אור ברסלב
שאילת יעבץ חלק א › סימן ג

שאילת יעבץ· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

חלק א · סימן ג

סימן ב

תשובה שהשבתי על דברי מוהר"מ הנ"ל בדרך במלון תמוז דהאי שתא עדת דבורי"ם ודבש בבערלין באכסניות בית דודי זצ"ל שם עשיתי מחצה. בפני כבוד אמ"ו זצ"ל ומצאה חן בעיניו וסמך ידו עליה ונרצה. אמנם לא זכיתי לגמרה עד אשר הזמן הפריד בינינו ואחר גמרתיה בכפלים לתושיה. ויהר"צ שלא אכשל בדבר הלכה ואל יצל מפי דבר אמת השומר אמת ישמרני מכל שגייה. ויחנני סברא ישרה ודעת נקייה:

מיכ"ל באחת ועלתה לו עלייה לשמ"ה לשם גירוסי"ן עלית למרום התבונות לקחת מתנות. נקט תרתי מתנתא דתור"ה. אב"א גמרא אב"א סברא. מיכ"ל בשלי"ש שפ"ר הארש ההיא טוב טוביינא דחכימי לית לית טימי כמרגניתא שפירא. מיכ"ל חמדת אשדת בידיו רב לו כבר לקישא ובן פדת. יודע לישא וליתן לפלפל בחכמה מלומד מלחמה. ידע לאהדורי אפירכי אדינא מעיקרא. הוא מיכ"ל אחד השרים הראשונים הפונים מכל עסקיהם דרך ימין להבין ולהשכיל להטיב העיון בלימוד הגמרא. תני ומתני ולית ליה שיעורא. התורני כמהור"ר מיכל נר"ו בתדירא.

אד"ש יקבל מר הרוב"ה קש"ת בארשת שפתי רבינו הגדול אבא מארי נר"ו המקום יהא בעזרו. יביעו שמן רוקח בדבר הקרח מדבר מצוה וקרוב לדבר עברה חמורה. תשובתו בצדה תברא. ועברתי במעט עיוני את מיכ"ל המים מימה של תורה. ובינותי בתשובות חבילות שהקיפנו כת"ר כפ"י תחר"א. מתחרה באר"ש הארז אשר בלבנון. באחריות"ו יהא מנון. עד העזו"ב אשר יוצא בקיר חתורה. בורח מבית הספר בלי ידיעת בית רבו עודנו באבו. כי קטן יעקב ודל בחכמה ודעת. א"ף רך בשנים וכלום מביאין ראיה מן הקטן לעקור ולטעת כל שאוסיף מגרעת ובנין ילדים סתירה. כלום אית חולק לטלייא במקום בינ"ה. כד הוינא. זוטר לגברי ולדרדקי. ומידי מששא אית בי כבקי. בר יומא דזוטר בשיעורא. ואכתי לית לי כח גברא. אפ"ה ניחא לי למשכוני נפשאי אדרב אמ"ר גברא רבה אמר מילתא אלבישייהו יקירא. ואוקי גברא אחזקתיה חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ולא כשורה. תריץ גברא ויתיב דאית מפרק לכל מותיב ולאו כל קושיא קיימא ושרירא. וכי תימא שותיה דינוקא דאבוה היא בשוקי. במטותא מנייכו לא תתלו באמ"ר בוקי סריקי. דרב אמ"ר לא אוקי עליה אמורא. חס ליה לזרעיה דאבא לאשתמושי בכסו"יי חוורי לאכסויי במאי דלאו דיליה ואשתבועי לשיקרא. תמן אמרין רעיא קולבא תלא זייניה באתרא דמרא. ואי הכי דילמא לא ליחוש מר לסבא דלא מטעמיה. ולא אמרי מילי מבר נפחא בשמיה. ולא בדרדקי עצה לקטן הבא לחוו"ת דעתו אין שומעין לו לסתור על מנת לבנות בית דירה. הא ידע מר דאנא לאו בעל הקורה. אע"ג דדמיא עלי ככשורא. להחזיר מרי"ש מעוני. מה שראיתי בקטני. תקנת השבי"ם היא שלא לקעקע הבירה. מחמת שלא הציץ עליה הבנאי אומן גדול הוא שבנאה כולו נאה חזקה ובצורה. ורבנן לא צריכי נטירותא נטירותא יתירתא הוא דעבדי כיעקב וחזני מתא. חומה גבוהה ורחבה חזקתי גדרתי את גדרה. קמחא טחינא טחינית לעמלן של טופחי"ם בידיהם וסופקים כפיהם כף אחת לשאוב הזוהמא מעל פי קדרה. בנ"יצן משכח שכיחי קי"טרא. דחיות"א לא סבירי ולא קבילי ולא מחיל אינש אקוטרא. וניחא לן לבטולי קל"א אילן דעול"ה קול"ן של סופרי"ם סבי דאזלי אתיגר"א. דדמי לבידקא דמיא וגברי היכי מיבדקי כי עברי אכי"שרא. דחיות"א כל כמה דאית ביה טפי ניחא כי היכי דליצל צבעיה וצייל ומשיך נהורא. חצבי לנהור"א כגני לאי. כגון אנא יתמא שליח וערטילאי. לית לי מדילי דהא כתיבא ומנחא בכיסתיה טבא תקילא וצרירא. ולא חיישינן להתפסת צררי. חושבנא אבי דרי כל חד לפום חורפיה שרי. מרבא עד זעירא. וידענא דאין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם לכן מה שגיתי יבינני ואחזור בי חזרה גמורה. אפס כי לא תהיה תפארת תורתנו הקדושה להשיג גבול האמת ח"ו כי אם להגדיל תורה ולהאדירה. בדברים נכונים וסברות אמיתיות ודעת ישרה. ואינני מעתיק כל לשונו עד גמירא. אף במקום שראוי להאריך כי בודאי יש אתו טופס תשובתו. ואטרוחי בכדי לא מטרחינן. אלא אתפוס הענין בראשי פרקים בקצרה. והריני מטפס ועולה על סדר קונדרסו מגלה עפה יפה וברה:

עביד השבה מעליית' לכבוד המשיג המחזר אחר אבידת סברא נדחת במונח שיש עול חוב ממש על שכם קרובים להצי' אפיה' מני שחת דאפ"ה מיפטרי יתמי מטעם פורע ב"ח שלא מדעת כמ"ש אמ"ר בתשובה נצחת
והנה למה שהשיב מעכ"ת בתחלה דלא דמי לפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאין צריך לשלם. דהתם אמרינן דילמא פייסיה לוה למלוה אי לא פרעיה היאך. והא לא שייך הכא שהרי האחים לא היו יכולים לפייסו כי קטנים היו זהו תורף דבריו. אומר אני שערי תירוצים לא ננעלו ואף אנו נאמר שיותר היה מתפייס מהקטנים כי יכמרו רחמיו עליהם בדברם אתו שלא להיות להם חרפת עולם לא תשכח. וימנעו בני אדם מלשדך עמהם. אפשר בכך היה נמנע מלעשות העברה בלא בצע כסף בעצת הילדים והיה לה להודיעם תחלה קודם שתתן המעות להאח המגזים. דילמא מצו לפיוסי ליה במילי. ולא ליתן בשבילם שלא מדעתם. ואפי' תאמר דבר רחוק הוא שיתפייס מהקטנים אחר שראינו שלא נתפייס מאחותו הגדולה. עדיין אפשר לומר שאפוטרופסי היתומים היו יכולים למונעו ולהטותו ממחשבתו הרעה ברוב לקחם. וידיהם ומעשיהם כיד יתומים לכל דבריהם (עח"מ ריש סק"ד) ומדוע נתנה ולא שאלה את פיהם. שהם העומדים במקום היתומים אחיה. אלא ודאי אחולי אחלה לגבייהו מעיקרא. והניחה מעותיה על קרן הצבי. ושוב אינה יכולה לתבוע. אף שאין אנו צריכים לכל זה. דהא רבינו לא קאמר. אלא דאפילו תימא יש כאן חוב. מיפטרי יתמי מטעמא דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו. ולא חש אי לא דמי ליה בכל מיליה. דהא כבר פירש לקמיה דליכא הכא חוב לגמרי. ולרווחא דשמעתא מילתא דלא צריכא נקיט משום יגדיל תורה בלבד. לא שהוצרך לכך כלל וכלל. לכן לא האריך לדקדק בו. ולחומרא. (לתובע וקולא לנתבע. כדקיי"ל בכל ספיקא דדינא) הוא דלא דק. שהרי מבואר הדבר שאין שום חוב בכאן. וכת"ר ראה זה. אלא שבא להראות את גדלו. שלא הניח דבר להתגדר בו בעומק שכלו. ואמנם במ"כ דקדוק של מה בכך הוא כנז'.

לפ"ד הי"ל לטעון טענות הרבה שיש בהן ממש
ואיכא לתמוהי דמר שקיל זוטרי ושביק רברבי. דלפי דרכו היה יכול לתפוס עליו תפיסה יותר חזקה. על פי מה שחשב בדעת אמ"ר שרוצה לדמות נ"ד לפורע חוב אחר דמיון גמור. דאי תיסק אדעתין דהכא נמי הוה ליה חוב. דעדיפא איכא לאקשויי דלא דמי נ"ד לפורע חובו של חבירו. דלפירש"י הוי טעמא דמיפטר משום דאמדינן דעתיה דלפוטרו נתכוין מתחלה. שאל"ה למה נכנס בעדו לפרוע לבע"ח של אחרים. מה לו ולצרה הא קאי החייב עצמו. משא"כ בנ"ד דקטנים כשלא בפניהם דמו. ואפ"ה מצוה עלייהו רמיא כדכתב מהרי"ו בתשו' סי' קמ"ח. אי נמי טעמא דפטור כדפירשו התוספת משום דמצי אמר הייתי מבקש לי אוהבים שיפרעו בשבילי. דלא שייך הכא בנ"ד כי ידוע הוא שלא ימצאו האחין היתומים מי שיפרע בשבילם חוב זה כיון דאמידי.

ותו לפירש"י דפטרינן ליה לפורע חוב של אחר משום דאמדינן דעתיה דמעיקרא ידע וקמחיל דרצה לפוטרו. והא לא שייך באשה נשואה דמה שקנתה אשה קנה בעלה. (אלא א"כ היו לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן. איכא למימר דאמדינן דעתה דמחלה מעיקרא. אפ"ה איכא לספוקי. משום דמסתברא דקרוב בהך מילתא לא הוי כאינש דעלמא דפרע בלא דעתא דחבריה. דמבריח ארי הוא. דשאני קרובים דכולהו מיחייבי לסיועי בפדיון קרוביהם והדעת נותן שהם כשותפין לענין זה. שאם נתן א' בעד כולם לא הפסיד מעותיו אלא כפי חלקו. והשאר הלואה אצל האחרים. אמנם בנכסי מלוג הדבר ברור שאינה יכולה לוותר כלל שלא מדעת בעלה) ומתואר השאלה נראה שהאשה עשתה זאת בלי רצון בעלה. שאינו מתרצה בכך כשנודע לו ולכן היא תובעת עכשיו מה שנתנה. דסברה זוזי הלואה ליהוו גבי יתמי. דעל כרחייהו משלמי מפני שלא ידע הבעל ממה שנתנה משלו. (שהרי לא הוזכר הבעל כלל בדבר זה. מכלל דלא הוה ידע לגמרי) ותו מדאיכפל השואל הנשואה. ודאי הכי משמע מאן שביק מאן מחיל.

ובקושטא אי קשיא לי הא קשיא לי לכל הפירושים והטעמים שנאמרו בפורע חובו של חברו דפטור. דלא שייכי בנ"ד דאפי' לטעמו של הירושלמי. דדילמא הוה מפייס לבע"ח. מכל מקום לא הניחה האשה מעות הללו על קרן הצבי כיון דלאו דידה הוא. ולא מציא לאחולי מידי. ומעיקרא לא שפיר עבדה דנתנה בלי ידיעת בעלה. אלא דאנא אמינא בתורת הלואה נחתא מתחלה. דסברה איתמי רמי לשלומי ואתא בעל ומפיק:

מראה פנים לחייב הקטנים בפדיון הצלת נפש אחיה' מפח יקוש למען תצדק האחות הנשואה ולא תפסיד כל מה שנתנ' לצורך זה בעד כולם אף ע"פ שלא שאלה את פיהם
והשתא נחזי אנן אי רמיא מילתא אקרובים למיפרקיה. דאי לשביה מדמינן לה. הכי נמי דקרובים חייבים לפדותו. ואפי' יתומים קטנים חיובי מיחייבי כדאיתא בהגהת ש"ע (י"ד סרנ"ב) והוא מתשו' מהרי"ו הנז'. אע"ג דאיהו ז"ל מיירי בסכנת היתום עצמו. מכל מקום נראה דשוין הן. ופדיון הקרוב נמי רמי עלייהו דקטנים. והא נמי לא שנא דאי איכא למירמי חיובא אגדולים. משום חששא דלא יטמע בין הנכרים. (אשר עוד יתבאר בעזה"י לפנינו) וגיזומו מילתא היא לחיובינהו. הוא הדין לקטנים. והאחות הנשואה ודאי דליכא לחיובה מדינא לעזור בפדיונו (אם לא מנכסים שיש לעצמה ואין לבעלה רשות בהן. אפשר שמחייבין גם אותה לסייע מכל מקום אינו מוטל עליה בלבד) לפי שאין קרובי אשה מוטלים על בעלה לחייבו בפדיונם והצלתם בעל כרחיה טפי מאינש דעלמא. ואי הכי פשיטא דה"ל מעות מלוה לגבי יתמי. ולכי גדלי מיבעי להו לשלומי. כל זה הוא ממה שיש לעיין במונח שהוא חוב גמור כדס"ד:

ביאור דעת אמ"ר דקאתי עלה מב' צדדים לפטור האחים
איברא לקושטא דמילתא תפס לו אמ"ר נר"ו עיקר שאפי' האחין גדולים בפנינו אין חובה מוטלת עליהם כלל ליתן ממון לזה כדי למונעו מעברה. מפני שני טעמים האחד לפי שאם יאמרו שאינם מקפידים על בשתם אין בידינו לכופם על ככה. ולפ"ז אינו מועיל כלום להאחות מה שאמרנו. שעכ"פ הפסידה מה שנתנה אפי' מנ"מ שלה. ואם עשתה שלא מדעת בעלה הוא חוזר עליה וגובה ממנה אם יש לה נכסים לעצמה. ואין לו ולה על היתומים כלום ואפי' היו גדולים. ועוד טעם שני נתן רבינו שאין לחייב האחין בהצלתו. אפילו נימא דפגמא מילתא היא. ומיחייבי לסיועיה משום בושת משפחה כדרך שאמרו בפדיית אמה העברייה. מכל מקום לא דמי להתם דהגזמה בעלמא לאו מילתא היא למיחש לה. דאיכא למימר דהדר וגזים. ומהאי טעמא אין כופין בעבד עברי משום דהדר ומזבין נפשיה כו' ואלו דברים שאין להם שיעור זוהי דעת רבינו:

ראית אמ"ר חזקה וטענתו עזה ותשוב' מעל"ת המשיג קשה סרה מהר וזזה
ומעכ"ת רצה לפקפק גם בזה ולומר דעד כאן לא אמרינן הכי אלא בעבד עברי הנמכר לישראל אבל בנמכר לנכרים קיי"ל דמצוה בגאולת קרובים כדי שלא יטמע כו' כדכתיב או דודו ובן דודו יגאלנו. והוא לכ"ע חובה כו' ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש דילמא הדר ומזבין כו'. אע"כ במקום מצוה כו' לא חיישינן להכי אא"כ הוחזק בכך בג"פ כדגרסינן בגיטן עכ"ל דמעכ"ת. והנה בטרם אבוא להציל לאמ"ר הגאון נר"ו מהשגותיו אדקדק בדברי מעכ"ת שלא ישרו בעיני כלל: דמאי קאמר והא לכ"ע חובה. ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש כו' והיא הנותנת לפי שהכתוב קבעה חובה וגזרת מלך היא שם. לפיכך אי אפשר לומר שנחוש שיחזור וימכור עצמו. ונעקור דבר מן התורה בעלילה זו. שא"כ ביטלת מצוה זו לגמרי. ואע"ג דהיינו הוא טעמא דקרא לפדותו כדי שלא יטמע. אפ"ה תו לא שייכא הך חששא לאפקועי חיובא דאורייתא. משא"כ במילתא דרבנן לעולם אימא לך אפי' היכא דאיכא למיחש שיטמע בין הנכרים. כיון דאיכא למימר דהדר עביד. לא חיישינן לה ולית דמשגח ביה. אחר שכל עיקר חיוב פדייה כגון זו לא שמענו בבירור. וטפי מיבעי לן למיחש לסברא דהדר עביד כדאשכחן בעבד עברי. דשמעינן מהתם דהיא סברא מעליא. ולא נפקיע ממון אחרים בחנם. הרי דברי רבינו מתיישבים מעצמן:

ביאור חילוף הדמיון שבין נושא דגאולת קרובים לנדון הלז
ועוד תדע דודאי גאולת קרובים דחובה היא כדאמרן. אע"ג דאמרינן בה טעמא כדי שלא יטמע כו'. אפ"ה שויוה כהילכתא בלא טעמא וליכא למיגמר מנה דחדוש היא. והכי הוא ודאי על כרחין דהא בגאולת קרובים לא מפלגינן בין פעם א' לב' וג' פעמים או פעמים רבות. שלעולם החיוב עליהם לפדותו שלא יטמע אפי' כמה פעמים כנראה ממה שלא מצינו שחילקו בה כמו שחילקו בגאולת אחרים שאם שינה ושילש אין פודין אותו. אע"ג דהתם נמי איתיה לטעמא דלא יטמע. אפ"ה לא חששו לו גבי גאולת אחרים אחר ג"פ. ולקרובים חיובא הוא אפי' זימנין טובא. מדסתמו חז"ל. וכן הרמב"ם בחיבורו. והוא דבר ברור שכיון שחובה מן התורה היא ומקרא מלא דבר הכתוב. אי אפשר לחלק מסברא לעקור מ"ע מן התורה:

הכרח נוסף דבגאול' קרובי' דאורייתא אין לחלק בין פ"א לפעמים רבות
ועוד ראיה ברורה לדבר מדאמר תלמודא אליבא דר"ע מסתברא גאולת קרובים לשיעבוד. דאל"ה בכל יומא מזבין נפשיה. ותקשי ליה הרי יש לו שיעור שאין חייבים לפדותו כי אם ג"פ. ומדלא מהדרינן מידי שמע מינה ודאי דליכא לפלוגי הכי גבי קרובים. כיון דמדאורייתא חיובא רמי עלייהו. הכי נמי נימא דאין דנין מכאן לפדיונו של זה המגזים לעשות עבירה חמורה לבשתו ולבושת משפחתו. דבר מנה דההיא דחדוש הוא. דאי להתם מדמית לה. מאי איריא תלת זימני כדס"ד דמר. אפי' טפי נמי ליחייבי. וכל אימת דבעי ניתוב ליה זוזי בהפחדה זו והא ודאי ליתא:

וכל זה שאמרנו הוא על פי הנחתו והבנתו של מעכ"ת דס"ל דבנ"ד איכא למיחש שמא יטמע. כדחיישינן בנמכר לנכרים. ואע"ג דהכא אכתי לא עביד כמאן דעביד דמי כמו שבא בתשובתו. דמשו"ה מדמי להו להדדי נ"ד לשביה ולמכירה בפועל. עד שהוקשה לו מתחלה מפני מה לא נחוש לשיטמע כמו שם. איברא לדידי חזי דלא צריכינן להא כלל דלא דמיא לגמרי כדנימא בס"ד:

במ"כ המשיג אזיל בתר אומדנא בחזק' שאין עמה טענה
וניחזי השתא מאי דהדר ביה מר ותבריה לגזיזיה. וחזר להחזיק סברת אמ"ר נר"ו באומרו אבל באמת אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא מכר עצמו אלא מפני דוחקו כו'. אבל בנ"ד לא כו'. והרבה מעכ"ת באומדנא שאינה מוכחת. ובלי ראיה מוכרחת וכתב עוד וז"ל ועוד דהמוכר עצמו לנכרים עדיין לא בא לידי עבירה אלא דאנן חיישינן כו' גם ילמוד ממעשיהם לכן צריך לפדותו. אבל זה בא מיד לעשות עברה בבירור אם לא יתנו לו ממון רב. ורשע כזה א"צ להוציא עליו ממון להצילו מדבר עברה כו' וכן מוכח בגיטין כו' הא קמן דליכא מצות פדיון כלל במומר לעברה בעלמא. כל שכן במומר לע"ז. ואע"ג דאכתי לא עשה מעשה. הא אמרינן בפד"מ האומר אלך ואעבוד חייב מיתה עכ"ל דמר. ולפי דבריו הללו כבר הושווה מעכ"ת עם מ"ש רבינו:

וקאזיל בתר איפכא בכוונת אמ"ר לפע"ד
אבל באמת לדעתי אין אמ"ר מחזיק לו טובה בכך ואל ירד בנו עמו. ויהי למעכ"ת אשר לו. כי לפי דעתי אין לרבינו ז"ל חלק בו. דלכי דייקינן איפכא מסתברא וכן אני אומ' שכך היתה דעת רבינו. שלפי שלא היה כאן אלא גיזום בעלמא. משו"ה לא רמי חיובא עלייהו דיתמי. דעביד אינש דגזים ולא עביד כדאית' פ' כל הנשבעין (דמו"א) משו"ה פשיטא ליה מילתא טובא דהפסידה האחות. אבל אם היה מאורע כה"ג דכבר עשה מעשה. אפשר שלא היה פוטר היתומים בהחלט ובפשיטות כל כך כמ"ש לקמן בס"ד. כיון דודאי איכא פגם גדול:

במ"כ נ"ע קטעי בפירוש' דמתני' דהאומר אלך ואעבוד וביאור מוכרח שם בסוגיא
ואשיב מעתה על אחרון ראשון שבמה שכתב בגמר דבריו הללו דחייב מיתה אע"פ שלא עשה מעשה באומר אלך ואעבוד. הוא נתפס שבמ"כ תקפה עליו משנתו כאן. דהא רמינן לה אהא דתנן העובד אין האומר לא ושנינן כמה שינויי' ואליבא דכולהו אמוראי ההיא לא מיירי אלא במסית או בניסת מאחרים ואפי' לרבה ורבינא התם על כרחך צריך לפרש כן. דהא ודאי מתני' דאלך ואעבוד במסית קמיירי כדתנן התם בהדיא. ודקארי לה רב המנונא מאי קארי דילמא שאני מסית דודאי בדיבורא בעלמא מיחייב. משא"כ באומר מעצמו אעבוד לא מיחייב אדיבורא גרידא. אלא אי עביד אין. אי לא לא. ואמאי תיקשי ליה. ומאי דוחקייהו דאמוראי בשינויי טובא. אלא משום דאע"ג דבמסית עסקינן. אפ"ה לישנא דאעבוד לא משמע להו אלא בניסת. דקמ"ל דמסית דחייב אדיבוריה. היינו כשקיבל עליו הניסת לעבוד. דכה"ג הניסת חייב. כיון דאבה ושמע. משו"ה חייב גם המסית כאילו עשה מעשה. והוי קשיא ליה אי הכי לישמעינן נמי הכא דהאומר לעבוד ע"ז חייב נמי. דאע"ג דתני ליה סיפא המסית דחייב בודאי אע"פ שלא עשה מעשה אלא באמירה לחוד. מכל מקום הו"ל למיתני נמי ניסת דבאמירה מיחייב. ומאי איריא עובד דווקא. משו"ה איצטריכו למדחק בשינויא. מיהא פשיטא דלכ"ע התם בניסת איירי אבל בעלמא ליכא מאן דאמר דליחייב באמירה גרידתא (ואין ספק בזה דוק ותשכח) וכן פסק הרמב"ם ושאר מפרשי משנה דהאומר אעבוד במסית לחוד הוא דמיחייב וכדמוכחא מתני' בהדיא. וכ"כ התו' חולין (דל"ט):

ונתעלמה ממנו הלכה שנויה
ועוד הרי גדולה מזו כתבו הפוסקים בי"ד סי' ב"ד וח"מ שפ"ה דבפעם א' לא נעשה מומר אפי' כבר עשה מעשה בידים אא"כ קיבל התראה והתיר עצמו למיתה כל שכן בשלא עשה מעשה שאין לו דין מומר לנ"ד. לענין שלא להצילו ולהחיותו גופו ונשמתו:

ומלבד כל זה ג"כ נתעלמה ממנו הלכה. דהא קיי"ל כרבא דהעובד מאהבה ומיראה פטור אע"ג דעביד מעשה. משום דלבו לשמים. והאי נמי לא עביד אלא לפנים לתאוות הממון. דודאי לבו לשמים. ולא הוי מומר באמת להתחייב מיתה בב"ד וכך הן רובן של הממירים מפני תאוותן הן עושין. יודעין בע"ז שאין בה ממש: ולבן לשמים ונוהגים ביהדות בצינעא. רק מתנכרים כדי למלאות תאוותם בדברים האסורים. כענין שאמרו רז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא (פד"מ דסג"ב) כל שכן האידנא דאיקטיל ליה יצרא דע"ז. הדבר ידוע שלבם לא נכון עמה מסתמא (עד שיוודע בבירור שהוחזק באדוק) וסופם מוכיח שרובם חוזרים למוטב. בפרט אחר שהשיגו חפצם להשביע היצר בעבירה או בהשגת ממון החסר להם. או להנקם מקרוביהם להטיל שמץ ודופי במשפחה. כשאינם מספיקים להם די צרכם. כמו שהוא הענין שאנו דנין עליו. וכנודע מהם בכלל:

ומשולש' ואשמעי' טעמא דר"י בי"ד סי' קי"ז שלכאורה צ"ע מנ"ל להקל בכך
ונ"ל דהיינו טעמא דרבינו יונה בשם רבני צרפת שהובא בסי' קי"ז בי"ד דס"ל בכה"ג לא הוי מומר ואינו עושה יין נסך כיון דלא אדוק הוא בע"ז. דודאי מהימנינן ליה דקושטא קאמר. כיון דבתר מחשבתו אזלינן כדאמרן. דאי עביד מחמת דבר אחר ולבו לשמים פטור. דבע"ז כתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם. וא"כ הרי אתה דן ק"ו מעתה למי שלא עשה מעשה כלל ולא אפי' פעם א' רק גיזם לעשות ולא ענה מלבו. כי אם בשביל תאות הממון דודאי לא הוה מומר בשום אופן לשום דבר. ופשיטא דל"צ למימר דאינו חייב מיתה. אלא אף להחיותו מצוה היא ודאי וזה פשוט מאד וההפך טעות מוחלט לענ"ד:

ראית ה"ה המשיג מפרק השולח אינה ראיה
ומה שכתב דהכי מוכח מפרק השולח מההוא דחזו ליה דשביק היתירא ואכיל איסורא שלא הניחו לפדותו דליכא מצות פדיון כלל במומר לעבירה בעלמא כ"ש במומר לע"ז. זה בטל מעצמו דק"ו פריכא הוא. דהתם חזינן דקעבר בידים ומומר להכעיס הוא בדבר א' עכ"פ ואין לו דמים ודאי. משא"כ זה שאין לו דין מומר כלל. כמו שהוכחנו בבירור. ואין ענין לזה מ"ש בהגהה סי' קנ"ח. דהתם במוחזקין שעובדין אותה ושבקי היתירא במתכוין למרוד ועדיין צ"ע אם מותר להורגו בידים ודוק. מכל מקום אין ספק דבמגזים כ"ע מודו כנז':

ול"ד כאוכלא לדנא ונ"מ טובא לדינא דפירקונא
ואפי' המומרים הגמורים ההולכים בין העכו"ם ונוהגין כמותן. אף לפי מ"ש בהגה דמורידין אותן. נראה שאין איסור לפדותן על מנת שיחזרו למוטב. אדרבה לענ"ד שפיר דמי טפי. וברכת אובד דאם תוציא יקר מזולל על המשתדל תבוא ופוק חזי מאי עמא דבר. ח"ו לומר דאיסורא קעבדי כשמוציאין ממון עליהם לפדותם מהבאר שחת. לכן טעות גמור הוא בעיני לדמות פדיון זה לפדיון דשבוים. והם נבדלים בנושאיהם בהבדלים רבים. דשביה דבר אחר הוא. שהוא מר ממות ד"ד שפטים הרעים כולהו איתנהו בה. ומכל מקום אין השבאים מעבירין את השבוי על דתו ואמונתו. שהרי באין עמהם שיפדום. וגם אם מעבירין אותו על המצות. אונס הוא ורחמנא פטריה. והיינו טעמא דמומר לדבר אחד. אין פודין אותו. דכיון דעביד להכעיס הרי נסתלק מהאחוה ואסור להצילו מן המות. דקיי"ל מורידין ולא מעלין. ולהעברה על דת לא חיישינן כדאמרן חדא דאינו מעבירו לע"ז. ועוד אונס הוא. ותו מאן לימא לן דיחזור למוטב. שיפדוהו כדי שלא יטמע. דהא כיון דעביד להכעיס אפי' בעבירה א' אפיקורס הוא כמ"ש חז"ל. והאי דקצווח לפדותו משום דדפנוהו. ומחמת יסורי השביה הוא דקאמר להנצל מן המיתה. או היסורין הקשים ממנה. ואח"כ יחזור לסורו: וכיון שהוא מוחזק ברשע גמור יש איסור להצילו. משא"כ באלו המומרים שעושין רק למלאות תאותן ולא להכעיס. ואנו רואין אותו עומד בריוח ברשות עצמו בלי שום עינוי ויסורין. אדרבה הנכרים מטיבים לממירים. והוא רוצה להמלט על נפשו לשוב לבקש דרך החיים. ודאי ליכא איסורא. אדרבה מצוה נמי איכא לעזור בפדיונו. שלא יטמע ביניהם. כיון דבאמת רצונו לחזור למוטב. וכ"ש כשלא עשה להכעיס וק"ו בן ק"ו קודם שעשה מעשה. דלית דין ולית דיין דישראל גמור הוא ואחיך קרינן ביה: וחובה לפדותו אף מן השביה. דלא גרע ממוכר עצמו לע"ז שהרי עבר על דת כמ"ש רז"ל. ועוד שקראוהו כומר לע"ז. אע"פ שבודאי פירושו כדמפרש"י. (וכמדומה שנעלם מהרב בחו"י בתשו' סי' קמ"א) ואעפ"כ מצות עשה היא. כל שכן במי שלא עשה כלום (ולדברי מעכ"ת כ"ש שיהא אסור לפדותו כשעובד ע"א בפועל מחמת תאות ממון. שאבדה תקותו ואין אדם מישראל רשאי להחזיק ידו בממון כדי להנצל ממיתת עולם. והרי אירע כמה פעמים ולא נמנעו לחזר אחר דרכים רבים ברצי כסף ובכל ההבטחות שבעולם כדי להחזיר אבדת הנפש היקר בעיני ה' ולא שמענו מי שערער בדבר מעולם. ובודאי יש להם על מה לסמוך ועליהם תבוא ברכת טוב ושבואל יוכיח שעשה מתוך שהיה ממון חביב עליו ומינהו דוד המע"ה על האוצרות. והרבה חסה תורה שלא להניח נפש הרשע ללכת לאבדון. כי רבים רחמי הקב"ה על בריותיו. וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ולא לדחות אבן אחר הנופל ח"ו. וכל זה פשוט מאד) אלא ודאי הכי הוא כדאמינא דאף אמ"ר זצ"ל לא פטר היתומים מטעם שאסור לפדותו. או לפחות שאין מצוה בפדיונו. דהא ליתא לגמרי נשתקע הדבר. אלא משום דס"ל אע"ג דגזים אין חוששין לו. וזה ברור מאד:

ראיה גמורה וברור' דהגזמ' לאו מילתא היא הכא נמי
ושוב ראיתי ת"ל שכיוונתי להלכה שאפי' בפדיון עבד עברי הנמכר לע"א פסק הרמב"ם בריש הל' עבדים שאם בא ואמר שרוצה למכור עצמו אין חוששין לו עד שנמכר אז אמר הכתוב. גאולה תהיה לו חובה והוא מהספרי מכאן אתה דן ק"ו. מה אם במי שמוכר עצמו מפני דוחקו שהרי מצוה מן התורה לפדותו. ועוד מצוה לתומכו בלא"ה לא יהא אלא עני דעלמא. אעפ"כ אין נזקקין לו על פי הגזום. עאכ"ו במי שאין החיוב ברור לפדותו או להצילו ואולי גם שלא מדוחק כמ"ש. לא כ"ש דכשלא עשה מעשה עדיין. שאין נזקקין לו. ולכן הפסידה האחות בודאי מטעם זה שהוא טעם כעיקר. והדברים מכוונים מאד בלי ספק:

איברא איפכא מסתבר' דהיכ' דעביד מעשה בפועל ודאי גרע לחיובי לקרובים ואפי' מיתמי אי תפס' מיהת מהני
ואולם מה שאמרתי בדעת אמ"ר זצ"ל שאולי בשכבר עשה מעשה שמא היה מחייב היתומים זה מתבאר ממ"ש לעיל בס"ד דכיון שהוכחנו דמצוה אפ"ה איכא כדאמרן. ופגם גדול הוא להם בודאי וקרוב להפסד שיגרום להם בשידוכים בלי ספק. לא גרע מלאחשובינהו. ובפ"ק דבתרא אמרינן כללא דמילתא כל מידי דאית להו הנאה אפי' מיתמי ואם הועילה האחות במעשיה נראה יותר שצריכים לשלם לה רק שעדיין אני צריך להתלמד בזה למעשה. ובאחר שעשה עמו בטובה כזו פשיטא דצריך לשלם לו דהא אפי' לא הוציא עליו כלום ולא טרח אלא בהשתדלות נוטל שכרו משלם ואינו יכול לומר לא הייתי צריך לכך. אע"ג דקעביד שלא ברשות וכדקיי"ל ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה. דשמין לו שכר פעולתו ושבחו בכרם העשוי ליטע. וכן נפסק בהגהת ח"מ סי' רס"ד. שבכל טוב ופעולה והשתדלות שאדם עושה לחברו. לא יוכל הלה לומר בחנם עשית עמדי דסתמא לאו בכדי טרח וכ"ש דכי הוצי' נמי הוצאות דלא הניח את שלו על קרן הצבי ולא מתנה קיהיב אלא מפיק מניה כי כשורא לצלמא. אלא משום דמניה דידיה ליכא לאפוקי והנהנה והמהנה קרובים נינהו איכא לאסתפוקי מיהא בתפס משל יתומים נ"ל פשוט דלא מפקינן מיד התופס דלא גרע מאב שפדה את בנו מהשביה דמנכין לו מחלק ירושתו כמ"ש בת"ה והובא בש"ע סי' רפ"ו. אע"ג דדעת אדם קרובה אצל בנו ותו דאיכא נמי קצת אומדנא. דמחיל. מדלא קתבע ליה אפ"ה מצו אחים למימר דלא אחיל. כ"ש באחות דכי תפסה תפסה:

לכאורה דברי אמ"ר תמוהים ומ"כ המשיג לא הספיק להחמיץ פסקו בדין ב"מ בקטן כל דהו
ובמאי דסא"ד דאמ"ר נר"ו ליישב הקושיא הראשונה דנימא אביי משום פגם בתו ובעי למימר דלהכי נקט פגם משפחה. דהיא מילתא פסיקתא דשייכא אף בקטנה דמכלמו לה ולא מכלמא. דאפ"ה אית בה בושת משפחה כדאמרינן בהחובל. ובתר דרמא דיקלא הדר זקפיה וקמה תיובתא בדוכתה דאי משום הא לא מייתבא דמכל אתר מילא פסיקא נקיט דשייכא בכל קטנה. משום דפגמא הויא כי זילותא דאיתא נמי בכל קטן כדאמרינן תו התם. איברא לכאורה תיוהא קחזינא הכא דליכא למימר דלהכי נקט פגם משפחה משום דשייכא בכל קטנה. דהא התם משמע בהדיא במסקנא דשנינן הא בדמכלם והא בדלא מכלם דמשום בוש' משפחה ליכ' דאל"ה מאי איריא בדמכלם. והוא הדין דלית ביה משום זילותא כי לא מכלם וזה פשוט מבואר שם בסוגיא וכדמותיב נמי מר. ומזה אני תמה עליו דארכבה להך מילתא אתרי ריכשי. דבעי מר למימר דמשום בושת משפחה איכא בקטנה דלא מכלמא אפי' למסקנא. משו"ה ניחה ליה בתירוצו של אמ"ר ולא ידענא מאי ניחותא ומאן שם ליה למר דאי משום זילותא ליכא. בושת משפחה נמי ליכא. דתרווייהו מיפשיטו במסקנא. דדוקא היכא דמיכלם יש לו בושת. הא לאו הכי כלל לא. ואע"ג דדחיק מעכ"ת לעיולי פילא בקופא דמחטא לסיועי ללישנא דר"פ דמסתבר ליה כאידך לישנא דמשום בושת משפחה דווקא הוא דקמיבעיא ליה. ומשמע ג"כ מלשונו דלישנא קמא אידחי ליה. אעפ"כ אין נחת לזה מזה. דהא תלמודא דחי תרווייהו ורב זביד ור"פ מיפלג פליגי למר זילותא עדיפא ליה. ובושת משפחה לאו כלום הוא. ולמר איפכא בושת משפחה הוא דחשיב ולא זילותא. ולא מיהדר קהדר ביה ר"ז ולא מסיק תלמודא כר"פ אלא תרי לישני נינהו לפרושי לדר"א בר ממל. ולא ידענא מאן מסיק בהו הילכתא. ומי נדחה מפני מי. ולתרי לישני דעלמא דקים להו לקצת רבוותא דהילכתא כבתרא לא דמי. דאין כאן מסקנא ולא הלכה כדברי האחד. דתרווייהו כהילכתא נינהו ולית בהו נפקותא לענין דינא כדבעינן למימר בס"ד (וכן פסקו הפוסקים דלא מחייבינן בקטן לא משום זילותא ולא משום ב"מ אלא משום כיסופיה בלחוד בדמכלם) ודאתאן עלה מיהא לפום ההיא שמעתא ודאי ליכא בושת ופגם בכל קטן. וא"כ לפום ריהטא צ"ע שבין מה שרצה לומר בתירוץ קושיתו ובין דחייתו. אינו ע"פ אותה סוגיא:

איברא שפיר קאמר אמ"ר
ואולם פשוט מאד שאין כאן מקום תפיסה כלל במ"ש אמ"ר נר"ו דרבינו לא נקטה לקושטא דמילתא. רק להפיס דעת כל הרוצה להשיב ולדחות. די"ל דמשו"ה נקיט פגם משפחה משום דשייכא בכל קטן כדאית' בהחובל. ר"ל שמשם למדנו עכ"פ שאם משום בושת משפחה מחייבינן למבייש. אז ודאי אין לחלק בקטן. והך סוגיא דידן דמחייבא משום פגם משפחה. על כרחך לא ס"ל להלכה כההיא דהחובל. דהתם לפי המסקנא לעולם לא שייך בקטן בושת משפחה וצריך לומר דפליגן אהדדי. ואזדא לה הא דקידושין כרב ששת דפרק הנחנקין דס"ל ביישו ישן ומת חייב. ואע"ג דליכא כיסופא. ואף דאיכא למימר דלא פליגי סוגיי אהדדי וכמ"ש התו'. מכל מקום אפי' למי שירצה לתפוס פשטו של דבר הלא תשובתו בצדו. דאי הכי משום זילותא נמי אית ביה ושייכא בכל קטן כנזכר. ששני הלשונות שקולין ושוין הן. וכמבואר שם לכל מבין בלי פקפוק. ועכ"פ סוגיא דהכא הא ס"ל ע"כ דבושת משפחה מילתא היא. משו"ה ס"ד דאזלא לה אליבא דההוה אמינא התם וק"ל שזהו שהביאו לרבינו ז"ל לידי מדה זו:

ול"ק מידי עלי' מתרי טעמי
אי נמי לק"מ דלא דמי. דאע"ג דהתם במסקנא לא מחייבינן משום זילותא היכא דליכא כיסופא. היינו בדליכא אלא דררא דממונא דהבושת כבר עבר. משו"ה לא מפקינן מיניה משום זילותא. ברם הכא דתקנת חכמים היא. ומשום לתא דזילותא נגעו בה דאף אחר דנמכר כל שעתא ושעתא הויא לה זילותא. לעולם אימא לך דעבדו הך תקנתא משום זילותא דידה ולא חשו לבושת משפחה. ומאי דוחקיה דאביי. וכעין מ"ש מעכ"ת כי היכי דלא ליתותב שמעתין דהכא דחיישינן לפגם משפחה. הכי נמי איכא לתרוצי אי הוה אמר משום פגם בתו. ולא תותביה לאמ"ר מידי. ואין כאן קושיא ולא תירוץ. כי מי לא יראה דאמ"ר ז"ל איידי דפשיטא ליה טובא דאין סתירה בין הסוגיות שלנבון נקל לחלק ביניהם לדעת מה ראו חכמים על ככה לחייבו בבושת משפחה. לכן לא חש לבאר. אמנם בין שתהיה סתירה בין הסוגיות או לא בזה הכל שוין דזילותא ובושת משפחה דמיין להדדי לענין הלכה ואי איתא הא איתא להא. ואדרבה מסברא זילותא דידיה עדיפא מזילותא דאחריני. ולא כמו שרצה מעכ"ת מסברת הכרס להפוך קערת כסף האמת על פיה להשיב את הארי החי שכל דבריו מיוסדים על אדני פז ואינם בטלים אפי' באלף כדבר חשוב. ובמחילת כת"ר הוא רואה את היוצאין ואינו רואה את הנכנסין לישוב:

פסקי הר"מ צ"ע ומ"ש הב"ח דוחק גדול
והואיל ואתי לידן הך מילתא אייתי מר נמי מאי דכתב הרמב"ם בהא ותמה עליו שפסקיו נראין כסותרין זא"ז דבביישו ישן ומת פסק דתפיסה מהניא משום דס"ל דבעיין לא איפשיטא. וה"ל ספיקא דדינא דאין מוציאין מיד המוחזק. ובקטן שאינו נכלם לא הזכיר תפיסה כלל. ונראה לכאורה תמוה בודאי דמשמע דהא בהא תליא. איברא לדידן ניחא טפי כמו שאבאר בס"ד. והנה מ"ש מעכ"ת בשם הב"ח הוא ודאי דבר שאינו מתקבל. דמנא ליה הא. ואי ס"ד דהשתא במכלמי ליה ומכלם משלם תרתי דסברא הוא דיש שני מיני בושת באדם אחד. אי הכי מתנייתא נמי לא תיקשי אהדדי. דילמא הא דתניא יש לו בושת היינו חד. ודתניא אין לו תרתי הוא דלית ליה. אבל חד אית ליה אי בעית אימא תרווייהו בדמכלם. דבלא מכלם לית ליה מידי. ואב"א בדלא מכלם וחד מיהת אית ליה. אי משום זילותא אי משום בושת משפחה ותו הא בהדיא כי מוקמינן להא בדמכלם דיש לו בושת שלו ולא דמשפחה. משמע להדיא חד הוא דאית ליה טפי לא. ומאין הרגלים לעשות מאחד שנים. ואין להאריך בזה הס כי לא להזכיר סברא כזו בדעת הרמב"ם ז"ל:

ודברי מ"כ המשיג רחוקי' מצדקה הבנת הסוגיות דפרק החובל:
אמנם מ"ש מעכ"ת בישוב דעתו ז"ל. הם דברים נעדרי הבנה לענ"ד. כתב מר דס"ל לרמב"ם דעד כאן לא קאמר מעיקרא דשייך בקטן בושת דמשפחה אלא למאי דס"ד דמיירי אפילו בלא מכלם. אבל למאי דמסקינן דמיירי במכלם השתא י"ל דבלא מכלם אפי' בושת דמשפחה ליכא ונתן טעם לדבר. תמה אני מי הצריכו לכך ופשיטא דבמסקנא ליתא לב"מ בלא מכלם ובודאי כן הוא כאהן דנשבע על תרין דאינון תרין. דהא אפי' במכלם ליכא משום בושת משפחה במסקנא אלא משום כיסופא או זילותא דידיה ותו לא. דאל"ה להוי ליה נמי משום בושת משפחה. מלבד שאין לנו לבדות מלבנו ולהוסיף מעצמנו דבר שלא נזכר כלל. וטעם שנתן לדבר אינו מוכרח דקאמר מר דלא שייך בושת משפחה אלא אם מביישים לאדם ממשפחתם שאם מכלימים אותם נכלם וזה אינו שוטה יוכיח דבודאי איהו גופיה לא מכלם. ולבני משפחה ודאי איכפת להו ואין לך בושת להם גדולה מזו. והא דפטרינן ביה גם משום בושת משפחה. זהו מפני שכבר מרובה בשתם בלא"ה שהוא מבייש עצמו. הא לאו הכי כגון שאינו שוטה גמור המבייש עצמו. אלא שאינו מרגיש בבזיונו ואינו מתבייש מהנעשה לו. מסתברא דאית להו בושת לבני משפחה. למ"ד משום בושת משפחה והאיכא. משא"כ לפ"ד מעכ"ת שיצא לדון בדבר חדש יולד מזה דכה"ג נמי ליכא משום בושת משפחה. כיון דאיהו לא מכלם אע"ג דלאו שוטה גמור הוא. וא"כ מאי דוחקיה דתיבעי ליה בביישו ישן ומת דוקא. הא מצי נמי למיבעי כה"ג אפי' בחי דומיא דישן ומת דהיינו בגדול שאינו נכלם. ואינו עושה מעשה שטות שייפטר המביישו. ואכתי תיבעי לן אי משום כיסופא אפ"ה פטור המבייש. ואי משום זילותא ובושת משפחה איכא ומיחייב. אלא ודאי דהא לא קמיבעי ליה דלגבי משפחה לא איכפת לן בזילותא דידיה. דאי בושת משפחה מילתא היא. ודאי דשייכא אפי' בלא מכלם. דלא שייך למפלג בין מכלם ולא מכלם. אלא לגבי זילותא דידיה. אבל בושת משפחה לעולם שייכא בין מכלם בין דלא מכלם. ולמעכ"ת אפי' בגדול דלא מכלם לא שייכא בושת משפחה כלל. ולא תיהני ליה אפילו תפיסה משום דלא מכלם איהו. אע"ג דלאו שוטה הוא וגרע לפ"ז מישן ומת. ואין הדעת נותן כן. ועוד שסותר משמעות הסוגיא דפשטה הוא דאי אמרינן בושת משפחה מילתא היא שייכא בכל קטן. ואי לא אפי' בדמכלם לית ביה משום לתא דבושת משפחה. ותו דלדיוקא דטעמיה דמר דמשמע במכלם אית ביה בושת משפחה. אי הכי הוו להו תרי גווני בושת חד כיסופא דידיה ובושת משפחה נמי דמכלמי בכיסופיה. והיה זה כסיוע לסברת הב"ח הנז'. וזה ברור שאינו כן וסברא דחויה היא כאמור. וכבר מעכ"ת מודה בדבר:

ואי ס"ל למעכ"ת דלמסקנא במכלם משום בושת משפחה לחוד מחייבינן. כלפי לייא אי איתא דבמכלם מחייבינן משום ב"מ. הא ודאי מילתא דתמיהא טובא דאמאי לא נימא זילותא דידיה עדיף ומסתבר טפי לחיובי עלה ומה לנו עם בושת משפחה במקום שיש כאן בושת בעל דבר עצמו. ונפיק מינה חורבא דאתיין כולהו בני משפחה ושקלי ופלגי מיהת בהדיה. (ובריש מציאת האשה אמרינן אלא מעתה בייש עני בן טובים דאית להו לכולהו בני משפחה זילותא. הכי נמי דבעי למיתן להו לכולהו בני משפחה. הרי שהוא סברא דחויה. ואע"ג דהתם שייכי בני משפחה בגויה טפי ע"ש בתוס' ודוק) משא"כ אי אמרינן משום זילותא דידיה. דלית להו בה מידי ולא שייכי בגווה כלל. וכבר אנו שוין שאין לנו שני מיני בושת באדם אחד אליבא דכ"ע כנז':

ודפ' הנחנקין דסתרן אהדדי
וממילא מ"ש מעכ"ת דס"ל לרב ששת בביישו ישן ומת דחייב משום בושת משפחה דמכלמי ביה כיון דאילו הוה חי הוה מכלם עכ"ל. הוא דבר בטל מאליו מכמה תשובות. חדא דאי הכי איכא תרי גווני בושת דמיבעי לשלומי למבויש. ואנו אין לנו אלא כיסופא דידיה והא ליכא. והויא פלוגתא רחוקה דלמסקנא דהחובל אפי' לזילותא דידיה לא חיישינן היכא דליכא כיסופא. ואפי' תימא דהבעיא לא נפשטה אפ"ה חיובי לא מחייבינן. אלא דאי תפיס לא מפקינן. למאן דאית ליה תפיסה בכה"ג. וכל שכן כשתמצי לומר שהבעיא נפשטה. דאפי' תפיס מפקינן לכ"ע. ולרב ששת נחייביה נמי אפי' משום זילותא דבני משפחה. ואין זה מן המדה שידוע כל מה שאנו יכולין לקרב הדעות אפילו בדוחק מצוה עלינו לעשות. כ"ש שלא להכנס בדוחק עצום לרחק המקורבין בזרוע. מי ישמע לו לדבר הזה. ועוד קאמינא מאי איריא ישן ומת. אפי' במת מעיקרא נמי להוי בושת לטעמיה דמעכ"ת אליבא דר"ש:

הואיל לא אמרי' מסברא
ותו הא מר נמי ס"ל דבלא מכלם בושת משפחה נמי ליכא. דלא אכפת להו מידי כיון דאיהו גופיה לא מכלם. והאי נמי הא לא מכלם ועדיין אין אנו יודעין טעמו של ר"ש. מלבד שהו' דבר שאין הדעת סובלתו שנאמר שרואין אותו כאילו הוא חי ואז היה נכלם אף עתה יש לו בושת. א"כ אף אנו נאמר אפי' קטן דלא מכלם רואין אותו כיון שאילו היה בו דעת או שהיה יותר גדול היה נכלם. ויהא לו בושת לעולם. דמאי שנא הא מהא תרווייהו ליתינהו בעינייהו. ולא אתי מר עלה אלא ע"י הואיל. ואי הואיל מילתא היא לגבי מת. הוא הדין לקטן אלא שכל אלה דברים בטלים ולא ניתן לנו רשות לחדש סברות זרות כאלה. וגם לפי דבריו לא היה צ"ל דטעמיה דר"ש הוא משום בושת משפחה. אלא משום כיסופא דידיה כמו בחי דאמרינן רואין וחייב לשלם ליורשים מתורת ירושה ולא מחמת בושת שלהם:

ומגמרא נמי מוכח דליתא
ותו הא לא אשכחן בסוגיין לחיובי בביישו ישן ומת אלא משום זילותא ללישנא קמא דחשיבא ליה זילותא דידיה. או לר"פ משום בושת משפחה דחביבא ליה טפי. ובהדיא מדמינן ליה לקטן בהני תרי לישני כדס"ד דבלא מכלם איירי. דאי נמי איכא בקטן משום זילותא. בישן ומת נמי איתה. ואי משום בושת משפחה למר. בישן ומת נמי. אבל אי טעמא דקטן משום כיסופא כדמסיק תלמודא. מבואר מאד דבישן ומת לית ביה בושת משום פנים לא דידיה ולא דמשפחה ומאי טעמא שתיק תלמודא כאילו נפשטה הבעיא. או בדיחויא אוקמיה דבקטן משום כיסופא הוא ובדמכלם. משא"כ בישן ומת. ולדעת מעכ"ת הרי עדיין היה מקום לחלק ולומר שאינו דומה לקטן דאע"ג דבלא מכלם אין לו בושת: ישן ומת שאני דכיון דאי הוה חיי הוה מיכלם. השתא נמי אית ליה משום כיסופא או לבני משפחה. ומה זה הי"ל שלא מצא ידיו ורגליו להשיב עוד ולא עלה על דעתו מזה החילוק כלום מה שהוא פשוט בדעת מעכ"ת. ור"א בר ממל נמי לא מספקא ליה מידי בהא כדכתב מעכ"ת. אלא מיפשט פשיטא ליה דישן ומת וקטן דלא מכלם שוין דאי טעמא משום כיסופא איפשיטא ליה בעייה דאין לישן ומת בושת. דודאי לא חשיבי זילותא או בושת משפחה גרידא. וכל זה פשוט האריכות בו מותר:

ולא הועיל לו כלום ליישב דברי הר"מ
וא"כ כל מה שכתב מעכ"ת בזה אין לו שחר במ"כ. וכל שכן שדברי הרמב"ם אינן מתיישבין בכך. כי אפי' לדבריו אין בו בנותן טעם לשבח דארכביה מר אתרי ריכשי דכתב דס"ל לרמב"ם דבמסקנא לא שייך בושת ופגם במכלמי ליה ולא מכלם אלא ע"י הואיל מהכרח רב ששת. והדר קאמר דמשום דר"א בר ממל מספקא ליה תפס בזה ספיקא דדינא. ולו יהי כן לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב ששת משום מאי דמספקא ליה לראב"מ. שכן המדה אצל הפוסקים בפרט הרמב"ם ז"ל רגיל בכך הרבה בפסקיו כידוע למאן דעייל ונפיק בבית מדרשו ושימש לחכמים מפרשי ספרו. והיא דרך סלולה לרבים וגדולים שאין מניחין הודאי ותופסין את הספק. כ"ש היכא דלא ידעינן אי הוי ספיקא כי הכא. ומאן לימא לן דלרא"במ לא פשיטא ליה נמי. לפ"ד מעכ"ת איזה הכרח מצא הרמב"ם לזה ומאין הרגלים. חלילה אין זה דרכו של המחבר הגדול אורן של ישראל. וגם רב ששת הוא מארי דתלמודא טפי מראב"מ ועליו נאה לסמוך יותר לפסק הלכה. אלא שכל אלה דברים שאין בהם ממש א"צ להאריך בסתירתן. ואין לתלותן באילן גדול הרמב"ם ז"ל:

ברם לענ"ד פסקי דר"מ דייקי טובא
וכיון שלא הונח לנו במ"ש מעכ"ת השתא נחזי אנן. ואמינא אנא דמשמע ליה לר"מ ז"ל דר"ש ודאי פליג אמאי דס"ל לתלמודא הכא במסקנא דשמעתין לגמרי. כפשטא דמילתא דרב ששת לטעמיה דמחייב אזילותא ובושת משפחה. ובעיין דהכא נמי איפשוט איפכא. וס"ל לתלמודא במסקנא דזילותא ובושת משפחה לאו מילתא היא לעולם וכברייתא דמסייעא. א"כ הו"ל מחלוקת שקול וספק גמור דהמע"ה ואוקי ממונא בחזקת מריה. וס"ל תפיסה מהניא בספיקא דדינא. והיינו דוקא במאי דמספקא לן בהדיא כהא דביישו ישן ומת דמעיקרא מספקא לראב"מ. ולבתר דאיפשיט נמי אסתפקא מילתא גבן אי הלכתא כוותיה. או כר"ש דפליג עליה בהדיא. והדר ספיקא כדקאי קאי. משא"כ בקטן דבהדיא מתנינן פעמים יש לו בושת ופעמים שאין לו כגון דלא מכלם ולא מיבעי לן מידי. לא עבדינן מיניה ספיקא כלל. דהא ודאי הוא. ולא אשכחן מאן דפליג עלה. אע"ג דסברוה דתליא הא בההיא דישן ומת. לא ניקו ונימא מנפשין דר"ש דפליג בההיא פליג נמי בהא. כדי להרבות מחלוקת ולומר שיועיל גם בזה דהיא גופה קשיא בספיקא דדינא ואיכא טובא מרבוותא דמקהו עליה קהיוותא. הבו דלא לוסיף עלה לאחזוקי לאינשי במאי דלאו דידהו. מש"ה פשיטא טפי דלא מהניא ביה תפיסה לגמרי. זה נראה פשוט בדעת הרמב"ם ז"ל וברור מאד. והיא דרך כבושה טובה ורחבה בלי צורך לשום דוחק בעולם:

אנפא אחרינא חריפא ושנינא ליתובי דעתיה דהר"מ בפסק' דדינא
ואיבעית אימא בלישנא אחרינא שפירא טפי. דהא לפום מאי דכתיבנא לעיל וברירא סגי דהני תרי לישנא דמיין להדדי ולא עדיף חד מחבריה. דמאי אולמיה דהך מהך כדפרישנא יאות דר"ז ור"פ פליגן אהדדי בהא. דקמיבעיא ליה לר"א. ומר מאי דס"ל קאמר. ומר מאי דס"ל קאמר. ולפום שינויא דשנינן להו הא בדמכלם. והא בדלא מכלם בין אי תימא דיחויא בעלמא הוא ואכתי לא איפשיטא בעיין. או אפי' תימא לקושטא מסקינן הכי ובעיין איפשיטא. אכתי איכא לספוקי אי הלכתא כלישנא דר"ז או כר"פ דאין לנו שום הכרעה בזה למפסק כחד מינייהו. דלא הוו כתרי לישני דעלמא דסוגיא דתלמודא נינהו. ורב אשי הוא דסדרינהו. דנקטינן סוגיין דעלמא למפסק כלישנא בתרא. ברם הכא אמוראי נינהו דפליגי. וכל חד קאי במילתיה. ואי מסברא איכא למימר אדרבה זילותא דידיה עדיפא מדבני משפחה. משו"ה לית לן לאכרועי בהא מדנפשין. וכיון שהוא ספק ספיקא דדינא בכי הא כ"ע מודו דמוציאין מיד התופס. דהא איכא תרי ספיקי ספק אם נפשטה הבעיא לחיובא. ואפי' תימא נפשטה. דילמא קיי"ל כר"פ דמשום בושת משפחה הוא דמיבעיא ליה. אבל זילותא פשיטא ליה דלאו מילתא היא ושלא כדין תפס. וכן אי תפסי בני משפחה. אמרינן דילמא סוגיא כר"ז קיימא. דס"ל בושת משפחה לאו מילתא היא ולא מספקא ליה בה. ופשיטא דלא כתבינן אורכתא אהא דליכא מאן דאמר בכה"ג. להכי ברירא מילתא טפי דלא שייכא הכא תפיסה וזה כפתור ופרח בודאי ואפרין נמטי לטוביינא דחכימי הרמב"ם ז"ל ותו לא מידי:

כפא דחטא נגרא בגווה נישריף חרדלא
ומה שרצה מעכ"ת עוד ליישב הקושיא הראשונה דלימא אביי משום פגם בתו. וקאמר מר דנפקא מנה בהא דנקיט פגם משפחה דאפי' היכא דבתו מחלה אפגם דידה כופין אותו משום פגם משפחה. הנה אף אם נאמר דסברא היא. מותיבנא ליה מדידיה דהא קסבר מר דליתא לבושת משפחה אלא במכלם. אבל אי איהו גופיה לא מכלם אינהו נמי לא מכלמי וליכא קפידא דפגמייהו. א"כ מדויל ידיה משתלים דסברא דחויה היא מניה וביה ליזל בה נרגא. דכיון דאיהי לית לה בה. דל מהכא פגם משפחה לגמרי לדבריו דמעכ"ת קאמינא. איברא לדידי חזי בלא"ה שפיר קאמר אמ"ר נר"ו. דאיהי גופא קשיא מנ"ל לאביי הא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא. דהא מצי לאוקמי ברייתא במשום פגם בתו דמסתבר טפי. ואי משום דמפדין הכי דייק דמשמע כפייה אחריתא כדמסיק רבינו. מכל מקום תיקשי נמי אברייתא דנקטה הך לישנא מאי טעמא:

אדתני ושפדין ליתני ופודה כה"ג ליכא למידק כלל
ובקושטא נ"ל דמה שדייק מעכ"ת דהו"ל ופודה אותה בע"כ לאו דיוקא הוא לגמרי דכיון דנסיב בע"כ משו' פגם משפחה בעי למינקט נמי מפדין מבנין הפעיל שיש לה יחס עם לשון בעל כרחו. דלא אריך למימר ופודה דמשמע ברצון. גבי בעל כרחו. וזה ידוע לבקיאי הלשון הצח שכן ראוי להיות הדבור הנאות. ותו תנא אקרא קאי דכתיב והפדה מבנין הפעיל ולא כתיב ויפדנה מהקל. ומהכי יליף לה דכופין על פדיונה. להכי נסיב נמי לישנא דקרא. משו"ה אפי' הוי טעמא משום פגם בתו. נמי מיבעי ליה למימר ומפדין. ועוד צ"ל ומפדין להורות על כפיית האב שאחרים כופין אותו לפדותה משום פגמה. בין שיהיו הכופים בני משפחה. או לכשתרצה תאמר ב"ד הם הכופים אותו על כך שחוששין לפגמה. וצ"ל ומפדין ודאי. וכן יורה. שהוא לשון רבים. ואכתי מנלן דחוששין לפגם דבני משפחה. ונפקא מנה איפכא דהיכא דאיהי מחלה תו לו כייפינן לאב ולא משגחינן בבני משפחה ולא כדס"ד דמר. והכי נמי מסתברא דהא בעל כרחו קתני ולא בעל כרחה. ולדברי מעכ"ת על כרחה נמי. והרי כאן שלש מיני כפיות דאב. ודבת. ודבני משפחה. ואין כאן דיוק לגמרי להוכיח דמפדין מורה על כפיית ב"מ משום פגמא דידהו. דמאן דכר שמייהו:

ואמ"ר מדלא תני ופודין קדייק אמ"ר דלאו דיוקא הוא כולי האי לשטתיה אתי שפיר
ואע"ג דחזי מר לרבינו דדייק מלת מפדין היינו משום דניחא ליה למשכוני נפשיה אדר"מ ורבותינו בעלי התוס' וקבעי לפרושי ברייתא אליבייהו. ואשכח להו תרי גווני כפיות סמך ענינן על לשון הברייתא. דהוה סבירא להו מפדין היא כפייה אחרת ובאמת בשטת התוס' דיוק טוב הוא דלפי מה שפירשו דפדיון העבריה משל בני משפחה הוא. ולא משל אב כמו שהכריחו מכח קושיא. ודאי דלא הול"ל הכי. אלא ופודין אותה בע"כ הו"ל למימר. דמשמע ברצון ב"מ תליא מילתא. דבאין ופודין אותה בע"כ דאב. ומדתני ומפדין על כרחין אכפייה אחריתא אתי לאורויי. והיינו דבני משפחה גופייהו בודאי. דבאב ליכא לאשכוחי תו כפיה אחרינא לדידהו. ובהא ודאי שפיר קאמר אמ"ר דיש סמך לפירושם מלשון הברייתא. ומעכ"ת מטעי טעי במ"כ ולא ירד לסוף דעתו בזה דקסבר דדיוקיה מדלא תני ופודה. והא ליתא דפודה ודאי לא הוה אפשר למתני. דהוי תרתי דסתרי דפודה משמע בדידיה תליא מילתא. והדר קאמר בעל כרחו. שזה בלי ספק מאמר סותר את עצמו. אלא מדלא תני ופודין בדידהו קדייק. ואף שגם זה אינו הכרח גמור בלשון כנז' לעיל. מ"מ יתכן קצת לומר כן. וכל שכן לפי מה שאכריח בעזה"י שכך הוא הפירוש. (ר"ל כדעת התוס') בסוגיא בלי ספק. אבל איהו ז"ל נמי לא ס"ל הכי. דלאו דיוקא הוא כדאמרן. דפשיטא ליה דלא מצי למימר ופודה. וקשיא ליה דאביי מכל מקום. דאי נמי דיוקא הוא. הדרא קושיא אברייתא. מנ"ל לחדש כפיה בבני משפחה: ואי לאו דיוקא הוא כל שכן דתיקשי טפי לאביי מנין לו להוסיף על האמור בברייתא. ולחדש זרות הכפייה משום פ"מ לאין צורך. ותו דאי נמי לישנא דמפדין קשיתיה לאביי. אכתי מאי דוחקיה. לוקמה בפגם בתו. ואתי נמי שפיר כדפרישית:

מיהא לדידן איכא לתרוצי סוגיא באנפא דבי נייחי כל פירכי וממילא איפרקא קושיא דנימא משום פגם בתו דהוא ודאי טעמא דרבה
איברא לענ"ד אשכחנא מרגניתא דאיכא לפרוקי לקושיא קמייתא דלימא אביי משום פגם בתו בגוונא שפירא. דהא איכא למידק בהך סוגיא למאי אצטריך אביי לטעמא דפגם משפחה לגמרי. הא לא קאתי אלא לפרושי בע"כ מאי ניהו וכפיה דמאן. מסתייה דלימא אלא בע"כ דאב. וממילא ידעינן דהפודה פודה אותה על כרחו דאב. אי נמי הכי הו"ל ומפדין בני משפחה אותה בע"כ דאב והא רבה נמי לא קיהיב טעמא להך כפיה. דלאו לטעמא דברייתא נחית השתא. תו איכא למידק הכא אמאי לא תיקשי לן מעיקרא נמי אשינויא דרבה כדסבר למימר בע"כ דאדון. ליקשי אי הכי ע"ע נמי. ובס"ד הכל ניחא בדרך אמיתי דאמינא הא דסבר רבה למימר בע"כ דאדון טעמא דמילתא פשיטא משום דזילא לה מילתא לבת ישראל למפלח והיינו פגמא דידה: הא הוא ודאי טעמא דרבה דקבעי למימר דמפדין בע"כ דאדון. ולרוב פשיטותו לא הוצרך להזכיר טעמו של דבר. שהוא מבואר בעצמו שאם התורה נתנה רשות להפדותה על כרחו. הדבר ידוע שהקפידה תורה על בשתה של בת ישראל. ודוקא לפום מאי דס"ד דרבה דפירוש בע"כ דאדון הוא. איכא למימר הכי. כיון דברצון האב היא כפיית האדון. אבל למאי דמסיק אביי דע"כ ליכא לפרושי הכי אלא מאי בע"כ על כרחו דאב. תו לא שייך למימר משום פגם בתו. דפגם בתו ודאי אחולי אחיל רחמנא גביה דאב. דאל"ה לא היה רשאי למכרה כלל. והאיך תטיל תורה חובה על האב לפדותה בעל כרחו משום פגמה אחר שזיכתה לו בה. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. ומוטב לא ימכרנה כל עיקר ולא תפגם לגמרי. אפוכי מטרתא למה לן:

אבל לאביי לרב' למימ"ה כי וש"מ דאף עשיר יכול למכו' את בתו
ואף למה שפירש"י באם יש לו מיירי. מכל מקום מאין הרגלים לומר שכופין את האב לפדותה משום פגמה. כיון דחזינן דהתורה לא הקפידה על כך וויתרה פגמה לגבי אבוה. ותדע תו דהא משו"ה פגמה שלו דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין. ולא אשכחן דפלוג בהא. דלעולם האב זכאי בבתו בדברים הללו אפי' עשיר (והוא הדין שיכול למכור את בתו אפי' הוא עשיר. אע"פ שאינו דבר טוב ואינו רואה בממון סימן ברכה. מכל מקום אם עשה עשוי. ושלו הוא בודאי. תדע דהא ריש פרק נערה (דמז"א) כי שייל תלמודא מעשה ידיה דנערה מנ"ל דלאבוה הוא. משני אלא קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' ואי איתא דאיכא לפלוגי בין עני לעשיר. דילמא לעולם איצטריך קרא לקטנה היכי דהוה עשיר דלא מצי לזבונה. אלא פשיטא ליכא דסליק אדעתיה. אלא מקרא מלא דיבר הכתוב. שהאב מוכר את בתו בין שהוא עני בין שהוא עשיר. וזוכה לעולם בדמי מכירתה. כמו שזוכה במעשי ידיה ושארא לעולם בין עני בין עשיר וזה פשוט מאד) וא"כ אי ניחא ליה לדידיה בפגמה הרי זיכתה לו תורה לפוגמה בכך. משו"ה לא סגי ליה לאביי בטעמא דפגם בתו. אע"ג דסליק אליבא דרבה דלדידיה ניחא כדאמרן:

מיהו היכא דחב לאחריני בפגמה דינ' הוי דאתו ב"מ ומעכבי בין בתחלה בין בסוף אלא דלא מצו לאפסודיה ממונא היכא דלית לי' לאב לכ"ע ובדאית ליה ספיקא הוי ותליא בפירש"י ותוס' ופנים לכאן ולכאן ואת"ל דלא גרע משא' ב"מ דתקינו רבנן למכפינהו אכתי תיבעי אי כולי' פסידא דידיה הוא או סיועי מסייע בהדייהו וכן צ"ע כשלא מיחו ב"מ אם שוב אינן יכולין למחות
אבל במאי דמוקי איהו לברייתא דעל כרחו דאב הוא. אזיל ליה טעמא דפגמה דידה ואיצטרך לטעמא אחרינא והיינו משום פגם משפחה. דאע"ג דודאי הכי הוא דלגבי אבוה לא שייך בהא פגם בתו. מכל מקום הני מילי דזיכתה לו תורה לאב לפגום בתו. היכא דליכא אלא פגמה דידה. ודליתינהו לבני משפחה דקפדי. אבל היכא דאיכא בני משפחה דקפדי אפגמייהו. הא הוה ליה פגמא דבני משפחה. ולא כל כמיניה. דאע"ג דאפקרה רחמנא לבתו לגבי דידיה היכא דלא חב לאחרים. מכל מקום לפגום אחרים ע"י מכירתה לא הורשה. וגדולה מזו מצינו בפרק נגמר אי משום בזיונא לאו כל כמיניה. ואע"ג דהתם לגבי דידיה גופיה הוא. אפ"ה לא מצי מחיל אבזיוניה. משום לתייהו דבני משפחה. לאו כל דכן הוא הכא דלא בזיונא דגופיה הוא. דמצו בני משפחה לעכוביה. (והכי אשכחן תו בשילהי החובל דאע"ג דמצי לאחולי אצערא ובזיונא דגופיה גבי הכני פצעני ע"מ לפטור. אפ"ה חייב החובל משום פגם משפחה שאין זה תלוי במחילת הנחבל עצמו. דפגם משפחה מילתא אחריתא היא) מכל מקום דווקא במילתא דהוי בזיונא דגופא לחוד ולא קמתהני מנה. אלא דניחא ליה בבזיוניה או צערא דגופיה גרידא. דינא הוא דקמעכבי. היכא דמטיא להו פגמא לבני משפחה. מיהת לאו כל כמינייהו לאפסודי ממוניה בהך טענה. ולקמן נביא ראיה ברורה ומכרחת לחילוק זה בעזה"י ע"ש בירור פרט זה. (אלא שצ"ע שלפ"ז י"ל אף לכתחלה כשרוצה למכרה יכולים בני משפחה לעכב על ידו. ולא התירה לו תורה אלא במקום שאין עוררין בדבר. וחילוק זה לא מצינו במכירתה כי אם בפדיונה. אמנם עדיין יש לטעון בזה שאם בני משפחה מערערין שלא למכרה משום פגמם. ודאי דינא דמעכבי ליה. מיהא צריכין לשלם לאב דמי מכירתה ושוויה. שאין בידם להפקיע זכות האב בבתו. ודומיא דפדיונה שבני משפחה פודין משלהם לשטת התוס' אפי' ביש לו. ולשטת רש"י דביש לו כופין האב לפדותה משלו. מכל מקום אם מוכרה סתמא מחמת שאין לו. ואז אין יכולין לכופו אם לא שיתנו לו דמיה. ואולי אם יש לו ורוצה למכרה (אליבא דרש"י) אין הכי נמי דמוחין בידו. ואין צריכין לפדותה מן האב שלא ימכרנה. לפי שהתורה לא הרשתו למוכרה אלא מדוחק שאין לו. ולעולם היכא דחב לבני משפחה במכירתה. אין לו רשות בה אפי' למכרה. בין ע"י שיתנו לו בני משפחה דמיה באין לו. בין אין לו דמים ביש לו. ואע"ג דודאי אף העשיר שמכר בתו מה שעשה עשוי בדיעבד כדכתיבנא לעיל. היינו במקום שאין מוחה בידו. אבל במקום שיש בני משפחה עוררין אולי י"ל שאין במעשיו כלום וכך היה נראה מסברא מופשטת. (וזכר לדבר מיהא איכא גבי מדיר בנו בנזיר דמהניא מחאתן של קרובים שלא יתנוול ומפסדי ליה ממונא נמי במיתת החטאת או בהולכת הדמים לים המלח). אבל לפי מה שאוכיח לפנינו מראיה גמורה אין כח של ב"מ יפה להפסידו ממון בטענת פגמם כמ"ש לעיל. וזה נראה יותר בעיקר הדבר. עיין מ"ש בס"ד קרוב לסוף התשובה. וצ"ע אם הניחוהו בני משפחה למכרה ולא מיחו. אי הויא מחילה דתו לא מצו למיכף משום פגמייהו למר כדאית ליה לכפות האב בממונו. ולמר אע"ג דבדידהו פרקי לה. אפ"ה טענת האב שתחזור לביתו טענה. ועיין מ"ש לקמן בס"ד עוד מזה) משו"ה לא מצי אביי למנקט משום פגם בתו. דהוא ודאי טעמא דרבה דמפרש לכפיה דברייתא ברצון האב. משא"כ לאביי ודאי ליתיה להך טעמא כדאמרן. להכי צריך לטעמא אחרינא דפגם משפחה וזה נכון מאד:

קושיא דתלמוד' א"ה ע"ע נמי לא קם ליה בדרב"ה מניה וביה
והשתא דאתינן להכי ממילא אתי נמי שפיר דלא פריך תלמודא קושית א"ה עבד עברי נמי אשינויא דרבה ברישא. דידע דלא דמי עבד לעבריה. דאיהי לא עבדה מידי ואבוה הוא דזבנה להנאתו. להכי חיישינן לפגמה דידה אליבא דרבה דס"ד בע"כ דאדון. משא"כ בעבד לית לן למיחש לפגמה דידיה כיון דאיהו דאפסיד אנפשיה (שהרי מכר עצמו או נמכר בגניבתו) ולא חש לבזיוניה וגלי דעתיה דלא קפיד אפגמיה. היכי נקפיד אנן וניקו וניכוף לאדון בע"כ. מש"ה מעיקרא ארבה לא אקשי מהא. אבל השתא דמפרש אביי משום פגם משפחה. ודאי קשיא א"ה בע"ע נמי ליחוש דאי כייפינן משום פגם משפחה דבתו דקליש. כ"ש משום פגם דעבד דאית ביה משום פגמייהו טפי זהו הנלע"ד הגון בזה. וכפתור ופרח הוא. ועפ"ז נתיישב לי עוד קושיא חזקה שי"ל לפ"ד התוס' בסוגיא כמ"ש להלן בס"ד:

ותו מטעמא אחרינ' נמי לא שייך אלא אליבא דאביי דווקא
ואיברא יכילנא לשנויי תו דבלא"ה נמי ניחא דלא תיקשי ליה מעיקרא כי בעי רבה למימר בע"כ דאדון מאי ניהו דכתבנא ליה שטר אדמיה. א"ה ע"ע נמי. דאין מקום לומר כן כיון דעבד אינו לוה וגואל לחצאין. הא בהדיא דלא מצי למיפרק נפשיה אפי' בדמי אם לא משל עצמו דוקא. דקרא מיעטיה דאין לו גאולה אלא כשהשיגה ידו. עאכ"ו שאינו נגאל בע"כ של אדון ע"י שטר שיתן לו על דמיו. וכן אינו נגאל מטעם זה אפי' לחצאין אם לא רצה האדון. ואע"פ שנותן לו דמים בעין ורק על חציו נותן לו שטר. אמרת לא עד דיהיב ליה כולהי זוזי דזביניה. על דמי כולו לא כ"ש דלא מצית אמרת דלפרקיניה בע"כ של אדון בשטרא. משו"ה לא הו"ל לאקשויי הכי לעיל. ברם השתא דמפרשינן ומפדין בעל כרחו אאב. ולא מיירי מהכרח וכפיית אדון. קשיא א"ה ע"ע נמי ליכפינהו לבני משפחה אם האדון רוצה לקבל הדמים מרצון טוב. ובהכי נמי הוה סלקא לן שמעתא שפיר. אלא משום דלא ברירא לן הך מילתא. אע"ג דאשכחן לרמב"ם דקפסיק ותני הכי דע"ע הנמכר לישראל אינו לוה וגואל. צ"ע מאד מנא ליה כדבעינן למימר בס"ד:

לשון אמ"ר שמתקשה למ"כ המשיג מבואר היטב
ומה שטען מעכ"ת עוד על אמ"ר דהך כפייה שכופין ב"מ לפדותה שחדשו התו' לא נצרכה אלא מפני שמלת ומפדין דוחקתם שענינה פעולה בהכרח וכפייה. וכבר פירשו ז"ל שאין כפיה באב זולת שמוכרח לפרנסה. (והיינו בע"כ דקתני) וא"כ אין ענינה אלא בבני משפחה. וכתב על זה שלא עמד על דעתו הרמה בזה דודאי הוצרכו לחדש כפיה בבני משפחה דאי נימא דאין כופין אלא לו מאי האי דפריך ע"ע נמי נכפינהו לב"מ האין כופין לב"מ כלל עכ"ד. ותמה אני אם עמד בעיון על דעת אמ"ר דאדקשיא עליה תיקשי טפי ארש"י ז"ל דפירש בהדיא כופין את האב לפדותה אם יש לו. ולא ס"ל לגמרי דמיירי מפדיית בני משפחה וכפייתן. אי הכי מאי פריך תלמודא ע"ע נמי נכפינהו לב"מ. כפיית ב"מ מאן דכר שמה. אלא ע"כ צ"ל לרש"י (לפי גרסתנו) דאע"ג דברייתא בכפיית אב לחוד מיירא אליבא דאביי. אפ"ה פריך תלמודא שפיר ע"ע נמי. דמאי שנא בעבריה דכופין לאב לפדותה. הא רחמנא זכי ליה כל שבח נעוריה. משום פגם משפחה כדפרישית לעיל דודאי אי לאו משום פגמא דידהו. לא מצינן למכפייה. דהא דידיה הוא מן התורה אלא דהיכא דאיכא בני משפחה דקפדי כייפינן ליה. דהיינו דחדית אביי משום פ"מ. דמשו"ה מצו רבנן לאפקועי ממונא דאב. וכיון דאמרת באמה כייפינן משום פגמייהו דב"מ. אי הכי בע"ע כ"ש דאית להו פגמא. ואי קפדי בני משפחה. ליכפו חד לחבריה למפרקיה. וק"ו מאב באמה שהוא אחד לבד ומוציאין מידו ממונו וזכותו משום פגם דב"מ. כל שכן לעבד דאיכא פגמא טפי ואיכא בושת משפחה טובא. ואשכחן בהדיא דמחייבי מדאורייתא לפרוקיה. ואפי' לרבי דס"ל דליתא הכא גאולת קרובים דאורייתא. נכפינהו אנן מדרבנן דליתקנו להו נמי כפיה כנז' משום פ"מ. והשתא שפיר דייק אמ"ר. דלא הוו צריכי התו' לחדש כפיה זו של ב"מ שכבר היו יכולין לעמוד בשטת רש"י אם לא מטעם שביאר. כך אני אומר לתשובת טענתו של מעכ"ת כדי שיראה עין בעין שאין מקום לטענותיו כלל. ואמנם לענ"ד היה לו לטעון מצד אחר ולא טען כמו שאבאר עוד לפנינו אי"ה. ובאמת זו אחת מן התשו' שהשיב אמ"ר על גרסת ספרנו דלא דמיא כפיית אב לכפיית ב"מ. ויבואר עוד להלן בעז"ה:

ודברי מ"פ המשיג תמוהים
ולא הבנתי מ"ש מעכ"ת עוד וכן למאי דמשני הדר ומזבין נפשיה מאי פריך הדר ומזבין לה. דהא מ"מ יש בידם לכופו עכ"ל. ולא ידענא מאי קאמר דהשתא דאתינן להכי דאב לית ביה כפיית פדייה אלא שבע"כ תחזור לביתו כפירוש התו'. כבר מתורצת קושייתם ופריך שפיר ה"נ הדר ומזבין לה. ואף שאם ירצו ב"מ יפדוה. אעפ"כ הוא חוזר ומוכרה ונוטל דמיה עד שיבואו ב"מ ויפדוה ויחזור וימכור: ועדיין לא נדע מדוע הוצרכו התו' לכפיה זאת לפי דברי מעכ"ת והרי זה פשוט מאד. ולא אוכל לדעת מה הי"ל למעכ"ת שנסתפק בדברים הללו שאין בהם ממש. והם פשוטים אצלו כל כך עד שכתב וזה נ"ל פשוט מאוד לסתור דברי א"מ רבינו. והרי נתבאר שהם סתורים מאליהם:

ואינ' מספיקים כלל בכוונת התוספות
ומה מאד נפלאתי על מעכ"ת בסיום לשונו הנז' שכתב עוד אבל בעיקר הענין דבריו כנים דלשטת התו' דייקינן לשון ומפדין דאל"ה תיקשי אתלמודא גופיה מנ"ל דכופין לב"מ דילמא לא מיירי אלא בכפייה דאב לחודה כו' אלא ע"כ צ"ל דדייק מדלא קתני ופודה וקתני ומפדין לאשמועינן דכופין גם לב"מ עכ"ל. והוא כולו מקשה דמאי ניחותא דלא תיקשי אתלמודא כו' מדקתני בברייתא ומפדין אכתי תיקשי אברייתא מנא לה הא כדכתיבנא לעיל. ותו אי משום דדייק לישנא דמפדין. הא פרישנא נמי דלאו דיוקא הוא לגמרי דהיכי מצי למיתני ופודה דהוי משמע מרצונו. והא להכי מיבעי ליה למימר ומפדין לאשמועינן דכופין את האב בעל כרחו. והיכי מוכח מנה דכופין גם לב"מ. ובע"כ משום פגם משפחה דקאמר תלמודא נמי לא נקטיה אלא לטעמא. דמשו"ה כייפינן לאב שלא מדין תורה וכנז'. א"כ איזה רמז יש בברייתא לענין זה ואיך נתפייס מעכ"ת בכך והיינו טעמיה דאמ"ר דלא ס"ל הך דיוקא לקושטא ונאדי מניה כדכתבנא לעיל:

אמנם דברי התוספ' נ"ל ליישב' על נכון בלי שום דוחק
אבל לענ"ד נראה באמת דלאו היינו דוחקייהו דהתו'. אלא דוקא מסוגיא דתלמודא קאתו עלה. דודאי ס"ל לתלמודא כפייה דבבני משפחה (ולא תיקשי מנ"ל לתלמודא כמ"ש בסמוך בס"ד) דאי ס"ד בלא כפייתן איירי. לא משני מידי הדר ומזבין נפשיה. דמה בכך מכל מקום קשה דהו"ל לאשמועינן בברייתא דפודין את העבד ג"כ בע"כ של אדון ושלא בטובתו של עבד. ואע"ג דהדר ומזבין נפשיה. מאי נפקא מנה אי בני משפחה עבדי הכי מנפשייהו בלי כפיה אטו אנן מחינן בהו. ומי לא צריך לאשמועינן הך דינא דפודין גם את העבד בע"כ. כיון דאמרת פגם משפחה מילתא היא. והיכי משני שינויא דלאו שינויא הוא. וכן קשה נמי אהא דפריך תו ה"נ הדר ומזבין לה ודחיק לאוקמה כיחידאה. לישני ברווחא דאפ"ה קמ"ל דמצו למפרקה בע"כ. ופודין אותה ב"מ ברצונם ואין האדון ולא האב יכולין לעכב. וכי מאי איכפת לן בהא אי שדו זוזייהו בכדי. מי לא אצטריך לאשמועינן כי הא דרשאין ויכולין לפדותה בע"כ אם ירצו. אלא דאפי' הוה משני הכי גבי אמה. אכתי קושיא קמייתא לא מיתרצא מאי שנא גבי עבד דלא קמ"ל כה"ג דפודין אותו בע"כ השתא דאמרת משום פ"מ כייפינן:

דודאי מסוגיא מוכ' דס"ל כפי' בבני משפחה
אלא ע"כ לא איירי בברייתא (השתא אליבא דאביי) אלא בכפיה דכופין לב"מ לפדותה על כרחם. להכי פריך עלה ליתקנו רבנן גבי עבד נמי דנכפינהו לב"מ משום פ"מ. ומשני שפיר הדר ומזבין נפשיה דכי האי גוונא לא תקינו לאפסודי לבני משפחה זוזייהו בכדי. משא"כ באמה דלא מצי לזבונה זימנא אחרינא דלא מישדא זוזייהו בכדי הוא. תקינו לה משום פגם משפחה. אבל מאם פודין ברצונם לא קמיירי. ופשיטא דלא שנא עבד או אמה פודין אותו בע"כ כשרוצין בני משפחה. ואין לנו לחוש אם אינן חסין על ממונם:

וכולה ניחא לדרכנו הנ"ל
והא לא קשיא לי כלל מנ"ל לתלמודא הא דכופין לב"מ לגמרי. דלפום מאי דפרישית לעיל טובא סברא היא. דכיון דמוכרח אביי לאוקמה לברייתא בע"כ דאב. וקשיא ליה היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא לעקור דבר מן התורה שהרי אי אפשר לומר משום פגם בתו שזוכה בו מדין תורה. אלא על כרחך צ"ל דדין תורה הוא כי ליכא בני משפחה דקפדי. הא מיהא כי איתנהו. משום פגם משפחה מצו לתקוני כה"ג להפקיע זכות האב שזיכתה לו תורה. ושמע מנה דאלים פ"מ אפי' לעקור דבר מן התורה. שהרי עכ"פ התורה זיכתה לו בפירוש ולא מצינו בשום מקום שמצווה האב לפדותה כלל וכלל משלו. ואפ"ה כייפי ליה רבנן. ואע"ג דפגמה קליש. כל שכן בעבד שהרי מצינו גאולת קרובים בכתוב בבירור ופגמו גדול ויותר כולל לבני משפחה. לא מיבעיא דמצו לתקוני כה"ג להפדותו בע"כ. כי הרי זה בא ללמד ונמצא למד. דנילף אמה מגאולת עברי דבקרובים. והא אתית עלה משום פגם משפחה. א"כ ודאי אי לית ליה לאב אינהו נינהו בעו לפרוקה. ועפ"ז באמת נתיישבו אצלי כל התמיהות שזכר אמ"ר בסוגיין דמשו"ה לא אפשר לאוקמה כרבי. וכולהו דיוקי נייחי בהא וכמ"ש לפנינו בעזה"י:

מ"ש מ"כ המשיג בתירוץ קושיא ב' בטל מאליו
עוד השיב מעכ"ת לקושיא הב'. שהקשה אמ"ר זצ"ל באומרו ועוד לרבי דאמר לעיל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים מאי פריך א"ה ע"ע נמי נכפינהו כו' דנהי דהך כפיה דאב אינה ד"ת כו' וכך היו יכולים לתקן גם בב"מ. אכתי היכי פריך בפשיטות דילמא באב שאני, שהתורה נתנה לו רשות לכפות לאדון כו' דלעולם מיקיימא תקנתא דידהו כו'. אבל בגאולת קרובים לרבי דכשהאדון אינו רוצה לא מיקיימא תקנתא דרבנן לא ראו חכמים לתקן כפיה בקרובים. כיון שאי אפשר לתקן כפיה בהחלט ומילתא פסיקתא עד כאן דברי הרב. ועל זה כתב מעלתו וז"ל וגם בזה לא עמדתי על סוף דעתו חדא דאפי' את"ל דקרובים אין יכולין לפדות בע"כ. הרי מ"מ היה ביד חכמים לתקן שיתנו הקרובים לו המעות והוא יפדה את עצמו עכ"ד. ובמחילת כבודו זה דבר בטל מאליו כי איך יעלה על הדעת שיתקנו חז"ל שיתנו בני משפחה לעבד המעות שיהו שלו כדי שיפדה עצמו בהם. וכי כופין את האדם שיטול ארנקי שלו ויזרקנו לים. שהרי ודאי יש לחוש שיעכב המעות בידו וישאר בעבדותו. ויאכל הלה וחדי ופגם משפחה כדקאי קאי. ואם יש מקום לחוש דהדר ומזבין נפשיה לאחר שנפדה. כ"ש וצריכא למימר דאיכא למיחש בהא. והיכי תיסק אדעתין דליתקנו רבנן למיכפינהו לב"מ להוציא ממונם מספק ולהניחו על קרן הצבי לגמרי:

אף למה שהיה סבור לא הועי' כלום בהשגה
וכתב מעכ"ת עוד ותו דבאמת נ"ל פשוט דמה"ט לכ"ע אף הקרובים פודין בע"כ דמנ"מ כו'. דכשהקרובים נותנין המעות הוא שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים באין בשליחתו לפדות. והא דקאמר רבי דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובי' ה"ק נמכר לנכרי חייבי' הקרובי' לפדותו כו' אבל נמכר לישראל אין חייבים אבל אם הקרובים רוצים לפדותו פשיטא דאין האדון יכול לעכב שהוא כאילו נתן הוא בעצמו המעות ואע"ג כו' אבל גאולת העבד שהוא לצרכו לפטרו מעבדות מה לי אם הוא נותן המעות או אחרים נותנין בעבורו כו' וכן שינה בדבר זה באומרו עוד אבל אם פודה העבד לשחרור פשיטא דאין האדון מעכב דמה לי אם הוא פודה בעצמו או אחר מזכה לו כו'. וכן מצאתי שוב להדיא בכ"מ דהא דקאמר ר' נמכר לישראל אינו נגאל לקרובים היינו שאין הקרובים חייבים לפדותו והיינו כמ"ש וזה ברור עכ"ל. והנה טרם אבוא להשיב על הבנתו זאת ונניח שכדבריו כן הוא הפירוש בגמרא ואם קבלה נקבל עדותו מהכ"מ ג"כ מכל מקום אין טענה זו מספקת לדחות דברי אמ"ר הגאון ז"ל מכל וכל. שעיקר קושיתו היא היכי פריך בפשיטות א"ה ע"ע נמי. הא לא דמיא דפדיית האמה יש לה עיקר מן התורה. משא"כ גבי ע"ע שאין לה עיקר מן התורה ולא מדברי סופרים ואם תרצה תוכל לומר בלשון זה מה לפדיית אמה שכן היא מצוה מן התורה. לכך הוסיפו חז"ל ועשאוה חובה. תאמר בע"ע דאפי' מצוה גרידא לא אשכחן דלהוי מדין תורה. מנין לקובעו חובה נמי. והא אפי' בגאולת הנמכר לנכרי דכתיבא בהדיא לא ידעינן דחובה היא. אי לאו דתני ביה קרא. הא לא"ה הוה אמינא רשות בעלמא כדמסיק תלמודא: א"כ מנ"ל למקשן להקשות בכח. ונימא דאגב שיטפיה דרבנא ז"ל לא דק במאי דקאמר דכשהאדון אינו רוצה לא מיקיימא תקנתא. דלא איצטריך ליה הך דיוקא אלא לאפושי בתמיהא. ומכל מקום תמיהתו קיימת על הדרך האמור. כך אני אומר ע"פ דעתו והבנתו של מעכ"ת בזה:

אבל לענ"ד טעה במ"כ בפשט הדבר בענין אינו נגאל לקרובים שאין לו פירוש אחר שלא כמ"ש אמ"ר בפשיטות
אמנם חלילה לי אם אצדיק אותו בכך. חס ליה לאמ"ר ז"ל ולא ניחא ליה למרן דנימא הכי ונישוויה חלילה טועה בפשט הגמרא בידוע חס ליה למר ושארי ליה מריה. אבל דילידא אמיה כרבנא תליד אזכי דכל כי האי מילתא לימרו משמי. דודאי הכי הוא כדקאמר אמ"ר דלרבי אם האדון אינו רוצה אין הקרובים יכולין לפדותו בע"כ. ודבר ה' בפיו אמת.ובמ"כ שגג מעלתו שגגה גדולה להבין היפך הפשט האמיתי. מה שלא חשב שום אדם כיוצא בו. שהדבר ברור מאד מה שאמרו שאינו נגאל לקרובים פירושו בכל מקום בשוה. דהיינו שאינו נפדה על כרחו של הקונה אותו וזה בין בשדה ובבית בין בעבד דבר אחד הוא בלי ספק. ואע"פ שמעכ"ת הרבה דברים בזה ואמר מנ"מ דכשהקרובים נותנים המעות שקול כאילו כבר בא המעות לידו והקרובים באין בשליחתו ופשיטא דאין האדון יכול לעכב גאולת העבד שהיא לצרכו לפטרו מעבדות מה לי הוא נותן המעות או אחר וכפל ושנה ושילש בדבר זה. דבריו מתמיהים מאד דלפי דעתו שגאולת העבד לפוטרו מעבדות שוה בין היא ע"י עצמו או ע"י אחרים לעולם נפדה בע"כ של קונהו. א"כ כל שכן שיכול ללות ולגאול הוא עצמו מדעתו במעות של עצמו. שאע"פ שלוה אותן הרי הן שלו. והא ודאי עדיפא גאולת עצמו מגאולת אחרים. ואי הכי נפיל מר ברברבתא דהא אפי' בע"ע הנמכר לנכרי אע"פ שיש לחוש שיטמע בין הנכרים. שלכן הטילה תורה חובה על הקרובים לפדותו. עם כל זה אינו לוה וגואל ולא גואל לחצאין כדאיתא בגמרא בהדיא (אע"ג דלא פסקה הרמב"ם ז"ל) ואף שהוא נגד המושכל כי מה האדון חסר בכך. ומה איכפת לו במעות מהיכן באו לו. ועוד שהרי לוה אותן וחייב לפורען ולא משל אחרים הוא נגאל. אעפ"כ אינו מועיל ולא חששו לפטרו מעבדות אף שיטמע בין הנכרים. אלא על כרחך גזרת הכתוב היא ואין לזה מבוא בשכל שהוא מכלל החוקים. כל שכן לגאולת קרובים בע"ע הנמכר לישראל שאין לה שורש ועיקר כלל. דאי אפשר לומר ע"פ הסברא שיכולין הקרובים לפדותו בע"כ של אדון. וזה השכל מחייבו ג"כ כיון דע"ע גופו קנוי לו וגלי רחמנא דאינו נגאל לקרובים. ממילא אינן יכולין לכפות לאדון לפדותו בעל כרחו אם אינו רוצה שאין מכריחים את האדם למכור נכסיו בע"כ:

והוא דבג' מוכרח מאד מכל צד
ולאו ק"ו הוא אם אינו לוה וגואל כדכתב הרמב"ם גבי ע"ע הנמכר לישראל שאינו לוה וגואל לחצאין. שאע"פ שהרי הוא בא לפדות עצמו אמרת לא. קרובים דבהדיא מיעטינהו קרא דכתיב באלה מי שאינו נגאל בשש הוא דנגאל באלה ולרבנן נמי כתיב יגאלנו לזה ולא לאחר. וסתמא דתלמודא משמע נמי דהכי ס"ל כרבי דהכי אמרינן בהדיא לעיל אע"ג דהכא דיחויא בעלמא הוא דדחי. לא כל שכן שאין יכולין להפקיע זכותו של אדון להפדותו בע"כ משו' תקנת' דעבד ועכ"פ זה ק"ו שאין עליו תשוב'. שאם אינו יכול ללות ולגאול עצמו להפט' מעבדו' ע"כ של אדון. כל שכן שאין אחרים יכולים לפדותו בממונם אם לא ברצון האדון. והרי תלמוד ערוך הוא בפיו של הרמב"ם שע"ע הנמכר לישראל אינו לוה וגואל כמו שאינו נגאל לקרובים. (אע"פ שדבריו צריכים תלמוד. מ"מ בהרמב"ם ז"ל קיימינן) ומשמע בהדיא דכי הדדי נינהו דכמו שאינו לוה וגואל על כרחו. כן אינו נגאל לקרובים בע"כ דאדון:

וביות' ברמב"ם צ"ל כן בלי ספק ולשונו אינו סובל ד"א
ועוד הרי לשונו מבואר שם בלי גמגום דפירושו הכי הוא דאינו נגאל לקרובים כלל בע"כ. שכך אמר הנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו ולא לוה וגואל כו'. אלא כך הוא דינו אם השיגה ידו הרי זה יצא ואם לאו לא יצא. הרי שאין לו תקנה אחרת לצאת מעבדות בע"כ של אדון כי אם ע"פ השגת ידו דוקא. ואיה לשון ברור יותר מזה שנתכוין למה שאמרתי שהוא האמת הגמור בלי שום הרהור. ואם אולי הרב כ"מ הבין כמו שחשב מעכ"ת אין אחריותו עלינו. ואולי כוונתו באמרו שאין חייבים לפדותו. היינו אפי' האדון רוצה שיפדוהו. וגם זה אמת:

ואף דברי הכ"מ צריך להבינם עד"ז באופן שהוא עזר כנגד מ"כ המשיג
אמנם לענ"ד אף הוא ז"ל לדבר אחד נתכוין עם האמור. ולא אתי למימר דחיובא הוא דליכא הא מצוה ורשות איכא. כי איזה צורך דחקו לומר כן ומה רמז מצא בלשון הרמב"ם לדעתו זאת. הלא ההפך מבואר ברור כשמש ואין פודין דקאמר לגמרי משמע. וגם אילו כך היה כוונתו לא היה מקצר כל כך שאין דרכו לסתום אלא לפרש. אם היה רוצה לומר שרשאין לפדותו בע"כ לא הי"ל שותק. אבל דעתו ז"ל רחוקה מזה ולדבר אחר נתכוין. ליישב הלשון דאיתא בגמרא נגאל לקרובים דלכאורה משמע שנפדה ומשתעבד לקרוביו הגואלין אותו. דומיא דשדה הנגאל לקרובים. ולישנא הכי דייק לפום ריהטא מדלא קאמר נגאל בקרובים. וס"ד דה"ק אינו נגאל לקרובים לשיעבוד. אבל נגאל לקרובים לשחרור. להכי קמ"ל דס"ל אינו נגאל לקרובים פירושו שאין חייבים לפדותו (לאפוקי מנמכר לנכרי) והיינו אינו נגאל לקרובים לגמרי לפי שאינן בתורת פדיונו דמיעטינהו קרא בהדיא אפי' לשחרור. ולכן ודאי אינו נפדה להם שלא מרצון האדון כיון דלא רמי חיובא עלייהו כלל. שאילמלא היו חייבין לפדותו אז ודאי היו פודין אותו בע"כ של אדון. וזה מבואר בהיפך מדעת מעכ"ת. דאדרבה זהו שבא הכ"מ ללמדנו להשמר מהבנת מעכ"ת דלא נימא דלא אימעיטו מפדיונו אלא כשרוצים לפדותו לעצמן. אבל לשחררו יכולין לפדותו על כרחו של אדון קמ"ל דאין חייבין לפדותו קאמר דממילא אינו נפדה בע"כ כנז'. שזה דבר מוכרח ולכך נתכוין הרב כ"מ בלי ספק. לפי שההפך טעות נגלה וח"ו לייחס להגאון ז"ל סברא כזו אלא כמ"ש ולדעתי אם יחזור מעכ"ת לעיין ברמב"ם יודה לדברי שא"א לזוז מן האמת:

ושגג במ"כ גם בפשט הגמרא דכ"א
ומכאן שטעה מעכ"ת במ"כ גם בפשט הגמרא דקבעי למימר הא דתניא בכל גאולה תתנו לרבות ע"ע הנמכר לישראל. דקסבר מר ריבוי דע"ע דומיא דבתים היינו כגון שרוצה לפדות העבד לעצמו בפירוש לצורך שיעבוד דמהני לכ"ע אלו דבריו. והם מתמיהים מאד דאזיל בתר איפכא דבע"ע הנמכר לישראל מי איכא מאן דאמר דנגאל לקרובים לשיעבוד ח"ו והא אפי' בע"ע דנכרי דכתיבא בהדיא גאולת קרובים אפ"ה פליגי בה ולא דכ"ע היא. אבל בנמכר לישראל ליכא דסליק אדעתיה דישתעבד לקרובים. אלא פשיטא הא לאו מילתא דאיברא אע"ג דעבד דומיא דבתים קתני לענין פדיית קרובים בעל כרחם של קוניהם. מיהת הא כדאיתא והא כדאיתא דשדות ובתים נגאלין לשעבוד. משא"כ ע"ע דודאי נגאל לשחרור למאי דס"ד דמיירי בנמכר לישראל. ולמאי דמסיק בנמכר לנכרי מיהא בפלוגתא לא קמיירי השתא. ותו דהא ודאי קיי"ל כרבנן דהכל לשחרור הא ע"כ מוכרח כמ"ש דלפום מאי דס"ד בעי למימר דע"ע הנמכר לישראל נגאל לקרובים לשיחרור בע"כ דאדון. ולמסקנא דלא איירא ברייתא אלא בדנכרי קיי"ל דאינו נגאל לקרובים בע"כ דאדון. והיינו דאצטריך הרמב"ם לפרושי דלא ליתי למטעי דלקרובים דעבד דומיא דבתים וכדאמרן:

בשטת מהר"י בר ג"כ מבואר הדבר בדעתנו
שוב מצאתי בשטתו של מהר"י בר שהבין ג"כ הפירוש במ"ש שאינו נגאל לקרובים היינו בע"כ דאדון. (וט"ס דמוכח יש בלשונו וכצ"ל ואע"ג דאינו נגאל בקרובים (ר"ל ע"ע הנמכר לישראל) היינו אם האדון אינו רוצה. מיהו אם האדון רוצה. נכפינהו. כך פירש למאי דמקשי בשמעתין אי הכי ע"ע נמי ע"ש. שהוא מבואר כהבנת אמ"ר ז"ל ואינו צריך לפנים כי פשוט הוא מאד וזיל קרי ב"י ר"ב הוא. ואפי' היה עולה על הדעת שדברי הכ"מ הם בהפך. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אבל הרב בכ"מ בשטת רבו אמרה ודאי כמו שהוכחנו. ומעכ"ת במ"כ אגב שיטפיה לא ירד לסוף דעתו ז"ל וחשד בכשרים בשוגג:

הי נינהו מילי דבדי וטירחא שלא לצורך
כתב עוד מעכ"ת זה לשונו ע"כ מ"ו וז"ל ועוד לפירש"י דכופין את האב אם יש לו איזה דמיון יש לכפית בני המשפחה בע"ע עם כפית האב באמה כו'. ולפענד"נ פשוט דקושיא זו מתיישבא מאליה לשטת התוספת. והאריך לשון על המפרשים שלחנם נדחקו בזה. ולא ידעתי מה ראה מעכ"ת ומה הגיע אליו לומר כן. דבמחילה הו"ל כטענו בחטים והודה בשעורים כי מי עור ועינים לו שלא יראה זה. ובפירוש איתמר בדברי אמ"ר דלפירש"י דוקא הוא. דקשיא ליה הא דאין ענין לכפיה זו עם האחרת. דלהתוס' ודאי איכא למימר דסימנים מצא לו המקשן בברייתא. אף דאפ"ה ודאי היא גופה קשיא נמי דמנ"ל לחדש כפייה זו וכנזכר. אי הכי דקארי לה מאי קארי. ואטרוחי בכדי למה ליה שארי לי מרי:

מ"ש מ"כ המשי' בענין כפיית ב"מ משום פגמם אינו עולה כלל במרוצת הסוגי'
מש"ע מר על שהקשה אמ"ר ז"ל ועוד היאך שייך לומר שכופין בני משפחה משום פגם עצמם. ואי ניחא לדידהו אמאי נכופם. ועל זה השיב מעכ"ת ואמר ולא ידענא מי הכריחו לומר כאן הך חששא כו'. די"ל דהכא מיירי בדאיכא חד קמן דלא ניחא ליה כו'. א"כ העניים כופין העשירים וכזה מצאתי במפרשים עכ"ד. אני הצעיר אומר מפרשים הללו איני מכיר. והס כי לא להזכיר. דפשטא דסוגיא ודאי לא משמע הכי. דא"כ נתת דבריך לשיעורין שקושית המקשה היא בדאיכא חד או טפי דלא ניחא להו בפגם זה הוא דליכפינהו לבני משפחה. הא בדליכא מאן דקפיד מודה נמי דאין מקום לכפייה זו. א"כ טול מה שהבאת הרי שאין כאן מי שיקפיד היכי משכחת לה. ומה לו להקשות לפ"ז אמאי לא תני נמי כפייה בע"ע. הא ודאי לא מצי למתני הכי בסתמא כיון דלא פסיקא ליה מילתא. דזימנין דכולהו עשירים או ליתינהו כלל לב"מ דקפדי דליתא לתקנתא. ולא דמי לעבריה דפסיק ותני ומפדין אותה בע"כ לעולם:

תוכן העניינים

שאילת יעבץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה