שארית יוסף· רבי יוסף כ"ץ
שאלות ותשובות
א
הובררנו לדון אני וחד דעמי בדין ראובן שנתן לבתו שטר כחצי חלק זכר ונוסח השט' ידוע שחייב לבתו סך אלף זהובים וזמן הפרעון יתחיל שעה קודם מיתת ראובן רק שהברירה ביד יורשי ראובן אם לשלם סך הנ"ל או ליתן לבת כחצי חלק זכר בכל הן בכסף הן בזהב הן בשווי כסף הן ראוי הן מוחזק. ומת ראובן והבנים רוצים ליתן לבת כח"ז וליטול השטר והבת טוענת עדיין לא מת יעקב אד"א וכשימות אטול בחלק המגיע לאבי גם כן כחצי חוב המגיע לבניו כי אבי כתב שיתנו לי בראוי כבמוחזק וזה היה ראוי לאבי ואעפ"י שהוא דבר שלא בא לעולם מ"מ הרי התנאי היה שיהא החוב עומד במקומו אם לא יתנו לי ג"כ בראוי ואם אינם רוצים ליתן לי הראוי יתנו לי סך החוב. והבנים טוענים דבירושה של אבי אביהם אין לה כלום הואיל ולא מת בחיי אביהם ולא בא לידו מעולם אינו במשמעות ראוי. עד כאן עיקר דבריהם וטענותיהם ותשובותיהם והשאר להג הרבה ויגיעת בשר:
והנה חד דעמי עלה על דעתו שזהו ראוי מפני שהמרדכי פ' יש נוחלין וגם הטור חשן המשפט קורין לנכסי אבי אבא ראוי גבי בכור לכן הסכים דעתו שהדין נוטה לזכות לבת. אבל נלע"ד דלא דק דלא עדיף נדון דידן ממי שדינו לגבות בראוי ואעפ"י כן אינו גובה מנכסי ירושת אבי אבא וראיה ברורה דגרסי' פ' מי שמת (דף קנ"ח) שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בחיי אביו בן הבן מוציא מיד הלקוחות וזה שקשה בדיני ממונות לימרו ליה אבוך זבין ואת מפקת. מאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך עכ"ל הגמרא. ומקשי התו' לימרו ליה אבוך זבין כו' תימא למה לא יוכל להוציא כו' עד ופי' ריב"ם דהמכר ודאי אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבנו מוציא השעבוד שהיה להם בדין עליהם כי אין להם שעבוד בשביל מעותיהם כו' עד וא"ת ואכתי מאי פריך ולימרו ליה אבוך זבין כו' דילמא היינו טעמא משום דאין בעל חוב נוטל בראוי כמו כתובת אשה דתנן בבכורות פ' יש בכור דאינה נוטלת בראוי. ושמא י"ל דוקא כתובת אשה אבל ב"ח נוטל בראוי עכ"ל התו'. הרי שמפרש ריב"ם דלסוגיות הגמרא דהכא ב"ח נוטל בראוי ואעפ"י כן אמרה הגמרא ומאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא הרי שטעם זה מספיק שאינו גובה מזה אפי' ב"ח שגובה בראוי וא"כ לא עדיף נדון דידן ממי שדינו לגבות בראוי שאינה גובה וצריכים אנו לומר שראוי זה גרוע מראוי סתם ועוד כתבו התו' בדיבור זה הנ"ל וז"ל אבל אין להביא ראיה כו' עד לאו היינו טעמא דאינו נוטל בראוי אלא טעמא משום דאמרינן אנא מכח אבוה דאבא קאתינא עכ"ל התו' הרי בפי' גם כן דאיתא לטעם דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא אפי' במקום שגובין בראוי. וה"ה לנדון דידן שאף שכתוב בשטר שיתנו לו בראוי אין זה במשמעות ראוי סתם כמו שאפרש אח"כ. ואף כי דחו התו' פריב"ם ומביאים פרש"י דפי' דנכסי אילו כתב האב לבן הגוף מהיום כו' וא"כ אין לדקדק דסוגי' זו סבירא להו דבעל חוב גובה בראוי ונאמר שמא מי שגובה בראוי גובה ג"כ מנכסי אבא דאבא הואיל ונדחה פריב"ם מכל מקום מכח זה לא נדחה וק"ל. ונ"ל להביא ראיה שהמרדכי לא סבירא ליה פר"י ואם כן על כרחיך צריך אתה לומר דסבירא ליה פירש ריב"ם שמקשה בהג"ה פרק שנים אוחזין על מה דגרסינן בגמרא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ופריך מ"ש מטובת הנאה דכתובה דאשה יכולה למכור כו' ומאי שנא מבן שמוכר בנכסי האב ומת בן הבן מוציא דוקא מת הבן הא לא מת הוי המכירה. ותירץ מה שאירש הוה אסמכתא שמא לא ירש אבל כתובה איתא אלא כשמתה בעלה יורשה כו'. וגבי בן הבן מתרצים י"ל דליכא למידק הא לא מת הוי מכירה אלא אפי' לא מת לא הוי מכירה והא דנקט מת הבן משום דאורחא דמילתא מה שאדם מוכר אינו חוזר עד כאן לשון המרדכי. ואי אית ליה כר"י שהאב מכר הגוף לבן ליתרץ גם כן ב' הקושיות בתירוץ א' כמו שתי' לענין כתובה דגבי מה שאירש הוי אסמכתא וכאן לא הוי אסמכתא שהאב אינו יכול למכור הואיל וכתב לבן הגוף מהיום וכדתנן פרק יש נוחלין האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובים לבן ואם כן הוי תרתי חד שיותר טוב לתרץ שני הקושיות בתירוץ אחד ועוד שאינו צריך לתרץ שינוי דחיקא דאורחא דמילתא קתני אלא ודאי שאינו סובר פי' ר"י ואם כן על כרחיך סבירא ליה פירש ריב"ם וגם הבית יוסף מביא בסימן רי"א בח"מ הרבה גאונ"י דסבירא להו דלענין חזרת מעות כפריב"ם סבירא להו. ומה שהבאתי ראיה רק מסוגיות התוספות ולא מגוף הדין של בן שמכר הנ"ל דאין לקוחות ולא מלוה גובה מזה לפריב"ם ואפי' המעות אינו מחזיר וכן אשיר"י וכן הר"ן וכן טור ח"מ סימן רי"א. לפי שיש לומר לפי שאין לבן כלום ולכן מי ישלם בעדו הואיל וירושה זו אינה שלו. אבל בנדון דידן יש משל ראובן לשלם מה שחייב לבתו לכן יכולה לטעון או ישלמו היורשים החוב שנתחייב אביה או ליתן לה כפי התנאי אם היה במשמעות ראוי נכסים אילו. לכן הוצרכתי להביא ראיה כנ' שאין במשמעות ראוי סתם נכסי אכא דאבא. וגם בהג"ה אשיר"י מהרי"ח שמחלק דנכסי אבא דאבא אינו גובה ב"ח ובנכסי' שנפלו מאבי אמו לאחר מיתה שאין אחיו מאביו יכולין לירש אלא מכחו בעל חוב גובה מהם אי בעל חוב גובה בראוי עד כאן לשונו. הרי אף שבעל חוב גובה בראוי אינו גובה בנכסי אבי אבא והוא הדין לנדון דידן אף כי כתוב בפי' בשטר ראוי אינו גובה מנכסי אבי אבא. וגם מהג"ה זו יש להביא ראיה שאין לפקפק ולומר דטעם הגמרא דאין גובה בנכסי אבא דאבא משום דהמכר בטל משום דהוה דבר שלא בא ליד הבן בשעת מכירה וגם הוה אסמכתא כמו מה שאירש מאבא אבל נדון דידן שאין צריך לקנין דאין אלא תנאי מנא לן. אין לומר כן שהרי בהג"ה זו פוסק שגובה בעל חוב מה שנפל מירושת אבי אמו אף על פי שגם זה לא בא לעולם וגם הוה אסמכתא וע"כ צריכין אנו לומר דמיירי בענין שיכול לקנות דאפשר סבירא ליה דיכול לשעבד דשב"ל כמו שפסקו התוספות פ' מי שמת שהבאתי לעיל ואף על פי כן מחלק שבנכסי אבי אבא אינו גובה אלא צריך לומר הטעם הנ"ל. ואם יאמר האומר הרי נדחת סברא של מכח אבוה דאבא דאמר בגמרא בסוף הסוגיא לעולם כדאמר מעיקרא ודקשיא לך תחת אבותיך יהיו בניך ההוא בברכה הוא דכתיב אין לומר כן דאף כי דחו בגמרא מכל מקום כולם הלכתא הם שהרי הר"ן פסק בהדיא פרק מ"ש דהכי הלכתא מטעם דאמרי מכח אבוה דאבא קאתינא וגם מהרי"ח הנ"ל פסק בהדיא יכול לומר מכח אבוה דאבא קאתינא ואף על גב דמסיק ההוא בברכה הוא דכתיב היינו לענין דליהוי קשה בדיני ממונות מ"מ כך הלכה כך פס' רשב"ם עכ"ל מהרי"ח:
ומה שהבאתי מהרי"ח בשם רשב"ם ולא רשב"ם עצמו מפני שהיה לו לבעל הדין לחלוק קצת ולומר דקאי על דין בן שמכר בנכסי האב אבל לא מטעם מכח אביה דאבוה קאתינא לכן הבאתי מהרי"ח שפירש בהדיא וגם להביא דעת מהרי"ח דהואיל וכותב בשם רשב"ם סבירא ליה כותיה. וגם טור ח"מ (סי' רי"א) ז"ל אומר מה שאירש מאבא היום מכור לך ומת הבן בן הבן מוציא ואפי' הדמים שקבל אין צריך להחזיר דכיון שמת הבן לא באו הנכסים לידו מעולם וזה בן הבן בא בכח אבי אביו ועוד מביא תשובות רב האי כיוצא בה וע"ש. ומה שרשב"ם פרק מ"ש קורא אותו ראוי דפי' אלא א"א כו' עד בא חנוך ומוציא הנכסים שמכר אביו מנכסי אבי אביו יעקב מיד הלקוחות מפני שהוא ראוי ולא בא לידו מעולם כו' עכ"ל, הרי שקורא אותו ראוי וזה היתה אחד מהראיות של חד דעמי כמדומה לי. מכל מקום נ"ל שראיה קלושה היא ואדרבה יש לדקדק ממנו שאינו נקרא ראוי סתם שהרי כתב ראוי שלא בא לידו מעולם כי זה הוא יתור גמור אלא ודאי לא מקרי ראוי סתם אלא גרוע מראוי סתם שזה לא בא לידו מעולם כשכר פעולה כמו שכתב המרדכי פרק יש נוחלין ומה שלא פירש בהדיא יש לומר דלא נפקא ליה מיניה כלום שהוא סובר שאינו גובה אפילו מראוי סתם כדמוכח מתוך פירושו עיין שם וכן הר"ן ובטור ח"מ (סי' רע"ז) גבי בכור שמפרש ראוי כגון נכסי אבא דאבא מ"מ מאריך ומפרש שראוי לבא אחר כך אבל לא מצינו שנקרא ראוי סתם. ואל תקשה למה אין הטור מפרש מה שאין הבכור נוטל דהיינו ראוי סתם ויהיה זה הראוי מכ"ש לפי מה שאני אומר שהיא גרוע למה מפרש נכסי אבי אביו ברישא. יש לומר שמפרש אותו על דרך לא זו אף זו לכן אומר הפשוט מקודם ובלא זה ע"כ צריכין אנו לומר כן שהרי מפרש לבסוף שאינו גובה במלוה שהוא חידוש גדול אף שהיה בידו והיה שלו לגמרי ולמה לא פירשו בתחילה אלא צריכין אנו לומר שמפרש אותו ע"ד לא זו אף זו וק"ל וכמו שתירצתי לעיל לרשב"ם למה אינו מפרש בהדיא שזהו ראוי גרוע כן יש לתרץ המרדכי פ' יש נוחלין גבי יבם רק שראוי לקצר:
ואי קשה הא קשה קצת לפום ריהטא מפרק יש בכור דתנן וכולן אין נוטלין לא בראוי כבמוחזק ואמרינן בגמרא לאתויי נכסי אבא דאבא ופרש"י אם היה אבי אביהן חי כו' וסד"א כבמוחזק דמי קמ"ל סיפא דאי מרישא ה"א כו' עכ"ל הגמרא. א"כ משמע לפום ריהטא דזהו ראוי טוב דאם לא כן למה התרצן אינו מתירץ לאתויי ראוי טוב אלא בודאי שנראה לו דזה הוא הטוב וא"כ י"ל ג"כ שזהו משמעות השטר ג"כ. וע"ק כי יש לדקדק שלכך אינו גובה לפי שאין הבכור נוטל בראוי הא אם היה דינו ליטול בראוי היה גובה מנכסי אבא דאבא. וגם קורא אותו ראוי סתם ואם כן נאמר ג"כ דראוי סתם הכתוב בשטר ח"ז משמעותיהן נמי בנכסי אבא דאבא ואז על כרחיך אנו צריכים לתרץ כאשר אבאר למטה כי אהיה נתלה באילן גדול אבל נ"ל להוכיח מפרש"י ז"ל שנכסי אבא דאבא ראוי גרוע הוא שפירש על דאי מרישא ה"א ראוי דקתני ברישא דאין הבכור נוטל כגון שנפלו לו נכסי אחי אביהן שהיו לו בנים בשעת מיתת אביהן של אלו ומתו בניו ואח"כ מת הוא דנכסים אלו לא היו ראוין בשעת מיתת אביהן אלא בספק עכ"ל רש"י. ובאם נכסי אבא דאבא ראוי טוב מטעם ירושה מה לו לרש"י לדחוק למצוא ה"א ראוי שהוא ספק היה לו לפרש ה"א ראוי רע כגון שכר פעולה שלא היה בידו שהוא גרוע כמו שפסק המרדכי ריש פרק יש נוחלין ופרק מ"ש אלא ע"כ צריכים אנו לומר שגם נכסי אבא דאבא ראוי גרוע כשכר פעולה א"כ מוכח הטעם ירושה אינו טעם מוחלט. ולכן היה צריך רש"י לומר דברישא ה"א ראוי שהוא ספק וא"כ הואיל ונתליתי באילן גדול ע"כ צריכים אנו לתרץ שמה שאינו מתרץ לאתויי ראוי טוב כמו מלוה וכיוצא בו מפני שאין זה מקשן ותרצן אלא מפרש ומסיק אליבא דהלכתא תדע שאינו מקשן שהרי אינו אומר לאתויי מאי אלא לאתויי כו'. וגם אינו קשה למה קורא אותו ראוי סתם כי אין הבכור גובה משום ראוי אפי' מראוי טוב אבל לפרש לאתויי ראוי טוב אי אפשר משום כתובת אשה שכלול עמו במשנה ליכא לאוקמי אלא בראוי גרוע בנכסי אבא דאבא. וגם אין לדקדק הא אם היה גובה בראוי היה גובה מנכסי אבא דאבא דיש לומר אפילו הכא לא היה גובה כמו שמצינו באשה ובבעל חוב לפי סוגיית תו' פרק מי שמת ומה שתלה הדין באינו גובה בראוי היינו בשביל בכור שאינו נוטל אפילו ראוים הטובים. ומכל מקום הואיל ויש לפקפק קצת בזה אומר שאין צורך לכל זה כי יש לומר שאין כאן ראוי כלל כי הבנים אומרים שהם יורשים מאבי אביהם ולא מאביהם וראיה מתוספת דב"ק דתנן התם (דף ק"ח) הגוזל את אביו ונשבע לו ומת כו' הרי זה משלם לאביהם כו' ופירוש התו' לבניו של גזלן כו' ע"ש ואם כן לא הוי אפי' ראוי וק"ל. ומה שאמר פרק יש בכור דהוה ראוי ר"ל הכח ביד הבנים לבא משני כחות אם טוב להם לירש מאבי אביהם ורע להם לירש מאביהם שגזל אז יכולים לומר אנו מאבוה דאבוה קאתינא וכשטוב להם לבא מכח אביהם ורע להם כח דאבי אביהם שהיה יכול לומר הבכור מכח אבי אני בא וקצת ראיה לזה לשון הגמרא דפרק מי שמת שיש לבנים השני כחות דקאמר ומאי קושיא מצי אמרי מכח אבוה דאבוה קאתינא כו' עכ"ל הגמרא. ואי על כל פנים שהדין שכחם מאבוה דאבא ולא מאבא למה לה לגמרא להאריך ולומר מצי אמרי מכח אבוה דאבוה הל"ל הלא הם באים מכח אבוה דאבא אלא לשון יכולין לומר משמע שהכח בידם לברור מה שירצו וק"ל. ואם כן בנדון דידן יכולין לומר מכח אבוה דאבא קאתינא ואין כאן אפי' ראוי לגבי אבוה ביום מותם וק"ל. ועוד נראה לי להביא ראיה שזה הראוי גרוע הואיל ולא בא לידו מעולם משאר ראוים שהרי פסק המרדכי ריש פרק יש נוחלין בשם ר"י וריב"ק ור' מאיר ב"ר מרדכי ורבי אפרים דשכר פעולה שמעולם לא בא לידו נראה דהוי ראוי לכולי עלמא ואינו גובה לכתובת ולא למזונות עכ"ל. הרי אעפ"י שאשה גובה בראוי מתקנת הגאון ואילך כמו שפסק המרדכ"י שם לעיל מזה הענין רק שחסר שם בדפוס וצריכים להגיה בו ע"ש מ"מ בשכר פעולה שלא בא לידו מעולם אינו גובה:
והנה הואיל והוכחתי לעיל שטעם ירושה אינו כלום וכאן אנו רואין שמה שלא בא לעולם לידו הוא ראוי גרוע ק"ו לנדון דידן שהוא גרוע יותר משכר פעולה ששכר פעולה בא מכחו רק שלא בא לידו ונכסי אבא דאבא אינו בא מכחו והאב היה יכול ליתנו במתנה וגם הם אינם יורשי מכחו שאין לומר שיהא נכלל בראוי סתם עד שיפורש וסמך לדברי ואף אם אין ראיה ברורה לדבר זכר לדבר שמהרי"ק פסק דפדיון שבוים אינו בכלל צדקה סתם דפדיון שבוים מקרי צדקה לא מקרי ומביא ראיה מריש עירובין פתח שער איקרי פתח סתמא לא מקרי וכן אפר שריפה מקרי כו' ומתוך כך פסק דיד בעל השטר על התחתונה. ונ"ל דה"ה לנדון דידן ראוי סתם לא מקרי אלא ראוי שלא בא לידו מעולם מקרי ויד בעל השטר על התחתונה ואם יאמר האומר הרי כתוב בתיקון שטרות של חצי זכר וכל לישנא דמשמעותיה לתרי אפי יהא נדרש לתועלת בעל השטר כו'. והרא"ש פסק בכלל ס"ח סי' י"ג שיש לדרוש כל לשונות של הדיוט הרגילים לכתוב מ"מ בכאן יש הוכחה ולא משתמש לתרי אפי הלא גם בזמן מהרי"ק כבר נתקן תיקון שטרות ואעפ"כ פסק דיד בעל השטר על התחתונה מתוך דלא מקרי סתם צדקה וה"ה לנדון דידן. ועוד בר מן דין ואף אי יהבינא לה לבת כל טענתה ולומר שאף במשמעות ראוי יכול להיות נכסי אבא דאבא מ"מ הואיל ולא שכיח שימות הבן קודם לאב אנו דנין אותו התנאי דוקא אמילתא דשכיח ולא אמילתא דלא שכיח שהרי כן פסק מהרי"ק בשורש ז' ומביא ראיה מדגרסינן בגיטין פרק מי שאחזו ההוא גברא דזבין נכסי לחברי' וקבל עליו כל אונס' דמתילד לסוף אפיקו ביה נהרא כו' עד מיגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבא אמר להו אונסא דלא שכיח הוא כו'. וכן פסקו כל פוסקי הלכות. עוד הביא מהרי"ק ראיה שהטור ח"מ מביא מה שכתב הרמב"ם וה"ה בכל תנאי ממון והיה בדעת המתנה כשהתנה כו'. הרי שאומדים דעת המתנה כו' ומתוך כך פסק מהרי"ק על שטר שהתנו זה עם זה שיתנו בצדקה שוה בשוה. ופסק שלא התנה על פדיון שבוים דלא שכיח. וא"כ ק"ו נדון דידן דלא שכיח שהאב יחיה אחר מיתת בנו ועוד אפי' אי ליכא כל הני טעמא דלעיל ואף אם בפירוש התנה שיתן נכסי אביו הראוים לו נ"ל דהיתומים פטורים כי מי יכול לידע כמה היה לו לאבי אביהם בשעת כתיבת השטר חצי זכר או קודם מות אביהם שהיה ראוי לאביהם כי בודאי מה שהרויח אבי אביהם לאחר מות אביהם דהוה אינו ראוי במות אביהם אין שייך בתנאי זה כמו שמבואר בפירוש רש"י שהבאתי לעיל שפירש על אי מרישא ה"א דהוה ספק ראוי ואם כן על הבת לברר מה היה לו לאבי אבי' ואפי' היו ימים מועטים ביניהם דאימר מציאה אשכח כי אין להוציא ממון מספק כל שכן בנדון דידן שהיה יותר משש שנים שמת אבי אביהם אחר אביהם שאין להוציא ממון מספק. אף כי בקרקעות היה אפשר לידע כמה היו לו אבל נוסח שטר ח"ז שאין לבת בקרקעות כלום רק במטלטלין ובמעות ואם תקשה הלא אמרו בגמרא שאין הבכור נוטל בנכסי אבא דאבא מה צורך לומר הלא אי אפשר דיש לומר אפילו היה עדות ברורה מה שהיה לו כשמת אביהן או בקרקעות מה שאין כן בנדון דידן ואם כן מי הוא זה שיוציא ממון מספק הנ"ל ע"ד ממה שהבנתי מתוך ספרי חז"ל כתבתי. והש"י יציל אותנו משגיאות:
בהיות שכנגדי היה חולק עלי קצת כתבתי למקצת חכמי דורינו והסכימו על ידי הזקן כמהר"ר קלמן ז"ל מווירמשא אשר משכן כבודו ובית מדרשו היה בק"ק לבוב וגם חתנו הגאון כמהר"ר ליזר ז"ל וגם האריכו בראיות. והם בידי:
זה כתבתי שנית להגאון מהר"ר מאיר מפדוואה אחר ששלחתי לו פסק הנ"ל המתחיל הובררנו לדון:
המאיר לארץ ולדרים, הוד קרנו יגדל לדור דורים, הוא אהובי ה' הר"ג כמהר"ר מאיר יזיי"א וכאל"ש:
אהובי מכתב דמר הגיעני ושמחתי כעני מוצא שלל רב והנה מכ"ת כתב אלי איך שבא לידו הפסק. וא"כ לא בא ליד מר איגרת שלומים שיחדתי למר ובו כתוב התנצלות מה מי הביאני הלום לשאר ברוחי הבושה ולשלוח פסק קמי מר כי מן הראוי לשאול שאילת ולא לפסוק קמי מר ומ"מ הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני אדבר עוד דברי ואשוב למר על ראשון ראשון מה שכתב מר וז"ל אהובי בכך לא תוכל לדחות לשון כולל ר"ל לחלק בין ראוי לראוי. פשיטא הכח ביד הפוסקי' לפסוק מכח סברא או מכח ראיה לומר מזה יגבה ומזה לא יגבה אבל לומר במקום שנזכר סתם לשון ראוי שר"ל ראוי טוב ולא ראוי גרוע לא מצאתי ולא נראה לעשות כלל לפרט הלא לא מצא מעלתו שבתלמוד או בפוסקים הוציאו לשון המשנה דבכורות ממשמעות לומר שמה ששנו דכתובות אשה או בכור אינו נוטל בראוי שר"ל דוקא ראוי גרוע אבל ראוי טוב יגבה. וזה בעבור שנזכר סתם לשון כולל עכ"ל. אהובי מר בודאי בדיק לן מר בזה שהרי בפירוש כ' המרדכי ריש פרק יש נוחלין וז"ל אף על פי שהורע כח בעל ובכור לענין מלוה דחשבינן לגבייהו ראוי לגבי כתובת אשה חשבינן לה מוחזקת ואשה גובה ממלוה כדתנן פרק הכותב מי שמת והניח אשה וכו' עד כאן לשון המרדכי הרי בפירוש אעפ"י ששנו המשנה אינו גובה בראוי גובה ממלוה וכי יעלה על הדעת שעל משנה שלימה יש לחלק ועל לשון הדיוט אין לחלק ובזה הענין מחלק המרדכי שבמלוה גובה האשה ובשכר פעולתו שלא בא לידו אינו גובה ומסיים על כל הנ"ל וכן נמצא בתשובות רבי יודא ב"ר קלונימוס ורבי משה ב"ר מרדכי ורבי אפרים מבונה וגם סמוך לזה כתב המרדכי תשובת מהר"ם על ספר שנגנב כו' עד לא גרע ממלוה אף על גב דחשבינן ליה ראוי לגבי בכור גבי כתובת אשה לא חשבינן ליה ראוי כו' ומה שכתב מר שנראה להוכיח מן השטר שרצה לרבות דבר זה דאם לא כן מה הוצרך ללשון זה לומר הן ראוי כו' עד אלא לטפויי אתא כו'. אהובי אמת שהרא"ש פוסק שדורשין לשון הדיוט הכתוב בשטרות אבל בנוסח זה נראה שבא לפרש אף כי הוא פשוט רק לשופרא דשטרות כמו שמוכח מנוסח זה שכתב לפני זה הן כסף הן שוה כסף וכי צריך לאותו תנאי ואף אם לא כתב מהיכא נמעיט אלא ודאי בא לפרש אפי' דבר שלא נוכל למעט מכל מקום רצה לפרש גם כן נוכל לומר שבא לפרש מלוה וכיוצא בו אף על פי שלא נמעט אותו מכל מקום בא לפרש. ולפי הנראה מה שכתב הרא"ש שדורשין לשון הדיוט היינו היכא שפשוטו שאינו לצורך כלל או צריכין אנו לומר שבא לטפויי וק"ל:
ומה שכתב לי מר וז"ל מעלת הכהן חלק עוד לדון מכח אומדנא שהמוריש לא כיון למילתא דלא שכיחא שהבן ימות קודם האב הלא דבר מצוי הוא הרבה פעמים שהאב קובר בניו וכמה גמלי סבי טעונים משכי דהוגני עד כאן לשונו. אהובי מר אני כתבתי דלא שכיחי כי יותר שכיח שיקבר בן האב אבל שלא יהא בנמצא לא כתבתי והראיה שהבאתי ממהרי"ק תוכיח שכתב שבסתם צדקה לא כיון לפדיון שבוים דלא שכיח אף על פי שפדיון שבוים גם כן מצוי רק דלא שכיח כמו סתם צדקה וכן נאמר בכאן כי זה מפורסם שאינו מצוי זה כזה. ומה שהביא מר מהגמרא כמה גמלי סבא כו' אהובי לא יהא תורתינו הקדושה אלא שיח שלהם שהרי כתוב בתורה והתנחלתם אותם לבניכם ולא אמר והתנחלתם סתם שהיה במשמע אב לבן ובן לאב אלא צריכים אנו לומר שדבר הכתוב בהווה ובאמת אין הספר אומר רוב גמלי סבא אלא כמה רצה לומר שגם זה מצוי אבל שיהא שכיח זה כזה לא ואין לומר שלכך אמר הכתוב והתנחלתם אותם לבניכם בקרקע א"א להיות לבן אלא מאב כי אף אם קנה מכל מקום חוזר ביובל ואין זה אחוזה לכך אמר והתנחלתם אותם לבניכם כי לאב יש לו בירושה. חדא שיכול להיות בנפל לו מאבי אמו ועוד הרי הכתוב מדבר בעבדים כנעניים שהבן יכול לקנות כמו האב וק"ל. והשיב לי הגאון הנ"ל אחר כך שאין לסמוך על דעתו לעת עתה כי מעיין התלמוד אינו בידו בעונותינו הרבים ר"ל שהיה בעת שנשרפו הספרים על ידי שגזרו במדינות לועז בעונש גוף שלא ילמדו התלמוד וספר שמצאו שרפו בעונותינו הרבים:
ב
נשאלתי ממדינת מעהרין מק"ק לייפניק על אחד שכתב בתנאים שעשה מצד בתו ובין המיועד להיות חתנו סך נדן וגם ליתן לבתו שטר שיהא משמעתו כחצי חלק זכר קודם הנישואין והגביל זמן הנישואין בקנס סך מה כמנהג ובתוך הזמן נתבקש האב לישיבה של מעלה והחל"י. והחתן תובע מהיורשים שיתנו לבת הנדן ומה שמגיע לחלק חצי זכר. ובני המת טוענים שאינם רוצים ליתן לא חצי ח"ז מפני שהם אומרים שאביהם לא נתן לבת שטר חצי זכר עדיין וגם הנדן אינם רוצים ליתן ולא הקנס כי אביהם אנוס ואין לך אונס גדול ממיתת בר מינן. ואין אנו מחויבים רק עישור נכסים השייכים לבת. עד כאן לשון השאילה:
תשובה זאת השאילה אינה צריכה פנים כי בתשובות מהרי"ו הכל מבואר וז"ל ההוא גברא ששידך בנו בכתב וקנין וקצב לו נדוניא כו' וההוא גברא שכיב והשתא רוצה הבן ליקח בראש ושלא ינכו לו אחיו בירושתו נראה דלא זכה הבן ליקח בראש והאריך בטעמים כו' עד ואי משום שקבל אביהם בק"ס כאשר הורגלו ההוא קנין אינו לבן אלא קאי על שכנגדו שאם יעבור ולא יקיים שיתן קנס. ואם כן במה יזכה הבן. ובאם יש ליתן הקנס מביא מהר"י תשובת מהר"ם בקיצור אבל במרדכי פרק שנים אוחזין (דף קל"ה ע"א) כתובה אותה תשובה בפלפול ארוך עד מאד. וז"ל התשובה בקיצור כמו שכתוב במהרי"ו שמעון היה לו בת קטנה וראובן היה לו בן קטן וכתב לו שמעון לראובן כשיהיה בנך ראוי לקדש אם לא אקבל קידושי בתי או בתי לא תקבל בעצמה אתחייב לך חמשים זקוקים כסף ומת שמעון ונשאת לאחר כו' ומסיק דפטורים בני שמעון מן הקנס ועיקר טעם כיון שמת שמעון קודם שהגיע הזמן הוי אונס ומייתי ראיה כו' הרי בהדיא דמקרי אונס לאב והיורשים פטורים. ועוד תשובה כמעט כיוצא בזה מהרי"ו (סי' קמ"ב) וז"ל וראובן ששידך בתו ופסק לה נדון ומת קודם פשיטא שלא ליקח מן האמצע רק אותה הבת מחלק ירושתה ואין לשאר הבנות ליתן כו'. כתשובה ראשונה רק שבתשובה זו מסיים וז"ל לכל היותר אין ליטול מן האמצע אלא סך המבואר בקנס. ומה שכתב שהיתומים פטורים מן הקנס וקמדמית הא מילתא למה שפסק מהר"ם. לא דמי דהתם לא היה שטר חוב רק קנס בעלמא וכיון דאירע אונס פטור אב להכא דאיכא שטר חוב הויא כמו הלואה דלא מהני טענת אונס עכ"ל התשו' הרי דוקא כשנכתב שטר חוב מחוייבים הקנס אבל בנדון דידן שאנו כותבין בפי' קנס כי אנו סומכין על שגובין קנס זה אפי' בבבל שייך טענת אונס ופטורים הרי בפי' שפוטרין מכל מה שכתוב בתנאים ועוד אף אם נאמר שמה שכתוב בתנאים האב הקנה לבת ויתחייבו היורשים ליתן מכל מקום השטר חצי זכר אין צריכין ליתן הואיל והאב עדיין לא זיכה לה אלא כתב לה שיתן אחר כך שהרי בהדיא כתב טור ח"מ (סי' רמ"ה) אבל אם אמר אתננה לו אפי' אם קנו מידו לא קנה דקנין דברים הוא ולא מחוייב לקיומי בעל כרחיה והא לא זיכה ולכן לא זכתה וגם ראיה ברורה שהרי כתב מהרי"ו בסימן קמ"ג וז"ל על מי שכתב לאשתו בשעת הקנס שיעשה לה כך וכך לכתובה לבד מלבושיה ובשעת החופה לא עשה לה שטר נראה דלא זכתה האשה ודמיא להא דפרק השולח (דף מ') תנו רבנן עשיתי פלוני עבדי בן חורין הרי הוא בן חורין אעשנו בן חורין רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבי יוחנן וכולן בשטר פי' שכתב אחד מאלו לשונות בשטר הרי אעפ"י שכתב אעשנו בן חורין אינו בן חורין וה"ה אתן לו שטר ח"ז ובתשובת מיימוני הביא ספר העיטור דיש מרבותינו שכתבו האומר אתן דבר זה לפלוני לא מהני אפי' בק"ס אע"ג דיש מרבותי דפליגי ואמרי דמהני ק"ס היינו משום דקיבל ק"ס צריך לקיים וליתן מה שקיבל עליו וצריך לעשות כתובה אם הוא בחיים אבל כל זמן שלא נתן לא זכתה האשה עכ"ל התשובות הרי ממש כנדון דידן דאף אם היה בחיים היה מחוייב לעשות וליתן שח"ז מ"מ כל זמן שלא עשה לא זכתה הבת וגם היורשים לא היה מחוייבים לכל היותר רק הקנס ולא הנדן ולא השטר ח"ז ולפי מה שהוכחתי לעיל אינם מחוייבים אפי' הקנס ואף אם נאמר שהתנאים כשטר ומחוייבים בנדן שהוא כמו שזיכה לה האב מ"מ בשח"ז אין לה זכות הואיל ועדין לא זכה רק כתב לעשות וק"ל. ושלום על ישראל ודייניהון:
מה שהשבתי על צואה של מת שאין לו יורשים:
אשר למרחקים נשמע קולו, ומעשיו גרמו לו הוא אהובי כמהר"ר אברהם גירא י"ץ כו':
ג
אהובי ראיתי מה שכתב מר בענין המעות המונח ביד כמ"ר יודל מק"ק לייפניק והמעות הם משל מת שאין לו יורשים וצוה מחמת מיתה ליתן מעותיו אנה ואנה ומקצתם לצדקה וכתב מ"כ וז"ל כמ"ר יודל י"ץ נתבע לפני לדין כו' עד והנה מורי ורבותי לית דין צריך בשש וזיל קרי ביה רב הוא שכמר יודל מוכרח לקיים הצואה עכ"ל. והנה אף כי מ"כ לא כתב אלי רק להאלוף הגאון אבי חרגי מהר"ר יואל י"ץ ולמהר"ר משה שטאוך י"ץ מ"מ אמחול על כבודי ואהיה כנושא ונותן בדבר באשר אפרוש"י מאיסור"א שאני ולאשר חמוץ. כי יש לתמוה על גוף הדין שפסק מ"כ ויותר יש לתמוה על שכתבת' לית דין צריך בשש וזיל קרי ביה רב הוא שהרי תלמוד. ערוך הוא בב"ב פ' מי שמת (דף קמ"ט) ע"א במעשה דאיסור גיורא דאמר רבא היכא ליקני לרב מרי הני זוזי כו' עד ואי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה כו'. וכל היכא דליתא בירושה ליתא במתנה הרי בהדיא שאין צואת מי שאין לו יורשים כלום. ואעפ"י שהיה יכול להיות ע"י הודאה כדאמרינן על ההוא מעשה נפק אודיתא מבני איסור. אבל מ"כ כתב וז"ל הביאו הגבאים את הצואה מאושרת שיתנו נכסיו לצדקה. משמע שאין כאן רק צואה ולא הודאה. וגם מצוה לקיים דברי המת בכאן אינ' הואיל וליתא בירושה כמו שפסקו התוס' (דף קמ"ט) ע"ב. וכמו שפסק המרדכי על מעשה דאיסור גיורת הנ"ל ואעפ"י שכתב האלפס"י (דף רכ"ח) וז"ל פי' והא דאמר רבא מתנות ש"מ כירושה שווינהו רבנן כל היכי דליתא בירושה ליתא במתנה במתנת יורש בלחוד הוא דאקמ' כו' ועיקרא דמילתא דגבי יורש לשון ירושה ומתנה חד טעמא נינהו כו' אבל מתנ' ש"מ למי שאינו יורש ואפי' לגר בעלמא קני דק"ל דברי ש"מ ככתובים כו' והכי שדר רבי' האי גאון זצ"ל עכ"ל. מ"מ הלא למי כל חמדת ישראל הוא מאור עינינו הרא"ש ז"ל שהוא בתראה כתב עליו וז"ל באשיר"י (דף רי"ב ע"ד) אף כי נתלה באילן גדול דברים תמוהים הם דמנ"מ בהא דרב מרי בנו של איסור גיורא הוה מאחר שהיה הורתו שלא בקדושה ואינו ראוי ליורשו מה לי שנתן לבנו או לאחר אי מהני לאדם אחר מהני נמי לרב מרי אין אלו אלא דברי נביאות עכ"ל. הרי בפי' שהרא"ש דוחה דבריו עם טעם רב וסברא גדולה ואין לומר שהרא"ש תמה עליו אבל לא פליג כמו שמצינו באדמון שאמר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי ופסקו כל הפוסקים שאדמון אינו פליג אלא תמה ואף כי ר"ג אמר רואה אני את דברי אדמון פי' ג"כ שאינו פליג אלא שיש לתמוה אין לומר כן שהרי הטור בסי' רנ"ו סעיף קטן א' מביא דברי רב אלפס וכתב ולא נראה לא"א הרא"ש וכן השיג הראב"ד על הרמב"ם שסובר כאלפס ועוד שהרי הטור ח"מ (סימן רנ"ו סעיף קטן ז') מביא תשובות הרא"ש והתשובה הוא בת' הרא"ש כנ"ל ט"ו סי"א שפסק בא' ששכר בית ומת המשכיר ואין לו יורשים וציווה הבית לאחר ופסק להחזיק השוכ' בבית ואף אם הוא פלוגתא ביני רבוות' מנא לן לאפוקי ממונא מכמר יודל המוחזק וגם בתשובות הרמב"ן סי' ס"ט משמע שאין להוציא ממנו כלל ולפחות אין לכתוב על דין כזה לית דין צריך בשש וזיל קרי בי' רב הו' אומר אני דבי רב ודאי לא ידעי והלואי שידע הרב בעצמו והנה שרא לי מר שלע"ד נראה מ"כ טעה בשיקול הדעת מטעם שידוע שמימי אביי ורבא ואילך שנכתבו הדעות אנן בתר בתראי נגררים באשר ידעו מקמאי ולא מסתבר להו ואולי אי שמעי קמאי סברא בתראי הוי הדר' בהו והנה הראב"ד והרא"ש ובנו ר' יעקב בעל הטורים הם בתראי וק"ל, ואף כי כת' מהרא"י בתרומת הדשן (סי' שנ"ב) דחולקין הואיל ופלוגתא דרבוות' מ"מ יש לדקדק מדבריו דאדרבה בנדון דידן אין חולקין שכתב וז"ל ובפלוגתא דרבוות' כה"ג דלא תפיש חד מנייהו חולקין עכ"ל הרי שתלה הטעם כה"ג דלא תפש חד משמע דאם תפס חד כנדון דידן שאין מוציאין מיד כמר יודל ומ"מ במקצת הצואה יש לפקפק מחמת שהוא לצדקה ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל הצדקה בזמן הזה הוה מתנת עניים ולא הקדש כמו שכתב הרא"ש כלל י"ג והטור ח"מ מביאו (סי' רי"ג) ע"ש וזה לשונו ששאלת אדם שקנה קרקע אדעתא דהקדש כו' עד והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה כו' ויש לי ראיה שאפילו במתנת עניים אינו כלום במת שאין לו יורשים כנדון דידן דכתב בטור א"ה שאלה לא"א הרא"ש ז"ל אחר אות' תשובה שהבאתי לעיל והיא בתשובות הרא"ש כלל ט"ו (סי"ג) שנדר ליתומה פלונית ורוצה להחזיק במה שבידו ולא ליתן ליתומה. ופסק הרא"ש שאין לו להחזיק רק יתן ליתומה הואיל ומתחלה נעשה אפטרופוס שלה והיה כוונתו לזכות במה שציותה הגיורי' כדי ליתן ליתומה אלא שעתה נודע לו ונתחדש אצלו ורוצה לחזור אין בדבריו כלום כו'. הרי בהדיא דאי לאו הכי באם מתחלה היה רוצה לזכות היה הרשות בידו אף כי יתומה היא דהיינו צדקה ואף אם נדמה צדקה להקדש ואם כן חמור ממתנת עניים וכתב האלפסי בפ"ק דב"מ (דף ס' ע"ב) וכן נ"י מביא' דכן סובר הרנב"ר דמטלטלי דפקדון דאי תבע מיני' יהב ליה יכול להקדיש דפקדון כל היכי דאית' ברשותא דמרה איתא עכ"ל. א"כ לפי זה לפום ריהטא משמע שיכול להקדיש אם נאמר דצדקה שלנו הוה דינא כהקדש. מ"מ נ"ל להוכיח מיני' וביה דנדון דידן לא היה יכול להקדיש שהרי האלפסי תלה הדבר דאי תבע מיני' יהיב לי' ועוד תלה הדבר דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמר' אית' ובנדון דידן לית' תרווייהו חדא אי תבע מיניה באותו זמן לא יהיב ליה דלא עדיף כמר יודל מרבא דאמר אי שלחי לי לא אתי'. ועוד דווקא פקדון מטלטלין שאסור להשתמש בהו ולא ניתנו להוציאם בודאי כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אבל בנדון דידן היה הפקדון מעות שמותר למפקיד להוציאם כמו שפסק המרדכי פרק המפקיד (דף קל"ו ע"ד) בשם ר"י הלוי דהמפקיד מעות אצל חבירו בארנקי ואינו קשור קשר משונה מותר הנפקד להשתמש בהן דק"ל כר' יודא כו' וא"כ לא שייך בהו כל היכא דאיתא ברשותא דמר' איתא דמטעם זה אין שייך להקדיש מלוה ולכך נקט הרנב"ר מטלטלי דפקדון ולא מעות ואף כי יש לפקפק ולדקדק מדברי האלפסי שכתב מלוה היכא דכפרי' משמע אבל לא כפרי' אף כי לא יהב ליה יכול להקדיש מ"מ אין הנדון דומה לראיה דהתם יכול להקדיש הואיל והקדישה מחיים שעודן ברשותו אבל נדון דידן לא הקדישן אלא ליתנם להקדש לאחר מותן וא"כ לא חל הצואה אלא עם יציאת הנפש ובאותו זמן פקע כחו וקמו ביד כמר יודל כי זכה מן ההפקר. ויש לי להביא ראיה קצת דכשמת פקע ליה דהטעם דלא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת כת' המרדכי כי הטעם דווקא יורשין שזכו מכח המת כופין לקיים דברי המת אבל לעיל גבי איסור כשמת לא כפינן לרבא לקד"ה משום דכשמת הוה רבא יורש וזוכה מן ההפקר כאלו מצא מציאה ולא זכה רבא מכח המת עכ"ל. א"כ משמע דתיכף כשמת פקע כחו וא"כ האיך יכול לומר שיהא להקדש ויתחיל ההקדש לאחר מיתה. ואהו' ואף כי יש עוד לפקפק בדברים אילו אעפ"כ קצרתי הואיל ולא היו דברי מ"כ אלי אבל גם הם שלא לצורך כי לדעתי דברי הבל הם. והנה בזה התחלתי ובזה אסיים למ"כ לכתוב לית דין צריך בשש ושלום ממני יוסף:
ד
בפני תבע כמר וייבל את אמו איך שנתנה לו כח לזווג בתה שהיא אחותו לאיש וכן עשה וקשר עצמו בקנס לתת נדן לזמן ידוע לעשות הנישואין והעמיד ג"כ ערב שתקיים מה שנקשר בכחה. ואמו השיבה שתי אמתלאות חדא שכבר נשדכה הבת לבן זוגה ע"י אחי בתה הגדול קודם שגמרת אתה. ושנית שבתי אינה רוצה לשמוע רק למה שעשה אחיה הגדול והיא לא נתנה לך כחה והיא גדולה בת י"ז שנה. והנה כמר וייבל עומד וצווח על אמו לפטור אותו מהקנס של שדוך שעשה בכחה והאם מתרעמת על בנה גדול ועל בתה שעשו זיווג בלתי ידיעתה. והנה ב' אחים הנ"ל לא ידעו זה במעשה אחיו כי היה לערך ע' פרסאות בין המקומות. ופטרתי אמו וממילא יפטר ג"כ וייבל הנ"ל דגרסינן בבא בתרא פ' המוכר את הבית א"ל ארעא ודיקלי חזינן אי אית לי' דיקלי יהב לי' שני דיקלי ואי לית ליה זבין ליה בדיקלי ופי' הרא"ש כדי לעמוד בדבורו ולא שיהא מחוייב לקנות דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכל דבר שאינו ברשותו מקרי דבר שלא בא לעולם כמו מה שאירש כו' עכ"ל. הרי בהדיא שאין אדם מקנה מה שאינו ברשותו אף כי בקל יכול לקנות ולא מחויב ק"ו לאלמנה זו שהקנתה בתה שאינה ברשותה וא"א לה להביאה לרשותה:
והרא"ש הנ"ל הביאו בית יוסף וכתב וז"ל וכן כתב הרי"ף וכן דעת הרשב"ם וכן דעת בעל התרומות. והמרדכ"י מביא דעת רשב"ם סוף פרק המוכר את הבית וכן ב"ה וכן דעת הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות מכירה וכתב הרב המגיד שכן דעת רשב"א. ואע"פ שכתב בעל העיטר והטור ח"מ מביאו סימן ר"י וגם המרדכי מביא תשובת ר"ן פ' המוכר את הבית דסבר כבעל העיטר דלא חשיב ד"ש ב"ל אלא כגון ששניהם מתנין ויודעין בדבר שלא בא לעולם אבל אם המוכר מתנה ליתן לו דבר פלוני והוא בעולם חיי' לקיים תנאו וכו' הלא כתב הטור שאין כן דעת הרא"ש ולעיל הבאתי כמה דעות דסבירא להו כהרא"ש ועוד נוכל לומר בנדון דידן מודה בעל העיטר שהרי תלה הטעם ששניהם יודעים בדבר שלא בא לעולם אז אינו יכול להקנות. ובנדון דידן שניהם יודעים שלא היה בידו שהרי לא נכתב בתנאים שיש לו כח מאחותו. אבל העיטר מדבר בדבר שסובר הקונה שיש ברשות מוכר כן משמע דברי בעל העיטר וגם תשובות הר"ן שמביא המרדכי הנ"ל מדברת בכה"ג שמכר לו חיטים ע"ש שיש לו שהרי כתב ואח"כ נמצא שלא היו לו בשעת הקניין משמע שבשעת הקניין לא ידעו שלא היו לו וק"ל. ועוד י"ל שמדבר בדבר המצוי ליקח כגון חיטים אבל בכאן אי אפשר לה ליקח מוד' והראיה שהרי בח"מ סי' ר"ב מביא כל אילו הדעות וכתב אלמא דמידי דשכיח חייב להעמיד מקחו כו' הרי בפי' שמהרא"י מפרש דווקא דבר המצוי ליקח וגם על זה כתב שאין להוציא ממון הואיל ופלוגתא דרבוותא הוא. ואף כי כתבו תלמידי רשב"א (פ' איזהו נשך) גבי מוכרת פירות דקל אע"ג דק"ל אין אדם מקנה דשב"ל מ"מ משעבד דבר שלא בא לעולם וכן כתבו התוס' (פ' מי שמת ור"פ אף על פי). ונדון דידן אולי יש לדמותו לשעבוד ועוד הרי כתב הטור סי' ס' והמחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או בדבר שבא לעולם ואינו מצוי אצלו חייב ושם מביא ב"י ג"כ תשובות רשב"א שסובר כן וגם הטור מביא אח"כ תשובות הרא"ש וגם הב"י מביא סי' רי"א כתב ר' ירוחם בנתיב י"ז ולא תטעה בין מחייב עצמו חוב למקנה כי מחייב עצמו יכול לשעבד עצמו אעפ"י שאינו ברשותו אבל מקנה כו' עכ"ל. וא"כ בנדון דידן נדמה ג"כ או לשעבוד או שמחייב עצמו ליתן אחותו או להתחייב עצמו בקנס. והוה ממש כמו המחייב עצמו בפירות דקל שחייב:
אבל נ"ל להביא ראיה ברורה שכל זה צריכי' אנו לומר שמדבר בדבר שסופו לבא לידו כפירות דקל שמפרש הטור בהדיא או שאינו מצוי אצלו ויכול לבסוף להביאם לידו שאף שאין הקנין יכול לחול על הענין שרוצה להקנות לו יכול לחייב עצמו שיתנם לו ר"ל שהוא יקנה אותו ענין אבל להתחייב עצמו בדבר שאי אפשר לבא לכחו לא דאטו תרקבי דדינרי יתן לבתה שהיא אחותו כי אין בידו לכופה והראי' שכתוב בטור ח"מ סי' וז"ל וכמה שכ' ר"ל הרמב"ם אם יהיה ואם לא יהיה ולא חילק בין היכא שהוא בידו אם לאו זהו תימא דבגמ' מחלק בזה ור"י חילק בו ופי' דבר שאינו בידו והוא תלוי ביד אחרים כגון האומר קנה לי יין במקום פלוני וכיוצא בזה ואם לאו תתחייב לי כך וכך אסמכתא היא דלא גמר ומקנה דשמא לא ימכרו לו המוכרים לפיכך לא גמר ומקנה אפילו לא גזים עכ"ל. והנה הלא התחייב עצמו ומה בכך אם אינו בידו הלא יכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם כנ"ל אלא ע"כ אנו צריכים לחלק דאיכא חילוק בין דבר שיכול לבא מיד לידו בקל ובין דבר שאין מצוי לבא לידו מן המוכרים אף כי נמצאים מוכרים רבים וכ"ש נדון דידן שאין בידו ממילא ולא יבא לידו לעולם שאין חייב אפי' ע"י שהתחייב עצמו ושעבד עצמו. ואין לומר שזה מדבר בלא קניין ולכן הוא אסמכתא כשאינו בידו אבל בנדון דידן דהוה בק"ס קני אין לומר כן. חדא שכל דברי הרמב"ם מדברים בקנין השייך בכל הדברים ור"י קאי עליו ומחלק בין בידו משמע דקאי ג"כ על קנין ועוד קנין שאינו בב"ד חשוב לגבי קנס אינו מעלה ואינו מוריד. וא"ת הלא קנס שדוכין גובין כמו שכתב הרא"ש כלל ל"ד והמרדכי ורוב הפוסקים מ"מ נוכל לומר שמדברים במי שבידו כגון האב אבל במה שאין בידו לא ר"ל הואיל ואין יכול לבא לידו כנדון דידן לא:
וגם מאי טעמא גובין קנס זה דהוה כדמי בושת וכאן האם אינה עושה הבושת ולא כמר וייבל רק בתה והיא לא קבלה עליה כלום. ועוד בר מן דין אף אם נאמר שיכולה להקנות או להתחייב האם עצמה לזווג הבת או ליתן הקנס אפי' הכי פטורה מטעם אונס והראיה שכתב רשב"א סימן תשע"א וז"ל נשאל ראובן שדך בת בתו לבן שמעון וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאו לזמן פלוני ולאחר זמן עמד וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון. והשיב שהדין עמו לפי שהוא אונס גמור אם לא רצתה בת בתו בבן שמעון ומאי הוה ליה למיעבד ואין לך אונס גדול מזה. ואפילו יכול לפייסה במעות ואפילו התנה שאם תסרב שיפייסנה כדאמרינן בגטין אטו תרקבי דדינרי בעי למיתן לה. ולא תשיבני שהיה לו להתנות שאם תסרב הבת שיהא פטור לא היא דאונס דלא שכיח היא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האח או הקרובים ואפילו שכיח ולא שכיח כמת או חולה לית ליה לאתנויי ויש טענות אונס כו' עכ"ל. הרי בפי' בנדון דידן שהאם וכמר וייבל פטור מקנס. וכן כתב ריב"ש סי' ר"ן שכל שאין בידו פטור מקנס באותו שיקבל עליו לכוף בנו שירצה במכר קרקע ואף כי זה אינו כ"כ ראיה שאינו מדבר בקנס שדוכין מכל מקום הרי כתב סי' תצ"ו וז"ל ומכל מקום אף אם היתה הפשר' בדרך זה עדיין ההקנאה שמקנה אני יוסף לבחור בעד הנדוניא אין לה ממשות כלל שהרי מזכיר בה בפירוש שמקנה ונותן לו מה שיש לאשתו ליטול מן הפשרה ואין זה בידו אא"כ היה לו הרשאה מאשתו עכ"ל. הרי בפירוש אעפ"י שהוא דבר שבממון שיכול למלאות משלו ק"ו לנדון דידן שגוף הענין דהיינו הזיווג אין בידו כלל וק"ל, ואם יאמר האומר אף אם נפטרה האם והאח מ"מ מי יפטר הערבים שהרי מצינו שאף אם הב"ח פטור הערב חייב כמו שכתב הרשב"א סי' אלף ונ' שאלה ראובן השאיל חפץ לשמעון על מנת כו' והוי אסמכתא כו' ולוי נעשה ערב בקנין כו' שמעון פטור ולוי חייב כו' אעפ"י שאמרינן אין נפרעין מן הערב תחלה דאלמא אין הערב משתעבד בדאיכא לוה לא היא דדוקא כל שערב ולוה מתחייבין אין נפרעין מן הערב תחלה אבל זה הרי חייב עצמו במה שלא היה השואל חייב וכאות' שאמרו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך שמקודשת מדין ערב עכ"ל. ואם כן שמא בנדון דידן נמי נאמר אף אם יפטור האח והאם הערב יתחייב הקנס. י"ל שאין הנדון דומה לראיה כי הרשב"א מדבר בדין אסמכתא ולשם יש טעם לחלק בין הערב והשואל כי אף אם הוא פטור מכח דהוה אסמכתא הערב חייב כי כל ערב אסמכתא ואעפ"כ משועבד אבל בנדון דידן שאנו פוטרים את האם והאח מטעם שאין בידם ומטעם אונס הטעם ההוא שייך ג"כ לפטור הערב כי אדעתא דאונס לא נעשה ערב וק"ל מצורף לזה שעוד אונס אחר בנדון דידן כמבואר בטענה ראשונה שקודם שנעשה ק"ס של כמר וייבל נעשה החיתון ביערסלוב ע' פרסאות ממקום של וייבל ואין לך אונס גדול מזה וגם בטעות גמור נעשה הק"ס כי נתבטל הכח שנתנה לו אמו ובאם היה כמר וייבל יודע אשר נעשה לא היה עושה הק"ס והוה קרוב למה שפסק הרא"ש באחד שקבל ק"ס על שידוך ונשתמד' אחות' ופטר את החתן מטעם שאומדין דעתו שלא היה עוש' ולא אמרי' איבעי' ליה לאתנויי' ק"ו בכאן שאנן סהדי אם היה כמר וייבל יודע שאחותו עשתה חיתון שלא היה עושה שום דבר וא"כ לפענ"ד האם והאח והערב פטורים רק שאני לא דנתי אלא בין כמר וייבל ובין אמו שאין לכמר וייבל על אמו לא דין ולא דברים:
נאם הצעיר יוסף כהן.
ה
נשאלתי כמעט כמעשה הנ"ל והוא כי אחד שלח בנו למצוא זיווג לבתו וצוה לו כשתמצא איזה שיהא הגון בעיניך שלח לי ציר מיוחד מקודם והבן שינה והגיד איך שהכל בכחו ונתרצה לכתוב שאביו יתן סך זה לבתו לזמן קבוע ובקנס וק"ס והעמיד ערב כמנהג. וכשמוע אביו חרה לו ומיאן בדבר מכל וכל. והבן צועק ואומר אמרתי בלבי שודאי יתרצה אבי ועתה מה לי לעשות אנוס אני ואין לי כח והרשאה מאבי שאוכל לתבוע את אבי. וצד שכנגדו צווח מה לי לאביך אתה נקשרת כנגדי בקנס ובחרם וגם העמדת ערב. ע"כ טענות ותשובות של שאילה:
והנה לפטור האב אין צריך פנים אף אם עשאו שליח הלא שינה בשליחות כמו שכתב הטור ח"מ (סי' קפ"ב) וז"ל עבר השליח ע"ד משלחו לא עשה ולא כלום. וחילק הרמב"ם דוקא כשהודיע שהוא שליח כו' עד אם נמצא שעבר ע"ד משלחו בטל המקח ויחזיר וגם אח"כ מביא תשובות הרא"ש שמסכים לדברי הרמב"ם, הרי בהדיא כשהודיע שהוא שליח בטל אעפ"י שמשך שהרי כתב שיחזיר דהוה כקנין סודר של נדון דידן וכאן מובן מעצמו שהוא שליח שהרי כתוב בתנאים שהאב יתן הנדן וגם הוא משדך הבת ולא עצמו. וגם מתוך תשובה זו מוכח שהשליח פטור שהרי המקח בטל אע"ג דאמרינן פ' גט פשוט מעשה בההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזלי וזבין לה שלא באחריות אתת לקמיה דרב נחמן אמר מצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבין מיניה שלא באחריות והדר זבן לה באחריות עכ"ל הגמר'. וא"כ נאמר שהשליח יתקן בכאן גם כן. ליתא שהרי הראב"ד פי' ומחלק דוקא כשהמשלח רוצה לקיים המעשה כו' אבל כשהמשלח מבטל המעשה אין השליח צריך לתקן. ועוד הרי הר"ן מפרש דההיא עובדא מיירי שלא הודיע שהוא שליח וא"כ ק"ס לפי הנר' כמשיכת המקח והואיל וזה בטל בטל נמי זה. ואין לפקפק ולומר שהבן אין צריך הרשאה מאביו כי ידו כידו חדא שכשאינו על שלחן אביו הרי הוא כאיש אחר ועוד הרי כתוב בכלבו סי' קמ"ג האב ששידך את בנו וכו' והבן לא היה בשעת התנאים השיב ר"ת שיש לו לקיים כו' אם כתב הבן הרשאה לאביו עכ"ל הרי בהדיא דוקא אם כתב הרשאה ובלא הרשאה לא ק"ו לבן שאין לו כח על אביו וק"ל. ועוד בר מן דין אף אם לא נודע שהוא שליח מ"מ יש להביא ראיה שאין הקנאתו הקנאה הואיל וידוע שאין בידו ולא יבא לידו ולכחו לעולם. דגרסינן בב"ב פ' המוכ' את הבית א"ל ארעא ודיקלא חזינן כו' כאשר כתבתי בסי' ד' למעלה שמתחיל בפני תבע כמר וייבל. ע"ש:
ו
נשאלתי ממדינת תוגר מק"ק פלעוונה על ראובן שמת והניח אשה ובנים ובנות והניח קרקעות וכסף ושוה כסף וגם חובות הכל ביחד לערך ה' מאות ועשה את אשתו אפטרופוס על הכל וכתובה שלה לערך ד' מאות ומתה והניחה סך הנ"ל וג' בנות וה' בנים ואחד מהן בכור ואותו בכור היה נשוי קודם מיתת אמו וכתובת אשת הבכור גם כן ד' מאות והיה משתדל מאחיו שטרי חליצה כתקנת קהלות שו"ם. ואח"כ מת הבכור הנ"ל אחר מיתת אמו בלא בנים ואשתו זקוק' ליבמי' ואותו בכור לא הניח רק לערך ר"ן זהובים. וטוענת היבמה מאחר שבעלה היה חי בשעת מיתת אמו א"כ הירושה נפלה בחייו והיא רוצה לגבות מאותה ירושה מה שחסר בכתובתה וגם טוענת שבעלה היה בכור ויש לו שני חלקים בירושה והכל אני נוטל בכתובה וגם היא רוצה להחזיק בכל ולא לפייס את היבמין בשום דבר ואומרת כשארצה בחליצה אז אפייס את היבמין. וגם טוענת הואיל ויש לי שטר חליצה מוכרחים היבמי' לחלוץ לי בחנם. והיבמין טוענים אנו יורשי אחינו. ואתה זקוקה לנו ולנו להחזיק ראוי בכל הנכסים לכן תן לידינו מה שבידך מנכסי עזבון אחינו. ועוד שהבכור אינו נוטל פי שנים בירושת האם. ועוד שעדיין לא בא ליד אחינו שום דבר כי לא חלקנו והוי ראוי לאחינו ואין אשה גובה כתובה בראוי ועוד העיקר הם חובות מגוים בלא משכון ואף אם היה הירושה מאבינו מ"מ אינו נוטל פי שנים בחובות שהם ראוים לבא. ועוד קובלים היבמין שקרובי האלמנה מגזמים לילך בערכאות ש"ג הן מחמת ירושה והן מחמת חליצה. ועוד שאלו כשיבואו לחלוק מה הדין ליתן לבנות. עכ"ל השאלות וגם ענין האפטרופ' שאלו:
הנה מה שטענה יבמה שרוצה ליקח כתובתה מהירושה הדין עמה דמקרי מוחזק אף כי לא חלקו שהרי כל הנכסים בחזקת הבנים ובעלה היה אחד מהם ואף אם היה בעלה מת קודם מיתת האם והיה שעבוד כתובתה על הנכסים אעפ"כ לא היה מקרי ראוי כדאמרי' במרדכי פ' כל הנשבעין (דף של"ו) עד נשאל למהר"ם על ראובן שמת והניח אלמנה ואח"כ מתה הבת ובעלה תובע ירושת אשתו כו' עד ואין לומר הואיל והיה משועבד לכתובת אלמנה הוה ליה ראוי כו' הא ליתא דא"כ בטלתה ירושת בכור עכ"ל הרי שעבוד כתובה על הנכסים ולא מקרי הנכסים ליורשי' ראוי רק מוחזקים ואף שמצינו תשובה אחרת בכתובות פרק נערה (דף תקל"ט ע"ד) תשובות מהר"ם וכתוב דכשכתובת אלמנה על הנכסים מקרי ראוי לגבי הבן ואין אלמנת הבן גובה כתובה מהראוי שתי תשובות אלו הקשיתי בבאורים שלי פרק כל הנשבעין זו על זו וכל היכא דנשבע' על כתובת' אז הנכסים בחזקת האלמנה וליורשיה הוי ראוי אבל כשלא נשבעה האלמנה על כתובה הנכסים בחזקת היורשים ואין נקרא ראוי ליבם ונדון דידן לא נשבעה על כתובה והיה מוחזק לבת והבעל יורש ומה שטוענת שבעלה ירש ב' חלקים הוא על שני דרכים אם אמו לא נשבעה על כתובתה אז הכל בחזקת האב ואין לאם ליטול כתובתה ויורש ב' חלקים כמבואר בפי' בתשובת הרא"ש והטור ח"מ מביאו סי' רע"ח) וגם בטור אבן העזר (סי' ק"ה) וז"ל וששאלת ראובן שמת והניח אלמנה ובנים והאלמנה מתה קודם שנשבעה על כתובתה אם יש לבכור פי שנים ותו' תשובה כל זמן שלא נשבעה על כתובתה ולא הגביהו ב"ד כל הנכסים בחזקת בעלה ולא זכתה כו' ויש בה דין בכור עכ"ל. אבל אם נשבעה על כתובתה אין הבכור נוטל שני חלקים בירושת האם ומה שכתבתי אף שהיה שעבוד כתובה על הירושה מ"מ אינו מקרי ראוי ויורש ב' חלקים אל תטעה להקשות מת' הר"ם והמרדכי מביאה פ' נערה בכתובות וז"ל אלמנה שמת חמיה קודם בעלה שאין להגבות כתובה מנכסי חמיה מחלק ירושת בעלה אפי' היה מותר דכיון דהניח האלמנה כל נכסי בעלה הווין ראוין לבעלה ואין האשה גובה כתובה בראוי עכ"ל. אלמא משום שיש על הנכסים שעבוד כתובה נקרא ראוי. וא"כ למה אמרנו שהבכור נוטל פי שנים הלא היו על הנכסים שעבוד כתובה ואין הבכור נוטל בראוי כי בשעה שהיה מת אביו היה משועבד לכתובת אמו. חדא כי כבר לעיל תי'. ועוד כי קושיא זו טעות גמור כי מה שאין בכור נוטל בראוי אין הפשט מה שהוא ראוי לגבי בכור אלא מה שהיה ראוי לאב בזה אינו גובה אבל מה שהוא מוחזק לאב אף אם הוא ראוי לבכור מ"מ גובה שהרי בכור שמת וא"כ הוי ליה נכסי אביו ראויין לו ואעפ"כ יורשין בני הבכור פי שנים באבי אביהם. אבל אשת הבכור אינה נוטלת כתובה מה שהיה ראוי לגבי בכור וכשיש שעבוד כתובת אמו על הנכסים הוי ראוי לגבי ולכן אין אשתו נוטלת בראוי לבעלה. אבל הבכור נוטל פי שנים אף בראוי לו אעפ"י שיש שעבוד כתובת אמו ומתה כי לא היה ראוי לגבי אביו וק"ל. אבל מחובות של אביו אינו נוטל פי שני' כי הם ראויין לאב ולא מוחזקין הואיל ולא היה לו על החובות משכנות ואפילו גבתה האלמנה חובות מ"מ ממ"נ אינו נוטל פ"ש אם יבא מחמת אביו הלא היו חובות בשעת מיתת אביו וכתי' אשר ימצא לו ולא חובות ואם רוצה לירש מהאם שבשעת מיתה כבר היה מצוי שגבתה חובות הלא אינו נוטל מירושת האם ב' חלקים כנ"ל:
ומה שטוענת היבמה שיתנו לה נכסי בעלה כי היא אינה רוצה כעת בחליצה וכשתרצה או רוצה לפייסה אין הדין עמה וזה אין צריך פנים. כי היא מחוייבת ליבם או לחלוץ כמו שכ' באגוד' פרק החולץ דף פ"ג וז"ל שם כפי דודתו של ר' מנחם ליתן ממון כדי לחלוץ ואף כי היתה זקנה כו'. ואם היא ממאנת בחליצה הוא על ב' דרכים אם ממאנ' שנחשב לה לגנאי וקשה עליה להיות שפלה ונכנעה לו אז דינה כמורדת דיהבינן לה מה שהכניסה. אבל אי ידעינן שהיא עושה הכל בשביל ממון כדי לעכב בידה ולכך אינה רוצה לחלוץ אז אין נותנים כלום וכל זה מבואר בהדיא בתרומת הדשן (סימן ר"ך) לכן אין לי צורך להאריך בראיות ולהטעים הדין הואיל ומבורר שם בראיות ממש כשאלתנו. ואם תתרצה בחליצה אז תקנות הקהלות לחלוק לה בנכסים אם אין חצי נכסי עזבון מגיעין ליותר מכדי כתובה. ומה שטוענת שיש לה שטר חליצה הלא כתוב בו כתקנת קהלות שו"ם ותקנות קהלות שו"ם כך הוא לחלוק בנכסים כל זה כתוב במרדכי פרק החולץ (דף תנ"ו ע"ג) וז"ל על ריב אלמנה משפיר' כו' עד וראיתי שכולם הושוו לאחר שיחלצו לה היבמין שיחלקו בנכסים כו'. ובתרומות הדשן כתוב שתקנת הקהלות כך הוא. ומה שכתוב בטור אה"ע ובכמה פוסקים שנוטלת כתובתה אחר החליצה היינו מן הדין אבל בתקנות הקהלות חולקין. ומה שצועקים היבמין שהיבמה וקרובים מגזמין בערכאות ידוע שב"ד הסמוך חייב לגזור בגזיר' נח"ש שלא יגזמו עוד ק"ו שלא יעשו ובאם לא ישמעו לקול מורים אז קול עליהם נרים בכל אלו ג' מדינות להחרים וגם בעונש שלא להתחתן בה ובכל מסייע לדבר עבירה. ומה שבא בשאילה מה יקחו הבנות. פשוט שיזונו עד שיבגרו. ועוד עישור נכסים להשיאה. ואף שיש מחלוקות בין גדולי המורים בשאומדין דעת האב מה היה נותן לה דוקא באם יהיה האומד פחות מעישור נכסים אז נותנין רק האומד אבל באם יהיה האומד יותר מעישור נכסיו מכל מקום אין נותנין לה יותר מעישור נכסים ויש אומרים שנותנין לה לפי האומד אפי' יותר מעישור נכסים ודעת מהרי"ק בשרש ע"ח מכריע כדברי האומרים שאין להוסיף על עישור נכסים מ"מ נ"ל לעשות פשר הואיל וכמה בתראי דהיינו הרב המגיד כתב שהרמב"ם והרבה גאונים סוברים שהולכים אחר האומד אפי' להוסיף וגם הר"ן כתב שכן דעת רש"י והראב"ד רק שהאומד קשה עד מאד וגם מהרי"ק ידע כל אלו הדעות והכריע שלא כמותם לכן טוב עד מאד לעשות פשר. והענין האפטרופס' אין מורידין קרוב הראוי לירש לנכסי מקרקעי דיתמי אם לא ע"י תחבולה שלא יוכל לטעון אחר זמן שנפלו לו בירושה אבל במטלטלי מורידין קרוב והוא קודם לאדם שאינו קרוב רק שיהא טוב ושפוי נכסי וזה לשון הגהות מרדכי בב"מ דף קמ"ז ע"א והא דלא מחתינן קרוב היינו דוקא במקרקעי דהתם עדיף טפי לאוקומי רחוק כו' אבל במטלטלי עדיף לאוקמי קרוב כו'. וכן כתב רב צמח גאון אי מעלי ושפו נכסי. וכתב ר"ח אי אינש מהימן הוא וכן כתב ר"י הזקן עכ"ל. וא"כ בפירוש שקרוב עדיף במטלטלין וגם מושכל ראשון בקרוב מאב וקרוב מאם ושניהם שוים במעלות שקרוב מאב קודם כי כתיב למשפחו' לבית אבותם ופירוש משפחות אב קרויה משפחה ולא משפחת אם והואיל ופסקו חז"ל כנ"ל שקרוב עדיף אם כן קרוב מאב קודם וק"ל:
ז
נשאלתי ממדינת מעהרין על א' שבא לידו קנייה מגוי בזול וקרוב לודאי שהיתה גניבה והלך הקונה עם הגוי המוכר לבית יהודי אחר וקנהו שם הרבה בזול ובשעת שנשא ונתן עם הגוי קודם שפסק המכר וגמרו אמרה אשת בעל הבית מה אתה עושה אני רוצה לקנות הואיל והוא בביתי הוא שלי. ואז השיב לה הקונה אל תדאג אנכי אשוה ואפשר עם בעלך. ובא השואל לשאול אם קנתה לו חצירו לגמרי או החצי או לא קנה הבעל בית כלום עכ"ל השאילה בלתי תוס' ובלתי חסרון:
תשובה שנ"ל שהבעל בית יש לו החצי ואף כי המרדכי פ"ק דב"מ (דף קל"ד ע"ד) מביא פלוגתא דראב"ן וראב"י וז"ל כתב ראב"ן ראובן שנתאכסנו לו אורחים בביתו והיה שמעון מחזר אחריהם אמר ראובן אני רוצה לזכות בהן. ופסק ראב"ן דין זה פסוק ממתני' ראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ה"נ זכה ראובן במה שבביתו כו'. ועוד דיינינן ליה דינא דבר מצר' כו'. ואין נראה לאבי העזרי דשאני מציאה שאין בה חסרון קניי' וזכיי' ומעות כו'. וגם מהרא"י בת"ה סי' ש"י מביא פלוגתא זו וכתב כיון דפלוגתא דרבוותא היא לא מפקי' ממונא משמעון. ועוד שנדון דידן גם כן אין שייך טעמא דדינא דבר מצרא שכתב הראב"ן כי לשם אפשר שהיתה סחורה המצויה לקנות ושייך בו בר מצרא הואיל ומוציא במקום אחר אבל בנדון דידן שהוא כמציאה והריוח גדול שאינו בנמצא במקום אחר לא ובזה שווי כל הפוסקי' כמו שמבואר בח"מ סי' קע"ה ושם בב"י. ועוד כתב המרדכי בב"מ פ' ב' (דף קל"ו ע"א) דאין חצירו של אדם קונה אלא בדבר שמצוי לבא וז"ל התשובה נשאל למהרר"א הכהן על גוי שאבדו לו מעות בבית ישראל ומצאן ישראל אחר וטוען ישראל שהאביד' בביתי כבר קנתה לי חצרי אפי' שלא בידיעתי. והשיב דלא אמרי חצירו של אדם קונה אלא במידי דשכיח כו' אבל דברים שאינם מצוים לא והאריך בראיות. וא"כ בנדון דידן מי יאמר שמצוין גוים להביא גניבות ב"כ:
וא"כ מכל הני טעמי דהיינו שמהרא"י פסק כר' אבי העזרי ועוד שכאן לא שייך טעמא דדינא דבר מצר' ומהאי טעמא גופא לא שייך כאן עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דנקרא רשע הואיל ואינו מוצאה במקום אחר כמו שכתב בהדיא המרדכי בפ"ק דב"מ (דף רל"ד ע"ג), ועוד דחצירו של אדם אינו קונה בדבר שאינו מצוי. ועוד ששמעון היה זוכה בה קצת קודם שבאת לבית ראובן והיה לנו לומר שהדין עם שמעון הקונה. ועוד שהרי הטור חשן המשפט (סי' ר"ס) מביא תשובת הרא"ש וז"ל ראובן דר עם שמעון ומעלה לו שכר וקנה ראובן מציאה בתוך הבית כו' נ"ל כיון דמעלה שכר ממכר הוא ליומיה ואם היה צבי רץ היה של שניהם כו' אבל אם קנה מציאה מגנב אין זה דבר הפקר כו' עד לפיכך היא של קונה. מ"מ נ"ל שמחויב ליתן חציה הריוח לבעל הבית לפי ששמעון השיב לאשתו אל תדאוג אני אשוה ואפשר עם בעלך דהוי כאלו אמרה זכי לי והוא אמר אזכה לך החצי ובזה אפי' ר' אבי העזרי מודה שכתב והמרדכי מביאו (דף קל"ד ע"ג בב"מ פ"ק) דלא פליג ר' אבי העזרי על הראב"ן אלא כשא' אומר לחבירו זכה לי והוא שותק דמשמע אבל אי הוה משיב אזכה לך היה חייב ובנדון דידן אמר' היא והוא השיב אפשר נ"ל דהוי כמו זכה לך החצי דכ"ע מודי דקנה. ועוד שבכאן הבעל הבית הוא בסכנה גדולה מפני חשש הודאות הגנב והקונה הכניסו בסכנה זו הוה כשותפו קצת וראייתי יש לי קצת מזה שפסק במרדכי בהגהות בב"ב (דף ר"ס ע"ב) וז"ל ירושלמי דבב"ב ור"ח מביאו בפירושו האחין שיצא אחד מהן לליסטיות או לגנוב בלא דעת חבירו חולקין מכאן יש ללמוד על שני אנשים שיצאו לשוק וראה א' ארנקי מונח בבית גוי וגנבו א' שיש לחלוק עם חבירו עכ"ל. וק"ק מה רוצה לומר עם שני היהודים חבירום ג"כ א"כ הוא ענין ירושלמי ממש ומה הוא מחדש באומרו מכאן אם לאפוקי מבעל העיטר שמפרש הירושלמי שהוא אינו אלא מתמיה כמו שכתב בפי' מ"מ היה לו למרדכי רק לפרש הירושלמי שאין פי' מתמיה וממילא יהיה דינו בפירוש וק"ל. לכן נ"ל שמדבר בשנים שהלכו יחד ואינם שותפים ואף על פי כן חייב ליתן ומנא ליה למרדכי ללמוד מן הירושלמי הלא הירושלמי מדבר בשותפים שהרי אומר אחין דסתמא שותפין אלא ודאי המרדכי סבירא לי' שותפות לא מעלה ולא מוריד לענין גניבה וא"כ מה שמחייב הירושלמי ליתן היינו מחמת שכשאח אחד גונב ולא חלקו אף כי אינם לשם אצלו בשעת גניבה הם וממונם בסכנה והואיל והוא הכניסם עמו בסכנה חייב ליתן גם כן הריוח ולומד מכאן דה"ה שנים שאינם שותפים רק הולכים יחד וגנב אחד השני ג"כ בסכנה כמו הגנב כמו שפירש"י על פסוק גם עתה כדבריכם כן הוא י' שגנב אחד מהם כלם נתפשים. לכן חייב ג"כ ליתן לחבירו שהלך עמו וה"ה בנדון דידן שידע שעיקר הסכנה של הודאות הגנב על הבעל בית והבעל בית בסכנה וק"ל. ועוד אי לא מסתפינא מפני פסק מהרא"י הנ"ל הייתי פוסק כראב"ן נגד רבי אבי העזרי אף להוציא כי הראב"ן פסק הלכה למעשה ומעשה רב כדאמרינן בהרבה מקומות בתלמוד מר דיינא הוא ינחות לעומקא דדינא אבל רבי אבי העזרי לא פסק רק לא נראה לו. ועוד שהוא מרגלא בפומיה דאנשי שהריוח לאמצע ויש לומר שאדעתא דהכי קנאה והוה כזכיה כן נראה לי. ולפחות הוה תכף ספק בדין קודם שקנאה ואם כן הוה התפיסה של קונה לאחר שנולד הספק דלא מהני תפיסה כדאמרינן גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו הואיל ונולד הספק קודם שתפס. מכל הני טעמי ובפרט הואיל והאשה אמרה לזכות והוא השיב אפשר ואשוה עם בעלך דהוה כזכי' לכולי עלמא נראה לי דחייב ליתן לו החצי הנלע"ד כתבתי. נאם יוסף:
ח
שאלה אחד שהיו לו שני בנים ושלשה בנות והשיא בנותיו ונתן לכל אחת שטר חצי זכר ומשמעות השטר שנתחייב לה אלף זהובים הגריים בתנאי שאם יתרצו בניו שיהיו בשעת פטירתו ליתן לבת כחצי חלק זכר מלבד קרקעות וספרים בזה יהיה נפרע החוב של אלף זהובים והברירה ביד בניי והנה נתהוה שב' בנים הנ"ל קנו מאחותם בת האחת שטר שלה בחיי אביהן והבת עם בעלה מכרו השטר בכתיבה ובמסירה דהיינו במסירת השטר וכתבו לאחיו הנ"ל קנו לכם איהו וכל שעבודיה ובקנין סודר וגם אביהן היה במעמד וקבל ק"ס שבכל אופן שנתחייב לבת מחייב עצמו לבנים יתר על חלק ירושתם. והנה עיקר השאילה כשיבא שעת פטירת אביהן אם האחין יכולין לומר הואיל והבריר' בידינו נשלם שטר להבת זו שקנינו סך החוב אלף זהובים ולשאר הבנות כחלק חצי זכר מן הנשאר. או אם הבנות יכולים לומר לא עדיפת מינה וידוע שלא הייתם נותנין לה רק חלק חצי זכר ובאם תחזיקו שטרות אלו בחוב שלנו גם כן תשלמו וגם עיקר השטר הוא על מנת ליתן המועט והסך שנכתב רק בשביל הדין שאי אפשר לזכות דשב"ל אלא על ידי החוב וא"כ השטר כאלו ניתן אדעתא דחלק חצי זכר והבנים טוענים הלא אבינו ידע ונתרצה שהשטר יהיה בידינו וידע שבודאי אנו נברור ליתן הסך כדי שניקח לנו וקק"ס באותו זמן אם כן תקנה לנו האלף זהובים. עד כאן לשון עיקר טענותיהם והשאר להג הרבה ויגיעת בשר:
תשובה נראה לי שהדין עם הבנים דגרסינן בכתובות פרק הכותב (דף פ"ה) קריבתה דרב נחמן זבנתה כתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבא אתו קתבעי לה לברתה. אמר רב נחמן ליכא דליסבי' לה עיצה תיזול ותיחול כתוב' דאמה לגבי אבוה ותירתיה מיניה שמעה ואזלא ואחילתה כו' וכתב הרא"ש באשיר"י דף ך' רש"י פי' שתבע הלוקח את הבת לדין שבא לגבות כתובת אמה מאביה ואין הלשון משמע כן דמה לו ללוקח אצל הבת כו'. הילכך הפי' הנכון הוא שמת גם האב ואין לה תובע להם ירושה אלא זו הבת ואשמעינן תלמודא דאף בכי האי גוונא שהתחילה היא לעצמה שיכולה למחול לאביה והיא זוכה במקום אביה וכיוצא בזה מצינו פרק הגוזל קמא (דף ק"ח) הגוזל את אביו ונשבע ומת משלם קרן וחומש לבניו ופריך בגמרא (דף ק"ט) ונמחליה לנפשיה עכ"ל. בתוס' (דף פ"ו) תירצו שעתה שמחלה למה לא היתה חייבת לשלם ומכח ומתוך מעשה זה פסק הטור אבן העזר סימן ק"ה וז"ל מכרה כתובתה ומת הבעל ואח"כ מתה היא בנה יכול למחול והמכר בטל ואפי' אין יורש אלא הוא יכול למחול לעצמו כו'. והב"י כתב שראייתו ממעשה זה וכתב רבינו דבריו כדעת הרא"ש הרי שאעפ"י שאם היתה האם קיימת לא מוחלת. חדא שהיתה צריכה להחזיר לפחות המעות שקיבלה ולפי מקצת דיעות היתה חייבת לשלם הכל וגם לא היתה מוחלת למגרש אות' כי שונא שילח וגם הבת לא היתה מוחלת לאביה מטעם שהיתה חייבת לשלם לפחות מה שקבלה אמה ואפי' הכי כשהוא לטובתה מצי מחלי ולא אמרינן דלא עדיפא הבת מאמה שבודאי לא היתה מוחלת ואף כי עוקרת מעשה אמה לגמרי וגם הבת בעצמה לא היתה מוחלת. אלא ש"מ דלא אמרינן לא עדיפא מגברא דאתית מיניה אלא במקום שהראשון לא היה בכחו לעשות אבל במקום שיש בכח הראשון רק שאינו רוצה לעשות והשני דאתי מכחו רוצה לעשות שהוא טובתו יכול לעשות קל וחומר לנדון דידן שהברירה מבוררת בשטר ח"ז שיכולין הבנים לעשות מה שהוא טובתם וגם אין עוקרין מעשה אב לגמרי. ועוד אף כאן יכול להיות באמת שהבנים עדיפו מאחותם כי עתה בשעת שבא השטר ח"ז ליד הבנים נתרצה האב וקק"ס להקנות לבנים והוה כאלו הקנה להם מחדש האלף זהובים כי היה יודע כאשר הברירה בידם שיבררו ליקח אלף זהובים והוא קק"ס על זה מה שלא היה כשהשטר ח"ז בכח הבת. ואף כי רש"י פי' בענין אחר מ"מ הוא לא פליג בדין זה רק כפי משמעות הגמרא שהרי על הדין גופא מביא הרא"ש ראיה ברורה מגמ' דהגוזל קמא:
ואעפ"י שהטור ח"מ בסימן ס"ו מביא בעל התרומות שכתב וז"ל אין היורש יכול למחול לעצמו להפסיד ללוקח כיצד ראובן הלוה לבנו בשטר ומכרו לאחר ומת ראובן לא יאמר הבן הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמו כו' אלא פורע כל החוב ללוקח עכ"ל. ומביא בית יוסף ראיה וז"ל כתב בעל התרומות שמצא בספר הזכות שלמד כן מדתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מיבם וילקח בהן קרקע כו' ואם איתא אמאי לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי שמחלתי לעצמי ובטל שעבוד החוב מעיקרו אלא ודאי לא מצי מחיל עכ"ל. א"כ סבירא ליה שאינו יכול להטיב לו ולהזיק לאחריני ונאמר דה"ה בנדון דידן לא יוכלו הבנים ליקח הברירה לטובתם להזיק לאחרים מ"מ נראה לי לומר שהדין עם הבנים חדא שמפרש בהדיא שבכחם לברור. ועוד שהרי הטור ח"מ מביא דברי מאירים עיני הגולה דברי התוס' דפליגי ואמרי דיכול למחול וגם מביא דעתם באחרונה דש"מ שמסכים עמם והראיה שהביא בעל התרומות הלא התוספת פרק האשה (דף פ"א) מקשין על ברייתא זו וז"ל ונמחול לנפשיה דהא אמרינן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. ומתרצי' וי"ל דשאני הכא שאינו יורש אלא מכחה והוא רוצה להזיק אותם אותו שבא מכחה. א"נ כר' מאיר דדאין דינא דגרמא ומגבי בי' כשטרא מעלי' עכ"ל. הרי בהדיא דהתו' ידעו ודחו ראייתו ותירצו תירוץ אחר. וגם המרדכי בכתובות פרק האשה שנפלו (דף תקמ"ב ע"ב) והגהות אשיר"י מביאו פרק האשה מקשה קושי' תוס' אות באות ומתרץ תי' אחר וז"ל כיון שנשתעבד מקודם לכתובת אשת אחיו אלים שיעבודה ולא מצי מחיל מדר' נתן כו' עכ"ל. הרי בהדיא דגם למרדכי לא סבירא ליה הא דבעל התרומות הנ"ל ומתרץ בתי' דלא שייכי לנדון דידן להתם דלא מצי למעביד טיבותא לנפשיה ולמחול או משום שבא מכחה כתירוץ התוספות או משום כתובת אשת אחיו דאלים אבל אי לאו האי טעמא כנדון דידן מצי למעבד טיבותא לנפשיה אף כי מזיק אחריני. ועוד הלא י"ל שאף בעל התרומות מודה בנדון דידן שמה דסבירא ליה התם דאין יכול למחול משום דהתם נתחייב הבן ללוקח מדר' נתן דאמר כתיב ונתן לאשר אשם לו ר"ל שהבן נתחייב לאב והאב ללוקח ונשתעבדו נכסי בן ללוקח בין בברייתא נשתעבדו נכסי אחיו לאשה בכתובה אבל בנדון דידן לא נשתעבדו הבנים לאב כדי שיוכל לשעבד אותם לבנות שלא יוכלו לפטור עצמו וק"ל. וכעין סברא זו כתב ב"י (בסי' ס"ו) בשם בעל התרומות. ועוד שכל הנכסים בחזקת הבנים והבעלי תוס' והטור ח"מ מביאם לבסוף וגם האשיר"י ולפי מה שדקדקתי ג"כ במרדכי כולם מסכימים לזכות הבנים מי יוציא ממון לעבור על דעתם ולסמוך על דעת ב"ה הנ"ל לבד ובפרט שגם הוא י"ל שמודה בנדון דידן כנ"ל ולכן מי ימחה לבנים לברור לנפשם לשלם שח"ז האחד אלף זהו'. ועוד אפי' הוו שקולים מ"מ יש להכריע לקיים ירושה דאורייתא ואם אין ראיה ממש לדבר זכר לדבר שהרי כתבו התוס' פרק מי שהיה נשוי (דף צ"א) בדיבור המתחיל מועטים ונתרבו דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא. ואם יטען הטוען הלא השח"ז נעשה על תנאי הברירה ומסתמא היה התנאי כדי ליתן המיעוט ואדעתא דהכי קק"ס האב עצמו נשיב לו מה לנו ולדעת האב הלא דברים כאלה שבלב אינם דברים דאיבעי ליה לאתנויי ועוד אדרבה נראה מתוך תנאי הבירור שעשה הכל לטובת הבנים וק"ל. ועוד לאחר שקנו מאחותם נתרצה האב ובודאי אדעתא דהכי שיקחו אלף כנ"ל. ואם יאמר האומר כשיתנו לשאר בנות כח"ז איגלי מילתא למפרע שכולם נעשה לענין זה וממה נפשך אם אדעתא דאלף ניתנו השטרות וכן אתה אומר שכך משמעות תנו לנו ג"כ לכל אחת אלף ואם סתם משמעותא שטר ח"ז קחו אתם ג"כ שח"ז ולא יותר כי באם היה השטר ביד אחותינו היינו טוענין ממ"נ ואתם ג"כ לא עדיפיה מיניה. אין לומר כן כי אף אם היה השטר ביד אחותם היה יכולת ביד האחים ליתן לאחת אלף ולאחרים שטר חצי זכר:
והראיה יש לי להביא שכתוב בח"מ סימן שנ"א שאלה ראובן ושמעון הוציאו דייתיקי על לוי איך שאביהם צוה במתנה ש"מ לתת לכל אחד מנה כו'. עד ונתפשר לוי עם ראובן ופייסו בדמים כפי חלקו או קרוב לחלקו ולשמעון פשט לו הרגל כו' ופסק שיכול לומר לזה אני אוהב ואתן לו ולא לך כו' עכ"ל. הרי שאעפ"י שהיה לנו לומר שהוא כמודה בצוואת אביו ויהא מחויב גם כן לשמעון מכל מקום יכול לומר מפני האהבה אני עושה ק"ו לנדון דידן שאם היה השטר ביד אחותו היה יכול לומר לה אתן אלף מפני האהבה ולא לכם. וה"ה כשהח"ז בידו דכ"ש כמ"ש המרדכי בענין שהבאתיו לעיל פרק האשה (דף תקמ"ב ע"ב) וז"ל אם לאחריני מצי מחיל כל שכן לדידיה עכ"ל. ואין לומר שהקנין בטל מעיקרו שהרי אמרו חז"ל האומר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. ואם כן אין הבנים יכולין לקנות מה שתירש הבת דהיינו שח"ז שהוא ירושה. אין לומר כן דאם לא כן קשה מיניה וביה איך יכול האב לקנות נכסים שיהיו לו הלא עדיין אינם בעולם אלא ע"כ צריכים אנו לומר שלכך מחייב עצמו חוב גמור וזה יכול לחייב עצמו א"כ גם זה החוב יכול למכור כי אינו מוכר מה שירש רק החוב וק"ל. העולה בידינו שהאחים יכולין ליקח האלף זהובים בעד שטר שלקח מאחותם וגם מהרי"ק כלל פ"ט כתב שאעפ"י שלא הגיע זמן הגבייה שהיא שעה לפני מותו מכל מקום יכול לפטור וכתב שהוא דבר פשוט דהוה כדבר שבא לעולם אף כי גביית החוב תלוי במיתה והאריך בראיות עיין שם. אבל מ"מ אין ראיה כל כך ממעשה מהרי"ק שלשם מדבר בחוב גמור בלא תנאי של ירושה אבל בנדון דידן החוב תלוי בירושה ר"ל שיתנו לו כחצי חלק זכר או החוב הוה כמו מה שאירש מאבא דלא אמר כלום וק"ל. הנלע"ד כתבתי נאם הצעיר יוסף.
ט
שאלה ממדינת מעהרין בעסק קהלא קדישא שתבע מהם שר שלהם שילוו לו סך מעות ואמר לנכות להם מהמסים של כל שנה והשתדלו המעות מעשירים גוים שלוו להם סך ההוא על משכנות שלהם ובתוך כך נתיישבו לשם בחורים שנשאו לשם נשים ועתה באים המלוים שיפרעו להם ושיפדו המשכנות. הק"ק י"ץ תובעים מאותן שנתיישבו בקרוב ליתן חלקם באמרם עתה אנו רואים שהוא יאוש ולא קודם כי השר אמר לנכות ממס של השנה ולא עשה ועתה המלוים רוצים שנפרע להם תפרעו עמנו הקרן והריבית שהיינו צריכים ליתן לגוים והבאים בקרוב טוענים כבר היה יאוש קודם שבאנו שהרי אפי' בשנה ראשונה לא רצה לנכות בזה הייתם רואים שהוא יאוש. וגם ידוע שהלוה כמו כן מכמה ק"ק אשר תחת ממשלתו ולא שילם וא"כ היה יאוש מאותה שעה שהלויתם לו. עד כאן לשון טענותיהם:
תשובה לא שייך לנדון דידן תשובת הרא"ש כלל ששי סי' י"ב שפסק שאם יש לבאים מקרוב הנאה מזה המס אז יתנו לפי ההנאה אבל אם אין להם הנאה לא יתנו אינו דומה לנדון דידן כי לשם לא תבע השר הלואה אלא נתינה רק שהקהל לוו המעות בריבית אבל כאן לא תבע השר רק הלואה ואומרים שלא נתיאשו כלל וקל להבין. הנה ידוע כי רוב עניני מסים ודיניהם הם על פי המנהג הנהוג באותה ק"ק מאז ומקדם נהרא נהרא ופשטא ומקומות מקומות יש. ומנהג מדינת מעהרין איני יודע מ"מ לא אשיב פניכם ריקם ואענה חלקי מה שנ"ל על פי הדין אבל ד"ת לא ידענא. וגם איזה מנהג קרוי קבוע לידע שמוכרח לילך אחריו וגם יש חילוק בין מנהג למנהג. ואומר כי לע"ד אין לק"ק שום דבר על אותן שנתיישבו אחר ההלואה לא קרן ולא רבית אם אין ידוע שמקודם הלוו לשם לשר ופרע להם. כי ידוע שכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי וכ"ש שר שלהן כי אין לדון עם מי שתקיף ממנו ואף אם יאמרו הק"ק לא נתייאשנו מ"מ הואיל וראוי להתייאש אף כי הם לא נתייאשו הוה יאוש וא"כ למה להם ליתן למה שהיה קרוב ליאוש קודם בואם ואף אם לא היה ודאי אבוד הוה דינו כיאוש ונ"ל להביא ראיה ברורה לזה מהא דכתב מהרי"ק בשורש ג' וז"ל על דבר ה' אלפים אשר שאל האדון בדרך הלואה ואמר לנכותם במס הקצוב ואח"כ לא רצה ונהרג הדוכס והדוכסית נתרצית לנכות מדי שנה בשנה. והנה אותן שהיו עשירים בשעת הלואה ירדו מנכסי' והיו עניים בשעה שניכו אותם שנה בשנה ותבעו להם ממה שינכו עתה לק"ק שיתנו להם חלקם כפי מה שהלוו בהיותם עשירים כי עתה הענו ואינם חייבים כ"כ במס. ופסק מהרי"ק דהוה יאוש משעת הלואה ומה שהדוכסית מנכי' להם הוו זוכים לאחר יאוש ופטורים מליתן כלום לאותן שהיו עשירים בשעת הלואה וכתב הטעם דהוה יאוש ואף אם יאמרו לא נתייאשנו ולא נאבד מכל מקום הואיל והיה ראוי להיות נאבד וראוי להתיאש הוה דינו כיאוש והביא על כל זאת ראיות נכוחות למבין והרוצה יעיין שם במהרי"ק בשורש ג' והנה נלמוד ק"ו ומה התם שהוכיח סופו על תחילתו דלא הוה יאוש שהרי הדוכסית ניכה להם מכל מקום פסק הואיל והוה קרוב להתיאש הוה יאוש. ועוד שהיה להם ליתן לעניים לפנים משורת הדין אף אם לא היה דין הואיל והיה משלהם ואף שהאשיר"י פסק שאין כופין לעשות לפנים משורת הדין המרדכי פסק שכופין על הא דאמרינן בב"מ מצא כאן ארנקי מאי אמר ליה הרי אילו שלו וחייב להחזיר. תרתי פי' תרתי דסתרי אהדדי אם שלו למה חייב להחזיר אמר ליה לפנים משורת הדין. ובפרט באשר אילו עניים והעשירים מרויחים דשייך יותר לפנים משורת הדין אעפ"כ פסק דהוה יאוש. נדון דידן שאדרבה סופו מוכיח דהוה יאוש בשעת הלואה ולא שייך לילך לפנים משורת הדין שאנו הולכים אחר ההלואה ונאמר משעת ההלואה הוה יאוש. וכתב עוד ואף אם לא הוה ודאי אבוד הוה יאוש והביא ראיה גם על זה עיין שם בתשובת הנ"ל. ועוד נראה לי להביא ראיה שיש לילך אחר ההלואה שכתב בנימוקי מהר"ר מנחם מערזבורג. מעשה שהיו רגילים ליתן לשופט ח' זקוקין ד' אחרטין וד' בוולבורג ובא השופט והפציר לתת בחרטין גם מה שהיו ראויים ליתן בוולבורג ולא היה להם במזומן והוצרכו ללוות במקום אחר ושמו משכנות כל אחד בעבור חלקו כדי לפדות בוולבורג ובא ראובן לדור שם באמצע החורף דהיינו אחר חרטין וקודם וולבורג ורצו הק"ק שיתן ג"כ לד' זקוקים של וולבורג לקרן ורבית לפי שאמרו דהוה הלואה ואמרו שכך אמרו בשעת הלואה שכל מי שיצא קודם וולבורג יתנו לו משכונות ומי שיבא לדור כאן קודם וולבורג שיתן והיה זה הסכמת כולם. וראובן השיב נתינ' היא זו והזמן שהיה לקיץ בוולבורג קרבו אותו והעמידוהו בחרטין לזאת השנה. ופסק מסתברא טענותיה דראובן כו' עכ"ל. הרי בפירוש הואיל ונתנו קודם אף כי התנו שיהיה הלוואה עד וולבורג שהרי אמרו להחזיר למי שהולך משם קודם וולבורג אנו אומרים קרבו הזמנים וראובן פטור ממה שנתנו ואף כי הלוו באופן שינכו להם בוולבורג וגם לא היה כ"כ ראוי להתיאש ק"ו לנדון דידן דהוה ראוי להתייאש וגם סופו הוכיח דהוה יאוש וא"כ אין הבאים אח"כ חייבים להם כלום. ומה שטענו הק"ק שנעשה מקודם גם כן פעם אחת והוצרך ליתן אינו כלום כמו שאבאר:
ואף כתב ריב"ש סי' תע"ד אמנם כל קהל וקהל עושין תקנות כו' עד וכל שהסכימו הקהל הולכין אחר הסכמתם כו' עכ"ל. מ"מ הלא כתב אח"כ דווק' כשהוא חוק תקנה קבועה מוסכם מן הקהל אז חייבים אבל במנהג בעלמא לא עכ"ל. והנה בנדון דידן נעשה פעם אחת אין לקרותו מנהג קבוע להיות מוכרח לילך אחריו. וכתב עוד ואף אם היה לשם מנהג קבוע מ"מ אם לא ידעו אותן הבאים יש להם כח לומר לא ידענו ואם רוצים לצאת אין צריכים ליתן כלום הבאתי זה שבאם אולי יתברר שהיה חוק ומנהג קבוע יכולים לומר נצא מכאן ולא ניתן כלום. והנה אף כי הריב"ש כתב אבל ראיתי קהלות שפורעי' לפי הפרעון וכן אנו נוהגים עכ"ל. ולשם מדבר בהלוואה שלוו הקהל לצורך המסים שהיו חייבים מקודם לפרוע. אעפ"כ פסק שכן הוא נוהג לילך אחר הפרעון וא"כ לנדון דידן שהלוו לשר ולא היו חייבים מקודם שנלך אחר הפרעון. מ"מ הרי כתב לא נהגנו אלא לאותן שהיו בשעת הלואה שלוו הקהל דאף אם היה עני בשעת הלואה ובאותה זמן לא היה נותן הולכים אחר הפרעון ואם העשיר צריך ליתן וכן להיפך כו' עד אבל מי שבא ממקום אחר לדור כאן בנתים זה אינו פורע כלום עכ"ל. ואם יאמרו נעשה תקנה קבועה אין כחם יפה בזה לעשות מידי דמעלי להאי וקשה להאי אפי' ליחיד נגד רבים וזה אין צריך פנים כי היא הסכמת כל הפוסקים ומה שלא הבאתי ראיה ממעשה גופא של הריב"ש שפסק שהולכין אחר זמן ההלואה וגם מתשובת הרשב"א (סי' תשע"ז) שפסק ג"כ לילך אחר ההלואה משום שהם מדברים בהלואה שהלוו הקהל שהיו חייבים מקודם ופרעו בהלואה זו אבל נדון דידן הית' הלואה ולא חיוב קודם לכן אין להביא מהן ראיה רק ממה שכתב שהמנהג שלהם אפילו באותה הלואה שהיה חוב קודם לילך אחר זמן הפרעון וא"כ כ"ש לנדון דידן לכן הוצרכתי להקשות מזה ולתרץ ולהביא שאינו מדבר בבאים בנתיים והנה בזה נחיתנא ובזה סליקנ' דאין לק"ק שום דבר על הבאים לא קרן של הלואה וממילא גם כן לא הריבית מההלואה:
שאלה זו שאל הישיש שאירי כמהר"ר לעמל מקהילה קדושה לובלין
י
בן פורת יוסף כו' השאלה ראשונה אשר אני שואל ראובן תבע את שמעון בעד מאתים זהובים ועשרה קצת פחות או יותר ותשובתו של שמעון החוב הזה אינו ידוע לי ואם הייתי חייב לך אז שלמתי לך וראובן הביא עד אחד ששמעון הודה לו מאתים זהובים באתה עד אבל אם לא אמר אתה עד לא היה חייב או משום דמילי דכדי הם. או משום עשוי אדם שלא להשביע בשלא תובעו או משטה אני בך כשתובעו כל זה מבואר בח"מ (סי' פ"א) על הטענה הזאת ועל תשובת שמעון נפלה מחלוקת גדולות בין התלמידים יש מהם שרוצים לדמות לדין כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי באופן זה מאחר שהשיב שמעון החוב הזה אינו ידוע לי ואם הייתי חייב לך כבר פרעתי ויש לראובן עד שהודה אליו איך שחייב לו ר' זהו' א"כ צריך לישבע כנגד העד ש"ד שלא היה חייב לו מעיקרא ר' זהובים וזה אינו יכול לישבע מאחר שטען לכתחלה החוב הזה אינו ידוע לי והתלמידים האלו הביאו ראיה מתשו' הרא"ש ז"ל במע' באופן זה וז"ל ילמדנו רבינו ראובן תבע לשמעון יריעת בגד שנתן לו למכר' והשיב שמעון שלא הי' נזכר לו שנתן לו ראובן יריעה זו מעולם בא עד א' והעיד בפני ניתנה היריעה זו לשמעון חזר שמעון ואמר אם אמת הוא שניתנה לי אפשר שפרעתי דמיה לראובן אשלח אחר פנקס שלי לעיין בו ולידע אמיתות הדבר אחר כמה ימים חזרו לדון לפני הדיינים שאלו הדיינים אם הביאו לו הפנקס ואמר כבר שלחתי ומפני האונס לא הביאו. וראובן שואל שיפסקו דינו. ומקצת הדיינים רצו לחייבו לשמעון שבועה שאינו יודע שניתן לו יריעה זו מעולם ואם יזכור להבא שניתנה לו שיפרע דמים לראובן. והיה לשם תלמיד אחד ואמר שבועה כזו לא שמענו מעולם. ושורת הדין הוא שישבע שמעון להכחיש העד להד"ם וכיון שאינו יכול לישבע שבועה זו שהרי מסופק בדבר ישלם. ואחד מן הדיינים חרה לו עליו שהשיב התלמיד לסתור את הדין. יורינו רבינו לדין. ואם התלמיד עשה כהוגן הדין עם התלמיד כההוא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אמר אין לך בידי אלא נ' ונ' איני יודע מתוך שלא יכול לישבע משלם הרי מודה מקצת שאינו יכול לישבע וכן נמי בעד אחד כנסכא דר' אבא כל היכא דאינו יכול לישבע להכחיש העד חייב לשלם וכהוגן עשה התלמיד כו' עד כאן לשון התשובות. והתלמידים אחרים מפקפקים בראי' הזאת ואומרים שאינה דומה לנדון דידן. לכן אל יהא למשא להשיב כי תורה היא כו'. עכ"ל השאלות: