שאילת יעבץ· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
חלק א
סימן א
שאלה ותשובה מהגאון החסיד מר אבא. זכרונו לברכה לחיי העולם הבא:
שאלה א' מארץ טורקייא
נשאלתי באחד מן האחין שרצה לעשות עברה חמורה ואחותו הנשואה שיחדתו בממון רב ונמנע ולא עשה. ועכשיו היא תובעת מן היתומים אחיה שיסייעוה וישלמו לה למחצה ולשליש ולרביע באומרה שאם נשאר האח במחשבתו הרעה והיה מוציאה לפועל. היה להקטנים היזק בשידוכים. מלבד החיוב המוטל עליהם בלאו הכי להציל אחיהם ממכשול עון כי אחיהם בשרם הוא. ועוד טענות אחרות שאין להאריך בהם:
תשובה
נראה לי ברור דאפילו בגדולים כה"ג לא הוה מחייבינן להו לשלם לאחותם מה שהוציאה על ככה. דלא עדיפא מפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. דאפילו בב"ח דוחק וב"ח נכרי לא מפקינן ממונא מיד הלוה ליתן להפורע. ולא שייך כאן חילוקם של התוספת והעומדים בשיטתם דכשהוא מציל את חבירו מן ההפסד או מן עלילות שחברו חייב לשלם דהתם ביד האנס או המזיק להזיק לו בגופו או ממונו וזה מצילו לכך חייב לשלם. אבל הכא אין ביד האח הרשע ההוא להזיק לאחיו בגופם או ממונם. אלא שיהא להם לשם רע. ואם יאמרו אין אנו מקפידין אין בידינו לכופם על ככה. אף דאשכחן בפ"ק דקידושין (די"ח ע"א) אלא אמר אביי על כרחו דאב משום פגם משפחה. אין מדמין בתרפו"ת ולא דנין דברי סופרים מדברי סופרים. ועוד הא אמרינן התם דבעבד עברי אין כופין מטעם הדר אזיל ומזבין נפשי'. וכן באב למ"ד נמכרת ונשנית. ובנ"ד נמי איכא למימר דהדר ומגזם לעשות העברה ההיא אם לא יחזרו ויתנו לו ממון רב ואלו דברים שאין להם שיעור:
ועוד אני אומר דהך שמעתא בעיא צילותא דקשיא לי בה טובא. חדא מאי קאמר אביי בע"כ דאב משום פגם משפחה ומה לו לפגם המשפח' שלה עד שמזה נולדה לו קושית א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה. ונימא בפשיטות משום פגם בתו. ותו לא קשיא קושית ע"ע נמי. ואיזה דוחק דחקו לאביי לומר משום פגם משפחה:
ואף דאמרינן בהחובל (דס"ו ע"ב) דקטן פעמים שיש לו בושת ופעמים אין לו בושת הא דמכלמו ליה ומיכלם והא דמכלמו ליה ולא מיכלם. ותרצה לומר דלהכי נקט אביי פגם משפחה דהיא מילתא פסיקתא דשייכא אפילו בקטנה דמכלמו לה ולא מכלמא ואפ"ה אית ביה משום פגם משפחה. כדאמרינן התם דאף בקטן דלאו בר בושת הוא אית ביה משום בושת משפחה. לאו מילתא היא דפגם עדיף מכיסופא ודמיא לזילותא. דאמרינן התם דבכל קטן אית ביה משום זילותא:
ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים. מאי פריך הכא. א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה. דנהי דהך כפייה דאב אינה דבר תורה אלא תקנת חכמים. וכך היו יכולים לתקן כפיה גם בבני משפחה. אכתי היכי פריך בפשיטות דילמא אב שאני שהתור' נתנה רשות לאב לכפות לאדון כדכתיב והפדה שמגרעת פדיונה ע"י גאולת עצמה. דמסתמא היינו אביה דידו כידה לענין קידושין וגירושין. וכיון שביד האב לכפות לאדון. לכך תקנו רבנן כפיית האב דלעולם מקיימא תקנתא דרבנן. ולא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים כלל כיון שא"א לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא לא תקנו כלל. אבל בכפית האב דפסיקא להו מילתא לכך תקנוה:
וביותר להרמב"ם דפסק כרבי דליתא לגאולת קרובים אלא בנמכר לנכרים ולא בנמכר לישראל ופסק דלא כרבי שמעון במוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. וא"כ מאי דוחקיה דאוקים בגמרא מתנית' כרבי שמעון ודלא כהלכתא. לוקמה כרבי וכהילכתא. והא דלא כייפינן לקרובים בעבד עברי משום דמן התורה אין עבד עברי הנמכר לישראל נגאל בקרובים וכאמור. ואף דקתני אינה נמכרת ונשנית דע"כ ר"ש היא. מ"מ אין הכרח לומר דבבא זו אתיא דלא כהילכתא. אלא כרבי דהילכתא כוותיה ואף ר"ש מודה בה:
ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפיית בני המשפחה בעבד עברי עם כפיית האב באמה עברייה. דבשלמא כפיית האב ניחא כי מכר את בתו ויאכל גם אכל את כספה בדין הוא שישלם כשיהיה לו אבל בני המשפחה מה לו ולהם שנכופם שיפדוהו וזו מצאתי גם במהרש"א שהביאה בשם ספר לחם אבירים ומה שתירץ הוא אינו מתקבל על הלב:
ועוד היאך שייך למימר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם. ואי ניחא להו לדידהו אמאי נכופם. וגדולה מזו אמרו שילהי אלו נערות רשב"א משום ר"ש אומר אף בושת ופגם אינו משלם ע"פ עצמו לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני. אמר ליה רב פפא לאביי ניחא לה לדידה מאי דילמא לא ניחא לאביה ניחא ליה לאביה מאי דילמא לא ניחא להו לבני משפחה ניחא להו לבני משפחה מאי אי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה. הרי דאילו ידעינן דניחא להו לכולהו בני משפחה אף להנך דבמדינת הים הוה צייתינן להו ושבקינן ליה למפגמה. שמע מינה דכל מידי דפגם משפחה אי אמרי בני משפחה לא איכפת לן שבקינן להו. וכן כתבו התוספת בד"ה רשב"א בשם ר"ש דבבת גרים וניחא לה לדידה ולאביה צייתינן להו ומחייבינן ליה בבושת ופגם. כ"ש דלא מפקינן מנייהו ממונא ע"י כפיה היכא דניחא להו בפגם. וכי תימא הכא נמי אף דהנך בני משפחה דאיתנהו קמן ניחא להו אפ"ה כייפינן להו משום דילמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא לי'. היכן מצינו כיוצא בה מה טעם יש לכפות בן משפחה זה משום דילמא איכא חד מבני המשפחה במדינת הים דלא ניחא ליה בפגם עבד זה דבר זה אין לו שחר. ואין זה ענין לההיא דלאו כל כמיניה שיפגום בתו של פלוני וק"ל:
ובשילהי יש בכור שנינו ריב"ב אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה להם מן הדמים ומפרשינן בגמרא כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה. אמרי רבנן לשקול דמי וליהדר וכו' כדתני' המוכר קברו כו' באין בני משפחה וקוברין אותו בע"כ משום פגם משפחה ולא שמענו מעולם שיכפו בני משפחה ליתן דמי בית הקברות אלא שהרשות בידם לחזור לקחתו על כרחו של בעל ועל כרחו של לוקח אם הן רוצין ליתן לו דמיו כיון שהם מקפידין על פגם משפחתם כופין את הבעל ואת הלוקח כיון שאין להם חסרון כיס בדבר. אבל שנכוף בני משפחה שיוציאו ממונם משום פגם משפחתם לא זו ולא כיוצא בה שמענו:
והרמב"ם ז"ל בהל' עבדים פ"ד כתב אין האב רשאי למכור את בתו אא"כ העני כו'. ואעפ"כ כופין את האב לפדותה משום פגם משפחה. והקשה בכ"מ דבשמעתא משמע דלא אמרינן הכי אלא לר"ש והרמב"ם פסק דלא כוותיה ותירוצו דחוק. ונראה דהרמב"ם ס"ל דאף רבה דסלק' דעתי' למימר בע"כ דאדון ס"ל דמפדין שהוא מבנין הפעיל היא כפיית האב שכופין אותה לפדותה. ובע"כ הוא דבר אחר דהיינו בע"כ דאדון ואביי לא פליג עליה אלא בפירוש בע"כ. שהוא בע"כ דאב. ופירושו שאם באין בני משפחה לפדותה וכגון שאין לאב אף דלא ניחא ליה לאב שתחזור לביתו (וכמ"ש התוספת) פודין אותה בני המשפחה אם רצונם בכך בע"כ דאב. וע"כ צ"ל מפדין היא כפיה אחרת חוץ מזו שבמלת בע"כ. לדברי התוספת שכתבו בד"ה אמר אביי שכופין בני המשפחה לפדותה בע"כ דאב. וצריך ביאור כיון שכל כוונתם דלא תקשה מאי דאמר בגמרא הדר ומזבין לה ומה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה. ולתרץ זה אין צריך לחדש כפייה בבני המשפחה אלא שאם באים בני משפחה דחיישי לפגם משפחתם מרצונם הטוב לפדותה פודין אותה בע"כ דאב שהוא בא לעכב על ידם מטעם שתהא פרנסתה עליו כמ"ש התוספת אין שומעין לו. אלא ודאי דס"ל להתוספת דמפדין היא כפייה אחת ועל כרחו היא כפייה אחרת. והכי נמי ס"ל להרמב"ם דמפדין היא כפיית האב שכופין אותו ב"ד כשיש לו שיפדנה. ועל כרחו היא כפיית האב ע"י בני משפחה כשאין לאב שבאין בני משפחה מרצונם הטוב ופודין אותו מממונם על כרחו של אב. וזו הכפייה אין לה מקום כ"א לדעת ר"ש דס"ל אין נמכרת ונשנית. דאורחייהו דבני משפחה לפדותה משום פגם משפחתם אבל להסוברי' דנמכרת ונשנית. לאו אורחייהו דבני משפח' לבוא לפדותה ולא שדו זוזייהו בכדי כיון שביד האב לחזור ולמוכרה והחילוק שבין התוספת והרמב"ם הוא דלהתוספת במציאות א' וענין א' יש שני מיני כפיות דהיינו שכופין את הקרובים לפדותה וזה ע"כ של אב שהוא מתיירא שמא תחזור אליו וצווח שלא יפדוה אין שומעין לו וכופין את הקרובים שלא ברצון האב. ולפ"ז כפיית האב לפדות את בתו לא נזכרה כלל בגמרא. ולהרמב"ם הם שני מציאיות ושני ענינים ושניהם באב. האחד שכופין את האב לפדות את בתו מממונו אם יש לו. והשני שאם באים בני המשפחה לפדותה מרצונם הטוב והאב מעכב מיראתו שתחזור אליו פודין אותה בע"כ של אב. ומה שמזקיקני לומר שהמציאות השני הוא ברצון בני המשפחה. ולא בכפיה וכדברי התוספת. הוא דבשלמא להתוספת הכרח הוא לומר שכופין בני המשפחה משום מלת מפדין שאין לה ענין זולתה. אבל להרמב"ם שפירשנו מלת מפדין בכפיית האב ממש מהונו וממונו. שוב לא נשאר לנו דבר או מלה להורות על כפיית בני המשפחה. ועד כאן לא הוזקקנו להעמידה כר"ש אלא בגאולת בני המשפחה דכיון דהדר ומזבין לה לא עבידי בני המשפחה למפרקה אבל בגאולת האב מהונו וממונו בהכי לא איירי הך שיקלא וטיריא דאביי ונשארה אליבא דכ"ע. וביותר דלא שייך בה הדר ומזבן לה כדברי התוספת. וא"ת להרמב"ם כיון דכבר שמענו ממלת מפדין שכופין את האב לפדותה מהונו. כ"ש שהרשות ביד בני משפחה לפדותה מממון עצמם אף שהאב מוחה. וא"כ למאי איצטריך תו למימר בעל כרחו. וי"ל דסד"א דרישא ביש לו לאב הוא דכופין. אבל בסיפא כיון דאין לו לאב הוה אמינא טענתו שתחזור לביתו ותהא פרנסתה עליו טענה היא קמ"ל:
והנראה בעיני הוא דגרסינן א"ה עבד עברי נמי לכפיניה בני משפחה ופירושו דאביי ס"ל דהאי על כרחו של אב היינו אפי' אין לו לאב ובני משפחה רוצים לפדות את בתו ושיכתוב להם שטר אדמיה. או משום טענת מזונות שומעין להם משום פגם משפחה. ואתי שפיר לישנא דעל כרחו. דאי ביש לו לאב. כיון שמן הדין הוא מצווה לפדות את בתו כמ"ש במכילתא והפדה האב. וא"כ אותה ששנינו שילהי פ"ק דבכורות מצות יעידה קודמת למצות פדיה היינו המצוה המוטלת על האב לפדותה וכן כתב הרמב"ן בפירושו על התורה וז"ל והפדה אב הנזכר כי אסור לו להניחה ביד האדון מעת שאמר לא חפצתי לקחתה ע"כ. וא"כ לא שייך שפיר לישנא דע"כ שבכל המצות דינא הכי שאם לא רצה כופין אותו. אלא שאין זו מעיקר המצוה שהרי אין לו. אלא משום פגם משפחה כופין אותו ואיהו לא קפיד אפגם משפחתו. שייך שפיר לישנא דעל כרחו לאשמעינן דאף שאינו אלא משום פגם משפחה בעלמא ואיהו לא קפיד. אנן קפדינן אפגם משפחתו וכופין אותו לכתוב שטר לבני משפחה אם רצונם לפדותה ולקבל שטר מאביה ובזה נתיישבו כל התמיהות האמורות ודוק. ואף שאין בידינו לחדש גרסאות כיון שהשינוי קל וקטן והוא מיישב ומפרק קושיות עצומות שפר קדמי להחויה. ולפי דברינו אלה אין בידינו לכפות כלל בני המשפחה בהוצאת ממונם לבל תפגם משפחתם:
ואף לגרסת הספרים שכופין את האב משום פגם משפחה. הדבר פשוט דביתומים לא שייך כפייה כדאמרינן בהשולח (ד"מ) ההוא עבדא דבי תרי קם חד מנייהו ושחרריה לפלגיה. אמר אידך השתא שמעי ביה רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן וכו' ופירש"י קטן שאין ראוי לכופו בבית דין וכן פירש עוד לקמיה דינוקא לאו בר כפייה הוא. ובריש פ' שום היתומים אמרינן יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואף דהתם קיי"ל דנזקקין לנכסי יתומים היינו משום דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו וזה לא שייך הכא:
ואף לפ"ד מהר"ר יודא מינץ בתשובה א' שכתב שיש רשות להאפוטרופסים ליתן להעניים קרובי היתומים הקצבה שהיה להם מאבי היתומים בחיים חייתו. הא יהיב טעמא משום דהיא קצבה ידועה מקדם קדמתה ואינה בכלל דבר שאין לו קצבה ואף דאסמכה אההיא דלעיל משום פגם משפחה. סניפין לדבר שיש לו קצבה הוא שעשאה. ואף שהב"ח כתב דעיקר יסוד פסקו הוא דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה שדינא ביה נרגא מאותה שאמרו בפ' נערה שנתפתתה (דנא"א) ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא. א"ל רבא העלו ליתום בשביל יתומה. א"ל רבנן לרבא והא מר הוא דאמר ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני. א"ל אילו רצה שפחה לשמשו מי לא יהבינן ליה כ"ש הכא דאיכא תרתי. הא קמן דאע"ג דסתם אב זן את בתו כדתנן בפ' נערה האב זכאי בבתו במציאתה ומפרש בגמרא משום איבה. ופירש"י אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו. ומדתקין סתם מציאת הבת לאביה. ש"מ דאורחא דמילתא מסתמא שהאב זן את בתו. והכי אמרינן בריש קידושין(דד"א)ואי אשמועינן מעשה ידיה דקא מתזנא מניה וכו' ובהחובל (דפז"ב) קרי ליה לאב שאין בניו סמוכין על שולחנו גברא קפדנא וא"כ מסתמא ההיא יתומה היתה סמוכה על שלחן אביה בחייו. דאין סברא כלל לומר שנולדה לאחר מיתת אביה. דבשלמא אי בעינן דליהוי קצבה לדבר לא קשיא דפרנסה אינה קצובה. וגם היא מתרבה והולכת בכל יום כשם שהבת גדלה. כך מזונה ופרנסתה מתרבה. אלא להב"ח דטעמא משום דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה. א"כ כ"ש אחותו דגנאי גדול הוא ליתום שתחזור על הפתחים. ובנדון מהר"י מינץ גופיה יש לחלק בין אם נתנו להם האפוטרופסים לכתחילה מנכסי יתומים הפרס הקצוב להם בימי אביהם. לאם קמו הקרובים וזנו העניים מכיסם ובאו אח"כ לתבוע את היתומים שישלמו להם החלק הקצוב שהיה אביהם נותן להם בחיים חייתו דאין ספק שהיתומים פטורים. דלו אביהם חי והיו תובעין אותו אין ספק שלא היו יכולין להוציא מידו כדאמרינן פ"ק דקידושין (דח"ב) התקדשי לי בככר תנהו לעני אינו מקודשת אפילו לעני הסמוך עליה מ"ט אמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי נמי מיחייבת ביה את. ואין ספק שאפי' לעני שהוא קרובה ושארה הדין כך. ואילו היתה מתחייבת לשלם כל הככר או מקצתו אין ספק שהיתה מקודשת. דלא גרע מהתקדשי לי בככר זה תנהו כלב אם היה כלב שלה מקודשת. אלא ודאי דאינה חייבת לשלם כלל:
ובמודר הנאה תנן וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונתן ומדפליגי ר' הושיעא ורבא ברישא בפורע את חובו אי אתיא כחנן דוקא או אפי' כרבנן ובלוה ע"מ שלא לפרוע. ש"מ דהך אתיא כפשטא אפילו אליבא דרבנן דכיון דמצוה קעביד כ"ע מודו דאין הלוה חייב לשלם לו. ואף דכתב הר"ן וז"ל אפילו כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון התם ודאי כי היכי דלשתרי אליבא דרבנן אמרינן ליה דצריך שיתכוין בלבו לשם מצוה ולא לשם פרעון אבל הכא דתביעת ממון הוא שהאחות תובעת מיתומים קטנים לאחר שעשתה המצוה. אף שהיא צווחת ככרוכיא לא לשם מצוה עשיתי אלא ע"ד שישלמו לי אחיי היתומים לא מהימנינן לה ופטורים היתומים. ולא מיבעיא לדברי הר"ן החולק על הרשב"א ריש אין בין המודר וס"ל דהמפרנס לאשה סתם לאו בתורת הלואה הוא. אלא אפי' להרשב"א הובא שם דס"ל דסתמא על דעת הלואה קעביד וחייב לשלם מהראיות שהביא ז"ל. עד כאן לא קאמר אלא בחוב ברור וידוע שאין בו פקפוק כלל דומיא דמזונות אשתו שהרי היא יכולה ללות ולאכול. אבל בנ"ד פשיטא דלא. שאלו הלויתה האחות לאחיה הקשה ורע מעללים הדבר ברור שאין היתומים צריכים לשלם ובזה לא נסתפק אדם מעולם:
ועיקר חלוקו של מהר"י מינץ בין צדקה שיש לה קצבה לאין לה קצבה ופירושו בדברי רש"י באומרו צדקה אין לה קצבה דכל שעה קיימי עניים ונמצא נכסיהם כלים. פלא בעיני שהרי נתנו חכמים קצבה לדבר מדה בינונית מעשר ומדת חסידות חומש (ובזה ישבתי מה שנעלם מחכמי זמננו בהקשותם על הב"ח שכתב דמעשר כספים אינו אפילו מדרבנן. והא מדרשא דעשר תעשר את כל קא מייתי ליה ז"ל ולא יהא דאינו אלא אסמכתא הויא תיובתיה דהב"ח אלו דבריהם ה"י. ולדידי ניחא דכל הנזכר בכספים אינו אלא מתורת צדקה ואינו ענין למעשר הנזכר בתבואות הארץ שאותו טובל וזה אינו טובל ואין בו לא מעשר ראשון ולא שני ולא תרומה לא גדולה ולא קטנה ואין בו שינוי בשנה מן השנים ולא במקום מן המקומות וזה ברור): שוב ראיתי בט"ז שהשיג על הב"ח בזה. ותמה אני על חכמתו והרי שפתי הב"ח ברור מללו דליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבוים קמיירי והם דברים נכוחים. אין בהם נפתל ועקש) ואמאי קרי לצדקה דבר שאין לו קצבה. ועוד לפליג וליתני בצדקה גופה בין צדקה שיש לה קצבה לאין לה קצבה:
והנראה בכוונת רש"י שכל דבר שזמנו קבוע וחובת הגוף עבדינן להו והיינו כל הנך דחשיב בהנזקין. אבל דבר שאין זמנו קבוע ולא חובת הגוף לחוד אלא כברכת ה' אשר נתן לו איש כפי נכסיו ובידו להרבות ואחד המרבה ומוסיף מצוה קעביד ומתן שכרו מרובה. וכל שאפשר להשהות עד כי יגדלו הנערים ויקיימוה הם בעצמם מצוה בהם יותר מבשלוחם שהוא האפטרופס: ועוד גדול המצווה ועושה מדאורייתא. וקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא מתורת חינוך מדרבנן. וצדקה כיון שאפשר להיתומים לקיימה לכי גדלי ולהשלים מה שהיה ראוי לינתן מנכסים בקטנותן מידי יום ביומו או שנה בשנה. עדיף טפי שלא יתנו האפטרופסים אלא הם בעצמם לכי גדלי מיהב יהבי ושקלי שכר גדול. ואם תאמר יתנו האפטרופסים בקטנותן ויחזרו ויתנו בגדלותן השיעור ההוא שכבר נתנו האפטרופסים נמצאו נכסיהם כלים זוהי כוונת רש"י לדעתי. והם דברים נכונים ומיושבים כי כל הדברים הנאמרים בגמרא שם מצותן קבועה וקצובה בזמן ידוע ואם עבר בטלה לה והיא בכלל חסרון לא יוכל להמנות לאפוקי צדקה כאמור:
עוד נ"ל ברור דבנדון מהר"י מינץ גופיה אין לנו אלא מה שאמר הוא ז"ל דרשאין האפטרופסים ליתן להקרובים קצבתן הידועה להם בחיי אביהם. אבל אם אינם רוצין אין כופין אותם דכל עיקר דינו של מהר"י מינץ חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו לשונו ממש רשאין האפטרופסים והבו דלא לוסיף עלה כופין. ועוד דלא שייך כפייה כלל ביתומים כאמור והאפטרופסים שלוחיהם כיוצא בהם. ובשאלתין הדבר ברור כשמש שהיתומים פטורים לא לבד בקטנותן אלא אפי' לכי גדלי והנלע"ד כתבתי צבי א':
בעבור כבוד אבא מארי הגאון החסיד זצוק"ל דרך ק"ק הלברשטט הגיעה תשובתו הנ"ל ליד א' מחובשי בית המדרש שם הוא התורני הרבני המופלא החריף המופלג כמהור"ר מיכל נ"ע בעל ס' נזר הקודש וישם פניו לדקדק בתשובה הנ"ל עד מקום שידו מגעת. והעלה דבריו בכתב ונתן ביד א"א הגאון ז"ל. ולאשר היה אז נחפז ללכת לדרכו. לא עיין בו כלל לידע אם היטב לראות. כי לא נתנו הזמן. ואני אז בימי חרפי ידי שמתי למופי ולא ידעתי דבר כי נער אנכי וימים ידברו. מ"מ אמרתי אחכמה. ואף אם החכמה ממני נעלמה. יהי מה פטפוטייא דאורייתא טבין אולי כסומא בארובה אשכח סימא. ואי לא תיהוי לצוותא בעלמא. ושמתי אני את פני לדברי מהר"מ הנ"ל לדעת אם יש ממש בדבריו ואין לישא פנים בתורה. או לא כיון יפה כשורה. ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי בעזר הבורא. ואחר הראיתי קצת ראשי פרקים מה שכתבתי אז נגדו לכבוד קדושת אבא מארי זצ"ל והוטב מאוד בעיניו ונשקני על ראשי וכה אמר הוצק חן בשפתותיך יפה דנת יפה זכית אבא מזכה ברא. ותיתי לי דקיימתי בו מצות כיבוד ומורא. שמים יעלה על ראשי שלא לנטות מן הדרך הישרה. והקרוב בסברא. והנה לפניך מ"ש מהר"ם הנ"ל וערך תשובתי עליו כפי עניות דעתי והשגתי הקצרה:
סימן ב
תשובת מהר"ם מגלוגא ז"ל
אל צבי עטרת תפארה. אספקלריא המאירה. עמיה שרי נהורא. מאתו תצא תורה. הוא ניהו ראש לכל המורים. הר המוריה שממנו יצא הוראה בכל העולם ידין ויורה. אשרי הדור אשר הוא בתוכו שורה. עין הקרח הנורא. כבוד המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים באור תורתו תורת ה' תמימה הן לו דומיה תהלה נחמד מכל אבני פז וסגולה. מ"ו הגאון המפורסם רבן של בני הגולה נ"י ע"ה פ"ה כמוהר"ר צבי הירש נר"ו יאיר ויזרח ותרום קרנו מעלה מעלה:
מי אנכי כי אבו' עד הלום לעייל בלא בר לאתר דשכונ' גוואי עוז וחדוה במקומו האמנם תמכתי יתידותי במדת טובו ותרביני ענותנותו כהילל לומר שאל בני שאל ומה גם כי תורה היא וללמוד אני צריך ומטובו דמר קאמינא להשתעשע באמרותיו הטהורים תשובתו הרמה אשר האיר על עבר פני והבהיק השחר כאור נוגה לו ובכן אחר בקשת מחילת אלף מכבוד תורתו באתי לדון לפניו בקרקע כתלמיד לפני רבותיו כדי לעמוד באר היטב על עומק חכמתו אשר נעלם מעומק המושג וקוצר המשיג והנני כמשיב על ראשון ראשון ואחרון אחרון:
פתח דבריו יאיר נתיב בדברי קדשו. וזה לשונו נשאלתי באחד מן האחין שרצה לעשות עבירה חמורה ואחותו הנשואה שיחדתו בממון רב ונמנע ולא עשה ועכשיו היא תובעת מן היתומים אחיה שיסייעוה וכו' תשובה נ"ל ברור דאפילו בגדולים כה"ג לא הוי מחייבינן להו לשלם לאחותם מה שהוציאה על ככה דלא עדיפא מפורע חובו של חבירו שלא מדעתו וכו' עכ"ל. הנה בזה יש לפקפק קצת דהא דקיי"ל הפורע לבעל חוב של אחרים שלא מדעתו א"צ לשלם לו כבר פירשו הפוסקים הטעם משום דאמרינן שמא הלוה היה מפייס את המלוה ומוחל לו. והא לא שייך הכא שהרי זה בא לעשות דבר עבירה ושאר האחין לא היו כאן כדי לפייסו ולמונעו מדבר עבירה כי היו קטנים ואלמלא שיחדתו אחותו בממון רב כבר היה מוציא מחשבתו הרעה אל הפועל והיה זה כמעוות אשר לא יוכל לתקן. ומיהו לקושטא דמילתא נראה דהכא לא בעינן לנידון זה כלל דבשלמא התם איכא חוב אלא שפרע שלא מדעתו אבל הכא אם הי' האחים לפנינו לכתחילה לא היה החובה מוטלת עליהם כלל ליתן ממון לזה כדי למונעו מדבר עבירה ואף כי יהיה להם שם רע בדבר יכולים לומר אין אנו מקפידים בכך ואין כח ביד הב"ד לכופם על כך וכה"ג נמי מסיק הוד רום כ"ת והוא הוסיף לקח לבאר הדבר בטוב טעם וז"ל אף דאשכחן בפ"ק דקידושין (די"ח) אלא אמר אביי על כרחו דאב משום פגם משפחה אין מדמין בתרפו"ת ולא דנין דברי סופרים ועוד האמרינן התם דבעבד עברי אין כופין מטעם דהדר אזיל ומזבין נפשיה וכן באב למ"ד נמכרת ונשנית ובנ"ד נמי איכא למימר דהדר ומגזם לעשות עבירה ההיא אם לא יחזרו ליתן לו ממון רב ואלו דברים שאין להם שיעור עכ"ל. והנה לכאור' גם בזה יש לפקפ' דע"כ לא אמרי' הכי אלא בעבד הנמכ' לישראל אבל בעבד הנמכ' לנכרי קיי"ל דמצו' בגאול' קרובי' כדי שלא יטמע בין הנכרי' כדכתיב או דודו ובן דודו יגאלנו והא לכ"ע חובה הוא כמבואר בפ"ק דקידושין ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש דילמא הדר ומזבין נפשיה לנכרי אלא ע"כ במקום מצוה כדי שלא יטמע בין הנכרים לא חיישינן להכי מעיקרא אלא א"כ כבר הוחזק בכך ג"פ וכדגרסינן בגיטין פ' השולח המוכר את עצמו ואת בניו לנכרים אין פודין אותו א"ר אסי והוא שמכר ושנה ושילש וממילא הכי נמי הוה לן למימר דקודם שהוחזק בכך ג"פ חובה מוטלת על הקרובים ליתן לו ממון כדי למונעו מדבר עבירה חמורה כשבא להמיר דתו לבל יטמע בין הנכרים. אבל באמת אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא מכר עצמו לנכרים אלא מחמת דוחקו וכמבואר בפ"ק דקידושין דסתם מוכר עצמו אינו אלא מחמת דוחקו לכך חובה על הקרובי' לתמוך ידיו בממון לבל יצטרך למדה זו אבל בנדון דידן לא עביד הכי מחמת דוחקו שהרי אביו הניח לו ירושה ומן הסתם היה לו כדי סיפוקו כ"א במרד ובמעל בא לעשות תועבה בישראל אם לא יתנו לו מוהר ומתן כסף רב כי הוא נבהל להון רב אין חובה מוטלת על הקרובים לפזר ממונם שלא לצורך כדי להצילו מדבר עבירה ואם כי רשע הוא בעונו ימות. ועוד דהמוכר עצמו לנכרים עדין לא בא לידי עבירה בבירור אלא דאנן חיישינן שמא בהיותו עבד לנכרים גם הוא ילמוד ממעשיהם ויבוא לידי עבירה ולכן צריך לפדותו כדי שלא יטמע בין הנכרים. אבל זה בא מיד לעשות עבירה בבירור אם לא יתנו לו ממון רב ורשע כזה א"צ להוציא ממון עליו להצילו מדבר עבירה כי אם נפש החוטאת תמות וכן מוכח בגיטין פ' השולח דגרסינן התם ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר' אמי א"ל פירקן א"ל תנן המוכר עצמו ואת בניו לנכרים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכ"ש הכא דאיכא קטלא. א"ל רבנן לר"א האי ישראל מומר הוא דקחזו ליה דאכיל נבילות וטריפות א"ל אימא לתיאבון הוא דקאכיל א"ל והא זימנין דאיכא היתירא ואיסורא ושביק היתירא ואכיל איסורא א"ל זיל לא שבקי לי דאפרקינך הא קמן דליכא מצות פדיון כלל במומר לעבירה בעלמא כ"ש במומר לע"ז ואע"ג דאכתי לא עשה מעשה הא אמרינן בפ"ד מיתות האומר אעבוד אלך ואעבוד חייב מית' אע"פ שעדיין לא עשה מעשה וכ' עוד כבו' מעלת אדוני מ"ו ז"ל ועוד אני אומר דהך שמעתא בעיא צילותא דקשיא לי בה טובא חדא מאי קאמר אביי בע"כ דאב משום פגם משפחה מה לו לפגם משפחה כו' ונימא בפשיטות משום פגם בתו ותו ל"ק קושית א"ה ע"ע נמי כו' ואף דאמרינן בהחובל דקטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו הא דמכלמי ליה ומכלם הא דמכלמי ליה ולא מיכלם ותרצה לומר דלהכי נקט אביי פגם משפחה מילתא פסיקתא דשייכא אף בקטנה דמכלמו לה ולא מיכלמא ואפ"ה אית בה משום פגם משפחה כדאמרינן התם דאף בקטן דלאו בר בושת הוא אית ביה משום בושת משפחה לאו מילתא היא דפגם עדיף מכיסופא ודמי לזילותא דאמרינן התם דבכל קטן אית ביה זילותא עכ"ל. ולענ"ד הקלושה נראה שאין דבריו מוכרחין בזה דעד כאן לא אמרינן התם דבקטן חייב משום זילותא אלא למאי דמיבעי ליה מעיקרא אי חיובא דבושת הוא משום זילותא אפי' כי ליכא כיסופא כמו בביישו ישן ומת ופשיט לה התם מהא דתנן קטן יש לו בושת ואע"ג דלאו בר כיסופא הוא ומחייב משום זילותא אבל למאי דמסיק רב פפא דמיירי דווקא בדמיכלימי ליה ומכלם. ע"כ ס"ל דחיובא דבושת לאו משום זילותא הוא אלא דווקא משום כיסופא דאל"ה אפי' בלא מכלמי לחייב משום זילותא אלא ע"כ לא מחייבינן אלא משום כיסופא ואנן קיי"ל כשינויא דרב פפא דברייתא מסייעא ליה וכמבואר שם בסוגיא ובח"מ סי' ת"ך וה"נ קיי"ל דביישו ישן ומת פטור אלמא לא מחייב משום זילותא אלא משום כיסופא וכ"ש ללישנא בתרא דהתם דאף מעיקרא לא קמיבעי' כלל אי חיישינן לזילותא או לא אלא מיבעיא ליה אי חיישינן לבושת דבני משפחה או לא אבל לזילותא גרידא ודאי לא חיישי' וא"ל למאי דמסקינן התם דלא מחיי' אלא במיכלמי ומכלם ולא חיישי' לבוש' דמשפח' תקש' אסוגי' דהכ' דחיישינן לפג' משפח' י"ל דשאני הת' שכבר עבר הבוש' אין לחייבו בתשלומי הבושת משום בושת דמשפחה גרידא אבל הכא מתקנינן מילתא מעיקרא דלא ליתי לידי פגם ובושת משפחה אבל מ"מ לענין זילותא גריד' בלא בושת משפחה אין סברא זו מוכרחת כלל דהא לאידך לישנא אף מעיקר' לא מבעי' לי' כלל אלא משום בושת דמשפחה ולא משום זילותא אלמא זילות' גרידא לא חשיב ליה סברא כלל והשתא ניחא כיון דברייתא תני סתמא ומפדין אותו בעל כרחו משמע בכל גוונא אפי' בקטנה דמכלימי לה ולא מיכלמא ומשום זילותא גרידא אין סברא כלל לחייבו ולכך מפרש טעמא משום בושת משפחה:
ואגב אורחא צל"ע בענין זה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' חובל שכתב וז"ל המבייש את הישן חייב בבושת ואם מת בתוך שנתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שביישו אין גובין בושת זה מן המבייש ואם תפסו היורשין אין מוציאין מידם משמע דס"ל דהך איבעיא לא אפשיטא ולפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו. ואח"כ כתב המבייש את הקטן אם כשמכלימין אותו נכלם חייב ואם לאו פטור ומדוע לא כתב שם ג"כ שאם תפסו אין מוציאין מידו דהא בהא תליא דאי חיישינן בישן ומת לבושת משפחה ה"ה בקטן וכמבואר בסוגיא ותו דהא באמת תלמודא מייתי סייעתא בהא לר"פ מברייתא דתני להדיא קטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בושת והיינו דמחלק בין מיכלמי ליה ומכלם אלמא איפשטא הך בעיא. ושוב ראה ראיתי הלום בב"ח לטח"מ סי' תך שהרגיש בזה וכתב לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא דתניא קטן דמיכלמי ליה ולא מיכלם אין לו בושת איכא למימר דהיינו לומר שלא מחייב משום בושת דידיה אבל משום בושת דבני משפחה דמיכלמי מחייב דאילו בקטן דמיכלמי ליה מחייב תרתי משום בושתו ומשו' בושת דבני משפח' ומתוך כך השיג שם על התו' והרא"ש שכתבו דמהך ברייתא אפשיטא בעיין ע"ש. ובודאי אין זה כדאי לדחות דברי התוס' והרא"ש כי זה נראה דוחק מכמה צדדים אשר אין להאריך ועוד דאכתי אין דברי הרמב"ם מתיישבים בזה שהרי סתם וכתב בקטן שאינו נכלם דפטור משמע דפטור לגמרי אפי' מבושת דמשפחה ולא הזכיר בזה שאם תפס אין מוציאין מידו. ואמנם ל"נ ברור ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דק"ל נמי מה שהקשו התוס' דלמאי דפשיט למסקנא מברייתא דלא מחייב בקטן אלא במיכלמי ומכלם משמע דביישו ישן ומת חייב ולכך ס"ל להרמב"ם ז"ל דעד כאן לא קאמר מעיקרא דשייך בקטן בושת דמשפחה אלא למאי דס"ד דמיירי אפי' במיכלמי ולא מיכלם אבל למאי דמסקינן דלא מיירי אלא במיכלמי ומיכלם השתא י"ל דבמיכלמי ולא מכלם אפי' בושת דמשפחה ליכא דלא שייך בושת דמשפחה אלא אם מביישים לאדם ממשפחתם דאי מיכלמי ליה מכלם אבל היכי דאיהו גופא אי מיכלמי לא מיכלם אינהו נמי לא מיכלמי בהא וה"ל כאילו לא עביד ליה מידי והלכך ס"ל לרב ששת דביישו ישן ומת חייב משום בושת משפחה דהא אי הוה מיכלמי ליה מיכלם בהיותו חי לכך חשיב נמי השתא כיסופא לדידהו ומיהו רב אבא בר ממל לא פשיטא ליה מלתא אלא ספוקי מספקא ליה בהך מילתא ולכך פסק הרמב"ם ז"ל בביישו ישן ומת דמתחלה אין גובין בושת זה מן המבויש ואם תפסוה היורשין אין מוציאין מידו משום בושת דבני משפחה. אבל בקטן שאינו נכלם סתם וכתב שהוא פטור לגמרי משום דהתם אפי' בושת דבני משפחה ליכא למסקנא דמה"ט לא איפשטא הך בעיא מברייתא וכדפרישית: ומה"ט גופא אידחי לישנא קמא דמיבעי ליה משום זילותא דהא ודאי שפיר אפשיט מהך ברייתא דלא חיישינן כלל לזילותא מדלא מיחייב בקטן אלא במיכלמי ומיכלם ולא מחייב כלל משום זילותא וכדאמרן:
ועי"ל בעיקר הקושיא הקודמת בהא דלא מפרש טעמא משום פגם בתו די"ל דדייק דהל"ל בברייתא ופודה אותה בעל כרחה ואמאי נקיט מפדין אותה בעל כרחה אלא לאשמועינן דבני משפחה מפדין אותה בעל כרחו דאב שהם מכריחים לאב לפדותה משום פגם משפחתם ונ"מ בהא אפי' היכי דבתו מחלה אפגם דידה אפ"ה כופין אותו משום פגם משפחה והא ניחא טפי לשיטת התוספת דה"ק דכייפינן לבני משפחה לפדותה בע"כ דאב משום דלא ניחא ליה שתחזור לביתו וכו' וע"כ ס"ל דמפדין משמע ליה כפייה לבני משפחה והיינו משום פגם משפחתם וכדלקמן וכה"ג נמי כתב הוד רום מעלתו לקמן בענין פירושו לשיטת הרמב"ם ז"ל דדייק ממלת מפדין שכתב שם מר וז"ל וע"כ צ"ל שמפדין הוא כפייה אחרת חוץ מזו שבמלת בעל כרחו לדברי התוספת שכתבו בד"ה אמר אביי שכופין בני המשפחה לפדותה בעל כרחו דאב וצ"ב כיון שכל כוונתם דלא תקשי מאי דאמר בגמרא הדר ומיזבין לה ומה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה ולתרץ זה א"צ לחדש כפייה בבני המשפחה אלא שאם באים בני המשפחה דחיישי לפגם משפחתם מרצונם הטוב לפדותה פודין אותה בע"כ של אב שהוא בא לעכב מטעם שתהא פרנסתה עליו וכו' אלא ודאי דס"ל להתוספת דמפדין הוא כפיה אחת ועל כרחו הוא כפייה אחרת עכ"ל. ובאמת לא עמדתי על סוף דעתו הרמה כלל בזה דודאי התוספת הוצרכו לחדש כפייה גם בבני משפחה דאי נימא דאין כופין אלא לו ולא לבני משפחה מאי האי דפריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה כו' הא אין כופין כלל לבני משפחה וכן למאי דמשני הדר ומזבין נפשיה מאי האי דפריך תו ה"נ הדר אזיל ומזבין לה דהא מ"מ לעולם יש בידם לכופו כמו בפעם הראשון ולכך פי' התוספת דס"ל דכופין לבני המשפחה בע"כ דאב ואהא פריך שפיר א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני המשפחה וכו' ומשני הדר אזיל ומזבין לה ופריך ה"נ הדר אזיל ומזבין לה ואמאי נכוף לבני המשפחה וזה נ"ל פשוט מאד. אבל מ"מ בעיקר הענין דבריו כנים דלשיטת התוספת דייקינן לשון מפדין דאל"ה תקשי אתלמודא גופא מנ"ל הא דכופין בני משפחה בע"כ דאב דילמא לא מיירי אלא בכפיה דאב לחודא כשיש לו מעות. וכפשטא דמילתא לפירש"י וממילא לא תקשה מידי אלא ע"כ צ"ל דדייק מדלא תני ופודה אותה בע"כ וקתני ומפדין אותה לאשמועינן דכופין גם בני המשפחה לפדותה ועוד יתבאר מזה לקמן ב"ה:
עוד כתב מעלתו אדוני מ"ו וז"ל ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים מאי פריך הכא א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה כו' דלמא באב שאני שהתורה נתנה רשות לאב לכפות לאדון כדכתיב והפדה שמגרעת פדיונה ע"י גאולת עצמה דמסתמא היינו אביה דידו כידה לענין קידושין וגירושין וכיון שביד האב לכפות להאדון לכך תקנו רבנן כפיית האב דלעולם מקיימא תקנתא דידהו בין כשהאדון רוצה או אינו רוצה. אבל בגאולת קרובים לר' דכשהאדון אינו רוצה לא מקיימא תקנתא דרבנן לא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים כלל כיון שא"א לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא לא תקנו כלל. אבל כפיית האב דפסיקא להו מילתא לכך תקנוה עכ"ל. וגם בזה לא עמדתי על סוף דעתו חדא דאפי' את"ל דקרובים א"י לפדות בע"כ הרי מ"מ היה ביד חכמים לתקן שיתנו הקרובים לו מעות והוא יפדה את עצמו. ותו דבאמת נ"ל פשוט דמה"ט לכ"ע אף הקרובים יכולין לפדות בע"כ דמנ"מ אם הקרובים נותנין המעות או הוא עצמו דכשהקרובים נותנין המעות הוא שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים הם באים בשליחתו לפדות והא דקאמר רבי דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ה"ק נמכר לנכרי חייבים הקרובים לפדותו כדי שלא יטמע בין הנכרים אבל נמכר לישראל אין הקרובים חייבים לפדותו אבל אם הקרובים רוצים לפדותו פשיטא דאין האדון יכול לעכב דה"ל כאלו הוא נותן בעצמו המעות. ואע"ג דאמרינן לקמן בפירקין בעי ר"ה המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לקרובים או אינו נגאל לקרובים גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר והתם ע"כ לאו לענין חובה איתמר דהא מוכח התם בסוגיא דמיירי אף אליבא מאן דאמר וגאל את ממכר אחיו רשות וע"כ לא מיירי אלא לענין עכוב האדון ולא אמרינן התם דנתינת האדון הוא כנתינתו שאני התם דגאולת הבתים אינו לצורך המוכר אלא הקרובים באים לזכות בגאולה זו לעצמם הילכך נתינת הקרובים אינו כנתינתו ואיכא למימר דאינו נגאל לקרובים בעיכוב האדון אבל גאולת העבד שהוא לצורך העבד לפוטרו מעבדו' מה לי אם הוא נותן המעות בעצמו או אחרים נותנין בעבורו לצרכו והא דתני התם בברייתא בכל גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי דמשמע דרבוי דעבד עברי דומיא דבתים כגון שרוצה לפדות העבד לעצמו בפירוש לצורך שיעבוד דמהני לכ"ע ואהא קמ"ל דאפ"ה אין האדון מעכב גאולת קרובים דומיא דבתים ולמסקנא מוקמינן התם הך ברייתא דוקא בנמכר לנכרי ע"ש אבל אם פוד' העבד לשחרור שהוא לצורך העבד פשיטא דאין האדון מעכב דמה לי אם הוא פודה בעצמו או אחר מזכה לו ורבי דקאמר דנמכר לישראל אינו נגאל לקרובים לא קאמר אלא דאין הקרובים חייבים לפדותו כמו בנמכר לנכרי כדאמרן וכן מצאתי שוב להדיא בכ"מ פ"ה מהלכות עבדים דהא דאמר רבי נמכר לישראל אינו נגאל לקרובים היינו שאין הקרובים חייבים לפדותו והיינו כמ"ש וזה נ"ל ברור:
עוד כתב אדוני מ"ו וז"ל ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפיית בני המשפחה בעבד עברי עם כפיית האב באמה העברייה דבשלמא כפיית האב ניחא כי מכר את בתו ויאכל גם אכול את כספה בדין הוא שישלם כשיהיה לו. אבל בני המשפחה מה לו ולהם שנכופם שיפדוהו וזו מצאתי גם במהרש"א שהביאה בשם ספר לחם אבירים ומה שתירץ הוא אינו מתקבל על הלב עכ"ל ולפעד"נ פשיט דקושיא זו מתיישבא מאליה לשיטת התוספת דה"ק כופין בני המשפחה לפדותו בע"כ דאב וע"כ דייק מדתני מפדין וכדלעיל וכיון דגם בבתו כופין בני המשפחה משום פגם משפחה פריך שפיר א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ולחנם נדחקו בזה המפרשים לשיטת התוספת ואפשר דהמפרשים ק"ל אקושי' התוספת למאי דס"ד מעיקרא בקושייתם לפרש דליכא כפייה אלא באב אדקשיא להו אהמקשה תנינא דפריך ה"נ אזיל ומזבין לה תיקשי להו אהמקשה קמא דפריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה דמה ענין כפיית האב שמכר את בתו במעות לכפיית בני המשפחה ולכך תירצו מה שתירצו אבל למסקנת התוס' בלא"ה ניחא וכדאמרן אלא דבאמת עיקר שיטת התוס' בזה צל"ע מן הטעם שיתבאר לקמן ב"ה:
ועוד כתב הוד רום כת"ר ועוד היאך שייך למימר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם ואי ניחא להו לדידהו אמאי נכופם וכדמוכח בשילהי פרק אלו נערות דאי ניחא למשפחה גופא לא שייך פגם משפחה אלא דהתם קאמר דחיישינן דילמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה והא לא שייך הכא דבטענת שמא כזה אין להוציא ממון עכ"ד. ולא ידענא מי הכריחו לומר כאן הך חששא דאיכא חד במדינת הים די"ל דהכא מיירי בדאיכא חד הכא קמן דלא ניחא ליה והוא כופה לכל בני המשפחה לסייע לו בפדיון משום פגם משפחה א"נ דהעניים כופין העשירים ליתן וכזה מצאתי במפרשים והוא פשוט:
ועוד כתב מעלת כבוד תורתו וז"ל והרמב"ם ז"ל בהל' עבדים פ"ד כתב אין האב רשאי למכור את בתו אא"כ העני וכו' ואעפ"כ כופין את האב לפדותה משום פגם משפחה והקשה בכ"מ דבשמעתא משמע דלא אמרי' הכי אלא לר"ש והרמב"ם פסק דלא כוותיה ותירוצו דחוק. והוד רום כת"ר האריך בישוב קושיא זו ותוכן דבריו הוא דהרמב"ם נמי ס"ל כעין שיטת התוס' דמלת מפדין מורה כפייה אחרת חוץ מזו שבמלת בע"כ. אבל מ"מ לא ס"ל ממש כשיטת התוס' דמפדין היינו כפיית בני המשפחה אלא ס"ל דשניהם נאמרו לענין כפיית האב האחד שכופין את האב לפדות את בתו מממונו אם יש לו והשני שאם באים בני משפחה לפדותה מרצון טוב והאב מעכב מיראתו שתחזו' אליו פודין אות' בע"כ והא נמי חשיב רבותא דאע"ג דאין לו לאב אפ"ה לא חיישי' לפסיד' דאב לענין מזונות ולא בעינן למוקמי לה כר"ש אלא משום סיפא דבעל כרחו דמיירי בגאולת המשפחה דכיון דהדר ומזבין לה לא עבידי בני המשפחה למיפרקה כיון דאין כופין אותם אבל רישא דמפדין דמיירי בגאולת האב מהונו וממונו אתי שפיר אליבא דכ"ע עכ"ד. ודבריו קשים להולמן דאי ס"ל בפשיטות דאין כופין בני המשפחה כלל בבתו אפי' אי לית ליה אלא איפכא הוא דבני משפחה כופין לאב א"כ מאי האי דפריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה הא מעול' אין כופין לבני משפחה אלא בני משפחה כופין לאב(וכמדומה לי שנמשך בזה כאן לשיטתו דלקמן שהמציא גרסא חדשה כי עם זה יבוא על נכון דבריו הנה ואמנם אם הדבר כן נתן מקום לטעות בדבריו שהי' לו לפרש תחלה חידוש גרסא זו ואח"כ הי' לו לפרש עם זה דברי הרמב"ם ז"ל ואמנם באמת כי אתינן לגרסא זו בלא"ה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל וכמו שיתבאר בע"ה לקמן ע"ש) וגם לא ידעתי מי הכריחו לומר דהרמב"ם לא ס"ל כשיט' התו' דאדרבה אי הרמב"ם ס"ל ממש כשיטת התו' יבואו דבריו על נכון בלי גמגום והוא דלשיטת התו' דכופין הבני משפחה לפדותה בדלית ליה לאב ממילא אי אית ליה כופין לאב דאם למשפחה כופין כ"ש לאב בדאית ליה כיון שהוא גרם הדבר אלא דברייתא מיירי בדלית ליה לאב ואהא קתני מפדין דהיינו כפיית בני משפחה והוא ג"כ בע"כ של אב מצד המזונות ואהא פריך תלמודא א"ה ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ומשני הדר ומזבין נפשיה ופריך הכי נמי ומזבן לה ואמאי כייפינן לבני משפחה ומשני הא קתני אינה נמכרת ונשנת ומני ר"ש היא וכו' וממילא לא איצטרך למוקמי כר"ש אלא משום כפיית בני משפחה דלרבנן דנמכרת ונישנת אין כופין לבני משפחה דילמא הדר ומזבין לה ותו איכא פגם משפחה ולמה יאבדו ממונם שלא לצורך אבל לענין כפיות האב בדאית ליה ליכא מאן דפליג דהכא לא שייך למיפרך דילמא הדר ומזבין לה דמה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה וכקושי' התו' וממילא שפיר כתב הרמב"ם ז"ל שכופין את האב לפדותה משום פגם משפחה דבהא כ"ע מודו וליכא מאן דפליג ביה ולפיכך לא כתב הרמב"ם ז"ל לשון מפדין כדנקיט בברייתא דמהאי לישנא משמע שכופין גם לבני משפחה והא ליתא לדידן דקיי"ל כרבנן דנמכרת ונשנת ולפיכך לא כתב אלא שכופין את האב לפדותה דהא א"ש אליבא דכ"ע וכדאמרן:
הרי נתבארו דברי הרמב"ם ז"ל לפי שיטת התו'. ואמנם באמת עיקר שיטת התו' דחוקה בעיני במה שפירשו דה"ק כופין את בני המשפחה לפדות בע"כ דאב משום מזונות חדא דעיקר חסר מן הספר וכל כי האי ה"ל לפרושי ותו מנ"ל לתלמודא הא דמיירי אף בכפיית בני המשפחה דילמא לא מיירי אלא בכפיי' האב לחוד אם יש לו וכפשטא דמלתא והא דכתבינן לעיל דדייק מדלא קתני ופודה וקתני מפדין דמשמע דקאי אבני משפחה אי משום הא לא ארי' דוודאי י"ל דקאי אבני משפחה ולאשמועינן שהם כופין לאב משום פגם משפחה אבל מ"מ לעולם אין כופין להם ותו דאי דייק ללישנא דמפדין דקאי אכפיות בני משפחה א"כ למאי דס"ד מעיקרא דבעל כרחו היינו בע"כ דאדון אמאי לא קשיא ליה לישנא דמפדין ואף כי הוד רו' כת"ר הרגיש בזה וכתב דאף למאי דסלקא אדעתיה מעיקרא למימר בע"כ דאדון אפ"ה לשון מפדין שהוא מבנין הפעיל היא כפיית האב שכופין אותו לפדותה ובעל כרחו הוא דבר אחר דהיינו בע"כ דאדון. הנה באמת דבריו קשים להולמם בזה דהא מפרש תלמודא בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא ליה שטרא אדמיה והיינו משום דאי איתא לזוזי בעינא אפי' בעבד עברי כופין דפועל חוזר בחצי היום ולכך בעי למוקמי לה כדכתבנא ליה שטרא אדמיה והשתא אי מפרשינן לישנא דמפדין אכפי' האב ע"כ הוי צ"ל נמי כה"ג דאפי' אי לית ליה לאב כופין אותו לכתוב שטרא אדמיה וכן כופין את האדון ליקח שטר אדמי' וממילא תמיד יוצאת לחירות למאי תני במתניתן דאמה העברייה יוצאה בסימנין ובשנים כיון דבהכרח מיד יוצאה לחירות אלא האי לישנא דמפדין לא משמע ליה בע"כ אבל מ"מ י"ל דמפדין לשון רבים משמע קרובים והיינו מרצון וה"פ בין האב ובין הקרובים מפדין אותה בע"כ דאדון אם רוצין ואין יכול לעכב ולמסקנא נמי משמע לשון מפדין אקרובים שהם מכריחים את האב לפדות משום פגם משפחה ומהא לישנא משמע ליה דטעמא משום פגם משפחה אפי' היכי דלא שייך פגם בתו וכמש"ל באורך:
ובדבר מ"ש מעלת כבוד תורתו עוד דהכי גרסינן א"ה ע"ע נמי לכפינהו בני משפחה בודאי האמת יורה דרכו כי זו היא גירסא ישרה ונכונה כי עם זה יתיישב קושית מהרש"א וקושי' התו' ושאר כל הספיקות הנזכרים וכאשר יתבאר בעז"ה אבל מ"מ הא דמסיק מכ"ת לשיטה זו דאביי ס"ל דהאי על כרחו של אב היינו באין לו לאב ובני משפחה רוצין לפדות את בתו ושיכתוב להם שטר אדמיה וכו' מלבד שזה מתנגד למה שפירש"י בע"כ דאב אם יש לו כופין אותו וכו' גם מסתימת לשון הגמ' לא משמע הכי וכן מדינא מיפטר אם השיגה ידו לשלם למפרע כיון דעני היה באותו שעה כדקיי"ל בפ"ה דפיאה ב"ה שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופיאה אף כשחוזר לביתו אין צריך לשלם דעני היה באותו שעה. ומ"ש הוד רו' כת"ר עוד סעד וסמך לשיטתו וז"ל ואתי שפיר לישנא דבעל כרחו דאי ביש לו לאב כיון שמן הדין הוא מצווה לפדות את בתו כמ"ש במכילתא והפדה האב וא"כ אותה ששנינו שילהי פ"ק דבכורות מצות יעידה קודמת למצות פדיי' היינו המצוה מוטלת על האב לפדותה וכ"כ הרמב"ן בפירושו על התורה וז"ל והפדה אב הנ"ז כי אסור לו להניחה ביד האדון מעת שאמר לא חפצתי לקחתה וא"כ לא שייך שפיר לישנא דעל כרחו שבכל המצות דינא הכי שאם לא רצה כופין אותו אלא שאין זו מעיקר המצוה שהרי אין לו וכו' עכ"ל ולענ"ד אין מזה הכרח דהא אדרבא מזה מבואר שאין מצות פדיי' חל אלא אחר מצות יעידה דהיינו מעת שאמר לא חפצתי לקחת אותה אבל מקודם א"צ לפדותה והכא קאמר דבכל גוונא בני משפחה כופין את האב לפדות אם יש לו משום פגם משפחה אפי' קודם שאמר לא חפצתי לקחת אותה ועוד דאפי' לאחר שאמר לא חפצתי לקחת אותה שחל עליו מצות פדיי' מכל מקום ודאי אם הבת מוחלת לו הפדיון הוא פטור ואהא קאמר דמ"מ בני המשפחה כופין אותו לפדות משום פגם משפחתו אפי' אם הבת מוחלת ואינה מקפדת בכך וכמ"ש. ולפ"ז יתיישב גם קושייתו דלעיל מנ"ל לתלמודא דטעמא משום פגם משפחתו דילמא טעמא משום פגם בתו. דהא ע"כ מיירי הכי כשהבת אינה מקפדת דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא דבכל המצות דינא הכי שאם לא רצה כופין אותו אצ"ל דמיירי כשהבת מוחלת הפדיון ואהא קמ"ל דאפ"ה כופין אותו משום פגם משפחתו וכל זה לפי שטתו דפשיטא ליה דבכה"ג כופין לאב לקיים מצות פדיי' ביש לו אמנם באמת לבי נבוך בדבר כי אין זה מצות עשה גמורה מן התורה כי אם מצד הישר והטוב דרך מצוה מן המובחר וממילא לא היה ראוי לב"ד לכפותו על כך והילכך לא קאמר הכא דכופין אותו אלא משום פגם משפחה ובהא דלא קאמר טעמא משום פגם בתו כבר נתיישב זה למעלה בפנים שונות ואין צורך להאריך עוד בזה:
ואמנם לא ידעתי מה הכריחו לכך לפרש לפי גירסתו דמיירי באין לו לאב ובני המשפחה רוצים לפדות את בתו ושיכתוב להם שטר אדמיה וכו' דודאי אף לפי גירסא זו שפיר י"ל כפירש"י דהא דקאמר בע"כ דאב היינו בדאית ליה לאב כופין אותו לפדות משום פגם משפחה ואהא פריך א"ה ע"ע נמי אם השיגה ידו ויש לו נמי נכפיניה בני משפחה לפדו' עצמו משום פגם משפחה ואמאי מחלק תלמודא בהא בין עברי לעבריי' והא ודאי קושי' אלימתא היא ואף אם לא נכתוב ראוי לכתוב ולפי גירסת הספרים שלפנינו תיקשי אמאי באמת לא פריך תלמודא הא דהך פירכא מעליא הוא ומזה לבי אומר וגומר כי עיקר הברור הוא כגירסת אדוני מ"ו דבאמת תלמודא פריך הך קושיא אבל מ"מ ראוי לברך על המוגמר לישב כל הסוגיא לשיטה זו והוא לכאורה קשה לשיטה זו א"כ אמאי משני אהא הדר ומזבין נפשיה ומה תועלת במכירתו כיון דכופין אותו לעולם אבל באמת משום הא לא ארי' דודאי תלמודא משני שפיר דלא שייך למימר בעבד עברי מפדין אותו בעל כרחו משום דלא חשיב בברייתא אלא פדיון המתקיים לעולם בודאי ואינו בא עוד שוב לידי עבדות וכדמסיק גבי אמה העבריי' אבל עבד עברי אין פדיונו מתקיים תמיד בע"כ דהאי אי בעי הדר אזיל ומזבין נפשיה ומזה נתבטל שוב מעשה הפדיון הראשון והרי הוא כאלו לא נפדה כלל ואף כי ביד הקרובים לכפותו גם בפעם הב' וכן בכל פעם ופעם מ"מ הרי ס"ס לפי שעה טרם יבואו לב"ד לכפותו שוב נתבטל פדיונו הראשון ולא הועיל כלום וכן גם בפדיון השני לא יתקיים תמיד אם שוב ימכור עצמו וכן יהיה המדה תמיד בכל פדיון ופדיון ועוד דמסתמא לאו אורח ארעא דקרובים למיטרח בבי דינא למכפיי' בכל זימנא וזימנא ואדרבה בהיותו נמכר בעבדות כמה פעמי' זה אחר זה יש להם גנאי יותר ולפיכ' לסוף יניחוהו בעבדות וממילא בהכרח אין פדיונו מתקיים תמיד. ועוד דברייתא מיירי בכל גווני אפי' בדלית ליה מעות הרבה אלא כשיעור פדיון אחד ואי הדר ומזבין נפשיה שוב לא יהי' במה לפדות ונמצא שאין פדיונו מתקיים וברייתא לא חשיב אלא פדיון המתקיים תמיד ואהא פריך א"כ באמה העבריי' נמי הדר אזיל האב ומזבין לה ואין פדיונו מתקיים ככל הני גווני דאמרן ומשני הא קתני אינה נמכרת ונשנית והילכך באמה העבריי' איכא פדיון המתקיים. אבל בע"ע ליכא פדיון המתקיים בע"כ ואהא מסיק ומני ר"ש הוא וכו' ולפ"ז לא איצטריך תלמודא למוקמי ברייתא כר"ש אלא משום לישנא דברייתא דע"כ לא חשיב אלא פדיון המתקיים מדמפליג בין א"ה לעברי דלרבנן בתרווייהו ליכא פדיון המתקיים ואין חילוק ביניהם אבל מ"מ ודאי בעיקר דינא לא פליגי רבנן ואינהו נמי ס"ל דכופין את האב לפדות משום פגם משפחה דלא אשכחן דפליגי בהא רבנן ור"ש ואע"ג דלרבנן אפשר שלא יהיה פדיון המתקיים לא נ"מ בהא דמ"מ אין הדבר ברור דאפשר אחר כפייה הראשונה יטה אזנו לשמע דברי חכמים ולא יוסיף עוד חטא על פשע וגם ביד הקרובים לכפותו כמה פעמים אע"ג דלאו אורח ארעא כולי האי וא"כ יפה פסק הרמב"ם ז"ל שכופין את האב לפדותה אע"ג דאיהו פסק דלא כר"ש דאף למסקנא דוקא לישנא דברייתא בעינן למוקמי כר"ש אבל עיקר הדין הוא דין אמת לרבנן וכדפרישית. ובכן הכל עולה כהוגן לשיטה זו:
וכתב עוד הוד רו' כת"ר וז"ל ואף לגרסת הספרים שכופין את האב משום פגם משפחה הדבר פשוט דביתומים לא שייך כפייה ואף שהב"ח כתב דעיקר יסוד פסקו הוא דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה שדינא ביה נרגא מאותה שאמרו בפרק שנתפתתה (דנ"א) ההיא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא א"ל רבא העלו ליתום בשביל היתומה ולהב"ח דטעמא משום דגנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים או יטלו מקופה של צדקה כ"ש אחותו דגנאי גדול הוא להיתום שתחזור על הפתחים עכ"ל. הנה בודאי טענתו חזקה בזה ומ"מ יש להתנצל קצת בעד הב"ח דאזיל לשיטתו במה שכתב שם דכיון דאיכא גנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים דמי להא דרבא דרמא צדקה לאחשובינהו וכבר כתב שם ב"ח דלא אמרינן הכי אלא כשיש להם ממון הרבה עושר מופלג ובכן הדבר נלמד מענינו דהא דאמרינן דאיכא גנאי ליתומים שקרוביהם יחזרו על הפתחים ג"כ אין זו מדה אמורה אלא בהיות' מפורסמי' בעושר מופלג אשר ספק בידם להספיק להם כל צרכם אבל בבינוני' ליכא גנאי כ"כ דכ"ע ידעי דדי להם להפקיע את עצמם וא"כ י"ל דהך עובדא דרבא הוי בבינוני' דלא שייך הני וכדפרישית וה"נ מסתבר לדינא:
וכתב הוד רום כת"ר עוד וז"ל ועיקר חלוקו של מהר"י מינץ בין צדקה שיש לה קצבה לאין לה קצבה וכו' פלא בעיני שהרי חכמים נתנו קצבה לדבר מדה בינוני' מעשר ומדת חסידי' חומש ואמאי קרי לצדקה דבר שאין לו קצבה ועוד ליפלוג וליתני בצדקה גופה בין צדקה שיש לו קצבה לאין לה קצבה. ומעלתו האריך בישוב הדבר ותוכן הדבר דאע"ג דצדקה יש לו קצבה מ"מ אין לו זמן קבוע ויש לה תשלומין בגדלותם וכל המצות דחשיב התם בגמרא גבי קטנים יש להם זמן קבוע. ואם עבר בטלה לה והוא בכלל חסרון לא יוכל להמנות משא"כ צדקה עכ"ד. ולענ"ד הקלושה אין זה מספיק דאדרבה צדקה כל שעתא ושעתה זימנא הוא דהא קיימא עניים וכדאמרינן פ"ק דר"ה וממילא זמנה קבוע תמיד ובלה"נ שיהויי מצוה לא משהינן וכדאמרינן מצוה הבא לידך אל תחמיצנה וכ"ש במצות צדקה שלפעמים יש פקוח נפש להחיות העניים ואם ימתינו בצדקה עד שיגדלו ביני וביני אבד נפש העני הזה והוא כמעוות אשר לא יוכל לתקן עוד וחסרון לא יוכל להמנות ואין לך חביבה מצוה בשעתא גדול מזה ליתן הצדקה הראויה לעני העומד לפנינו בשעתו וזמנו ושלא להמתין בצדקה עד לאחר זמן ליתננו לעניים אחרים כי מן הדין זכה בו העני הראשון אשר היה שם באותו שעה וכמו ששנינו בפיאה פ"ד מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לאיש פלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני שנמצא ראשון ופי' התי"ט שלא יעכבם עד שיבא אותו העני אלא כל עני שימצא ראשון יתננה לו ואל יאחרה בידו ואפי' ר"א לא פליג התם אלא משום דס"ל מיגו דאי בעי מפקר לנכסי' וכו' והוא זוכה בעבורו אבל בסתמא פשיטא דזכה בו העני הנמצא ראשון. ומ"ש הוד רום כת"ר עוד טעם בדבר דממתינן בצדקה עד שיגדלו משום דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה וקטנים לאו בני מעביד מצוה נינהו אלא מתורת חינוך דרבנן. גם זה אינו מספיק דלא אמרינן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אלא כשאינו מצווה כלל בדבר לפי שאין יצרו תוקפו כ"כ וכמ"ש התוספת ספ"ק דקידושין אבל אם הוא מצווה בדבר מדרבנן חשיב נמי מצווה ועושה דהא נקטינן חמורים ד"ס יותר מדברי תורה ותו דלשיטתו אדמספקא ליה בפ"ק דקידושין אי גדול מצווה ועושה או לא. תיפשוט ליה מברייתא דהכא ותו דמאן יימר הכא שיבא לידי תשלומין בגדלותו שמא ימות וכן נפיק מיניה חורבא דכמה זימנין לא עבדי תשלומין בגדלותם ופוק חזי מאי עמא דבר. וע"ק דהא תני התם ולוקחים להם ס"ת תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה והא קנין ס"ת ג"כ אין זמנה עובר ואפשר להם לקנות ס"ת בגדלותן לקיים המצוה בעצמה להיות כמצווי' ועושי' דומיא דצדקה אלא ודאי הא ליתא. ותו דהא תני התם ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליה' את השבויי' ולא כל דבר שאין לו קצבה משמע להדיא דצדקה בכלל דבר שאין לו קצבה הוא. ולא מטעם שאין זמנה קבוע. לכנ"ל לפרש דצדקה שפיר חשיב דבר שאין לו קצבה דאע"פ שיש לו קצבה למעלה אין לו קצבה למטה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק נערה (דנ"ב) דכה"ג מיקרי דבר שאין לו קצבה ע"ש. והוא דאע"ג דקיי"ל מדת חסידי' חומש ומדת בינונית מעשר כל זה אינו אלא מצוה מן המובחר ואע"ג שכתב הרמב"ם ז"ל דפחות מזה הוא מדה רעה מ"מ עכ"פ לא מיקרי חוטא והדבר מסור בידי אדם להרבות ולמעט כפי חפצו ורצונו ומה"ט אין פוסקין צדקה על היתומים דל"ד לשאר מצות שיש להם חק קצוב אבל צדקה אין לה חק קצוב ואין בידינו לעמוד על האומד אומד דעת היתומים כמה יהיה בדעתן ליתן אם רב אם מעט ולכן אין להוציא הממון מחזקתם מספק ועד"ז דברי מהר"י מינץ עולים כהוגן דהתם בנידון דידיה כבר היה החק קצוב לעניים מקדם מאביהם ואמרי' דמסתמא גם היתומים לא ישנו חק אביהם כי מצוה לקיים דברי המת הילכך התם שפיר מיקרי דבר שיש לו קצבה:
וכל אלה העלה מצודתי בקט שכלי לפום ריהטא ולא הספיק לי השעה לעיין כל צרכי להעמיק ולהרחיב הדיבור כראוי באשר כבוד רום מעלתו נחוץ לדרכו הטוב ואמנם עוד חזון למועד דבר בעתו מה טוב כאשר יגיעו אלי דברי תשובתו הרמתה אענדם עטרה לראשי כי חביבים ועריבים עלי דבריו ודברי דודים המיוסדים על אדני פז בנתיב היושר והאמת ובכן ישקוט על גורלו שקט ושאנן בצל שדי יתלונן כחפץ נפשו המשכלת וכחפץ נפש אוהבו נאמנו לנצח מצעירי תלמידיו המתאבקים בעפר רגלו הטרוד בנחיצה נאם אברהם יחיאל מיכל בלא"א מ"ו הרב המופלא כמהר"ר עוזיאל זלה"ה מקאליש המתגורר כעת פה ק"ק האלברשטט העומד על המשמר משמרת הקודש בבה"מ של הקצין המפורסם כהר"ר בערמן סג"ל:
סימן ג
תשובה שהשבתי על דברי מוהר"מ הנ"ל בדרך במלון תמוז דהאי שתא עדת דבורי"ם ודבש בבערלין באכסניות בית דודי זצ"ל שם עשיתי מחצה. בפני כבוד אמ"ו זצ"ל ומצאה חן בעיניו וסמך ידו עליה ונרצה. אמנם לא זכיתי לגמרה עד אשר הזמן הפריד בינינו ואחר גמרתיה בכפלים לתושיה. ויהר"צ שלא אכשל בדבר הלכה ואל יצל מפי דבר אמת השומר אמת ישמרני מכל שגייה. ויחנני סברא ישרה ודעת נקייה:
מיכ"ל באחת ועלתה לו עלייה לשמ"ה לשם גירוסי"ן עלית למרום התבונות לקחת מתנות. נקט תרתי מתנתא דתור"ה. אב"א גמרא אב"א סברא. מיכ"ל בשלי"ש שפ"ר הארש ההיא טוב טוביינא דחכימי לית לית טימי כמרגניתא שפירא. מיכ"ל חמדת אשדת בידיו רב לו כבר לקישא ובן פדת. יודע לישא וליתן לפלפל בחכמה מלומד מלחמה. ידע לאהדורי אפירכי אדינא מעיקרא. הוא מיכ"ל אחד השרים הראשונים הפונים מכל עסקיהם דרך ימין להבין ולהשכיל להטיב העיון בלימוד הגמרא. תני ומתני ולית ליה שיעורא. התורני כמהור"ר מיכל נר"ו בתדירא.
אד"ש יקבל מר הרוב"ה קש"ת בארשת שפתי רבינו הגדול אבא מארי נר"ו המקום יהא בעזרו. יביעו שמן רוקח בדבר הקרח מדבר מצוה וקרוב לדבר עברה חמורה. תשובתו בצדה תברא. ועברתי במעט עיוני את מיכ"ל המים מימה של תורה. ובינותי בתשובות חבילות שהקיפנו כת"ר כפ"י תחר"א. מתחרה באר"ש הארז אשר בלבנון. באחריות"ו יהא מנון. עד העזו"ב אשר יוצא בקיר חתורה. בורח מבית הספר בלי ידיעת בית רבו עודנו באבו. כי קטן יעקב ודל בחכמה ודעת. א"ף רך בשנים וכלום מביאין ראיה מן הקטן לעקור ולטעת כל שאוסיף מגרעת ובנין ילדים סתירה. כלום אית חולק לטלייא במקום בינ"ה. כד הוינא. זוטר לגברי ולדרדקי. ומידי מששא אית בי כבקי. בר יומא דזוטר בשיעורא. ואכתי לית לי כח גברא. אפ"ה ניחא לי למשכוני נפשאי אדרב אמ"ר גברא רבה אמר מילתא אלבישייהו יקירא. ואוקי גברא אחזקתיה חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ולא כשורה. תריץ גברא ויתיב דאית מפרק לכל מותיב ולאו כל קושיא קיימא ושרירא. וכי תימא שותיה דינוקא דאבוה היא בשוקי. במטותא מנייכו לא תתלו באמ"ר בוקי סריקי. דרב אמ"ר לא אוקי עליה אמורא. חס ליה לזרעיה דאבא לאשתמושי בכסו"יי חוורי לאכסויי במאי דלאו דיליה ואשתבועי לשיקרא. תמן אמרין רעיא קולבא תלא זייניה באתרא דמרא. ואי הכי דילמא לא ליחוש מר לסבא דלא מטעמיה. ולא אמרי מילי מבר נפחא בשמיה. ולא בדרדקי עצה לקטן הבא לחוו"ת דעתו אין שומעין לו לסתור על מנת לבנות בית דירה. הא ידע מר דאנא לאו בעל הקורה. אע"ג דדמיא עלי ככשורא. להחזיר מרי"ש מעוני. מה שראיתי בקטני. תקנת השבי"ם היא שלא לקעקע הבירה. מחמת שלא הציץ עליה הבנאי אומן גדול הוא שבנאה כולו נאה חזקה ובצורה. ורבנן לא צריכי נטירותא נטירותא יתירתא הוא דעבדי כיעקב וחזני מתא. חומה גבוהה ורחבה חזקתי גדרתי את גדרה. קמחא טחינא טחינית לעמלן של טופחי"ם בידיהם וסופקים כפיהם כף אחת לשאוב הזוהמא מעל פי קדרה. בנ"יצן משכח שכיחי קי"טרא. דחיות"א לא סבירי ולא קבילי ולא מחיל אינש אקוטרא. וניחא לן לבטולי קל"א אילן דעול"ה קול"ן של סופרי"ם סבי דאזלי אתיגר"א. דדמי לבידקא דמיא וגברי היכי מיבדקי כי עברי אכי"שרא. דחיות"א כל כמה דאית ביה טפי ניחא כי היכי דליצל צבעיה וצייל ומשיך נהורא. חצבי לנהור"א כגני לאי. כגון אנא יתמא שליח וערטילאי. לית לי מדילי דהא כתיבא ומנחא בכיסתיה טבא תקילא וצרירא. ולא חיישינן להתפסת צררי. חושבנא אבי דרי כל חד לפום חורפיה שרי. מרבא עד זעירא. וידענא דאין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם לכן מה שגיתי יבינני ואחזור בי חזרה גמורה. אפס כי לא תהיה תפארת תורתנו הקדושה להשיג גבול האמת ח"ו כי אם להגדיל תורה ולהאדירה. בדברים נכונים וסברות אמיתיות ודעת ישרה. ואינני מעתיק כל לשונו עד גמירא. אף במקום שראוי להאריך כי בודאי יש אתו טופס תשובתו. ואטרוחי בכדי לא מטרחינן. אלא אתפוס הענין בראשי פרקים בקצרה. והריני מטפס ועולה על סדר קונדרסו מגלה עפה יפה וברה:
עביד השבה מעליית' לכבוד המשיג המחזר אחר אבידת סברא נדחת במונח שיש עול חוב ממש על שכם קרובים להצי' אפיה' מני שחת דאפ"ה מיפטרי יתמי מטעם פורע ב"ח שלא מדעת כמ"ש אמ"ר בתשובה נצחת
והנה למה שהשיב מעכ"ת בתחלה דלא דמי לפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאין צריך לשלם. דהתם אמרינן דילמא פייסיה לוה למלוה אי לא פרעיה היאך. והא לא שייך הכא שהרי האחים לא היו יכולים לפייסו כי קטנים היו זהו תורף דבריו. אומר אני שערי תירוצים לא ננעלו ואף אנו נאמר שיותר היה מתפייס מהקטנים כי יכמרו רחמיו עליהם בדברם אתו שלא להיות להם חרפת עולם לא תשכח. וימנעו בני אדם מלשדך עמהם. אפשר בכך היה נמנע מלעשות העברה בלא בצע כסף בעצת הילדים והיה לה להודיעם תחלה קודם שתתן המעות להאח המגזים. דילמא מצו לפיוסי ליה במילי. ולא ליתן בשבילם שלא מדעתם. ואפי' תאמר דבר רחוק הוא שיתפייס מהקטנים אחר שראינו שלא נתפייס מאחותו הגדולה. עדיין אפשר לומר שאפוטרופסי היתומים היו יכולים למונעו ולהטותו ממחשבתו הרעה ברוב לקחם. וידיהם ומעשיהם כיד יתומים לכל דבריהם (עח"מ ריש סק"ד) ומדוע נתנה ולא שאלה את פיהם. שהם העומדים במקום היתומים אחיה. אלא ודאי אחולי אחלה לגבייהו מעיקרא. והניחה מעותיה על קרן הצבי. ושוב אינה יכולה לתבוע. אף שאין אנו צריכים לכל זה. דהא רבינו לא קאמר. אלא דאפילו תימא יש כאן חוב. מיפטרי יתמי מטעמא דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. ולא חש אי לא דמי ליה בכל מיליה. דהא כבר פירש לקמיה דליכא הכא חוב לגמרי. ולרווחא דשמעתא מילתא דלא צריכא נקיט משום יגדיל תורה בלבד. לא שהוצרך לכך כלל וכלל. לכן לא האריך לדקדק בו. ולחומרא. (לתובע וקולא לנתבע. כדקיי"ל בכל ספיקא דדינא) הוא דלא דק. שהרי מבואר הדבר שאין שום חוב בכאן. וכת"ר ראה זה. אלא שבא להראות את גדלו. שלא הניח דבר להתגדר בו בעומק שכלו. ואמנם במ"כ דקדוק של מה בכך הוא כנז'.
לפ"ד הי"ל לטעון טענות הרבה שיש בהן ממש
ואיכא לתמוהי דמר שקיל זוטרי ושביק רברבי. דלפי דרכו היה יכול לתפוס עליו תפיסה יותר חזקה. על פי מה שחשב בדעת אמ"ר שרוצה לדמות נ"ד לפורע חוב אחר דמיון גמור. דאי תיסק אדעתין דהכא נמי הוה ליה חוב. דעדיפא איכא לאקשויי דלא דמי נ"ד לפורע חובו של חבירו. דלפירש"י הוי טעמא דמיפטר משום דאמדינן דעתיה דלפוטרו נתכוין מתחלה. שאל"ה למה נכנס בעדו לפרוע לבע"ח של אחרים. מה לו ולצרה הא קאי החייב עצמו. משא"כ בנ"ד דקטנים כשלא בפניהם דמו. ואפ"ה מצוה עלייהו רמיא כדכתב מהרי"ו בתשו' סי' קמ"ח. אי נמי טעמא דפטור כדפירשו התוספת משום דמצי אמר הייתי מבקש לי אוהבים שיפרעו בשבילי. דלא שייך הכא בנ"ד כי ידוע הוא שלא ימצאו האחין היתומים מי שיפרע בשבילם חוב זה כיון דאמידי.
ותו לפירש"י דפטרינן ליה לפורע חוב של אחר משום דאמדינן דעתיה דמעיקרא ידע וקמחיל דרצה לפוטרו. והא לא שייך באשה נשואה דמה שקנתה אשה קנה בעלה. (אלא א"כ היו לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן. איכא למימר דאמדינן דעתה דמחלה מעיקרא. אפ"ה איכא לספוקי. משום דמסתברא דקרוב בהך מילתא לא הוי כאינש דעלמא דפרע בלא דעתא דחבריה. דמבריח ארי הוא. דשאני קרובים דכולהו מיחייבי לסיועי בפדיון קרוביהם והדעת נותן שהם כשותפין לענין זה. שאם נתן א' בעד כולם לא הפסיד מעותיו אלא כפי חלקו. והשאר הלואה אצל האחרים. אמנם בנכסי מלוג הדבר ברור שאינה יכולה לוותר כלל שלא מדעת בעלה) ומתואר השאלה נראה שהאשה עשתה זאת בלי רצון בעלה. שאינו מתרצה בכך כשנודע לו ולכן היא תובעת עכשיו מה שנתנה. דסברה זוזי הלואה ליהוו גבי יתמי. דעל כרחייהו משלמי מפני שלא ידע הבעל ממה שנתנה משלו. (שהרי לא הוזכר הבעל כלל בדבר זה. מכלל דלא הוה ידע לגמרי) ותו מדאיכפל השואל הנשואה. ודאי הכי משמע מאן שביק מאן מחיל.
ובקושטא אי קשיא לי הא קשיא לי לכל הפירושים והטעמים שנאמרו בפורע חובו של חברו דפטור. דלא שייכי בנ"ד דאפי' לטעמו של הירושלמי. דדילמא הוה מפייס לבע"ח. מכל מקום לא הניחה האשה מעות הללו על קרן הצבי כיון דלאו דידה הוא. ולא מציא לאחולי מידי. ומעיקרא לא שפיר עבדה דנתנה בלי ידיעת בעלה. אלא דאנא אמינא בתורת הלואה נחתא מתחלה. דסברה איתמי רמי לשלומי ואתא בעל ומפיק:
מראה פנים לחייב הקטנים בפדיון הצלת נפש אחיה' מפח יקוש למען תצדק האחות הנשואה ולא תפסיד כל מה שנתנ' לצורך זה בעד כולם אף ע"פ שלא שאלה את פיהם
והשתא נחזי אנן אי רמיא מילתא אקרובים למיפרקיה. דאי לשביה מדמינן לה. הכי נמי דקרובים חייבים לפדותו. ואפי' יתומים קטנים חיובי מיחייבי כדאיתא בהגהת ש"ע (י"ד סרנ"ב) והוא מתשו' מהרי"ו הנז'. אע"ג דאיהו ז"ל מיירי בסכנת היתום עצמו. מכל מקום נראה דשוין הן. ופדיון הקרוב נמי רמי עלייהו דקטנים. והא נמי לא שנא דאי איכא למירמי חיובא אגדולים. משום חששא דלא יטמע בין הנכרים. (אשר עוד יתבאר בעזה"י לפנינו) וגיזומו מילתא היא לחיובינהו. הוא הדין לקטנים. והאחות הנשואה ודאי דליכא לחיובה מדינא לעזור בפדיונו (אם לא מנכסים שיש לעצמה ואין לבעלה רשות בהן. אפשר שמחייבין גם אותה לסייע מכל מקום אינו מוטל עליה בלבד) לפי שאין קרובי אשה מוטלים על בעלה לחייבו בפדיונם והצלתם בעל כרחיה טפי מאינש דעלמא. ואי הכי פשיטא דה"ל מעות מלוה לגבי יתמי. ולכי גדלי מיבעי להו לשלומי. כל זה הוא ממה שיש לעיין במונח שהוא חוב גמור כדס"ד:
ביאור דעת אמ"ר דקאתי עלה מב' צדדים לפטור האחים
איברא לקושטא דמילתא תפס לו אמ"ר נר"ו עיקר שאפי' האחין גדולים בפנינו אין חובה מוטלת עליהם כלל ליתן ממון לזה כדי למונעו מעברה. מפני שני טעמים האחד לפי שאם יאמרו שאינם מקפידים על בשתם אין בידינו לכופם על ככה. ולפ"ז אינו מועיל כלום להאחות מה שאמרנו. שעכ"פ הפסידה מה שנתנה אפי' מנ"מ שלה. ואם עשתה שלא מדעת בעלה הוא חוזר עליה וגובה ממנה אם יש לה נכסים לעצמה. ואין לו ולה על היתומים כלום ואפי' היו גדולים. ועוד טעם שני נתן רבינו שאין לחייב האחין בהצלתו. אפילו נימא דפגמא מילתא היא. ומיחייבי לסיועיה משום בושת משפחה כדרך שאמרו בפדיית אמה העברייה. מכל מקום לא דמי להתם דהגזמה בעלמא לאו מילתא היא למיחש לה. דאיכא למימר דהדר וגזים. ומהאי טעמא אין כופין בעבד עברי משום דהדר ומזבין נפשיה כו' ואלו דברים שאין להם שיעור זוהי דעת רבינו:
ראית אמ"ר חזקה וטענתו עזה ותשוב' מעל"ת המשיג קשה סרה מהר וזזה
ומעכ"ת רצה לפקפק גם בזה ולומר דעד כאן לא אמרינן הכי אלא בעבד עברי הנמכר לישראל אבל בנמכר לנכרים קיי"ל דמצוה בגאולת קרובים כדי שלא יטמע כו' כדכתיב או דודו ובן דודו יגאלנו. והוא לכ"ע חובה כו' ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש דילמא הדר ומזבין כו'. אע"כ במקום מצוה כו' לא חיישינן להכי אא"כ הוחזק בכך בג"פ כדגרסינן בגיטן עכ"ל דמעכ"ת. והנה בטרם אבוא להציל לאמ"ר הגאון נר"ו מהשגותיו אדקדק בדברי מעכ"ת שלא ישרו בעיני כלל: דמאי קאמר והא לכ"ע חובה. ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש כו' והיא הנותנת לפי שהכתוב קבעה חובה וגזרת מלך היא שם. לפיכך אי אפשר לומר שנחוש שיחזור וימכור עצמו. ונעקור דבר מן התורה בעלילה זו. שא"כ ביטלת מצוה זו לגמרי. ואע"ג דהיינו הוא טעמא דקרא לפדותו כדי שלא יטמע. אפ"ה תו לא שייכא הך חששא לאפקועי חיובא דאורייתא. משא"כ במילתא דרבנן לעולם אימא לך אפי' היכא דאיכא למיחש שיטמע בין הנכרים. כיון דאיכא למימר דהדר עביד. לא חיישינן לה ולית דמשגח ביה. אחר שכל עיקר חיוב פדייה כגון זו לא שמענו בבירור. וטפי מיבעי לן למיחש לסברא דהדר עביד כדאשכחן בעבד עברי. דשמעינן מהתם דהיא סברא מעליא. ולא נפקיע ממון אחרים בחנם. הרי דברי רבינו מתיישבים מעצמן:
ביאור חילוף הדמיון שבין נושא דגאולת קרובים לנדון הלז
ועוד תדע דודאי גאולת קרובים דחובה היא כדאמרן. אע"ג דאמרינן בה טעמא כדי שלא יטמע כו'. אפ"ה שויוה כהילכתא בלא טעמא וליכא למיגמר מנה דחדוש היא. והכי הוא ודאי על כרחין דהא בגאולת קרובים לא מפלגינן בין פעם א' לב' וג' פעמים או פעמים רבות. שלעולם החיוב עליהם לפדותו שלא יטמע אפי' כמה פעמים כנראה ממה שלא מצינו שחילקו בה כמו שחילקו בגאולת אחרים שאם שינה ושילש אין פודין אותו. אע"ג דהתם נמי איתיה לטעמא דלא יטמע. אפ"ה לא חששו לו גבי גאולת אחרים אחר ג"פ. ולקרובים חיובא הוא אפי' זימנין טובא. מדסתמו חז"ל. וכן הרמב"ם בחיבורו. והוא דבר ברור שכיון שחובה מן התורה היא ומקרא מלא דבר הכתוב. אי אפשר לחלק מסברא לעקור מ"ע מן התורה:
הכרח נוסף דבגאול' קרובי' דאורייתא אין לחלק בין פ"א לפעמים רבות
ועוד ראיה ברורה לדבר מדאמר תלמודא אליבא דר"ע מסתברא גאולת קרובים לשיעבוד. דאל"ה בכל יומא מזבין נפשיה. ותקשי ליה הרי יש לו שיעור שאין חייבים לפדותו כי אם ג"פ. ומדלא מהדרינן מידי שמע מינה ודאי דליכא לפלוגי הכי גבי קרובים. כיון דמדאורייתא חיובא רמי עלייהו. הכי נמי נימא דאין דנין מכאן לפדיונו של זה המגזים לעשות עבירה חמורה לבשתו ולבושת משפחתו. דבר מנה דההיא דחדוש הוא. דאי להתם מדמית לה. מאי איריא תלת זימני כדס"ד דמר. אפי' טפי נמי ליחייבי. וכל אימת דבעי ניתוב ליה זוזי בהפחדה זו והא ודאי ליתא:
וכל זה שאמרנו הוא על פי הנחתו והבנתו של מעכ"ת דס"ל דבנ"ד איכא למיחש שמא יטמע. כדחיישינן בנמכר לנכרים. ואע"ג דהכא אכתי לא עביד כמאן דעביד דמי כמו שבא בתשובתו. דמשו"ה מדמי להו להדדי נ"ד לשביה ולמכירה בפועל. עד שהוקשה לו מתחלה מפני מה לא נחוש לשיטמע כמו שם. איברא לדידי חזי דלא צריכינן להא כלל דלא דמיא לגמרי כדנימא בס"ד:
במ"כ המשיג אזיל בתר אומדנא בחזק' שאין עמה טענה
וניחזי השתא מאי דהדר ביה מר ותבריה לגזיזיה. וחזר להחזיק סברת אמ"ר נר"ו באומרו אבל באמת אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא מכר עצמו אלא מפני דוחקו כו'. אבל בנ"ד לא כו'. והרבה מעכ"ת באומדנא שאינה מוכחת. ובלי ראיה מוכרחת וכתב עוד וז"ל ועוד דהמוכר עצמו לנכרים עדיין לא בא לידי עבירה אלא דאנן חיישינן כו' גם ילמוד ממעשיהם לכן צריך לפדותו. אבל זה בא מיד לעשות עברה בבירור אם לא יתנו לו ממון רב. ורשע כזה א"צ להוציא עליו ממון להצילו מדבר עברה כו' וכן מוכח בגיטין כו' הא קמן דליכא מצות פדיון כלל במומר לעברה בעלמא. כל שכן במומר לע"ז. ואע"ג דאכתי לא עשה מעשה. הא אמרינן בפד"מ האומר אלך ואעבוד חייב מיתה עכ"ל דמר. ולפי דבריו הללו כבר הושווה מעכ"ת עם מ"ש רבינו:
וקאזיל בתר איפכא בכוונת אמ"ר לפע"ד
אבל באמת לדעתי אין אמ"ר מחזיק לו טובה בכך ואל ירד בנו עמו. ויהי למעכ"ת אשר לו. כי לפי דעתי אין לרבינו ז"ל חלק בו. דלכי דייקינן איפכא מסתברא וכן אני אומ' שכך היתה דעת רבינו. שלפי שלא היה כאן אלא גיזום בעלמא. משו"ה לא רמי חיובא עלייהו דיתמי. דעביד אינש דגזים ולא עביד כדאית' פ' כל הנשבעין (דמו"א) משו"ה פשיטא ליה מילתא טובא דהפסידה האחות. אבל אם היה מאורע כה"ג דכבר עשה מעשה. אפשר שלא היה פוטר היתומים בהחלט ובפשיטות כל כך כמ"ש לקמן בס"ד. כיון דודאי איכא פגם גדול:
במ"כ נ"ע קטעי בפירוש' דמתני' דהאומר אלך ואעבוד וביאור מוכרח שם בסוגיא
ואשיב מעתה על אחרון ראשון שבמה שכתב בגמר דבריו הללו דחייב מיתה אע"פ שלא עשה מעשה באומר אלך ואעבוד. הוא נתפס שבמ"כ תקפה עליו משנתו כאן. דהא רמינן לה אהא דתנן העובד אין האומר לא ושנינן כמה שינויי' ואליבא דכולהו אמוראי ההיא לא מיירי אלא במסית או בניסת מאחרים ואפי' לרבה ורבינא התם על כרחך צריך לפרש כן. דהא ודאי מתני' דאלך ואעבוד במסית קמיירי כדתנן התם בהדיא. ודקארי לה רב המנונא מאי קארי דילמא שאני מסית דודאי בדיבורא בעלמא מיחייב. משא"כ באומר מעצמו אעבוד לא מיחייב אדיבורא גרידא. אלא אי עביד אין. אי לא לא. ואמאי תיקשי ליה. ומאי דוחקייהו דאמוראי בשינויי טובא. אלא משום דאע"ג דבמסית עסקינן. אפ"ה לישנא דאעבוד לא משמע להו אלא בניסת. דקמ"ל דמסית דחייב אדיבוריה. היינו כשקיבל עליו הניסת לעבוד. דכה"ג הניסת חייב. כיון דאבה ושמע. משו"ה חייב גם המסית כאילו עשה מעשה. והוי קשיא ליה אי הכי לישמעינן נמי הכא דהאומר לעבוד ע"ז חייב נמי. דאע"ג דתני ליה סיפא המסית דחייב בודאי אע"פ שלא עשה מעשה אלא באמירה לחוד. מכל מקום הו"ל למיתני נמי ניסת דבאמירה מיחייב. ומאי איריא עובד דווקא. משו"ה איצטריכו למדחק בשינויא. מיהא פשיטא דלכ"ע התם בניסת איירי אבל בעלמא ליכא מאן דאמר דליחייב באמירה גרידתא (ואין ספק בזה דוק ותשכח) וכן פסק הרמב"ם ושאר מפרשי משנה דהאומר אעבוד במסית לחוד הוא דמיחייב וכדמוכחא מתני' בהדיא. וכ"כ התו' חולין (דל"ט):
ונתעלמה ממנו הלכה שנויה
ועוד הרי גדולה מזו כתבו הפוסקים בי"ד סי' ב"ד וח"מ שפ"ה דבפעם א' לא נעשה מומר אפי' כבר עשה מעשה בידים אא"כ קיבל התראה והתיר עצמו למיתה כל שכן בשלא עשה מעשה שאין לו דין מומר לנ"ד. לענין שלא להצילו ולהחיותו גופו ונשמתו:
ומלבד כל זה ג"כ נתעלמה ממנו הלכה. דהא קיי"ל כרבא דהעובד מאהבה ומיראה פטור אע"ג דעביד מעשה. משום דלבו לשמים. והאי נמי לא עביד אלא לפנים לתאוות הממון. דודאי לבו לשמים. ולא הוי מומר באמת להתחייב מיתה בב"ד וכך הן רובן של הממירים מפני תאוותן הן עושין. יודעין בע"ז שאין בה ממש: ולבן לשמים ונוהגים ביהדות בצינעא. רק מתנכרים כדי למלאות תאוותם בדברים האסורים. כענין שאמרו רז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא (פד"מ דסג"ב) כל שכן האידנא דאיקטיל ליה יצרא דע"ז. הדבר ידוע שלבם לא נכון עמה מסתמא (עד שיוודע בבירור שהוחזק באדוק) וסופם מוכיח שרובם חוזרים למוטב. בפרט אחר שהשיגו חפצם להשביע היצר בעבירה או בהשגת ממון החסר להם. או להנקם מקרוביהם להטיל שמץ ודופי במשפחה. כשאינם מספיקים להם די צרכם. כמו שהוא הענין שאנו דנין עליו. וכנודע מהם בכלל:
ומשולש' ואשמעי' טעמא דר"י בי"ד סי' קי"ז שלכאורה צ"ע מנ"ל להקל בכך
ונ"ל דהיינו טעמא דרבינו יונה בשם רבני צרפת שהובא בסי' קי"ז בי"ד דס"ל בכה"ג לא הוי מומר ואינו עושה יין נסך כיון דלא אדוק הוא בע"ז. דודאי מהימנינן ליה דקושטא קאמר. כיון דבתר מחשבתו אזלינן כדאמרן. דאי עביד מחמת דבר אחר ולבו לשמים פטור. דבע"ז כתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם. וא"כ הרי אתה דן ק"ו מעתה למי שלא עשה מעשה כלל ולא אפי' פעם א' רק גיזם לעשות ולא ענה מלבו. כי אם בשביל תאות הממון דודאי לא הוה מומר בשום אופן לשום דבר. ופשיטא דל"צ למימר דאינו חייב מיתה. אלא אף להחיותו מצוה היא ודאי וזה פשוט מאד וההפך טעות מוחלט לענ"ד:
ראית ה"ה המשיג מפרק השולח אינה ראיה
ומה שכתב דהכי מוכח מפרק השולח מההוא דחזו ליה דשביק היתירא ואכיל איסורא שלא הניחו לפדותו דליכא מצות פדיון כלל במומר לעבירה בעלמא כ"ש במומר לע"ז. זה בטל מעצמו דק"ו פריכא הוא. דהתם חזינן דקעבר בידים ומומר להכעיס הוא בדבר א' עכ"פ ואין לו דמים ודאי. משא"כ זה שאין לו דין מומר כלל. כמו שהוכחנו בבירור. ואין ענין לזה מ"ש בהגהה סי' קנ"ח. דהתם במוחזקין שעובדין אותה ושבקי היתירא במתכוין למרוד ועדיין צ"ע אם מותר להורגו בידים ודוק. מכל מקום אין ספק דבמגזים כ"ע מודו כנז':
ול"ד כאוכלא לדנא ונ"מ טובא לדינא דפירקונא
ואפי' המומרים הגמורים ההולכים בין העכו"ם ונוהגין כמותן. אף לפי מ"ש בהגה דמורידין אותן. נראה שאין איסור לפדותן על מנת שיחזרו למוטב. אדרבה לענ"ד שפיר דמי טפי. וברכת אובד דאם תוציא יקר מזולל על המשתדל תבוא ופוק חזי מאי עמא דבר. ח"ו לומר דאיסורא קעבדי כשמוציאין ממון עליהם לפדותם מהבאר שחת. לכן טעות גמור הוא בעיני לדמות פדיון זה לפדיון דשבוים. והם נבדלים בנושאיהם בהבדלים רבים. דשביה דבר אחר הוא. שהוא מר ממות ד"ד שפטים הרעים כולהו איתנהו בה. ומכל מקום אין השבאים מעבירין את השבוי על דתו ואמונתו. שהרי באין עמהם שיפדום. וגם אם מעבירין אותו על המצות. אונס הוא ורחמנא פטריה. והיינו טעמא דמומר לדבר אחד. אין פודין אותו. דכיון דעביד להכעיס הרי נסתלק מהאחוה ואסור להצילו מן המות. דקיי"ל מורידין ולא מעלין. ולהעברה על דת לא חיישינן כדאמרן חדא דאינו מעבירו לע"ז. ועוד אונס הוא. ותו מאן לימא לן דיחזור למוטב. שיפדוהו כדי שלא יטמע. דהא כיון דעביד להכעיס אפי' בעבירה א' אפיקורס הוא כמ"ש חז"ל. והאי דקצווח לפדותו משום דדפנוהו. ומחמת יסורי השביה הוא דקאמר להנצל מן המיתה. או היסורין הקשים ממנה. ואח"כ יחזור לסורו: וכיון שהוא מוחזק ברשע גמור יש איסור להצילו. משא"כ באלו המומרים שעושין רק למלאות תאותן ולא להכעיס. ואנו רואין אותו עומד בריוח ברשות עצמו בלי שום עינוי ויסורין. אדרבה הנכרים מטיבים לממירים. והוא רוצה להמלט על נפשו לשוב לבקש דרך החיים. ודאי ליכא איסורא. אדרבה מצוה נמי איכא לעזור בפדיונו. שלא יטמע ביניהם. כיון דבאמת רצונו לחזור למוטב. וכ"ש כשלא עשה להכעיס וק"ו בן ק"ו קודם שעשה מעשה. דלית דין ולית דיין דישראל גמור הוא ואחיך קרינן ביה: וחובה לפדותו אף מן השביה. דלא גרע ממוכר עצמו לע"ז שהרי עבר על דת כמ"ש רז"ל. ועוד שקראוהו כומר לע"ז. אע"פ שבודאי פירושו כדמפרש"י. (וכמדומה שנעלם מהרב בחו"י בתשו' סי' קמ"א) ואעפ"כ מצות עשה היא. כל שכן במי שלא עשה כלום (ולדברי מעכ"ת כ"ש שיהא אסור לפדותו כשעובד ע"א בפועל מחמת תאות ממון. שאבדה תקותו ואין אדם מישראל רשאי להחזיק ידו בממון כדי להנצל ממיתת עולם. והרי אירע כמה פעמים ולא נמנעו לחזר אחר דרכים רבים ברצי כסף ובכל ההבטחות שבעולם כדי להחזיר אבדת הנפש היקר בעיני ה' ולא שמענו מי שערער בדבר מעולם. ובודאי יש להם על מה לסמוך ועליהם תבוא ברכת טוב ושבואל יוכיח שעשה מתוך שהיה ממון חביב עליו ומינהו דוד המע"ה על האוצרות. והרבה חסה תורה שלא להניח נפש הרשע ללכת לאבדון. כי רבים רחמי הקב"ה על בריותיו. וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ולא לדחות אבן אחר הנופל ח"ו. וכל זה פשוט מאד) אלא ודאי הכי הוא כדאמינא דאף אמ"ר זצ"ל לא פטר היתומים מטעם שאסור לפדותו. או לפחות שאין מצוה בפדיונו. דהא ליתא לגמרי נשתקע הדבר. אלא משום דס"ל אע"ג דגזים אין חוששין לו. וזה ברור מאד: