בעינן והבא אל הבית ומשני א"ק כו' והשתא כפי ד' בעל הגהה דש"א הנ"ל מאי קושי'. שאני התם גבי בית המוחלט. דאין בו סרך מצוה כלל. ומש"ה לא אמרינן מכתת שיעורא. דומי' דכה"כ דמטמא טו"א מה"ט עכ"ל יעו"ש:

נ"ל ליישב. דאיך נאמר שהביא הגהת בעל ש"א הנ"ל בעצמו מנעל של חליצה כהנ"ל וישכח מ"ש בגמ' בסוגי' דמנעל של חליצה. אלא דצ"ל. דהמקשן שהקשה שם מבית המוחלט לא ס"ד לחלק בכך. והא דלא משני הגמ' כסברתו כיון שאין בו סרך מצוה כלל. לא אמרינן מכתית שיעורא כהנ"ל. דאכתי יקשה סתמא דמתני' דנגעים. אליבא דר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי'. ואיך מטמא הבית בביאה. הא לדידי' נחשב הבית כאלו שרוף וליכא בית כלל בעולם. וע"כ עדיפא משני הגמ' אליבא דכ"ע דא"ק ונתץ את הבית. אפי' בשעת נתיצה קרוי בית. וזה נראה לי תירוץ נכון על קושי' ותמיהת השעה"מ עליו:

ואגב דאיירינן בדין דכתותי שיעורא. נייתא בזה. מה שהשיג הכ"מ בפ"ח דלולב ה"ט על הרה"מ דפסק היכא דחסרו השיעור. כשם שפסול ביו"ט ראשון. כך פסולין ביו"ט שני. וכתב עליו הכ"מ וז"ל צריך לי תלמוד מנין לו עכ"ל. ותמי' לי על התייר הגדול הזה. איך לא שת עיניו הבדולחים. שכן הוכיח התוס' בעירובין פ' ע"ב בד"ה אבל קורה הנ"ל ובסוכה ל"ה א' בד"ה לפי כו' וא"ת גבי לולב של אשירה כו' וי"ל דנקט דמכתת שיעורא כדי לפסול יו"ט שני עכ"ל הרי מוכח מהתוס' בהדי'. דהיכא שחסרו השיעור פסולין אף ביו"ט שני כד' ה"ה הנ"ל:

ומה שתמה האפ"ד שם על הנוב"י וסייעתו. שלא כתבו לפסול הסוכה שסככוה בעצי אשירה מטעם שאינו ראוי' לשבעה. דכל שעתא ושעתא לשריפה קאי יעו"ש. לכאורה יש לתרץ שהגאונים הנ"ל ס"ל דהלכה כחכמים דפליגי על ר"א בסוכה כ"ז. ולא ס"ל כלל דבעינן סוכה ראוי' לשבעה. כד' השעה"מ בפ"ח מלולב יעו"ש. ובזאת תהי' מיושב ג"כ קושי' הקהלת יעקב שהביא האפ"ד הנ"ל על מה שאמר רבא בסוכה ז' בסיכך על גבי מבוי שיש לו לחי דכשר בשבת שבתוך החג משום מיגו הא אינה ראויה לשבעה. דאחר השבת לא מיקרי מחיצות א"כ אינו ראוי' בחול לישב בה והניח הק"י בצ"ע יעו"ש ולפי מ"ש י"ל דגם רבא ס"ל כחכמים דר"א הנ"ל דלא בעינן סוכה הראוי' לשבעה. וגם ב"ה ס"ל כחכמים כמבואר בסוכה ע' יעו"ש:

אולם מצאתי בפמ"ג באו"ח סי' תרל"ז בט"ז ס"ק א' שכתב ג"כ כמ"ש האפ"ד. דכ"ע ס"ל דבעינן סוכה ראוי' לשבעה. אך באין עושין סוכה בחוה"מ שאמר ר"א. ע"ז לא פליגי חכמים. וכ"כ הפמ"ג בסי' תרכ"ח בע"ז ס"ק ג'. אך נדחק שם דאיך יצויר לרבנן סוכה שאינו ראוי' לשבעה יע"ש:

וע"ז שפיר כתב האפ"ד הנ"ל. דמשכחת להו לרבנן סוכה שאינה ראוי' לשבעה. כגון שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' דיבשה. או שסיכך בירקות. דלכי יבשי פרכי ונפלי. כמ"ש שמואל בסוכה י"ג ע"ב. וכן מצאתי במהרי"ט אלגזי בה' בכורות בדף ס"ח ע"ב בד"ה והנה כו' ע"ש:

וע"כ נראה לי ליישב באופן אחר. דה"ד שאינו ראוי' לשבעה. דרק דשאינה ראוי' מצד החסרון שבסוכה גופא. שעשה בפיסול. שאינה ראוי' לכנוס בה כגון שעשאה על גבי גמל. או ע"ג אילן. דלא יכול לכנוס בה בשבת ויו"ט. או שעשאה עראי. שאינה יכולה לעמוד אף ברוח מצוי' דיבשה או שסיכך בירקות כמ"ש לעיל דכל הני על הסוכה רבי' הפסול. וכזה מיקרי שאינה ראוי' מה"ת ופסולה לד"ה. משא"כ בסיכך בסכך גזולה. או בעצי אשירה דלא מחמת הסכך הוא האיסור. דאפי' לא סיכך בהם הסוכה. ג"כ חל על גוף האדם לקיים כל שעתא מ"ע דוהשיב את הגזילה. או בעצי אשירה לקיים מ"ע דשריפה. א"כ לא האיסור רבע על הסוכה. כ"א על האדם. ע"ז לא מיקרי שאינה ראוי' לשבעה. אך יש לפסול. או מטעם שנהנה מאיסור צל דאשירה. או היא בגדר מצוה הבאה בעבירה כמ"ש הנוב"י הנ"ל:

תוכן העניינים

שארית יעקב (דניזון) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה