אור ברסלב
שארית יוסף שאלות ותשובות › לד

שארית יוסף· רבי יוסף כ"ץ

שאלות ותשובות · לד

לג

שאלה באחד שמת והיה עליו בעל חוב ואשה בכתובתה ואחר ג' ימים מתה אשתו ולא נשבעה על כתובתה. ועתה בעל חוב טוען שרוצה לגבות חובו כי הואיל ולא נשבעה אם כן שמא צררי תפסה ואין הירושה רק מהאב והוא חייב לו והיתומים טוענים אבינו לא היה לו מאומה להתפיס שהרי נשבע לבעל חובו שאין לו רק הבית ולא שום מטלטלים בעולם וגם נשבע שכל מה שירויח יתן לבעל חוב זה ואם כן לא היה לו מה להתפיס ועוד הלא אמינו חלתה חולי כבד מאד קודם שחלה הוא וגם הוא מת ואח"כ היא תוך ג' ימים ולא היקל החולי בעונות הרבים משניהם אם כן מובן שלא היה זמן להתפסה וגם אנו כולנו גדולים ומחלנו לאמינו השבועה כי אין כאן מקום שנחשיד אותה לכן מחלנו לה שבועה נגדינו. והבעל חוב טוען אולי שלחו לה בחליו או קודם שחלה או שמא היא עצמה תפסה וגם אם אתם מוחלים על השבועה אני לא אמחול כי איך תקח היא כתובתה ותקח שעבודי ואולי גבתה בהתפסת צררי. עד כאן לשון הצדדים וטענות:

תשובה נ"ל שהדין עם היתומים כמו שאבאר בעזרת הש"י. גרסינן פ' כל הנשבעין (דף מ"ח) וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ממאן כו' הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שלחו קמיה דר' אליעזר שלח להו יורשים נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ומאריך שם בגמרא להקשות על רב ושמואל ולתרץ כו' עד איקלע רב נחמן לסורא עול לגבי רב חסדא ורבה אמרו ליתי מר ונעקרו להא דרב ושמואל אמר להו איכפלאי ואתאי כל הני פרסי למיעקריה דרב ושמואל אלא הבו דלא להוסיף עלה כגון מאי דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעים שבועת יורשים ונוטלים וכו' עכ"ל הגמ'. וכתב הרא"ש שם (דף ס' ע"ג) וז"ל שמעינן דסברינן אע"ג דלית הילכתא כרב ושמואל ללמוד מדין זה דבר אחר הדומה לו מכל מקום בדין זה לא רצו לבטל דבריהם ולכתחילה עבדינן כוותייהו וכר' אליעזר לא עבדינן לכתחילה ודיינא דעבד כר' אליעזר לא מהדר עובדא עד כאן לשונו. והנה אלמנה שלא נשבעה ומתה הוה ממש מת לוה שהוא הבעל בחיי המלוה שהיא האשה ואין אדם מוריש שבועה לבניו וכתב הטור אה"ע בהדיא (סי' צ"ו) שאין יורשיה יורשין כתובתה וגם אין לחלק בין כתובת שלנו שהעיקר היא נדוניא שהם נכסי צאן ברזל ואם כן תגבה בלא שבועה כמו שכתב הטור אה"ע (דף ק"ך) וז"ל אבל כל נכסים בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל יורשין אותה אפילו נתאלמנה שאינו צריכה לישבע עליהם עד כאן לשונו. וכן כתב הרמב"ם פח"י מהלכות אישות וז"ל פירות נכסים לבעל עצמו ואין ליורש בהם כלום והנכסים עצמם שהם נדוניא נוטלת אותם בלא שבועה ואין ליורש בהם דין לעולם אלא אם כן הותירו :

בחיי הבעל כו' עד ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים כתובתה אף על פי שהוא נכסי צאן ברזל עד כאן לשונו. ואם כן נאמר שנדון דידן דהיינו כתובות שלנו הם העיקר נכסי צאן ברזל כי העיקר נעשה בשביל הנדוניא ואם כן אין כאן שבועה מכל מקום אין לומר כן שהרי המגיד משנה כתב על זה וז"ל ביאור דברי רבינו הוא בשאותן הנכסים שהכניסה לו הן בעין קיימים וכבר נתבאר בפי"ו שאם נתייחד לה קרקע או מטלטלים שלה קיימים שגובה אותן בלא שבועה כו' עד אבל ודאי אם נאבדה הנדוניא או נפחתה ובאה לגבות מן היורשים צריכה היא לשבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין היורשים נוטלין עד כאן לשונו הרי פירוש דברי הרמב"ם דווקא כשהן עצמם בעין אם כן בוודאי כן צריכים אנו לפרש הטור אה"ע הנ"ל ואם כן בנדון דידן לפום ריהטא שמתה ולא נשבעה והנדוניא אינו בעין צריכה שבועה וא"א מש"ל ונמצא הב"ח גובה מיהו כי מעיינינן בנדון דידן אינו דומה לראיה מכמה טעמים כאשר אבאר בעזה"י. חדא שעיקר שבועת אלמנה דילמא צררי אתפס לה כמו שפירוש רבינו תם והתוספת מביאו פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ד) ובכאן אי אפשר דאתפס לה שהרי נשבע שאין לו גם נשבע הכל כעין דאורייתא דאף אם ירויח אחר כך שיתן לבעל חוב ואם כן מאין ימצא להתפיס לה צררי בשעת מיתה וגם אין לחוש שמא התפיסה קודם שבועה מתרי טעמי שהרי נשבע בלי ערמה ובאם היה נותן חדא צררי לאשתו הוה ערמה שלא כדין דכתובה אינו נפרע מחיים ואפילו מזונות אינו רשאי ליתן לאשתו כמו שמוכח מסידור בעל חוב. וטעם שני שאין לחוש להתפסת צררי קודם שבועה הואיל ולא היה חולה שכתב האשיר"י ריש פרק השותפין בב"ב (דף קפ"ו) עד וז"ל והא אשכחן גבי אלמנה דחיישינן לצררי אפילו תוך זמן כו' עד ותירץ ריצב"א דבכתובות נמי לא חיישינן לצררי תוך זמן אלא שכיב מרע סמוך למיתה אורחי' למיתפס צררי עכ"ל. וגם פרק מי שמת בתו' (דף קנ"ח) בדיבור המתחיל וב"ה אומרים בסוף תי' של ר"ש דבמת פתאום לא חיישינן לצררי עכ"ל ואמאי שמא נתן מקודם אלא לא חיישינן אלא סמוך למיתה ולכן במת פתאום אין לחוש ואף כי יש עוד תי' אחר לשם וגם בהר"ן מפרש על נפל הבית כו' ומתרץ ב' תירוצים (בדף רל"ג) באלפס וגם הטור אה"ע מתרץ (סי' צ') כתירץ הר"ן מ"מ יכולין לסבור ג"כ תי' של מת פתאום רק שאומרים שאינו מוכרח תירץ פתאום ולא פליגי אע"ג שמתרץ זה תי' זה וזה תי' אחר יכולין כל התירוצים להיות אמת כמו שמצינו גבי אמוראים על אותה פרט לתרומה ונמצא לשם ד' תירוצים וכתוב בסמ"ג שיכולין להיות כולם אמת והלכה. רק ר"י דוחה תי' של מת פתאום מ"מ הרי מהר"ם דן הלכה למעשה וכתב הטעם שיש להכריע עתה שכתובות מרובות אין לחוש כ"כ לצררי ובת"ה סי' ש"ל מביאו ומסיים בו וכ"ש היכא דלא אמיד. וגם קצת ראיה מרש"י שפירש במסכת ערכין פ' שום היתומים (דף כ"ב) וז"ל צררי אתפס אביהן נתן לב"ח מעות או משכן בשעת מיתה ולא הספיק ליטול השטר ואף כי י"ל דרש"י לאו דווקא בשעת מיתה דה"ה דיש לחוש ג"כ קודם רק שכתב בשעת מיתה לתרץ למה לא לקח ממנו השטר לכן כתב בשעת מיתה ר"ל ולא היה שהות ליקח השטר מ"מ הרי הב"י (סי' צ"ו) מביא דברי רש"י וכתב מצאתי כתוב על דברי רש"י משמע מתוך פירושו דמקמי מיתה זמן ארוך אין לחוש אפי' חלה ונתיירא למות כיון שנתרפא חזר ונטל הצררי לפי פי' זה אם נהרג או מת מיתה חטופה או נטרפה דעתו אין לחוש לצררי עכ"ל. מכל הנ"ל מפורש שאין לחוש לצררי אלא כשהוא חולה ונטה למות וא"כ בנדון דידן אין לחוש שהתפיסה קודם שבועה ואחר שבועה שאין לו מכ"ש אין לחוש שהרי כתבתי לעיל בשם הר"ם דכ"ש דבזמן הזה אין לחוש כ"כ וכ"ש היכא דלא אמיד ואין לך לא אמיד יותר ממי שנשבע שאין לו כנ"ל. וגם מוכח קצת שלא התפיסה אף אם היה לו שהיתה היא חולה בחולי כבד קודם שחלה הוא כמו שהוכיח סופה שמתה תוך ג' ימים וא"כ מתי התפיסה וגם אין לומר שאף אם לא חיישינן שמא הוא אתפסה אבל יש להשביע שמא היא תפסה ותשבע משום אפטרופסות דבידה לפי שהיתה נושא ונותן בתוך הבית אין לומר כן שהרי כתב המרדכי (דף תקמ"ג ע"ב) בכתובות תשובת הר"ם וז"ל וששאלת על אלמנה שיחד לה בעלה קרקע לכתובה גובה בלא שבועה כו' עד ומה שטוען האפטרופסות נהי דלא חיישינן בהא שהתפיסה לצררי מ"מ ליחוש שמא היא תפסה בעצמה להא ליכא למיחש דהא ק"ל כר' שמעון דאמר פרק הכותב כל זמן שאינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה וכרב שמעון פסקינן ברישא ובסיפא כו' עד והכא ליכא שבועה משום שתובעת כתובתה דה"מ כשהשבועה באה בשביל גביית כתובתה אבל הכא שהשבועה אינה בשביל גביית כתובה שהרי יחד לה קרקע אין משביעין אותה בשביל שהיתה אפטרופוס בטענת שמא עכ"ל. הרי מוכח שאינה צריכים לישבע בשביל אפטרופסות שלה לבד במקום דלא חיישינן לצררי ונדון דידן אינה צריכה לישבע על שמא התפיסה צררי כנ"ל אינה צריכה ג"כ לישבע שמא תפסה וגם ממעשה דמהר"ם שפסק במת פתאום ראיה דלא חיישינן לשמא תפסה דאל"כ אפי' במת פתאום יש לחוש שמא תפסה וק"ל. ועוד טעם שאין הנדון דומה לראיה שהרי בפרק כל הנשבעין הנ"ל שהבאתי כתוב דבפוגם שטרו אדם מוריש שבועה והטעם הואיל ואין השבועה נגד יתומים וכן פי' רש"י על הבו דלא להוסיף עלה הנ"ל וז"ל הם אמרוה בשבועה הבאה לפרע מנכסי יתומים שאינו מוריש לבניו אם מת לוה בחיי מלוה אל תלמדו ממנה המחוייב שבועה אחרת עכ"ל רש"י וז"ל טור ח"מ (סי' ק"ח) ודווקא בזו השבועה שהיה לו למלוה לשבע ליורשי הלוה אנו אומרים שאינו מורישו לבניו אבל שאר שבועה מורישה לבניו לפיכך הפוגם שטרו כו' ובנדון דידן השבועה שהיתה האשה חייבת אינה ליתומים כי הם אומרים שמחלו לה השבועה ובודאי אף אם לא אמרו בפי' מ"מ מובן מעצמו שמחלו שלא היה לה יורש אחר אלא אילו והיתה זקנה רק שהיתה צריכה לשבע עבור הב"ח המאוחר שמחייבת שבועה שלא אתפסה צררי מקודם כדתנן בכתובות פ' מי שהיה נשוי (דף צ"ג) הראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית כו' ופירש"י השניה טוענת הואיל ואתה בא ליטול תחילה השבע לי שלא גבית כו' עכ"ל. וא"כ שבועה כזו שאינה בשביל יתומים אלא בשביל ב"ח אדם מוריש לבניו כמו פוגם שטרו הנ"ל וכמו שפירש"י שהבאתי לעיל. ועוד טעם אחר שאין הנדון דומה לראיה הואיל ששבועה זו אינה אלא תקנתה לטובת יתומים כנ"ל יכולין לומר לא ניחא לן בתקנת חכמים כשע"י התקנה בא להם רעה כמו שמצינו שאמרו חז"ל אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין והלוקח ראשון יכול לומר לב"ח של מוכר הנחתי לך מקום לגבות הימנו מ"מ כשהלוקח קונה בינוני ושבק למוכר עידית ואח"כ קונה ממנו גם העידית ובא ב"ח של מוכר ואומר העידית היה בן חורין באחרונה אותם תן לי בחובי כמאמר חז"ל הנ"ל יכול הלוקח לומר מפני מה אמרו חז"ל אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דידי שקניתי מתחילה אני לא ניחא לי בתקנת חכמים ונותן לו הראשונה שקנה כמו שכתב הטור ח"מ סוף (סי' קי"ט דף קל"ד) וכן המרדכי פרק כל הנשבעין (דף של"ו ע"ג) כתב וז"ל על אודות השכיר שנשבע ונוטל אם יכול להפך השבועה על הבעל הבית לומר השבע והפטר פלוגתא דרבוותא היא. ר' יוסף מיגאש אומר שיכול להפכה ולכאורה נראה טעמו דכל האומר אי אפשר בתקנת חכמים שומעים לו כגון זה דלטובתו נתקנה עכ"ל. הרי בהדיא ראיה ברורה ואפילו האלפסי והמיימוני דפליגי על דין זה סוברים סברא זו רק דאמרי דלא ניתקן לטובת השכיר כמו שמביא המרדכי דברי מהר"ם וז"ל ונראה לו להר"ם כדבריהם דהכא לאו לטובתו של שכיר נתקנה כו' ועוד כאן להחזיק בודאי אמרי' כמו שכתב בתשובות מיימוני סי' י"ד (דף תכ"ו השייכות לספר קנין בשם ריב"ם א"כ ש"מ דכאן ג"כ הואיל ולא נעשו אלא לתקנת יתומים וכאן הוא להם רעה יכולין לומר לא ניחא לנו בתקנות חכמים והואיל שאמרו אין אדם מוריש שבועה שהיא נגד יתומים דווקא א"כ מוכח שלא נעשה אלא במקום שהיא לטובתם ולא במקום שהיא להם רעה לא תיקנו כמו גבי לוקח ושכיר הנ"ל. ואעפ"י שכתב המרדכי פרק האשה בכתובות (דף תקמ"ב ע"ב) בשם התוס' דדווקא גבי ב"ח לא חיישינן לצררי במת פתאום תוך זמן אבל אלמנה חיישינן כו' מ"מ הלא כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ה וז"ל ואנו סומכים על תי' רש"י היכא דמת פתאום ולא צווה לביתו לא חיישינן לצררי וכן היה דן ר"מ ונתן טעם לדבר דהאידנא הכתובות גדולות ולא חיישינן לצררי וכיון דלא חיישינן לצררי אם כן למה לא יגבו כו' עכ"ל. וגם לא נשאה ונתנה במעות יתומים אחר מות בעלה אם כן אין כאן שבועה אפי' ליתומים וק"ל דאם היתה נושא ונותן היתה חייבת שבועה אפי' לא חיישינן לצררי כמו שכתוב בפירוש בכל הפוסקים ונראה לי הטעם דאז מורה היתר כשאר שותפים אבל זו בתוך ג' ימים מתה ובמטלטלים שבידה בלא טעמים הנ"ל אין מוציאין מידה כמו שכתב הטור ח"מ (סי' ק"ח) בהדיא וז"ל קדמו יורשי המלוה ותפסו מנכסי הלוה אעפ"י שמת לוה בחיי מלוה אין מוציאים מידם עכ"ל. וכן פסק מהר"י (סי' צ"ח) דהיכא דתפסו יורשי האשה דאין להוציא מידם ומביא ראיה ממרדכי פרק כל הנשבעין (דף של"ג) ובהגהות באשירי פרק מי שמת ואע"ג שמהרי"ו כתב (סי' צ"ח) שאין לדמות למת פתאום אלא כשחלה קפץ עליו החולי שלא היתה דעתו צלולה עד שמת אבל היתה כו' אז אין נראה לדמותו למת פתאום. חדא שגם בכאן לא היה דעתו צלולה ועוד שעתה הכתובות גדולות כ"כ וגם נשבע שאין לו כנ"ל לכן נ"ל שהיתומים ישבעו שבועת יורשים שלא פקדנו אמינו שנפרע הכתובה ואז יש להם כל הדין כאלו אמם קיימת ואין צורך להאריך ממוקדם שמי שקודם זמן כתיבת שטרו קודם בקרקעות או אפי' מטלטלי כשתופס ואף על פי דאמר אמימר פרק הכותב (דף פ"ו) האי מאן דאיכא עליה כתובה ובעל חוב כו' עד ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן מאי טעמא כו' עכ"ל. מ"מ הלא פי' האלפס פרק הכותב (דף תקי"ו) והאשירי (דף ך' עמוד ב') שמדבר בדלית בהו דקדים אבל כשהאחד קדם כתב הטור ח"מ (סי' ק"ך) וז"ל מי שמת ואלמנתו באה לגבות כתובתה ועליו בעל חוב אם זמנו של אחד קודם כו' ולא הביא שום חולק וכן כתב המרדכי פרק הכותב (דף תקמ"ג) וז"ל כתב הראבי"ה במשפט כתובה אם יזדמנו כנ"ל כתובה ובעל חוב על ראובן כו' עד והדרך השני במקום שלא ימצא ביד המחוייב אלא כנגד החוב הא' או לכתובה או לב"ח מתחלק לשני חלקים האחד אם זמן האחד קודם כו' עד דהמוקדם בשטר זוכה בין מחיים בין לאחר מיתה כדתנן פרק מי שהיה נשוי כו' עד וכן אשה ב"ח ושני לקוחות כו' דקיימא לן בעל חוב מאוחר מה שגבה לא גבה עכ"ל. והנה יש לצרף כל הני טעמי דהיינו שנשבע הבעל שאין לו וכל מה שירויח שיתן לבעל חוב אם כן אין לך לא אמיד גדול מזה וראיה גדולה שלא התפיס לה צררי לא היתה צריכה לישבע ליתומים וגם שלא תפסה ושלא התפיסה קודם שחלה הוכחתי שאינה צריכה לישבע כנ"ל ליתומים רק כנגד ב"ח המאוחר ובזה אדם מוריש שבועה לבניו כשאינו להוציא מיתומים כנ"ל. וגם מטעם שיכולין היתומים לומר לא ניחא לן בתקנת חכמים כנ"ל וכבר ביררתי והבאתי ראיה שאין לחוש שמא תפסה היא או התפיסה קודם שחלה וג"כ ראיה מפסק מהר"מ שפסק במת פתאום דלא חיישינן להתפסת צררי יש להוכיח ולהביא ראיה שאף אם לא היה לו שהות להתפיסה צררי כשמת מ"מ שמא קודם התפיסה או תפסה מקודם אלא ש"מ דלא חיישינן להתפסת צררי אלא קרוב למיתה ובאותה זמן נשבע שאין לו וגם נדון דידן הוה קצת כעין מת פתאום שהרי כבדה עליה חליה קודם שחלה הוא וא"כ אימתי התפיסה ואף כי אינו מת פתאום ממש מכל מקום הוכחה קצת שלא התפיס לה ובפרט כאשר מהר"ם כתב והרא"ש מביאו בתשובה הנ"ל שהאידנא שהכתובות מרובות התפסת צררי לא שכיח. והנה הר"מ פסק מטעם מת פתאום ומטעם לא שכיח אפי' לאפוקי מיתמי ק"ו בנדון דידן שהוא להחזיק ביד יתומים ויש בו כמה טעמים כנ"ל שיכולין להחזיק בכתובות אמם לפחות ע"י שבועה שלא פקדנו כנלע"ד:

תוכן העניינים

שארית יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה