שאילת יעבץ· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
חלק ב
סימן א
שעל הכתב
ליד הרב המפורסם בפרסומי מילתא מעליותא מעלות עשו לו בקודש המאור והגאון הגדול ע"ה פ"ה נ"י מהר"ר יעקב נר"ו יאיר נקרא אב"ד ק"ק עמדין יע"א:
ער"ח שבט ת"ק יוד לפ"ק פה המבורג
ויבא ליעקב שלום לחדר תורתו. הוד והדר תהלתו. רב האי גאון תפארת עוזו. ה"ה אהובי אדוני מחו' הרב המאור הגדול. שגדלהו בשם מפורש. ושום שכל הקודש קדשים כולה כליל ועולה לה' במעלות רמות ועצומות. ע"ה פ"ה נ"י מהור"ר יעקב נרו יאיר לנצח.
הנה באתי בשורת אלה כמרדכי בל לשון זהורת כראוי לכמותו. אך נדרשתי לאשר שאלוני כמצוה ועושה מן פרנסים ומנהיגים קצינים ש"ן עדת ישורון קהל המבורג. להיות מן השואלים באריות המה הגדולים וחכמי הדור שבית ישראל נשען עליהם בנדון הבא לדעת הלכה למעשה עת כשעה הזאת שבחרו וקבעו הקהל הלז. שלשה דיינים קבועים לדון בד"מ בין איש לרעהו. ואנא הח"מ חד להני תלתא. ונזדמן כעת ששני דיינים אחרים התחתנו עצמם להיות בן דיין אחד מקושר בתנאים לקחת בת דיין אחר. ועתה נולד הספק במה שכתב בח"מ בלשון רמ"א סימן ל"ג ס"ו על מ"ש בש"ע אבי החתן ואבי הכלה מעידין זה לזה. כתב רמ"א בהג"א וי"א אע"ג דלעדות כשרין אסורין לדון דה"ל כאוהב ושונא אפילו הוא דיין קבוע. יוכל לומר אינו מקובל לי עכ"ל. ולפי המובן מפשט לשון רמ"א כשם שאסורין זה לזה. כך אסורין לישב יחד בדין אחד. ולכן הוצרך בעל הסמ"ע לכתוב. ויש מפרשים ומחלקים מפי השמועה. מ"ש מור"ם כאן אסורין לדון היינו דווקא לדון זה את זה. אבל הם רשאין להצטרף יחד עם שלישי לדון אחרים. אפילו הם אוהבים גמורים ודווקא בשני דיינים ששונאים זה את זה. קאמרי דאסורין לדון יחד לאחד. כמ"ש הטור והמחבר בסימן ז'. ולא בשני אוהבים דמשום אהבה שביניהן. אדרבה יודה אחד לחבירו על האמת ויהא נשמעים זה לזה עכ"ל הסמ"ע. ולפי פירוש השמעתי מותרים המחותנים לישב יחד ולפי פשט לשון רמ"א אסורין. ומבקשים ודורשים בדרישת חכמים לדעת הנהגתם לכתחילה איך הדעת הוראה ברורה נוטה בהנהגת אמת וצדק שלא לנטות מקו היושר לעשות הטוב והישר. ומטותא מכבוד גדולתו והדרתו שימחול להשיב אלי שורת שתים דעתו המנושא לכל ראש בית יעקב וישראל הסומכים על הוראותיו. לקיים אמרותיו הטהורת ומאירת בראיית עינים עין כל איליו ישברו בהסברת פנים בהלכה למעשה. כ"ד ד"ש תורתו. הק' מרדכי הענא דיינא הנבחר לשליש תמיד לשני מחותנים. פה ק"ק המבורג.
והנה אנא ברי' קלה בים התלמוד שמתי עין עיוני בהאי דינא. ומצאתי בזה שיש לבדוק אחר דברי הסמ"ע לכאורה מוכח מגמרא די"ל היפך דבריו ששמע והוא מה דקשה לי שם במקור האי דינא נובע מן גמרא דסנהדרין דף כ"ט לרבנן דשונא ואוהב כשר לעדות מה בא קרא לא אויב לו ולא מבקש רעתו חד לדיין וחד לשני ת"ח שונאים לא ישבו יחד בדין. ולמד הסמ"ע הואיל שאמרו שני ת"ח שונאים ולא אוהבים דכשרים להיות יחד במושב ב"ד אחד: ולא כן ידמה לבבי דקשה לי בטעמא דמילתא של שני שונאים גילה לנו הרמב"ם בפכ"ג מהלכות סנהדרין דעת כל אחד לסתור דעת חבירו. ויצא המשפט מעוקל. והוא הדין והטעם באוהבים דעת כל אחד לקיים דעת חבירו. א"כ בכל דין בטל היחיד השליש במיעוטו והא דנקט הגמרא שני שונאים טעמא רבה איכא בהא דקשה לי נמי למה לא מקשה ר' יודא דאיצטריך קרא לאוהב ושונא מנין לו דשני שונאים אינן יושבים בדין כאחד. אלא נ"ל ברור לפי דקיי"ל אוהב ושונא כשר לעדות. ופסול לדיינא כמבואר בסימן ז' בח"מ ועדות קרובים פסולין. וכתב הטור בסימן ל"ג לא משום חזקת אוהבים שהרי פסולים אפילו לחוב. לפי' האוהב ושונא כשר לעדות. ודיינים קרובים פסולים. וה"ה אוהבים ושונאים פסולים כקרובים דיינים יש לומר הטעם משום אהבה. וא"כ לפי דנלמד בירושלמי מנלן. שלא יהא דיינים קרובים זה לזה. אמרה תורה הרוג על פי דיינים והרוג ע"פ עדים. מה עדים אינן קרובים זה לזה. וה"ה דיינים אינן קרובים זה לזה. וכן הוא בתוספתא צריך שלא יהא דיינים (צ"ל עדים) קרובים זה לזה. אף דיינים שאין קרובים זה לזה עכ"ל. ומובא בנ"י בפרקין לפ"ז מבואר כיון דיש לנו על קרובים דיינים שאין דנין מהיקישא דעדים לא צריכין קרא על דיינים אוהבים כשם שקרובים דיינים אסורין. כך אוהבים אסורים. כי בקרובי דיינים הטעם משום אהבה אינו מסכים עם השליש. שאינו אוהב כמותו. ולכך קאמר הגמרא קרא חד לדיינים השונאים. אבל דיינים אוהבים נלמד מהיקשא דעדים. וא"כ מתורץ הדק היטב לר' יודא. דאוהב ושונא פסול לעדות. א"כ היקישא דעדים לדיינים באוהבים ושונאים נלמד דפסולים כמו עדים לר"י. לפ"ז בין לר"י בין לרבנן מפסלי דיינים אוהבים לישב עם שלש כמו שונאים. והסמ"ע כתב דבריו ע"פ מ"ש בדרישה. דלא מצינו בשום מקום שיהא הדין פסול כשדיינים שונאים או אוהבים זה את זה עכ"ל. ולפי מ"ש מצינו מקרא ומגמרא ומסברא וכל דנלמד מקרא משמע אפילו בדעבד פסול. כדמוכח נמי מלשון הרמב"ם פי"ג מ"ה עדות כתב האוהב ושונא כשר לעדות אע"פ שפסול לדיינים ומפרש שם בכה"ג דפסול אפילו בדעבד הואיל אוהב ושונא נלמד מקרא וה"ה לשני ת"ח אוהבים או שונאים מדינא דקרובים אתינא עלה וקרובים נלמד לד"ה מקרא וצריך הכרעה למעשה לפחות על לכתחלה.
וכענין זה מצאתי קושי הבנה בב"י בסימן ס"ק ט'. כתב בדעבד אם דנו לשונא גמור דינהם דין בשם הרמב"ם. ובסי' ט' כתב הב"י אבל מדברי הרמב"ם בפכ"ג מה' סנהדרין נראה דמדינא נמי מיפסלי ודבריו סותרים. וגם על הב"ח קשה כזה. אך אין רצוני להאריך. אך ללמוד הלכה למעשה לדעת תורה להיכן נוטה. וקרנו יגדל ה' למעלה ולא למטה להשיב בקרב ימים. ולא לדחות הדבר. אך כל המוקדם לברכה ברב ברכות ע"ע אס"ו.
ואם מצאתי חן וחנינא להשיב לי מענה שאלתי לשלוח לידי ממש הטענה לי לשמי ולא לאחרים. וגם יודיעני אם השלש מחויב להרחיק עצמו מלישב במושב אחד או לא ועלי לשרתו כהנה. וגם הברכה משוכן מעונה.
עכד"ה ולא נשתנה הכתב והלשון כל עקר. אשר ידע את האיש ואת שיחו נעה לא יפלא על המראה.
יום ג' ו' שבט בית דין טוב טוב לפ"ק:
שלום וישע רב. לאהו' מחותני. האלוף התורני. דיין מצוייני. זית שופכני. כמו' מרדכי יצ"ו.
גי"ה הגיעני בש"ח. אודות שני הדיינים שהתחתנו זה עם זה. ונתקשרו שבן דיין אחד יקח את בת דיין חברו לאשה. ונסתפקתם בלשון רמ"א (סל"ג) שכתב גבי אבי חתן ואבי כלה. אע"ג דלעדות כשרים. אסורין לדון. דהו"ל כאוהב ושונא. אפילו הוא דיין קבוע בעיר. יכול לומר אינו מקובל לי עכ"ל. דלפי המובן מפשט הלשון. כשם שאסורין לדון זה לזה. כך אסורין לישב בדין יחד. ולכך הוצרך בעל סמ"ע לכתוב. וי"מ ומחלקים מפי השמועה. מ"ש מור"ם כאן אסורין לדון. היינו דווקא לדון זה את זה. אבל הם רשאין להצטרף יחד עם שלישי לדון אחרים. אפילו הם אוהבים גמורים ודווקא גבי דיינים ששונאים זא"ז קאמרי דאסורין לדון יחד כו'. ולא בשני אוהבים. דמשום אהבה שביניהם אדרבה יודה אחד לחבירו על האמת. ויהיו נשמעין זה לזה עכ"ל בסמ"ע. ומבקשים פו"מ הק"ק ודורשים לדעת הנהגתם לכתחלה. שלא לנטות מקו היושר. ומעכ"ת ג"כ דורש כבוד עצמו. אם מחויב להרחיק עצמו. מלישב במושב ב"ד עם המחותנים בקשר. ע"כ השאלה. וחזיתיה לדעתיה דנטה קו לחומרא והתוה תו לאפרושי מאיסורא החזיק בפלך ידיו שלח בכושר:
תשובה
מלמד זכות על השואל הלא מדעת
הנה עם היות הדבר פשוט כביעתא בכותחא. שלפי הענין עתה. אין כאן מקום לשאלה. שאפילו אם תמצא לומר להחמיר נגד הסמ"ע וסיעתו בזה. מכל מקום במחותנים בעלמא ע"י קישור תנאים בלבד. פשיטא שאין מקום להחמיר כלל. וכדבעינן למימר במסקנא בס"ד. אלא שמעכ"ת כחכם הרואה את הנולד (צריך ללמוד זכות על מכ"ת דלא קטעי בהא עם שאין משמע לשון שאלתו כך שואל מדעת נוטה. לכשישאו זא"ז. אם אבותיהם כשרים להצטרף לב"ד אחד. ואף גם זאת ודאי כדאי הסמ"ע ודעמיה לסמוך עלייהו כה"ג. ותו דאפילו בשני שונאים הסכימו הפוסקים שדיניהם דין. ולא אסרום אלא לכתחלה. כמ"ש בנ"י בפשיטות. ולא מצינו אדם שערער בדבר. ואם כך במפורש. נלמוד הסתום ממנו. ר"ל בשני אוהבים. דלא אתפרש להדיא. שאין לגדוש המדה. ולאסור אף בדיעבד וכדומה דבק"ק ה"ב הויא להו שעת הדחק. וכדיעבד דמי. לפ"ז ודאי כחא דהתירא עדיף.
לכאורה איכא לסיוע לסמ"ע
אע"פ להוציא חלק אי אפשר. ואין מדרש בלא חדוש. ואודיע כי אף אם לכאורה שמועתו של הסמ"ע מכוונת ומוכרחת מדמר בר"א. דאמר פסילנא לצ"מ לדינא. משום דחביב עלי כגופאי. ואין אדם רואה חובה לעצמו (וזו ודאי אהבה עזה. לא תדמה אליה אהבת חתון) השתא אי ס"ד ליתא לדסמ"ע בהא. אי הכי לפסלו שני ת"ח גמורים כמר בר"א. לישב בדין כאחד. להצטרף לב"ד יחד עם שלישי הבלתי ת"ח. וזה לפום ריהטא דבר בטל. דהא קיי"ל שלשה הדיוטות דנין את האדם בעל כרחו. וטעמא משום דלא אפשר דליכא בהו חד דגמיר. וכל שכן דכי איכא טפי דגמירי. עדיף. א"כ מוכח בהדיא דשני ת"ח יכולים להצטרף לשלישי הדיוט. וליכא למיחש למידי. ואין להשיב מלשון הר"מ. שצריכין כל היושבים בב"ד להיות ת"ח. כמ"ש הטור משמו ס"ג. דאטו מי לית ליה דשלשה הדיוטות דנין. והא פסקה הר"מ בפ"ב מהל' סנהדרין. וכהסכמת כל הפוסקים פה אחד. הא לא קאמר אלא לכתחלה בדאפשר. מיהו בדלא אפשר. כגון דליתינהו אלא תרי ת"ח בההוא אתרא וחד הדיוט. ודאי דמצטרף בהדייהו. וכן בערכאות שבסוריא. נ"ל שאם קצת ת"ח מצוים שם. מותרין לישב עמהם בדין. אע"ג דאיכא למידק מההיא דלא ישב תלמיד בור לפני רבו איפכא (עמ"ש בס"ד במקומו) ואטו לאו ק"ו הוא. אם בתלמיד שנשמע לרבו עכ"פ. חיישינן. בהדיוטות שאינן תלמידים לא כל שכן. אי הכי קשיין אהדדי. אפ"ה חזי לי טפי. דתלמיד מגרע גרע. והכא במאי עסקינן ברב הדן יחידי. דאיכא למיחש דילמא קפחיה תלמיד בטעותא. משא"כ בב"ד של שלשה. ליכא למיחש לטעות דהדיוטות. ביחוד כשהם שני ת"ח ואחד הדיוט מצטרף עמהם. לא חיישינן שיטעה ההדיוט את שני הת"ח (ועדיין צ"ע להלכה. ויש לנו עוד דברים בגו. כמ"ש להלן בס"ד. ושמא תלמיד בור גרוע מסתם הדיוט) אלא מאי אית לך למימר. שניא היא אהבת הדיין לבעל דין. שמקלקלת שורת הדין ודאי. משא"כ בשני דיינים אוהבים שאינה מתקלקלת שורת הדין בכך. מאחר שאין אהבתם נוגעת להאחד מבעלי דינין בפרטות. הילכך לא איכפת לן באהבתם היתרה זה לזה. כי מחמת זה לא יתנגדו לאמת. אדרבה הסברא נותנת שיסכימו דעתם כאחת. לכוין אל מרכז האמת בלי פניה ונטיה. מתוך אהבתם הפרטית. מכיון שאין דעתם ומחשבתם לנצח אחד את חברו. כמו בשונאים זה את זה. וכחלוקו של הסמ"ע.
איברא בקושטא לא קאי ופלפלא אריכא בענינא
איברא לכי מעיינת בה. תשכח דאיכא קפידא לכתחלה מיהא (ולא שמיע לי. כלומר לא ס"ל החילוק ששמע הסמ"ע) דהכי משמע פשטא דסוגיא דתלמודא. דהא ודאי מודו רבנן דאוהב פסול לדון. כמו שונא (וכדפסקו כה"פ) וגלי רחמנא בשונא. וה"ה לאוהב. דסברא הוא. שונא מ"ט. משום דמרחקא דעתיה. אוהב נמי מקרבא דעתיה. כדקאמר תלמודא בהדיא. והיא סברא אלימתא אליבא דכ"ע. דאל"ה מנא להו לרבנן דאוהב נמי פסול. וכדקיי"ל בלי פקפוק. ולא עלה על דעת שום אדם מעולם לעשות פלוגתא חדשה בין ר"י ורבנן בדיין נמי. אלא פשיטא ע"כ לא פליגי אלא לענין עדות בלבד. אבל לענין פסול דיין. שוין לגמרי. דרבנן נמי סבירא להו אוהב ושונא שוין לפסול דיינות. כדפסילי לר"י. ור"י נמי אית ליה דשני שונאים פסולים לישב כאחד. אלא דר"י לא צריך קרא יתירא להא. וכיון דילפינן פסולה דשונא לדון. ה"ה לשני דיינים שונאים. חדא מילתא היא ומיתפיס בשנאה. שם שנאה חד הוא. ואתיא ליה ממילא. ורבנן מצרכי לה מעוטא באפי נפשה. כיון דס"ד לפלוגי בינייהו. כדמפליג בסמ"ע מפי השמועה. אי נמי אע"ג דלא צריך טרח וכתב לה קרא. דאפילו מידי דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. כדאיתא טובא. מיהו לענין פסולא דדיינים. לא פליגי כלל. ואפושי פלוגתא לא מפשינן. זה פשוט מאד בסוגיא.
והשתא דאתינן להכי. לעולם אימא לך פסולא דאוהב דומיא דשונא. ושני אוהבים ג"כ אסורים לישב בדין יחד כמו שני שונאים. דחדא סברא היא. מאי שנא שונאים דמרחקא דעתייהו. אוהבים נמי מיקרבא דעתייהו. כדאמרינן גבי דיינים ובעלי דינים האוהבים זה לזה. וכבר הונח ליתד תקוע במקום נאמן. דהך סברא אתיא ככ"ע. וכיון דמקרא נפקי לן פסולא דשני שונאים בדין. ה"ה לאוהבים דכוותייהו. ולא קשיא לגמרי מ"ט לא נקטי רבנן שני אוהבים נמי. דא"כ תיקשי בלא"ה אוהב מנלן. אלא ע"כ מדגלי קרא בשונא. ה"ה לאוהב דפסול מה"ט גופיה מסברא. דידיעת ההפכים אחת. א"כ נימא הכי נמי בילפותא דשני שונאים דיינים פסולים לדון. ה"ה לאוהבים דמיפסלי נמי ממילא. מדגלי קרא בשונאים דכה"ג נמי הויא קפידא. ש"מ ממילא לאוהבים. וזה ברור מאד.
ואי קשיא. הא דדייקינן מעיקרא. א"כ לפסלו תרי צ"מ דחביבי להדדי כגופייהו. תריץ הכי. אין הכי נמי. ודקאמינא לעיל דתרי רבנן מצטרפין לשלישי הדיוט. היינו דווקא בשעת הדחק. ובדאי אפשר בבי תלתא רבנן. ואין שעת הדחק ראיה. ואין דנין משאי אפשר. דהיינו באתרא דלא סגי בלא"ה. וכענין ערכאות שבסוריא. ואפ"ה אכתי רפיא בידי. דילמא בקושטא אסור לת"ח להצטרף עם הדיוט בב"ד. אף במקום שאין אנשים חכמים מצוים. מוטב שידונו ב"ד של שלשה הדיוטות. משיצטרף ת"ח עמהם. חדא משום דקעבר על ד"ת מדבר שקר תרחק. דכי לא גמירי וסבירי. מסתברא דלא גריעי מתלמיד בור באמת. ותו דאפילו מקבלי אינהו מניה. ואיהו מובטח דלא לטעו ליה. איתיה בכלל קללה דשבר ה' מטה רשעים. דאמרינן אלו ת"ח שמלמדים הילכות צבור לדייני בור. ועוד אית ביה משום ההיא דנקיי דעת שבירושלים שלא היו יושבין בדין. אא"כ יודעין מי יושב עמהן:
משו"ה כל היכא דאפשר. אמינא ולא מסתפינא. דהכי עדיף לסלוקי צ"מ נפשיה כה"ג מדינא. ר"ל היכא דלא אפשר בב"ד שכולם ת"ח. ואפשר בכולם הדיוטות. דמצי ת"ח לאשתמוטי ולאסתלוקי בלי קטרוג. שפיר עבד. וידונו הדיוטות לבדם. ויהא קולר תלוי בצוארם. ולא ישב ת"ח עמהם לדין. ואפילו הם שנים ת"ח. לא יצטרפו עמהם (ואיברא תרי מנייהו רבנן גריעי. כדנימא בס"ד) או ידון ת"ח ביחיד. אי צייתי ליה (ולא באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. ופסק הר"מ בעלמא כרבי. דניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא. ולא לעביד ע"ה איסורא רבא (אע"ג דצ"ע הך פיסקא) כי הכא. דעוות הדין. הוא קלקול עולם מלא. שעומד על עמוד הדין.
ובאור במה חלוקים בענין הלז בין דן יחיד או שנים שדנו ובין הם שלשה ובין הדינים ברצון בע"ד או בכפייה
הא לאו מילתא היא. דכיון דשלשה הדיוטות. במקום יחיד מומחה קיימי בדין תורה. ועדיפי מניה. שוב לא ניתן כבוד ת"ח ואיסור צרופו עם הדיוטות להדחות. וכה"ג יודה רבי. דלא ניחא לחבר למעבד אפילו אסורא קלילא. אע"ג דעבד ע"ה אסורא רבה. ועוד שהוא שלא מהכרח. כי היה להם להסתלק מן הדין. ויניחו לחכם כבודו. לדון יחידי) ודאי אי הוו בי תרי רבנן לחודייהו. פשיטא דכשרים לדון אפילו לכתחלה ובכפיה. אי מומחים נינהו. ואפילו לאו מומחין נינהו. מיהת למ"ד שנים שדנו דיניהם דין. כיון דלא נחתו לדעות. כה"ג נמי כשרים דיעבד. ואפילו למי שאינו ת"ח. מיהו בב"ד של שלשה. ובי תרי מנייהו רבנן. ואידך לאו צ"מ. דאיהו לא חביב עלייהו כגופייהו. וכמים הפנים לפנים. פשיטא דאיהו לא רחים להו. בפרט אם הוא ע"ה. ששונא גמור הוא לת"ח (כדאיתא שילהי פא"מ) הדר הוו להו כשונאים זה לזה דפסילי. וגריעי מתרי שונאים דעלמא. דלית להו שנאה עם השלישי. משא"כ בשנים שהם שונאים לשלישי. ואוהבים זה לזה. דהוו להו רובא. ויחיד בטיל לגבייהו. ולא דמי לבי תרי רבנן לחודייהו. דלא צריך רובא.
ואב"א אפילו כולהו תלתא צ"מ. ורחימי חד לחבריה כנפשיה. אפ"ה אימור לא מתכשרי כולי האי. דכחד גופא חשיבי. וכיון דנחיתו להו בעלי דינין לדעות. צריך ב"ד נוטה. והנך דכולהו חביבי להדדי כגופייהו. כחדא חשיבי. ואפילו טובא נינהו. ואע"ג דסברא רחוקה היא קצת. שיפסלו שלשה ת"ח האוהבים זה לזה. מיהו מסתיין לאקולי בבי תלתא דשוו להדדי. ברם בבי תלתא דלא שוו במדרגת האהבה. אין לנו להקל כל כך. מאחר שלמדנו פסול שני שונאים דיינים מהכתוב. והוכחנו שכן הדבר בשני אוהבים ג"כ. ואולי גם בב"ד של שנים. אף למ"ד דיניהם דין. דילמא כה"ג מודה דלאו דיניהם דין. אם יש לדיינים אהבה יתרה. ודנו שלש מדעת בע"ד (ולפד"ז אפי' מומחין נינהו נמי לא) ואפילו לכשתמצי לומר דאין סברא כלל לפסול שני ת"ח אוהבים זה לזה. לישב בדין כאחד. משום דחביבי להדדי (ואין להוכיח כן משום דכל ישראל מצווין לאהוב כל אחד לחברו כנפשו. זה אינו כלום. דבודאי אינו דומה אהבה כללית לאהבה פרטית. דהא מה"ט אוהב גמור כשושבינו ודדמי ליה פסיל. דבאהבה יתירה. איכא למיחש טפי. ולא שנא אהבת דיינים לבע"ד. ל"ש דיינים להדדי. משום דאין כאן ב"ד השוה לכל. לפי שהן שוין תמיד נוטים לצד אחד. ואינן מנוקים בצדק לחזור יפה על כל הצדדים) היינו משום דאהבתם זה לזה. היא מצד אהבת התורה. לא חשידי לעבור עד"ת. להטות הדין מחמת אהבה פשוטה בלי שום תועלת והנאה לחברו (זכר לדבר ודוגמא קצת מאותה שאמרו לענין חמץ. הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קאכיל מניה. וכן התירו הפוסקים לקרות ב"מ לאור הנר בשבת. ולא חיישי שמא יטה. מה"ט. ה"נ נימא אנן דמתוך אהבת התורה. לא חשידי לעבור על ד"ת. להטות משפט גבר. מחמת אהבה זו עצמה. שאינה משקפת על תועלת זמני והנאה עוברת. כי אהבה זו אינה תלויה בדבר בטל. רשפיה רשפי אש דת למו. ואיך יהיו נושאים פנים בתורה זה לזה. ודחייש מר בר"א. דבר אחר הוא. כי אז האהבה נוגעת בדבר שבממון של חברו. החביב עליו ביותר (ושמא אעפ"כ לא פסל עצמו אלא לדון יחידי. ולעולם איצטרופי מצטרף. טיט הנרוק יוכיח. ודכוותה מלאהו בקרובים. אע"ג דל"ד כ"ה. ודוק) משא"כ כשאין השגחת האוהב על הנאת ממון חברו. רק על דעתו בתורה. וזה מבואר מעצמו) מ"מ האהבה הבאה מצד חתון. דהויא דומיא דקורבה (והסכימה דעת האחרונים בזה לדעת הקדמונים. ודעת היחיד המקל בכך. ודאי בטל במעוטו) לעולם אימא. דאהבת שנים בב"ד של שלשה פוסלת. מכיון דקיי"ל שפסולים לדון זא"ז. א"כ ה"ה לישב יחדו בדין. בדלא קבלום עלייהו בע"ד. מסתברא דלא ש"ד. והכי ודאי משמע דעת הרב בהגה"ה. לפי שאין דרכו לסתום. אלא לפרש. ואין נראין דברי תלמיד (בסמ"ע בזה. דרבו לא שנאה. איהו מנליה. וכ"ש בב"ד של שנים מעתה. דלא שרי להו לדון אדם בע"כ כה"ג. אע"ג דחומרא היא לענין אהבה לדידן כדלעיל. מ"מ הויא קולא לענין שנים שדנו. וק"ל.
ולפום הכין. אית לן למימר דחמיר פסולא דשני אוהבים. לדון עם שלישי בלתי אוהב. טפי מפסולא דשני שונאים עם שלישי בלתי שונא (אע"ג דהך אתמר בהדיא. ואידך מכללא שמעינן ליה. לית לן בה. וכדמפרשא דמיא. כדלעיל) דלפום ריהטא צריך לפרושי ההיא דשני שונאים לא מיירי אלא בב"ד של שנים בלבד (ובכפיה איירי. ואליבא דמ"ד דיניהם דין. קמ"ל. אפ"ה כה"ג אסור. ואב"א אפי' בבע"ד רוצים. אסורין משום עינוי הדין) או בב"ד שקול. אבל בב"ד של שלשה או יותר. כל שהוא ב"ד נוטה. למאי ניחוש לה. וכי נמי יהבי דעתייהו לסתור אחד דברי חברו. מה בכך). יבוא השלישי ויכריע ביניהם. והוא אינו שונא ולא אוהב לאחד יותר מלחברו. ועל כרחו צריך שיחוה דעתו ויסבור כדברי אחד מהם. א"כ מה איכפת לן בשנאת השנים זה לזה. ואע"פ שיסתרו זה לזה. השלישי יבנה דעת האמיתי של מי משניהם. ויוציא לאור משפט צדק ודין לאמתו. הכל תלוי בהכרעתו. והרי כיוצא בה אמרו מתוך שזה בורר לו אחד כו'. וכנודע מפירש"י שם רפז"ב.
באור בכוונת הרא"ש דפו"ב
ואף למ"ש שם הרא"ש בפירוש לשון רש"י ההוא. עכ"פ ודאי מצוה על כל אחד מהנבררים לחפש אחר זכותו של הבורר אותו. שמתוך כך יצא הדין מלובן וזריז לאמתו. א"כ גם בשונאים ליכא למיחש למידי. אדרבה כך יפה להם. כדי להוציא הדין אמת לאמתו. מתוך החפוש בכל חלקי הסותר. יתגלו כל הזכיות של הצדדים להדיינים. ולא יתעלם מהם דבר. עד"ש קנאת סופרים תרבה חכמה. אף כאן גם קנאתם גם שנאתם של שני הדיינים כבר אבדה. בבוא המכריע שהלכה כמותו. מחמת הרוב שעמו. וגם היא לטובה לעזר ולהועיל אל הצדיק בדינו. אף אם הדיינים לא תקנו לעצמן. שכל דיין מצווה להרחיק עצמו מדבר שקר. והם נתכוונו להרחיק האמת ולקרב השקר. מ"מ לא יזיק לשלישי. גם הרא"ש לא אסר זה. אלא לדיין עצמו המחזר אחר השקר. לומר שאינו עושה כדין וכשורה. אם מחפש אחר טענה בלתי הוגנת. להטעות את חברו בתרמית. אבל מיהת לא מיפסיל משו"ה (כפי המדומה בדעת הרא"ש בהשקפה ראשונה. מדשתק מנה. וכ"נ מדעת רמ"א. מדמכשר שונא בזבל"א הא נמי לא גרעא) שהרי עכ"פ השלישי שאינו נוגע לשום אחד מהם. הוא יעיין בדברי אלו החולקים. בע"כ יגיד שבחו של הדעת הנראה אמיתי. ויטה אל היותר צודק משניהם. ויכוין אל נקודת האמת. שהוא עד לעצמו. אלא מאי אית לך למימר. הב"ע בב"ד שקול דווקא הדברים אמורים. אולם בשני אוהבים. לעולם דעת השלישי בטל במיעוטו. ולקתה מדה"ד בכל ענין. משום דרובא גבייהו איתיה. ואף היחיד נמשך אחריהם מסתמא. אחרי רבים להטות. אלא דלא צריכי ליה.
חלוק גדול בין פסול אוהבים בדיינים לפסול דשונאים
נמצא חומר באוהבים מבשונאים בדבר זה. כי לא טובים השנים האוהבים מאד לענין מושב ב"ד כלל. לפי הסברא הגוברת. אלא שיש לדחות ולומר. שלעולם יש לחוש אף בשונאים. גם בב"ד נוטה. שמא האחד בעל תחבולות וחריף יותר לרמות ולהטעות את השלישי. שהרי מצינו גדולה מזו. שחשו חז"ל שלא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו כדעיל. מדאגה מדבר שלא יכשילנו ויקפחנו בטעות. והלא דברים ק"ו שיש לחוש יותר. לדיין חרוץ המתעצם בדין. עובר ומתעבר על ריב לא לו. ומתראה כמתחסד עם הבע"ד. שדורש טובתו ותועלתו הראויה לו בצדק. שלא יקפח את השלישי בשקר ובמרמה.
איך שיהא. עלה בידינו. עכ"פ לכתחלה יש לחוש לדבר. באוהבים כמו בשונאים. ששניהם שוים. לא לטובה ולרצון יהיה בדבר המשפט. מיהא בדעבד ובשעת הדחק לא קאמינא. חלילה להרהר אחד גדולי האחרונים ז"ל. אשר החליטו הדבר להתר. שגם הב"ח (בסי' ז') כתב כך למילתא דפשיטא. ודאי כדאי למסמך עלייהו בשעת הדחק. ולא מפני שאנו מדמין. נעשה מעשה להחמיר במילי דרבנן (כהסכמת הפוסקים. דאפילו בשונאים דיינים להדדי. לא הוי אלא אסמכתא. ודיניהם דין בדיעבד כמש"ל. ודיים לאוהבים הבאים מן הדין ההוא. להיות כנדון) ולמהדר עובדא נמי. בדבר שלא ערער אדם עד עתה. ותו דהאיכא מהרי"ק דמכשר לגמרי באבי חתן ואבי כלה לדין. כמו לעדות. כמ"ש בב"י בשמו. ואע"ג דלא קיי"ל כוותיה בלדון את הבע"ד המחותנים עם דיינים. ובהא נמי לכתחלה דווקא הוא דמחמרינן. אכן בדיעבד נמי שפיר דמי למסמך עליה. דומיא דאמרינן בדאייתרא אינהו אכלי. אנן מסתם נמי לא סתים. אלא שלא הוזקקנו לכל זה לעת כזאת. שאינו מכלל השאלה. ממילא איפשיטא בעיין. דכי קבלום רבים עליהם להני שני דיינים מחותנים. ליכא דחש. לא מיבעיא דכי עבדי עובדא. וקבלום השתא בתר דאיתחתנו להו. אלא אפילו נתקבלו קודם החתון. ועכשיו באין לשאול. אם יקיימו אותן מכאן ואילך. נראה דהוי כדעבד. לפי שאין להוציא אדם מחזקתו (וכיון שעלה לא ירד) אלא בראיה ברורה. ודבר זה (שחדשו אחרונים) רפוי הוא בידינו. ובשל דבריהם בלא"ה הולכין אחר המקל. ומעתה גם השלישי אינו מחויב לסלק עצמו אפילו ממדת חסידות. מאחר שאין בע"ד מערערים. וסברי וקבלי להו. ואפילו לפסול גמור מהניא קבלה כה"ג. ותו דאפילו את"ל דלא מתכשרי לחודייהו. אצטרופי מצטרפי כה"ג. כמש"ל. ואע"ג דהכא רובא פסול.
חלוק בנ"ד בין לכתחלה ודיעבד
ברם כי אתא בע"ד ומערער. ואמר פלוני ופלוני אינן מקובלים לי. מטעם שדעתם אחת ושוה לנגדי. אז נכון הדבר שיסתלק אחד מן המחותנים לפנים משורת הדין והדיינים יחושו לעצמן. להסיר מהם עקשות פה ולזות שפתים. ואם לא יתרצו להפרד. אזי ודאי דבר ראוי הוא לשלישי לחשוך עצמו מן הדין ההוא. ולית ביה משום יוהרא ורוח יתירא. בפרטות אם אדם חשוב הוא ובעל נפש הוא. יפרוש וכך יפה לו. שצריך להתרחק כמטחוי קשת מהכיעור ומהדומה לו. אף בדבר המותר. כמו שצוו חז"ל בהרבה מקומות. מיהת הכא השתא לא צריכנא להא כלל. כדכתיבנא מעיקרא.
וכגון דא צריך לאודועי. אף על גב דסברא מעליא הוא אף בלא ראיה. שכל זמן שלא עשו נשואין. ודאי לא פסילי מחותנים המקושרים לגמרי. ואפילו לדון את זה כשרים. לא משוינא לה כהילכתא בלא טעמא ראיה ומנין. כי תלמוד ערוך הוא בפי הפוסקים. לענין פסולא דעדות דארוס לארוסתו. דקנין וכתיבה לאו מידי הוא. ולאו ק"ו הוא. ומה התם דאידכר פסולא בתלמודא להדיא. כך. עאכ"ו בהך דלא אדכר בתלמודא לאסורא כלל. אלא להיתירא גבי עדות. ואע"ג דדין חמור טפי. מ"מ הבו דלא לוסיף. אמאי דחדשו פוסקים מדעתא דנפשייהו. ואין לך בו אלא חידושו. והא פשיטא. דלא מיקרו בלשון חז"ל חתן וכלה אלא אחר נשואין. וזה פשוט מאד. כל שכן אחר שכמה גדולים סוברים. דאפילו אוהב ושונא גמור דיניהם דין. והב"ח אף הוא הביא ראיה נכונה מן התלמוד.
ישוב לקושית תו' ושפ"י
ובהכי מתריצנא נמי לאוקמתא דגמרא. אמתני' דיש כשר להעיד ופסול לדון לאתויי סומא. שנתקשו בה התו' והר"מ שם. אמאי לא מוקי לה באוהב ושונא. והשתא לפי דעה זו לק"מ. וק"ל. (עלח"ש).
וכיון שזכינו לדין. אין מהצורך להתרחב עוד. ולדקדק במ"ש מעכ"ת להוכיח שלא כדסמ"ע דטרחא שלא לצורך היא. וכבר יתראה מהכתוב למעלה. דמעיקרא לק"מ לא ארבנן ולא אר"י. ושמועתו של הסמ"ע אין לה ראיה ודאי. רק מסברא בעלמא חילק המחלק כן. ופשיטא דסוגיא לא משמע לן כוותיה. כמש"ל.
השואל מקשה עצמו שלא מדעת
ומה שהטריח מעכ"ת עצמו. וחשב ליישב הא דלא נקטי רבנן למוד לשני דיינים האוהבים זא"ז. ובחדא מחיתא חתר לתרץ ג"כ. מנ"ל לר"י איסורא דשני דיינים שונאים. ע"פ הירושלמי. דמקיש דיינים לעדים. במ"כ בכדי טרח. ותלי תניא דמפרש טעמיה. היינו אהבה. בדתניא דלא מפרש טעמא דהיינו קורבה. ואי איתא דחד טעמא הוא גבי דיינים. ר"ל קורבה דדיינים נמי משום אהבה הוא דאתינן עלה. א"כ למאי צריך היקישא לגמרי בלא"ה ידעינן דקורבה פוסלת בדיינין משום לתא דאהבה. ומדצריך היקישא. ש"מ דלאו משום אהבה נגעו בה. ותו אין היקש לחצאין. ונגמר מעדות לרבנן דמכשרי. דהוא הדין לדין. דאוהב כשר אפילו לדון את חברו. וכ"ש לשני אוהבים דיינים שיהיו כשרים. כיון שכל עיקר פסול אהבה אין לו מקרא מן התורה. וכך היא המדה בדון מנה ומנה. וקשיא נמי אליבא דר"י. מנליה בדיינים בין שני שונאים בין שני אוהבים דמפסלו. ואי מעדות קגמר. א"כ מנה. מה עדים ששניהם אוהבים זה לזה או שונאים זה לזה. כשרים ודאי אליבא דכ"ע. הכי נמי דיינים. או אימא איפכא. הרי זה בא ללמד ונמצא למד. מה דין. שלא באוהבים ושונאים. אף עדות. שלא באוהבים ושונאים. וכי הא דאמרינן מקיש ריבים לנגעים. ונגעים לריבים. ותקשי לרבנן בתרתי. ולר"י בחדא. דלפסלו נמי עדים האוהבים או השונאים זה לזה. הרי שכל יגיעתו לריק בזה. ותירוצו אינו עולה יפה. ולא מהני מידי לא אליבא דרבנן ולא אליבא דר"י. הא אין לך לומר אלא דטעם איסור קרובים בדיינים. אחד הוא עם טעם איסור קורבה דעדים. מגזרת הכתוב. ושאני טעם אהבה ושנאה. דמסברא אתינן עלה בדיינים לאיסורא. וכן נמי בעדים להיתירא אליבא דרבנן. דלא נחשדו ישראל על כך. וכולא ניחא בס"ד כדאמרן.
גם בזה לא מחכמה שאל
ומה שנתקשה בהבנת דברי ב"י. דמ"ש בסימן ז' בדיעבד אם דנו אוהב ושונא דיניהם דין לדעת הרמב"ם. נראין כסותרין למ"ש בסימן ט'. דמדברי הרמב"ם נראה דמדינא מיפסלי. לא ידענא מאי קשיא ליה. דהא דברי ב"י מבוארים היטב. דלכתחלה הוא דמפסלי קאמר בסימן ט'. ולאפוקי מדעת תו'. דס"ל שאינה אלא חומרא בעלמא ומדת חסידות בלבד. ולא משורת הדין כלל. ולרמב"ם מדינא מיפסלי ודאי. והיינו לכתחלה דווקא. וכמו שביאר הרב"י בס"ז ברור מלולו. דאוהב ושונא גמור נמי לא מפסלו להרמב"ם אלא לכתחלה בלבד. ואין כאן ריח קושיא כל עיקר (איברא דלא סלקא שפיר בדעת הר"מ. לפמ"ש בפירוש המשנה. אם לא נאמר שחזר בו בחבור. וכמ"ש בלח"ש בס"ד). ואין לתמוה מלשון פסול. דמשמע נמי לכתחלה לחוד. דאית לן דכוותה בשלשה גטין פסולין. ואם נשאת הולד כשר. וזולת. וביחוד בלשון הרמב"ם בהל' גטין. כל פסול אינו אלא לכתחלה. וה"נ בנדון דידן ודאי. שכן נראה בדעת הר"מ בחיבורו בשני המקומות. ר"ל בפי"ג מהלכות עדות. דנקט לשון פסול דיינות. ואפ"ה אינו אלא לכתחלה (ולא ידעתי מה הי"ל למעכ"ת שכתב דמפרש שם דאפילו בדעבד פסול. הואיל ואוהב ושונא נלמד מקרא. וליתא. ולא משמע ולא מוכח מידי. ומאן דמפרש ליה הכי. משתבש בלי ספק) וכן בפכ"ג מסנהדרין. דנקט לשון אסור. ולכתחלה משמע ודאי. כהבנת הב"י. ותו לא מידי. וכבר נזכר למעלה שכמה גדולים סוברים כך. שאפילו אוהב ושונא גמור דיניהם דין בדעבד. כ"ש לשני דיינים שונאים. דאין פוצה פה לאסור בדעבד. ואצ"ל לשני אוהבים (ויפה כתב הסמ"ע) עאכ"ו למחותנים. וכמבואר לעיל באורך.
ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון. בהא נחתינן ובהא סלקינן. לזילותא דבי דינא חיישינן. ודטבא להו עבדינן. דבדעבד ודאי לית דחש לה. ולכתחלה כי קפדי בעלי דינין. הויא קפידא. שלא להושיב בב"ד כאחד אבי הכלה ואבי חתן דנן. ואע"ג דכדעבד חשבינן לה כדכתבינן. נפקא מנה לבעל נפש ונקי הדעת. שיחוש לעצמו להתרחק מן הכיעור ולהרחיק ממנו לזות שפתים ואלפנים משורת הדין נמי מיפקדינן. וכולא לא נצרכה אלא לקלא (ורינון) דלבתר נישואין הוא דקפדינן. אבל מקמי הכי לא מיבעיא דכי נהגו לא מחינן. אלא אורויי נמי מורינן. ובזה ישקוט שאנן. ובטח כזית רענן. וזהו הנראה לעניות דעתי. ששו"ן הוא גי' דעת יעקב. חתמתי שמי כך דרך רמז. דלא לאחזוקי טיבותא לנפשי. הקטן דזוטר בשיעורא דרבנן. ונפיש בטרחא וטרדה דמצוה ודרשות דתנן ודלא תנן. אפ"ה מצוה הבאה לידי אמרתי לא אחמיצנה. ושהויי מצוה לא משהינן.
וזה אשר כתב לי השואל אחר קבלת תשובתי הנ"ל.
שופרא דיעקב זיו ליה כבר בתי' וגלי רזיא. ודמי עלי כאריא ומאיר כאספקלריא. אהובי רב חביבי מחו' הרב האי גאון מפורסם ע"ה פ"ה חנ"י מהור"ר יעקב. נר"ו לא יכבה. מחול ימים ירבה.
גיה"ק הצהירים ומאירים מגלה עפה ויפה ארוכה ערוכה ושמורה. שמור בלבי להשתעשע בהם. וכל יקר ראתה עיני. פלפלא בחכמא ע"פ הגמרא וסברא. ומקדמת דנא ידענא שכל חכמה ומדע כולם כאחד בדעת חדרי' ימלאו והוא זורה ובורר ומעקד ומלבן כל עקוד ונקוד אך ורק דלית כתב"א דלא רמי בי תגרא באיזה מקומן של שבחי"ן הלב בוחן בחינה זו עיוני בעלמא דקשוט שמקשטין בהלכות לפי טרדת ובגידת הזמן הבוגד ולא בא גד איננו אוכל לערוך מערכה מול מערכה אך בשנים ושלשה גרגרים בראש האמו"ר באתי בזה להשיב על תשובתו הרמתה כתובה פנים ואחור ומראה פנים לכל צד כו'. (לא הצגתי מה שהרבה בחבילה תשובות שאין בהן ממש. להעמיד דבריו. כדי שלא תהא שלהבת עולה מאליה. להראות כל שבושיו ודבריו היגעים. למען לא יאמרו עלי שכיוונתי להנקם ממנו. על מה שעשה לי אחר זאת שלא כהוגן. שנטפל לעוברי דרך ונעשה חבר למוסרות. תחת הטבתי לו בכספי ממש מכרני. צלולה היתה החבית ועכרני. ביד עש"ג מסרני. וביד שונאי נפשי לירד עמי לחיי עם כל הנפש לבית יעקב כנודע הסגירני. לולי ה' שהיה לי אזי חיים בלעוני. וכבר אבדה גם שנאתו גם קנאתו. קב"ה תבע ביקרי ושלם לעושי הרעה כרעתו. שטבע המעולה שבבניו. כמו שהיתה רעה אחריתם של עושי הרשעה. אשר ארבו לנפשי לספותה. דין רישיה פציע היה מוכן לצליבה. ודין רגליה תבירא. היקום אשר ברגלו אבד. וירד בעניותא דקשי ממותא. ודין ידיה קטיעא. מוכתבת למלכות. והשאר נעשו חפשים מתורה ומצות. הרע כלה את עצמו. ספו תמו מן בלהות. עם האבן נגף. לא נודע מקומם איה. לכן מה לי עוד לעצבי"ם להתחר במרעים. ולא זכרתי זאת. רק להיות חסדי ה' נגד עיני תמיד. לדעת כי לא יבושו קוויו ולא יכלמו לנצח ה' יודע כי צר לי על פתאים עברו נענשו. אכן דואג אני לעזי פנים קשי לב דלא ניחא לי דלענשו כחבריהם חברי גנבים. ולא יכוו עוד בגחלת לוחשת. הוצרכתי להעיד בטפשים זדים ארורים. בל יפלו ברשת זו טמנו להם בל ילקו כמוהם. אמרתי אולי יקחו מוסר. לא יבטחו על כספם נמאס קרא ה' להם. עושר ריב ומהומה בו עשה יעשה לו כנפים כנפי רוח. עברה בו ואיננו ויהיה להם לשחין פורח. וישאר כסיל מכאן ומכאן קרח. לכן פתי יערים. ערום רעה רעה נסתר. ושומע לעצה חכם להשיב מעול ידו בעוד אור יום. בטרם יחשיך והיה להם לזרא. ודי בזו הערה: למי שנפשו בעיניו יקרה).
ולא אכניס כעת יותר עם הדרת כבודו שידעתי בלא"ה מעלת יקר תפארת גדולתו חצי גבור בעל לשון שנונים וטוביינא דחכימא ורבנן. וה' יאריך ימיו כנחל ארנון עד ביאת ינון. אס"ו.
ועתה מהראוי להחזיר השמועה לסיני ועוקר הרים כו'. ועל מה שהשיג עלי בישובי בגמרא. איננו מחשבתי לקפחנו בפלפלא חריפא בעלמא כעת אך שלום רב לאוהבי תורה מאדון הבורא. כ"ד מחו' הק' מרדכי הענא.
גם מנדע להוי שתשובת מר נראה לפ"ו פרנס החודש דקהלתינו כהר"ר ליב בן כה"ר שמשון ז"ל. וגם למהור"ר ישראל בן ר"י כפי רצונו וחפצו. והואיל שהשליח הגיד לי שאין לו העתק ממנו יהי' לו אשר לו ובהיכלו אמר כבוד כולו. כבוד חכמים ירבה האל ברב שלומים וחיים ארוכים ומבורכים. כשמש לו זורחים ק"ק אה"ו.
סימן ב
יום ב' ע"ס תקכב"ל ק"ח
פרי עץ הדר ענף עץ אבו"ת היינו תולדות תולדותיהם כיוצא בהם. אהו' מחו' ידיד ה' וידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם בתורה וביראת ה' היא אוצרו. אשרי יולדתו והורו. נ"י ע"ה פ"ה כבוד שם תפארתו כמהור"ר יעקב נר"ו יאר לעדי עד.
דורשין תחילות שפעת שלום הטהור ובמטותי מני' דמר שאל יהא לכבודו הרמה למשא לעיין בשאלה קטנה שאני מבקש. יען פה בחור אחד קידש בתולה א' בקדושין בשני עדים בפקדון שהיה בידה היינו שהקדים ושלח לה דבר א' לשם קדושין ואח"ז בא בלילה הוא ושני עדיו עמו. ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא אמרה הן והשיבה ג"כ שהפקדון חפץ ששלח לה עדיין בידה. ואף שיש לפקפק על הקדושין. אבל מ"מ מידי ספק קדושין לא יצאנו. וביני לביני כשראה אבי הבחור הנ"ל ואבי הבתולה הנ"ל התפשרו א"ע לקרב הענין שישאו זא"ז. והרחיבו זמן לנשואין א' שנה. ושאלו אם מותרת לילך פרוע ראש והתרתי להם ע"פ פסק ב"ש וח"מ אה"ע סימן כ"א שכתב ש"ע שם לאסור לילך פרוע ראש בין נשואה בין פנויה ובארו פי' פנויה היינו אלמנה או גרושה אבל לא בתולה וטעמם שלא יסתור הש"ע דברי עצמו שפסק בא"ח סימן ע"ה. וכן מתרץ שם המ"א עיין שם. וכן הובא בשאלות תשובות שבות יעקב ע"ש. וכן בתשובות פנים מאירות מקיל אף באנוסה ומפותה. וראי' שלהם ממתני' דכתובות. זכורני שהיתה יוצאה בהינומא וראשה פרועה. והעיקר האיסור הוא מסוטה ופרע את ראש האשה כו'. גם הורתי להם איסור יחוד כמו ששנינו כלה בלא ברכה אסורה כנדה. והנה הבתולה הנ"ל יש לה ווסת. ולכן שאלו את פי איך יתנהגו בענין הרחקה שמבואר בי"ד בטור ובש"ע הלכות נדה סי' קצ"ה שמחויב הבעל להרחיק א"ע וראיה מהגמרא דשבת דף י"ג שאמרה האשה בעלי שקרא הרבה כו'. והשיב אליהו ב"ה שהרגו שכבר נאמר ואשה בנדתה לא תקרב. ומזה דקדקו ואסרו כל הקריבות. וכאן הואיל והיא רק ארוסה מקודשת בלי חופה וברכת אירוסין. והנה המעיין בטור אה"ע סי' נ"ה וש"ע שם סק"ב המארס את אשתו וברך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה עדיין ארוסה היא כו'. ובש"ע סק"ה ארוסה שמתה אם היה הארוס כהן אינו מטמא לה מפרש ב"ש וח"מ שם אע"ג דהוי קנין כספו מן התורה מ"מ לענין טומאה כי אם לשארו וארוסה לאו שארה היא. א"כ ה"נ נימא בשלמא כשהיא נשואה והבעל מותר לייחד א"ע עם אשתו נדה הואיל וכבר בעל. חיישינן שלא יבוא לידי איסור גזרו הכל בדרך אסמכתא וסמכוהו אקרא ואשה בנדתה לא תקרב לאסור כל קריבות שבעולם כמבואר בי"ד סימן קצ"ה. אבל כאן בארוסה שנתקדשה שאסור להתייחד כי אם בשני עדים אפשר שכ"ע מודים בזה. בארוסה להתירה ולא לאסור נגיעה. הגם המעיין בדברי רבינו הרמב"ם פ' כ"א ה' א"ב כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או חבוק ונשוק ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה. אבל כבר השיב עליו הרמב"ן הובא במ"מ ואמר שהדרשא של ספרא אינו אלא אסמכתא. גם בספרא עצמו עיינתי בפ' אחרי. ומפרש הקרבן אהרן. ומחלק מקרא הנ"ל לא תקרב היינו שלא ישכב עמה בקירוב בשר. א"כ משמע להדיא שארי דברים שאסרו הוא רק איסור מדרבנן אפי' בנשואה. א"כ בארוסה למה נחמיר לאסור שלא יגע בה שלא הוי רק קנין כספו. וכן הוא במ"מ בהדיא שם שמפסיק וז"ל כבר אמרו ביוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה. שדבר זה אין לה שום דביקות לענין של מעלה. והאיר ה' את עיני. שבא להורות שני אסורים הנ"ל היינו נגיעה בעריות. ודין ראשה פרוע המה שוין. א"כ כיון שהתירו במקודשת בש"ת שבות יעקב בארוסה בתולה וכפי ראיה הנ"ל. ולפ"ד הרמב"ם כמו שמבינים לפי פשוטה כל בחור שיעשה רקודים על חתונה או חיבוק או שארי דברי היתול יהא חייב מלקות מן התורה. או אם יהיה איש נוגע באשה פנויה או בתולה נדה יהא חייב מלקות מן התורה. אלא שזהו הכל רק בדרך שאסרו בנדה רק בבעל ואשתו שהיא נדה שמותר להתייחד. אבל באשה פנויה נדה או בתולה שיחוד אסור בל"ה אינו חייב מלקות מן התורה על נגיעה. א"כ ה"ה בארוסה שיחוד אסור וצריך שני עדים והיא רק קנין כספו ואינו מטמא לה ודאי מותר להושיט לה כוס או ש"ד האסורים באשה לבעלה. גם וכי ס"ד שזה גם בקנין כספו אסור א"כ הקונה אמה והטבילה שהיא חייבת במצות שאשה חייבת וכי ס"ד שצריך האדון שקנה אותה לאמה ויהיה נדה לשמור א"ע בכל האסורים המבוארים בש"ע י"ד ובטור סי' קצ"ה. אבל הואיל ולא מצאתי היתר בפי' אמרתי נא מכבודו לחוות לי דעתו הרמה ובעצתו ינחני במעגלי צדק. והנני לשרת בקודש. כ"ד הדש"ת ומבקש אהבתו לנצח. הק' צבי הירש הלוי החונה פה ק"ק קאפנהאגין יע"א הכותב בחפזון. ולכל המסתופפים בצלו שלום. ונא להשיבני ע"י פאשט מוקדם.
ממה שהשבתי על השאלה הנ"ל לא השארתי בידי העתק שלם. רק רשימה קצרה קטנה. ואציגנה הנה. כמו שהיא ערומה. מבלי פתיחה וחתימה.
תשובה
מ"ש האחרוננים בסתירת משניות לק"מ
מ"ש האחרונים פה אחד בענין הסתירה מרפ"ב דכתובות לפ"ז. שנסתבכו בה מאד. לענ"ד בכדי טרחו וטרייוהו לרישייהו על לא דבר. כי אין כאן סתירה לגמרי. ודר"מ ג"כ כמשמעם ודאי. שכל פנויה אסורה בפ"ר ד"ת. כמ"ש בלח"ש. דבר ברור בס"ד. ואין ספק אצלי כמו כן. שהארוסה יוצאה פרועת ראש. ואי אפשר להיות בענין אחר. שהרי בזמן חכמי התלמוד היו מארסין זמן רב קודם נשואין כמפורסם בכל הש"ס. וכאותה ששנינו נותנין לבתולה כו'. א"כ אותה ששנינו אם יש עדים שיצאה בהינומא ור"פ. ודאי סתמו כפירושו בארוסה קמיירי. וגם על כרחך אתה אומר כן. שאם לא כן. מי יעיד על כל הארוסות שלהן שיצאו בהנומא ור"פ. ונמצאת מפסיד לבתולות ארוסות כתובתן. ולא היה לכולם אלא מנה. והוא כדבר שאין לו שחר. מ"ש מנגיעה דערוה באנו למחלוקתן של ראשונים ואחרונים. ויעויין בשל"ה (שער האותיות דצז"א) לענין נגיעת א"א.
הערות הראויות בגמרא בנדון קריבה דערוה
ולענין שמוש שפחות נעלם. ממנו הא דא"ש. אין משתמשין באשה כלל. ועיין א"ע סכ"א דעה דחויה בזה. ואין להאריך עם שיש לי בכל זה דברים בגו במו"ק. הן במ"ש בגמרא דפליגא דעולא דנשיק לאחוותיה. אדידיה כו'. לכאורה מקרא מלא מסייעו.למאי דעבד מעשה רב. שככה מצינו לאלישע הנביא שנשק לאמו. ובודאי גדול היה באותה שעה. שהלך לשמש את אליהו. אלא שי"ל נשיקה של פרישות שניא. כמ"ש במ"ר אצל יעקב אע"ה עה"פ וישק יעקב לרחל. שאינה דומה לשל תפלות. עם שאין למדין מדורות ראשונים קודם שניתנה תורה. אבל צריכין אנו לחלק בין אמו לאחותו. שבנשיקת אמו רגיל הוא. אין בה משום הרגל עברה כמו באחותו. וכמו שחלוק בהן בדין יחוד. ובגמרא דשילהי קידושין בעובדא דברתיה דר"ח דאותבוה בכנפה דחמוהי. וא"ל לא סבר מר דמקדשא. איכא לתמוהי טובא במ"ש רש"י. כאילו יש הפרש באיסור קריבה. בין א"א לשאר עריות. אבל בחי"ג תקנתי הענין יפה ואכמ"ל.
שבי"ע לא חש לקמחיה
וארשום בכאן מה שכתבתי בגליון ספר שבות יעקב דף מ' ע"ב שאלה ק"ג. מה שכתב ואי לאו דמסתפינא מפרש"י וכו'. קלתה שפיר דמי פירוש מדאורייתא שאסור לבנות ישראל לילך פרועת ראש בשוק היינו ששערותיה סתורת אבל קלתה פי' מלשון קליעת שער שפיר דמי עכ"ל. ע"ש. פירוש משובש הוא דוק ותשכח. גם מ"ש לקמן דאפילו אנוסה יש לכסות ראשה. וראייתו מילקוט פ' נשא דף ר"ז בשם ספרי. וז"ל דבר אחר לימד על בנות ישראל שיהיו מכסות ראשן. ואעפי' שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותקח תמר אפר על ראשה וכתונת פסים אשר עליה. ע"כ והתם אנוסה הוי. הרי להדיא דאפילו אנוסה יש לכסות ראשה. עכ"ל. לא ידענא מאי קאמר. וראיה לסתור היא. הא התם אחר שנאנסה קרעה הכסוי שעליה ופרעה ראשה. ואדרבה לפני המעשה לא סתרה שערה אפילו שהיתה פנויה. וכדר"מ (ומפני הקלקלה נהגה מנהג בזיון בעצמה להודיע צערה על חלולה ופגמה) ומש"ע שם. וכן בתולה שנתקדשה ועדיין לא נשאת מותרת להלוך פרועת ראש בודאי. כיון שכתובתה מאתים וכו' ע"ש. בודאי כן הוא בהכרח עצום ממנו כמ"ש בתשובתי בס"ד. ודעדיפא הוה ליה למימר. ע"כ מ"ש על בשבוי"ע. ומ"ש מכ"ת בפשיטות בארוסה שאסור להתייחד עמה כ"א בשני עדים.
לא ידעתי מניין לו זה. וכי אם רוצה להכניסה לביתו ולבוא עליה לשם נשואין. מי ימחה בידו. ואפילו בבית אביה לא אסרו אלא קודם שבע ברכות. איסור דרבנן בעלמא הוא. שלא ינהוג בה מנהג הפקר. ול"א אלא אסורה כנדה. ומנה. לא תהא חמורה כנדה דרבנן. מנדה ממש דאורייתא. דשריא ביחוד. ואע"פ שאינה מותרת אלא כשבעל. מ"מ אף בשלא בעל. אלא שעדיין לא ברך ז"ב מי האומר שיצטרך שני עדים. ועוד מהנעשה לארוסה שביהודה (וכמדומה סוגיא דפ"ק דכתובות אטעייה) ודי בזו כעת שאני טרוד מאד.
סימן ג
בעז"הי יום ב' סיון תקךב"ל פ"ה:
סיני ועוקר הרים. ה' ישמרהו לנצח דור דורים. וכסאו קרנו ה' יגביה וירים. אהו' מחותני עמוד הימיני הרב הגאון הגדול המפורסם ערוגת הבושם. נ"י פ"ה כבוד שם תפארתו. מהור"ר יעקב יעבץ נר"ו יאיר ויזרח. עד דאין ומורח. צדיק כתמר יפרח.
ריא"ק יען עלתה ספיקא לפני בנדון אפוטרופוס שמינוהו אבי יתומים. והיה בעת ההיא עתיר נכסין. והיה עושה מו"מ לאלפים ורבבות. והיה לו קרושפעדענטין בכל מדינות. ואחר מותו ראו בעזבונו ונמצא חסר. ואם יסלקו לבע"ח אשר עשו עמו מו"מ שנים הרבה לפי ערך שיגיע לכל מאה ומאה אפשר שאין להם היזק כי הרויחו במו"מ גם שנטלו דישקונטיס כדרך התגרים ומחליפין נשך על תיבת דישקונטי. וצועקים שיקחו היתומים מה שהיה אפוטרופוס עליהם גם כן כערך הב"ח ויכלה זוזי דיתמי. אמרתי להודיע לכבודו הרמה מה שנראה בדעתי להציל זוזי דיתמי ואין מחליט אני דעתי רק בהסכמת כבודו הרמה. כי עדיין לא יצאתי חובת העיון. והנה בגמרא מבואר מ"ס ב"מ פ' א"נ לענין ריבית דרבנן הקילו ביתמי. והנה מבואר ברמב"ם הובא בטור ח"מ סימן ר"ץ וז"ל והרמב"ם כתב דבמינוהו ב"ד חייב אפילו בגניבה ואבידה ובמינוהו אבי יתומים פטור אף בפשיעה ומסיים וכמו שכתבתי כן עיקר היינו שבפשיעה חייב ובגניבה ואבידה פטור. ועיין ברמב"ם פ' א' מהלכות נחלות ומביא הרב המגיד מ' נחלקו המפרשים בדין פשיעת אפוטרפוס שהרמב"ן כ' שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור. אפילו באו עדים דאי מחייבת ליה אתי לאמנועי. אבל אפטרופוס ע"פ ב"ד הרי הוא כנושא שכר וחייב בגניבה ואבידה. והנה בדין פשיעה תלי' בפלוגתא אבל בדין גניבה ואבידה באפטרופוס שמינהו אביו פטור מלשלם דהוי כדין מקבל פקדון. לשמור בחנם. והדין בפקדון אם מצא הפקדון בעין אינו בע"ח יכול לתפסו וצריך להחזיר בשלימות ליד המפקיד. והנה נמצא בעזבון מעות סחורות כסף וזהב למה יוגרע כחם נגד בע"ח שיפסידו מערכם מדמי הקרן. אדרבא הבע"ח וודאי הלוה חייב באחריות גניבה ואבידה ומחויב לשלם והוי המעות ביד המלוה כאלו הוא שלו והשתא נחסר מה"ת שיטול מהמעות יתומים אשר הוי כמו פקדון. וישולם לבע"ח. ועיין כבודו בב"י ס"י כל הנ"ל לקטתי באמרי"ם ועדיין לא ירדתי לעומקא מחמת טרדות אחרות המוטל עלי עול צבור. אבל כבודו ידעתי שלבו פתוח כפתחו של אולם וש"ת מסודרים לפניו נא לחוות לי דעתו הרמה ולהורות מקום המוציא מקור דין הנ"ל ולסמן היטב בסי' הש"ת לדעת מקורה ואגילה ואשמחה בו ובתורתו. דברי מחו' אוהבו נאמנו הדש"ת לנצח ומבקש אהבתו הטרוד על התורה ועבודת ה' זו עבודת הלוים. הק' צבי הירש הלוי החונה פה ק"ק קאפנהאגין יע"א. ונא להשיבני ע"י בי דואר ולתשובתו הרמה אחכה. ולכל המסתופפים בצילו שלום.
כמקרה התשובה הקודמת כן מקרה הנמשכת. שיצאה בנאומה וראשה פרוע. מבלי סופר מעתיק דברים כהוייתן. על כן הנני התנצלותי מודיע. ההכרח לא יגונה. אם נשמטו גם מזו דברים בגו. לא במרד ולא במעל.
תשובה
ו' סיון תקכ"ב לפ"ק אלטונא.
שלומות אלומות כו':
יתומים של ממנה אפוטרופוס בנכסי האפטרופוס שמת. גריעי מבע"ח ודאי
גי"ה הגיעני ביום ד'. ועם היותי טרוד הרבה כי הקיפוני הלכות כתנורו של עכנאי באגרות ממרחק. מלבד אשר אתי בלמודי תמידין כסדרן. וביחוד בס' מו"ק. שאני עסוק כעת בהדפסתו (אחר שהיה מונח מן הצד זה יותר משלשים שנה. ומגמר בעתיקתא כו') כמו שיראה פה רק עלה של נסיון לדוגמא. והפועל אינו עצל. נוגש אותי אץ לגמור מלאכתו דבר יום ביומו. כי הוא לחמו. מ"מ נפניתי לעיין בש"ח אודות אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ומת גם הוא. ונמצא שאין עזבונו מספיק לצאת ידי חובותיו. והנה יתומיו רוצים לסלק יתמי הממנה אותו לאפטרופוס כפי ערך המגיע לכל יתר הבע"ח (כאשר הבינותי מכותלי מכתבו הנוטים. ולשונו הצר וקצר מהשתרע ומהתפשט עליו המובן מיד) וחזיתיה לדעתיה דמר. דמשוי זוזי דממנה כפקדון. ומייפה כחם טפי מבע"ח. ומטיבותיה אמינא דגריעי מינייהו טובא. דהא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא. דרמב"ן ודעמיה פטרי ליה אפילו מפשיעה (כמו שלא נעלם ממע"ל) אי הכי מי מצינן לאפוקי מיד המוחזק. ואפילו מניה דידיה אי הוה בחיים. מאן ספין מאן רקיע להכריע. כ"ש מיתמי.
ברם לשון השאלה קצר וסתום קצת. ומסתמא מנהו אבי יתומים על מנת שיעסוק בעזבונו כמו בשלו (אם לא פרש בהדיא) א"כ לא עדיפי זוזי דיתמי מדידיה (וכדאשכחן נמי בגמרא. דאורי רבינא לרבינא זוטא) ובודאי לא דמי לפקדון דהדר בעיניה. וגרע נמי משאר בע"ח. שהלוה חייב אפילו באונסין. ודינו כשואל. ואפטרופוס כי האי. עדיף אפי' מש"ח. דלכ"ע חייב בפשיעה. ואיהו מפטר פטיר בכל גוונא. הילכך טפי מבע"ח ודאי לא שקלי. כולי האי ואולי אם יטענו בע"ח. אנן זוזי אית לן גבייהו דיתמי האפטרופוס. ויתמי דממנה אותו לאפטרופוס לית להו גבייהו מידי. דאבוהון הוא דאפסיד אנפשיה. שדי זוזיה בכדי. אע"ג דבאמת לא נ"ל. לפטור האפוטרופוס גם במזיק בידים. כדס"ל לקצת פוסקים. (דלא שאני להו לגמרי). מיהו כה"ג. שהלוה האפטרופוס המעות לטובת היתומים. כדרך שהיה נוהג בשלו. לא הוי מזיק בידיו. אע"פ שמדברי מהרי"ק (בשורש ך"ג) משמע לכאורה דחשיב ליה מזיק. אך לא בהחלט. עכ"פ מספיקא מי איכא למימר דמפקינן אפילו מניה. כ"ש מנייהו דיתמי נמי.
אברא כי איתנהו לזוזי דמפקיד שמנהו אפוטרופוס. או סחורות ומטלטלי בעינייהו. ואפילו מאי דאתי מחמתייהו (ובזו ג"כ לשון השאלה מסופק. לא מצינא למיקם עלה) כה"ג ודאי הלכה רווחת בישראל. שאין לבע"ח בהם כלום. כמוזכר בכמה מקומות בח"מ סק"ח ס"ד (עיין סצ"ו וצ"ז ברמ"ר וזולת הרבה) גם בהלואה ונדוניא והקפה. את זה ראיתי להשיב בהחפזי בשעה שאין הלבלר יוצא בקולמוסו. לא עברתי ממצותו. והנני מוכן לטובתו. נאמן אהבתו. הטרוד יעב"ץ ס"ט.
וזאת מה שכתב אלי שנית הרב השואל הנ"ל. אחר שקבל תשובתי הנ"ל בנדון זה.
וזאת מה שכתב אלי שנית הרב השואל הנ"ל. אחר שקבל תשובתי הנ"ל בנדון זה:
סימן ד
יום ג' ח"י סיון תקכ"ב לפ"ק ק"ה
כתם אופיר והון יקר. נותן טעם לשבח כעיקר. הרים בהלכה עוקר. אהו' מחותני. עמוד הימיני. הרב הגאון הגדול מופת הדור הוא לכל חסידיו נ"י פ"ה כבוד שם תפארתו מוהר"ר יעקב נר"ו יאיר לעדי עד. א"ס יא"ק.
יען פסקא דא לא בריר לי. ובעי הלנת דין מתון מתון. לכן אחרתי מלהשיב לכבודו הרמה. כי בטוח אני בחסדו שידין אותי לכף זכות. ואמרתי להודיע שמעשה שהיה כך היה. אחר שנפטר אפוטרופוס. מצאו בעזבונו בעו"ה שלא הוריש לבניו מאומה. גם בלתי אפשר לשלם לבע"ח וליתומים מה שהיה אפוטרופוס. ואפשר שלא יגיע עד פלגא. והכל עדיין מונח בתו' שלישית. והספיקא היא אם יחלקו העזבון הנ"ל שוה בשוה יתומים ובע"ח הנ"ל. והפחת יחשב לכל מאה בשוה. או שיש עודף לאחד על חבירו. והנה מצינו בפ' איזהו נשך דף ע' דזוזי דיתמי מותר להלותם קרוב לשכר ורחוק מהפסד. וזה לכל אדם אסור. ואפוטרופוס הנ"ל נתן כתב על כל מה שקיבל לידו וקיום וקבל בכל חומרות אפוטרופס. והנה אם דעת הרמב"ם לפטור אפוטרופוס מפשיעה. לית הילכתא כוותיה. ואם בגניבה ואבידה פטור לכ"ע כמבואר בטור ח"מ סי' ר"ץ וכן הוקבע בש"ע. והנה עינינו רואין דבהלואה חייב בגניבה ואבידה. ואפוטרופוס פטור מגניבה ואבידה. וע"כ צ"ל משום דהוי שומר פקדון. וכן המעיין בש"ת רמ"א סי' ך"ז יראה שמדמה דין אפוטרופוס לפקדון. וא"ת סוף סוף הורע כח אפוטרופוס יתומים מבע"ח שפטור מגניבה ואבידה. ופשיעה לדעת הרמב"ם. אבל בזה מצינו יפה כח יתומים שדינם כאלו נמסרו ליד אפוטרופוס בתו' פקדון ואין בע"ח יכול לגבות מפקדון. ואין לומר שכל זה הוא דווקא אם הפקדון הוא בעין מטלטלין או חפץ. או שבררו שזה בא מחמת פקדון. אבל אם אין בידם לברר די שיחלקו בשוה. איברא מבואר בש"ע ח"מ סי' ק"י ס"ק ז' קטנים שהודה אביהם בכ"י על המטלטלין שבידו מעסק פלוני כו' ע"ש. כתב בסמ"ע קטנים שהודה מורישם כבר נתבאר דכל עסק ופקדון ברשותייהו דמרי קאי כו'. א"כ עכשיו כיון שסך שבידו לא בא בידו בתורת הלואה א"כ ברשות מרייהו קאי. ועכשיו העזבון מה שנשאר כאלו ברשות יתומים קאי היינו כערך שקבל לידו. ומי שבא לגבות בא להוציא מרשותם. ועל כל מנה ומנה יכולין לומר זהו זוזי דיתמי. ואין לומר הלא הבע"ח יכולין לומר שלך נאבד או נגנב. או שמא פשע לדעת הרמב"ם. והלך הכל לטמיון. זה ליתא לומר שמא פשע. מחזיקי אינשי ברשיעי שיפשע בזוזי דיתמי לא מחזקינן וגם הרמב"ם מודה בזה. רק הוא חלוק אם ידעינן בוודאי שפשע. גם לומר שמא נגנבו או נאבדו. הלא לא שמענו קול גניבה ואבידה בעיר. א"כ מה"ת יוגרע כחם. רק שהיה לו היזק במשא ומתן. ומה"ת להפקיע כח יתומים לפ"ד הסמ"ע הנ"ל דאמרינן שעומד ברשות יתומים. לכן אין בידי להכריע ובפרט שהממון הנ"ל שום א' מהם אין מוחזק בו לומר קים לי כהאי. ואי לא מסתפינא מעון גזל כי לא נחתם ג"ד כ"א על הגזל הייתי אומר שככה יתנהגו היינו לחשוב הפחת כמה יגיע על היתומים. וחצי פחת ישולם מהבע"ח כסומכוס ממון המוטל בספק חולקין. אבל חלילה לי לעשות מעשה עד שיסכים עמי כבודו הרמה. כ"ד רב קטינא הדש"ת בלב ונפש תמים כל הימי' הנפטר מחברו באהבה רבה ואהבת עולם לנצח הטרוד על התורה ועבודת ה' המצפה לתשובתו ומוכן לשרתו בקודש לו ולזרעו זרע קודש כל הימים. הק' צבי הירש הלוי החונה פה ק"ק קאפנהאגין יע"א. ולכל המסתופפים בצילו שלום:
תשובה
ש"ר לאהו' כו':
גי"ה מן ח"י הנ"ל ק' בכניסת ש"ק. והנה ראיתי שטרח רום מעלתו לכפול הדברים הנזכרים כבר בכתבו הראשון. ולא היה מהצורך רק לבאר. אם נמצא בעזבון האפוטרופוס דבר מסוים משל הממנה אותו לאפוטרופוס. אשר נקרא שמו עליו בבירור. כי לכך בלבד הייתי צריך. לסלק כל ספק בענין שאלתו. וכבר גליתי דעתי בזה. שאם ימצא דבר בעין. מטלטלין וחפצים או שטרות שנכתבו על שם הנפטר או ע"ש יתומיו. שנמסרו ליד האפטרופוס. אזי ודאי אין לשאר בע"ח חלק בזה כלל. אך אם אי אפשר לברר שיהא בעזבון הנ"ל שום עסק מיוחד ליורשים. של אותו שמנהו אפוטרופוס. פשיטא לי טובא. לא מיבעיא דלא עדיפי הנהו יתמי מבע"ח. אלא ודאי גריעי מנייהו.
בטוב דעת השואל בדמיונו הכוזב]. מ"ש בתשו' רמ"א ל"ד לגמרי לנ"ד
ומה שנשתרש בדמיונו. לתת לעזבון הנ"ל דין פקדון. שיהא כולו בחזקת יתמי המפקיד. במ"כ אין טעם ברצון. ותשו' רמ"א נתן לו מקור לטעות. איברא ל"ד כאוכלא לדנא. דהתם סתמו כפירושו. שהיה הממון הנמסר ביד האפטרופוס בעין. ואכל ממנו וכלה קצתו. ובאו היורשים לגבות ממנו (או מחברו) ולא על מנת לחוב לאחרים. הרי כאן שלש בחינות. המבדילות אותו ענין מנ"ד. ורמ"א לא נחית להכי. אלא לפי שטת השואלים והנחתם. השיב. שהם עשאוהו כשומר פקדון ששלח בו יד. ולמגבי מניה דידיה. ולא איירי במקום שחב לאחרים. כי הכא. ודפשיטא ליה למר. דלית הלכתא כמאן דפטר לאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים מפשיעה. יעיין רק בשו"ת ששון (סנ"ב) וכה"ג טובא. וימצא דמצי למימר קים לי כמאן דס"ל הכי. והיינו דאפילו האפטרופוס עצמו מצי למפטר נפשיה בטענה זו. כ"ש הכא דנכסי בחזקת יתמי האפוטרופוס. דאנן טענינן ליתמי דידיה למפטרינהו. נמצא יתמי האיש שמנהו לאפוטרופוס. מסתלקין לגמרי. אך מה שחדש מע"ל בזה להביא מסק"י. לזה נתכוונתי בראשונה. וזהו מה שרציתי לידע. אם יש בירור כזה. ועל זה רמזתי בכתבי הקודם ביחוד בלשון וכל מאי דאתי מחמתייהו וק"ל. אע"פ שיש לי מקום עיון בזה בספרי. אכמ"ל. כי לקצר אני צריך. מפני כמה טעמים וכמש"ל בשכבר. ומאחר שמע"ל מציע לפנינו. שאין כאן דבר מבורר. לא ידעתי מה יועילו לו דברי סמ"ע בכאן. וכל מה שהוסיף בו טעם ותבלין. חכי לא יבין הוות במלין ע"ג מלין. והא חזינן ודאי. דפשע האי אפוטרופוס ולא נהג בזוזי דיתמי כדאמור רבנן. למבדק גברא דאית ליה דהבא פריכא. ולא כרצון הפוסקים. וכבר הראיתי מקום לתשו' מהרי"ק. דדן כה"ג לפשיעה. ממילא מסתיינהו להנך יתמי למהוי כבע"ח (כי ליכא מערער) וכמש"ל בקודם. זוהי דעתי דעת תורה ודעת נוטה. ואם שגיתי אתי תלין. ועל מע"ל בדבר המשפט להוציאו לאורה לא עלי המשא לא אתן מקום ללין. יותר מזה אין הזמן מסכים עמדי להרחיב פה (עם שהיה מקום להאריך כהנה וכהנה) בשפת יתר. ודל"נ. כד"ש וטובתו כ"ה הטרוד יעבץ ס"ט. בנחץ מופלג:
סימן ה
אל יחר אף אדוני מ' שפל כמוני. בדעת עני והזמן ירדפוני. ולמטרה הצבני ובחציו ירוני. ובדת קוני שמתי הגיוני. ותשובת המון מאס רעיוני. ואל ההרים אשא עיני לרוות צמאוני. ואחר חפוש לא מצאתי כאדוני. אשר בחשכי יאירני. ודרך האמת יורני. ונא תיקר נפשי בעיני אדמ"ו להשיבני תשובה שלימה ונכונה ואם שגיתי יאשרני. תורה היא וללמוד אני צריך.
כתב בספר תורת השלמים אהא דת"ה באשה שהרגישה שנפתח מקורה כו'. דכיון דת"ה מדמה דין זה לוסתות דאורייתא. א "כ במעוברת ומניקה יש להקל כמו למ"ד וסתות דאורייתא דמקיל במעוברת עיין בגמרא ד"נ ע"א. וראיתי בספר לחם בית לחם יהודא סוף הספר השיג עליו. ולעד"נ כל דבריו שם אין בהם ממש לאחר עמדתי על ברור דברי הת"ה כאשר אכתוב אי"ה. והקו' שהקשה מדברי הרב אין עולה יפה כיון דשם טמאה אף דלא ראתה כלל והיא מסולקת דמים בעת ההיא ודאי דאין חלוק בין מעוברת לשאר נשים. וגזירת חכמים היא. ולענ"ד ברור כדעת הת"ה. ותחלה אודיע למ"ו מה שנראתה תמוה בדברי הד"מ סי' קפ"ח שהקשה את"ה והניח בצ"ע יע"ש. ולא הבנתי דעתו שהקשה מב' קושית הגמרא דהיינו מהאשה שהיא עושה צרכיה ומעד שהיה נתון תחת הכר ובאמת לא הביא הת"ה ראייה כלל מהנך קושי' דמשם אין שום ראייה דהא מיירי דודאי הדם מגופה קאתי רק דיש ספק אם היה הרגשה מ' הדם או מחמת דבר אחר כמו שתי' הגמרא לכך טמאה מספק דדילמא ההרגשה מ' הדם היה והיא נדה דאורייתא ואין זה ענין כלל לנדון דת"ה. אבל ראיי' הת"ה מקושי' הגמ' ממתני' נמצא על שלו כו'. דאי נאמר דאף דהרגישה יכול להיות שלא יצא ממנה דם א"כ לא מקשה הגמ' מידי מלאחר זמן דהאיך יחייב קרבן דילמא הדם לאו ע"י הרגשה. א"ו דהרגשה דאורייתא דכיון דהרגישה שנפתח מקורה ודאי יצא דם ממנה. ופריך הגמ' שפיר כיון דהרגישה ודאי יצא דם ממנה ואנן חזינן השתא דאדום הוא טמאה מדאורייתא וקרבן נמי לייתי. ושפיר כתב הת"ה כיון דע"כ מוכח דמדאורייתא אמרינן כשהרגישה יצא ממנה דם א"כ הוי כמ"ד וסתות דאורייתא דאמרינן אורחבזמנה בא ונפל לארץ כמו שפירש"י די"ו ריש ע"א א"כ גם כאן אמרינן נפל לארץ או נימוק וטמאה מספק דדילמא היה ממראות הטמאות ובזה דברי הת"ה ברורין. וא"כ כיון דת"ה מכח ספק קאתי דבאמת יוכל להיות אף דהרגישה שיצא ממנה דם דילמא ממראות הכשרות היה דאתי נמי ממקור יש לן להקל במעוברת ומניקות דמסולקים דמים והיינו דמים הידועים הטמאים (וכעי' מ"ש התוס' ד"ה ה"א) ואף שהרגישה אמרינן דממראות הטהורות היה כאשר באמת שכיח דאף מעוברת ומניקות ימצאו בהרות בהרות לבנות ודמי ממש להגיע שעת וסתה ולא בדקה בימי עבורה דטהורה אף למ"ד וסתות דאורייתא. ועוד נלענ"ד דודאי נשים דעלמא דמוחזקת בדמים אז כשהרגישה מבחנת בעצמה אי היה הרגשת דמים ובודקת ואם לא מצאה טמאה מספק כיון דודאי יצא דם ולא ידעינן אי ממראות הטרפות כו'. משא"כ מעוברת דמסולקת הדמים אין דעתה כלל להבחין בהרגשה אם הוא הרגשת מ"י רגלים או דמים יעיי' בתוס' וגמ' ד"ג ובתוס' דכ"ז ע"ב ד"ה אימור כו'. וסברא ישרה היא לענ"ד. ואגב אודיעו דבר תימה בחפשי בתשובות החדשים מקרוב באו. שב יעקב ח"א סימן ל"ו בשם הגאון מהו' גבריאל זצ"ל שכ' אמנם דעת הרמב"ם לא אבין דפ' פ"א מ"ה מו"מ גבי יוצא דופן ודם דרך דופן כו'. ומשמע שמטמא טומאת ז' כו'. וגבי מקור שהזיע כו' יע"ש. ותמה אנכי אם יצאו דברים אלו מתחת קולמוס הגאון זצ"ל וכי תעלה על הדעת שדם נדה יטמא טומאת ז' נשתקע הדבר רק הנדה עצמה טמאה טומאת ז' כמצות הכתוב וראייה שומרת יום טמאה רק יום אחד. וכיון דהרמב"ם כ' והאשה טהורה ודאי שאינה מטמא ז' רק כדין נוגע בדם נדה דהיינו טומאת ערב וכ"נ להדי' מדברי רש"י דמ"א ע"ב ד"ה רבנן. וד"ה מטמא וד"ה לטומאת ערב יע"ש ודי"ו ע"א ד"ה מקומו קמא ודנ"ב ע"א ד"ה אשה טהורה כו'. וגבי מקור שהזיע כ' הרמב"ם טומאת ערב נקט לשון הגמ'. ומה שהקשה מהר"י באותה תשובה על ת"ה שכ' גם בעיני יפלא ומדוויל ידי' משתלי' כו'. לפמ"ש בדברי ת"ה לק"מ דבאמת אף בהרגשה לחוד טמאה מספק. אבל בשעת וסתה טמאה ודאי וק"ל. והנני הנני לשרת אמ"ו בכל אשר יצוה הק' יוחנן באמ"ו הרב המובהק מ' יעקב זללה"ה מגלונא.
תשובה
אי"נ הנך תרי בעיי דשדר לן מעלתך מפשטו בספר שאילת יעבץ ח"א (סי"ג וקכ"ח) בקוצר דברים נכללו בהם הרבה ממ"ש המחברים. עם תשובות לדבריהם. והנה למ"ש בענין דינא דהרגשה דחדית לן בת"ה. הדברים פשוטים וברורים שאין לו על מה לסמוך. וכבר כתיבא ומנחא אצלי מאז. והנה רציתי להתבשם עמך בהלכה. אלא שבכל יום ויום סבבוני כמה סבות בטלים הרבה כנגדי מסנקן כגדי בסריכא. לעכובא ככה. ומתחדשים מונעים לבקרים ולרגעים. מיום הגיעוני דבריך ידידי. בו בפרק בא אורח שלי בזמנו ושלא בזמנו כנחל שוטף מ"ר נוטף. וסלוק דמי"ם תרתי משמע. עם תוקף הקור המתמיד ומאבד זמן וממון חוטף. מצורף לזה אין לי לעת כזאת מקום ד"א של הלכה. וכלי אומנותי אינם אתי. וקשה עלי לחפשם ולטלטלם מחדר לחדר משא בכתף. נוסף על זה הפסיקוני עוברי דרכים גם אגרות מארץ מרחק המבקשים תפקידם. והיום קצר והמלאכה ההכרחית מרובה. הן כל אלה חוברו לדחות שאינו תדיר מפני תדיר. ובלתי נחוץ מפני הנחוץ חוץ למנהגי שלא לעכב שואלי דבר אפילו רגע אחד בעזה"י. אכן עתה שתשש כח הקור קצת ופניתי מעט. חשבתי דרכי שלא להחמיץ המצוה יותר. שלא אהא חשוב כמונע בר ח"ו. לכן עכשיו אשיב אמרים אמת. אך בקוצר מלין. כמסת אפיסת הפנאי. וישמע חכם ויוסף לקח. ודע אהו' תחלה. כי גם מאז בימי חרפי מקדמוני. רשום אצלי בכתב אמת לדחות דעת בת"ה הנ"ל בשתי מלות. בטרם ראותי בד"מ. כי אמנם אנכי כללתי תשובתי עליו בחדא מחיתא. כי מה ענין מוצאת לבלתי מוצאת. ובאופן זה ממילא נדחו כל דבריך ידידי. ולכשתעמיק בדבר תראה שכל מה שכתבת בזה טרחת בכדי.
בטול דעת בת"ה בהרגשת פתיחת המקור בלי ראיה
אבל ודאי צריכא רבה. והנה כבר פתחתי לך פתח להבין דבר מתוך דבר. דאי איתא דהרגשה דאורייתא. ואפילו לא ראתה ולא מצאה כלום. וכדמשמע לכ"ת מקושית הגמרא. ממתני' דנמצא על שלה לאחר זמן כו'. א"ה אדרבה דוק מנה לאידך גיסא. מדפריך מנמצא על שלה. תיפוק ליה אפילו נמצא אחר אחר. ודעדיפא. והכי הוו למפרך. אלא דארגישה. מאי אריא נמצא על שלה אחר זמן כו'. אפילו לא נמצא לגמרי. נמי טמאה היא. וודאי ולא ספק. אלא ודאי הא לא סא"ד כלל. והנה ברור הדבר דליתה לדת"ה. ונפלו כל דבריך אהו' בלי תקומה. כשל עוזר כו'.
ופלפלא אריכא דמעלי לכולא גופא סוגיא דשמעתא ר"פ הרואה כתם
איברא טובא איכא למידק בהך סוגיא דר"פ הרואה כתם. ואעורר רק קצת וממילא משתכחא מרגניתא תותה. דלכאורה קשיא טובא. השתא דדחי תלמודא דילמא הרגשת שמש. תקשי ליה רישא דאתיום. ורישא דרישא דתנן נמצא על שלו חייבין בקרבן. ואמאי. נימא נמי דילמא הרגשת שמש הואי. וקחזיא בלי הרגשה. וכיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. דילמא מייתי חולין לעזרה. אבל מתוך ענן הקושי הגדול הזה. נראה אור האמת מופיע. כי כלל גדול הוא בתורה בכ"מ הולכין אחר הרוב והמצוי. בין להקל בין להחמיר. וכמ"ש בטריפות ובטהרות. וכיון דאתינן להכי. כולה ניחא בס"ד. דמשו"ה מרישא לא מצי למידק מידי. דספק זה עשאוהו כודאי. כדאר"י. וכי דייק מסיפא. משום דפסיקא ליה דלא מטמיא בהרגשה. אלא במוצאת. ומהדר אפרכי לאוכוחי דמוצאת ורואה בלא הרגשה נמי מטמיא. וקדייק מסיפא דאתיום דחייבין בקרבן. דס"ד בלי הרגשה איירי. וטמאין ודאי. היינו משום דמצאה על עד שלה דתלינן במידי דשכיח. דמגופה אתא ומן המקור (אע"ג דאינו ודאי גמור. כמ"ש בלח"ש במקומו ועשי"ע סי"ג) ודחי דארגישה. ואימא הרגשת שמש. אפ"ה ארישא לק"מ. דכיון דמיירי בהרגישה (לפום מסקנא) והרגשת שמש מילתא דלא שכיחא. משא"כ הרגשת דם. מידי דשכיחא היא. ומוכיחה בצדה ורגלים לדבר. משו"ה משוינן לה כודאי גמור לכל מילי. אבל סיפא דסיפא דאחר זמן. כיון דאיכא למתלי במאכולת. ואימר מעלמא אתא. מכלל ספק לא יצאה. אפילו הרגישה. אוקי ספיקא דהרגשת שמש. להדי ספיקא דמאכולת ודדמי לה. והוי כמעוטא דשכיח. ואתרע רובא וחזקה. דחזקת דמים שבעד. מאשה קאתו. ואע"ג דכתמי עד הבדוק. כראיות הן לכל דבר. היינו בבודקת ומוצאה דם מיד סמוך לבדיקה דווקא. דליכא למתלי במידי. ודוק היטב. עוד תמה על עצמך. הא דמדמי בת"ה הרגשה גרידא. כלמ"ד וסתות דאורייתא. דאפי' בדקה ומצאה טהורה. טמאה. היכי סלקא ליה שמעתא. א"ה קשיין מיליה דשמואל אהדדי. מכדי הכא ס"ל אשה טהורה עד שתרגיש. ואילו התם גבי וסתות ס"ל טמאה. אפילו בדקה ומצאה טהורה. והא ודאי בדלא ארגישה איירי. דאי בארגישה. מאי אריא משום דחזקה אורח בזמנו בא. האמרת אפילו שלא בשעת וסתה. כל אימת דמרגשת טמאה. אף שלא מצאה כלום. והא ודאי בלא הרגשה הוא דפליגי התם. ואמר שמואל טמאה. ואמאי. נהי דאורח בזמנו בא. מיהא בלא הרגשה אתא. ומן התורה טהורה היא לדידיה. והיכי מטמא לה התם מדאורייתא. הא ודאי מילתא דתמיהא טובא. ותיובתא כלפי שנאיה דבת"ה. ברם לדידן אתי שפיר ולק"מ דשמואל אדשמואל. דכי קאמר הרגשה דאורייתא לקולא. אע"ג דראתה. והיינו שלא בשעת וסתה. דאפילו ראתה. כיון דודאי לא הרגישה לא ראיה היא. דהאידנא הוא דראתה. וברי לה שלא הרגישה. אלא מיהא בעבר וסתה. ולאו אדעתה. ואחר זמן בדקה ולא מצאה. קסבר שמואל אורח בזמנו. דאוקי לה אחזקיה. ורובא נמי בהרגשה חזיין. משו"ה הו"ל טמאה דאורייתא. ואע"ג דלא הרגישה כמדומה לה. כה"ג לית לן בה בהרגשה. דסתמא הו"ל כודאי. אימור הרגישה ולאו אדעתה. א"נ סברה הרגשת מ"ר הוא. וטעמא משום דחזקת אורח ודאי הוא. ואפילו את"ל ספק אם הרגישה. אין ספק מוציא. מידי ודאי. דאינה יכולה לומר ברי לי שלא הרגשתי. כיון דלא רמיא אנפשה ההיא שעתא דוסת וק"ל. איברא אפי' ספק הרגשה כודאי חשיבא וכדאמרן (וכמו שצ"ל אליבא דשמואל במוצאת הכתם. דטמאה אליבא דכ"ע מדרבנן מיהא. ואמאי. כיון דלא הרגישה. מ"ט מטמינן לה כלל. כיון דמה"ת טהורה גמורה. אפילו אי ודאי חזאי. הא על כרחך משום דאיכא למימר דילמא ארגישה ולאו אדעתה. אע"ג דאיכא למימר מעלמא קאתי. ואיכא ספיקי טובא. ביחוד באשה שיש לה וסת. ומצאה שלא בשעת וסתה. דקרוב לומר שאינה ממנה. או בלא הרגשה חזאי. דמשו"ה אקילו בה רבנן טפי. מיהא כיון דיש לומר נמי שמא הרגישה ושכחה. או כסבורה מ"ר צערוה. אע"פ שהוא ספק רחוק. גזרו בה רבנן. שכן כח חכמים יפה. לעשות גדר. כל היכא דשייך כעין דאורייתא. ה"ט דכתם) בשעת וסתה. דאיכא חזקה דאורייתא. וכדמוקמינן כל דם ראיה ומציאה בעד דאתיום. בחזקת טמאה דאורייתא. אע"ג דאיכא נמי דם אדום דמגופה אתא. וטהור הוא (כדאמרינן בשמעתא דג"ד עשו כודאי) ה"נ הכא לענין אורח בזמנו. מיהת שלא בשעת וסתה. ליכא דאמר דטמאה בהרגשה גרידתא יבשתא. ולית בה ספיקא.
מסייע שאין בו ממש לת"ה.
ואם אולי יעלה עה"ד לסמוך דת"ה (ולהפוך בזכותו אע"ג דאיהו לא חזי) משום דפסקינן א"א לפתיחת הקבר בלי דם. איברא אדרבה מהא נמי תהוי תיובתיה. ולא אתאן לפלוגתא. דהא אפילו למ"ד הכי. היינו במקום ולד. או בחתיכה גדולה או קטנה. משא"כ בלא ולד ולא שום הוכחה. ליכא למ"ד. כ"ש דהא רבנן סברי אפשר לפתיחת הקבר בלי דם. ואיתא בכמה דוכתי. ואין להאריך בזה כאן. עאכ"ו בהרגשת מקור בעלמא דלית דחש לה. דודאי לא דמי מרגשת שנפתח מקורה. לפתיחת קברה.
מעתה נפשטה בעייתך. ולא תיזיל בתר איפכא דלא מיבעיא במסולקת דמים. דלא חיישינן לה. אלא אפילו במוחזקת דמים. המחמיר הפסיד בודאי. ואצ"ל הבו דלא לוסיף חומרת ת"הד במסולקת. ולא צריכנא לגמרי לשקלא וטריא דבית לחם יהודא עם תורת השלמים. והיינו משום שהיא חומרא בלי שום יסוד. ואין לה על מה להשען. לדחות מפניה מצוה גדולה. דהו"ל חומרא דאתיא לידי קולא. שנענש יהושע ב"ן על שבטל ישראל מפ"ו לילה אחת. ולא די מה שאסרה תורה. ומה שהוסיפו חז"ל משמרת וגזרה. מניין לבדות חומרות חדשות שלא שערום אבותינו ורז"ל. וכמו שכבר דחה הרב"י לדת"ה הלזו (ונלוה עמו בד"מ) אע"ג דבש"ע נושא לה פנים קצת. אין זו מן המדה בתורה. ובש"ך הבטיח ולא עשה כלום בכאן. איך שיהא. בהא נחתי וסלקי. דלית דין צריך בשש. המיקל נשכר. ואין כאן חשש. אולם אם היה מקום לדת"ה דהרגשה יבשה נמי דאורייתא. אז ודאי הוו נראין לי יותר דברי בית לחם יהודא. מדברי תה"ש. ולא הוי כחא דהתירא עדיף בדאורייתא שלפ"ד ת"ה כראיה ממש קחשיב לה. ומ"ש מסולקת משאינה מסולקת. וכל דבריך בזה אהו' אינן אלא תימה. דוק ותשכח ולא תחזר אחר סנגוריא בפטומי מילי בעלמא. אקוה שתודה על האמת.
אמנם במ"ש על מהר"ג. יפה כוונת. והוא לשון משובש בלי ספק. והדבר פשוט מאד. והייתי חפץ צדקו לההוא גברא רבה ולא יכולתי להלמו. ולעיולי פילא בקופא דמחטא לא ניחא לי. זהו הנלע"ד מתוך עומק הטרדא ומבלי חפוש בספרים. שמענה ודע לך. יעבץ ס"ט. הייתי חושק לשום עיוני על אותה תשו'. אך אין הזמן מסכים עמדי. כי ארוכה היא. וצריך פנאי הרבה. לכן הנחתיה כעת שאי אפשר.
סימן ו
שוב כתב אלי השואל בזה"ל.
הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני מ"ו נא אל יחר אפו ואדברה אך הפעם. הנה כבוד מ"ו כ' פעמים רבות שלדעתו דעת תה"ד היכא דארגישה אף דודאי לא יצא ממנה דבר טמאה דאורייתא. וע"ז הרבה מ"ו להפלא פלאי פלאים בנה דיק ושפך סוללה להרוס דברי תה"ד. והנה אבי אבי רכב ישראל וכי יחשוד כך לאורן של ישראל בעל תה"ד לטעות בזה ולומר דכיון דמרגישה אף דודאי לא יצא ממנה דבר דתהי' טמאה דאורייתא מלבד דכל הסוגיא מתנגד וכמ"ש מ"ו בקושי' דנמצא על שלה גם בכל קושי' הגמרא שם קשה דה"ל להקשות אי דארגישה למה לי דם כלל כו'. גם מן הכתוב היה קשה ביותר כיון דלשמואל אינה טמאה עד דארגישה ולדתה"ד כיון דארגישה אף בלא דם טמאה. א"כ למה תלה התורה טומאה בדם כלל והרגשה רמזה ברמז בבשרה וכבר נלמד למודי' אחרים כידוע. הי' להתורה לאסור הרגשה. אכן האמת הברור דדעת תה"ד דהרגשה סברא דאורייתא היא היינו דאמרינן כיון דארגישה ודאי יצא דבר ממנה. וזה מוכח שפיר מקושי' הגמ' כמ"ש במכתבי הראשון אין מהצורך לכפול. וא"כ ודאי אם בדקה תיכף ומצאה ממראות טהורי' דטהורה. דהרגשה מדם טהור היה דאתי נמי ממקור כדמוכח בגמרא בכמה מקומות וכמ"ש תה"ד להדי'. אבל אם בדקה ולא מצאה כלום. בהא קאמר תה"ד דטמאה מספק משום דסברא דאורייתא דודאי יצא ממנה דם ונפל לארץ ואולי ממראות הטמאות היה וטמאה מספק. ולפ"ז אין מקום לקושי' מ"ו אדרבא דוק לאידך גיסא כו'. אפילו לא נמצא לגמרי נמי טמאה היא ודאי לא ספק כו'. וגם קושי' ב' דאין זה נדון כלל למ"ש שמואל גבי וסתות דהתם אף דבדקה ומצאה טהורה דהיינו שהרגישה ובדקה ומצאה ממראות טהורות דאז אינה טמאה מכח ההרגשה. אעפי"כ טמאה מחזקה ארח בזמנו בא והי' ג"כ דם טמא ונאבד. ובער אנכי ולא אדע דעת מ"ו אוהב לטעון ושונא לפרוק ותירוצו של מ"ו עולה ג"כ לתה"ד דבוסתות אמרינן מסתמא ארגשה.
ומ"ש מ"ו וכמו שכבר דחה הב"י לדתה"ד הלזו. יגעתי ולא מצאתי. ואם כוונתו למ"ש הב"י בסימן זה ונ"ל שחומרות יתירות הן כו'. לענ "ד זה לא קאי כלל אדין דהרגשה שהובא בכאן בדברי תה"ד דרך אגב וראי' ברורה בסי' ק"צ מביא הב"י דברי תה"ד בדין דהרגשה ולא כ' עליו מידי. וידעתי את רבוני אוהב האמת ומקרבו ומקבלו ממי שאמרו ע"כ שמתי פני כחלמיש ומסברת אמת לא אמוש כי דברי תה"ד מורין באצבע שאין כונתו לומר דבההרגשה לחוד טמאה דאורייתא אף דודאי לא יצא ממנה שום דם. רק דסברת תה"ד דמן התורה אמרינן כיון דארגישה יצא ממנה ודאי שום דם או ממראות טהורות או ממראות טמאות ובנאבד טמאה מספק. ומ"ש מ"ו ליישב קושייתו על הגמ' דמשני אימר הרגשת שמש הם דברי אלהים חיים ואין צריכין חזוק מדל רפה ידי' כמוני בדעת עני. אך להודיעו כי ת"ל עמדתי על קושי' זו אעתיק לו מה שחסרתי במכתבי הראשון איזה תיבות. אחר שכתבתי שפיר הקשה הגמ' קרבן נמי לייתי נשמט ממכתבי ששלחתי למ"ו ומשני הגמ' כיון דמצאה הדם לאחר זמן אין הוכחה כל כך לומר דהרגשה דדם הוי ודוק. עכ"ל. וכוונתי דדלמא הרגשת שמש הוי ודם בלא הרגשה בא. משא"כ אם באותו יום מצאה הדם אמרינן ודאי אותה הרגשה מ' דם היה כיון דמצאה הדם תיכף לאחר הרגשה והתורה כך אמרה דאשה שתראה דם טמאה ולשמואל צריכה הרגשה ותיכף כשתרגיש צריכה שתושיט ידה למטה לבדוק וכשמצאה דם טמאה דודאי הדם ע"י אותה הרגשה בא ובנמצא על שלו דאיירי נמי בארגישה ודם ודאי בא בשעת תשמיש בשעת הרגשה ודאי אותה הרגשה מ' הדם הי' אבל לאחר זמן מי יאמר דהדם ע"י אותה הרגשה בא. ואמ"ו תלה כיפי ולוית חן דבריו דברי אלהים חיים. נחזור לדידן דלפענ"ד התה"ד רק מספק מטמא. א"כ במעוברת ומניקות ודאי דיש להקל דמסולקת דמים טמאים. הכ"ד אפרוח שלא נתפתחו עיניו מוכן לשרתו. כהק' יוחנן באמ"ו הרב המובהק ה"ה מ"ו יעקב זלה"ה מגלונא: אם יסכים מ"ו לאלה הסברות אז ימצא כמה מהאריכות בתשו' שב יעקב למותר.
תשובה
יקבל הרוב"ה קשיות עורף תשובתו. סבור הייתי שתהא נכוה בפושרין. ועתה ראיתי שאינך נכוה אפילו בחמין. ומקשה עצמו לדעת לומר על שמאל ימין. ועד כמה פעמים אני מזהירך שתעיין יפה תחלה. ולא תטריחני במילי דכדי במ"כ. ובאמת היה לי להקפיד על כ"ת הרבה בפעם הזאת. וכי כך אני בעיניך שלא אשית לבי למה שמפורש בגוף תשו' תה"ד באמרו דודאי יצא דם ונתקנח. וכן מלאת נייר שלך הראשון בסברא זו באר היטב (ובודאי שאין לחשוד בכך אפי' לתנוק קטן) ואיך תאמר אלי כדברים האלה. והרבית אמריך עתה כאילו חשדתי לגדול כמוהו ז"ל. בדבר שאין תשב"ר טועין בו. א"כ שמא נדמה בעיניך שכתבתי דברי הראשונים לא כדניים וכתב בלבד. אלא כשקוע בשינה. ושים לבך אם דבר כזה לא היה מקניט אפילו לענותנים הקדמונים שאין דוגמתן בזמנים הללו. אך חלילה לי לכעוס על הילדות שהיתה בך. היא שגרמה לך שלא השגחת יפה. לא בלשון הת"ה. ולא בלשוני. שבודאי צריך להתיישב בו. כמו בדברי הראשונים. כי דרכי ת"ל דרך רז"ל לשנות דרך קצרה. ולשוני כחץ יורה אר"ש אל מרכז המכוון אשים לי למטרא.
והנה לשון ת"ה ברור לפניך. שעסוק באשה שמרגישה ובדקה ולא מצאה כלום. שיש לטמאה כו'. וזה יצא לו מסוגית ר"פ הרואה כתם כו'. אלמא דסברא הרגשה דאורייתא כו'. וכיון דסברא דאורייתא. הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא. דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה עכ"ל.
בירור דברי תשובה דאשונה ולא נצרכה אלא להעדפה להסיר ממנה עקשות פה
הרי זה כל בנינו לטמא בהרגשה גרידא דבר תורה. לעשותה כאילו ראתה. אע"פ שבאמת לא מצאה ולא ראתה כלום. אפ"ה כודאי ראתה חשיבא ליה. משום דאי אפשר לפ"ד וסברתו. להרגשה בלי דם (והוי דומיא דא"א לפתיחת הקבר בלי דם. כמ"ש בקודם. אלא שנתקנח. וכן יש לסייעו עוד. מההיא דבעל ולא מצא דם. וכן מתנא דבועל בעילת מצוה ופורש וק"ל. וכן מדינא דתבעוה לינשא כו'. כך היא ודאי דעתו וסברתו של בת"ה. מחמת הבנתו בסוגיא הנ"ל) וכיון דלא אפשר הוא בענין אחר. ספק דם טהור אינו נחשב בכלל ספק כלל בזה. כדלא חיישינן ליה בלידה יבשתא. מטעמא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ואע"ג דאיתנהו נמי דמים טהורין. אינן באין בכלל ספק לגמרי. וטמאה לידה דאורייתא. הכי נמי לדת"ה בהרגשה גרידא. חדא מילתא היא. זוהי שטתו בלי ספק. וכן מורה באצבע ימין ההוכחה ממ"ד וסתות דאורייתא. שאפילו לא מצאה כלום. טמאה ד"ת. שהם בערך אחד וגזרה שוה אצלו ז"ל. וכל זה נכלל בדברי הראשונים בקצרה כסומך על המבין. לא כמי שרוצה לבונן האבן. וזה הבנין נהרס בודאי. במ"ש בקודם למי שישים לב אליהם. ועתה ראה את מי הגדת מלין. ואת מי אין כמו אלה בהבנת כוונת לשון בת"ה. שאינו אלא גנאי לת"ח לבארו. צא ובשר לנערים ועוללים לא ראו אור. וידעתי כי עינך הטעך בדיוק של הבל. באמרך אבל ראיית הת"ה מקו' הגמ' ממתני' על שלו (כך לשונך מוטעה) דאי נאמר דאף דהרגישה יכול להיות שלא יצא ממנה דם א"כ לא מקשי הגמ' מידי מלאחר זמן דהאיך יתחייב קרבן דלמא הדם לא היה הרגשה. א"ו דהרגשה דאורייתא. דכיון דהרגישה שנפתח מקורה ודאי יצא דם. ופריך הגמרא שפיר וכו'. וכל זה שבוש אין כדאי לאמרו. ולבנות על יסוד נופל וטיח טפל. כי אני אומר אדרבה. משום דפשיטא ליה לתלמודא דהרגשה גרידא לאו מילתא היא. לא פריך מנה אלא אנמצא אעד קסמיך. עלה קאי ופריך אי איתא דהרגישה קרבן נמי לייתי אפילו לאחר זמן. מאחר דרגלים לדבר. הא לא"ה. ליכא דסליק אדעתיה דליחוש אפילו מספיקא. כ"ש דליכא למימר דתיבעי נמי קרבן וכמובן היטב גם ממ"ש בקודם. אע"פ שקצרתי כראוי. הרי צללת במים אדירים והעלית חרס בידך. ומכאן תדע ג"כ. מ"ט אמרתי שם שכל דבריך אינן אלא תימה. וקצרתי במובן מאליו. כי אמרתי תן לחכם ויחכם. והנה גם הלום מבואר דלא חיישת לקמחך בתחלה. סובין ומורסן מעורבין. שכתבת וז"ל. ושפיר כתב הת"ה כיון דע"כ מוכח דמדאורייתא אמרינן כשהרגישה יצא ממנה דם. א"כ הוה כמ"ד וסתות דאורייתא כו'. א"כ גם כאן אמרינן נפל לארץ וטמאה מספק דדילמא היה ממראות הטמאים. ובזה דברי בת"ה ברורין. אלה דבריך היגעים להג הרבה ויגיעת בשר להשיב על כל דברי רוח. כי איך לא הרגשת שדבריך הללו לא די שסותרין דת"ה. אלא שסותרין את עצמן. פתחת בדאורייתא. דודאי טמאה. וסיימת בספק וחשש בעלמא. ואיך יערב אל לבך לגשת בשפת יתר. לומר שבזה דת"ה ברורים. באיזה מדה שבתורה ראית כן. הא אין כאן אלא חושך וערבוביא. ואני רואה התנצלותך. אבל איני רוצה לטפל בדברים בטלים וטלאי על גבי טלאי. שאינו אלא גנאי. וכן מ"ש אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא. חדשות קשות השמעתנו. וראית במראות בלתי מצוחצחות. כדי להעמיד דבריך הבטלים וכלים מאליהם. שאין להאריך בהם. אבל בת"ה אינו מחזיק לך טובה בסיוע כזה שאין בו ממש. ברם לשטתו ז"ל דהרגשה כודאי משוי לה. א"צ לדברים טפלין בלי מלח ותבלין. אלא אזיל בתר רוב דמים שבאשה. דודאי טמאין נינהו. ורובא דאורייתא. וכענין מ"ד וסתות דאורייתא. אע"ג דלא חזאי כל עיקר. רק חזקת האורח גורם לעשות את שאינו ישנו. לאשוויי וסת ראיה גמורה מדם טמא. ודאי. לא ספק. ה"נ לדידיה בהרגשה יבשה למראית עינים. אנו תולין שראתה ודאי. כיון שא"א בלא דם. וכיון שכן אוקי נמי אחזקת דם טמא הוא שנתקנח. וטמאה ודאי דאורייתא. כמו בוסת ממש. דאהני חזקה להא ולהא. דכותה בהרגשה לדת"ה. דמהניא לתרוייהו. ר"ל לראיה. ולמראה דם טמא. זוהי שטתו ודעתו של בת"ה. ונכונה היתה. אם היתה הוכחתו מסוגיא הנ"ל מוכרחת. אבל משבררנו בעזה"י שלא זו בלבד שאין לו ממנה שום ראיה. אבל היא מקעקעת בנין סברתו לגמרי. כמ"ש בקודם בשכבר. מה גם עתה מלא דבר. שאין לי להאריך עוד ולבלות זמן בדברים פשוטים. ברורים למודה על האמת. ולמתעקש כל עורות אילי נביות לא יספיקו. ואני רואה כ"ת קשה לך להודות על האמת. ומחזר אחר טענות ותואנות. לדחות בנין חזק בגילא דחיטתא. לזה נלאיתי כלכל. ואם הייתי בא להשיב על כל הסברות הכרסיות שבאו בדבריך הראשונים. וגם עתה שנית. לא היו מספיקים כמה ניירות. ואין קץ לדברי רוח. וצריך אני לחוש על ביטול יקר הנמצאות ופסידא דלא הדרא. לכן לא אוכל להאריך עוד.