שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן רב
בדין ביבין הקמורים תחת הפתים אם מביאין טומאה לבתים.
א) הפנ"י העלה בתשובה הובאה בס' מאמר מרדכי ובס' נחל אשכול סוף הלכות טומאת כהנים בס' האשכול דביבין הקמורים תחת הבתים שקורין בלע"ז קאנעלע אעפ"י שפי הביב פתוח לבית בכ"ז אינו מביא את הטומאה מבית לבית והביא ראי' לזה מפ"ג דאוהלות מ"ז ביב שהוא קמור תחת הבתים יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו מה שבבית טהור טומאה בבית מה שבביב טהור יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור ופירש הרמב"ם דמיירי שפתח הביב הפתוח לבית יש בו פותח טפח הרי מפורש דאע"ג שהביב פתוח לבית בטפח אעפי"כ כל שיש ביציאתו טפח אינו מביא את הטומאה להבית וגם שאר הראשונים לא נחלקו על הרמב"ם בפירוש הרישא רק בפירוש המצעיתא שאין ביציאתו טפח ס"ל לר"ש ורא"ש ותוס' במס' ב"ב דף ק' שטומאה בוקעת ועולה ורמב"ם מפרש שנכנסה דרך פתח הפתוח לבית וכן צ"ל למקצת בעלי תוס' שהביא הרמב"ן בתה"א ולדעת רש"י ברכות י"ט ופסחים ט' ומתיר כ"ג ונדה ט"ו וכן דעת תוס' בע"ז דף מ"ב וא"צ להגי' כמהרש"א שם דל"ל בכה"ג טומאה בוקעת ועולה ועכ"ח צ"ל דמפרשים כפירוש הרמב"ם דטומאה נכנסת דרך פתחו לבית, ואין לומר דמיירי שהפתח שלצד הבית יש לו דלת והוא סתום דהא זה דרכו בהגדות דרך שם המים הנובלים מכל חדרי הבית בכל עת ועונה ואם הוא סתום האיך ירדו המים, ואפי' אם נסבול זה הדוחק מ"מ קשה דבפ"ד דאוהלות מ"א הקשו כל הראשונים מ"ש מגדול מחלון שבין בית לבית ותירצו דמיירי כשפתח המגדל נעול ולמה לא הקשו ותירצו כן במשנה דביב שהוא בפרק הקודם לזה א"ו משום דשם ל"ש כלל לומר שתצא הטומאה דרך הפתח לבית כיון שיש ביציאתו פ"ט, ובשו"ת ח"ס חיו"ד תשובה ש"מ השיג עליו דאין ראי' מהרמב"ם דמעולם לא נתכוין הרמב"ם לומר שיש בפתח הביב שלתוך הבית פתוח טפח רק כוונתו שבחלל הביב יש טפח בחללו, ומש"כ הפנ"י שכן הוא דעת רש"י וכן דעת תוס' בע"ז דף מ"ב דכל שיש בחללו טפח אע"פ שהוא סתום אין הטומאה בוקעת מה"ת כבר הוכחתי בספרי ליבא בעי בדף ל"ה דלא כדבריו עיי"ש:
ב) ונלע"ד ראי' ברורה לדעת הח"ס ממש"כ הרמב"ם ברישא ירצה "בו" בזאת החפירה מבואר להדיא שכוונתו על חלל הביב דאל"כ הול"ל בפתח החפירה, ועוד מדכתב וכן אם היתה הטומאה בבית הנה לא יטמא מה שבביב לפי שהטומאה לא תכנס "מפתח הביב" "כאשר בו טפח" וכבר השרשנו לך שטע"ט חוצץ בפני הטומאה וכו' ומעתה אי נימא שהרמב"ם קורא פתח הביב להפתח ממש דבריו נפלאים מאוד דאיך נתן טעם דלכך אינו מביא את הטומאה לפי שיש בפתח טע"ט דהא אדרבה פחות מטפח אינו מביא את הטומאה וטפח מביא את הטומאה א"ו דברור דכוונת הרמב"ם על חלל הביב וזו שכתב שטעינו חוצץ בפני הטומאה דהיינו אם יש בחלל הביב טפח חולק רשות לעצמו ואינו נחשב כקרקע הבית דקרקע הבית קייל"ן דמטמא עד התהום:
ג) עוד ראי' נלע"ד ממש"כ הרמב"ם על הסיפא וז"ל אולם אם הי' בפתח הביב אשר בקרקע הבית פחות מטע"ט הנה הוא כמו מקום קערורית בקרקע הבית אשר דינו ודין הבית שוה לפי שכל מה שבקרקעות הבית טמא אם לא יהי' בזה המקום טפח על טפח עכ"ל הרי מפורש יוצא מדבריו דזה שאמר פתח הביב כוונתו על חלל הביב דאם נימא שכוונתו על פתח הביב ממש א"כ קשה למה אם הטומאה בבית יהי' הכלים שבתוך הביב טמאים הלא כיון שיש בחלל הביב טפח חולק רשות לעצמו א"ו ברור שכוונתו על חלל הביב, ועוד ראי' ממה שפירש הרמב"ם במצעיתא אולם אם הי' בפתח הביב טפח ולא תהי' ביציאה טפח ותהי' טומאה בתוך הביב הנה הוא תצא מפתח הביב לבית וכו' ואם היתה טומאה בבית הדבר אשר בביב לא יטמא לפי שהטומאה לא תכנס לביב מקערורית הבית אחר שבמקום הטומאה יש בו טפח על טפח וכבר חלץ בפני הטומאה וחלק לה מקום עכ"ל מבואר מדבריו שנתן טעם שחלק רשות לעצמו לפי שיש בו טע"ט וצריך ביאור היכן הוזכר בדבריו שקודם לזה שיש בחללו טפח עד שתפס בפשיטות שיש בחללו טפח א"ו שזה שאמר לעיל יש בו טפח הכוונה על חלל הביב, וגם דאל"כ תמוהא שנתן טעם למה לא יתטמאו הדברים שבביב מטעם שיחשב הביב כקרקע הבית שמטמא עד התהום ותירץ דמשום דיש בו חלל טפח חוצץ ולמה לא נתן שום טעם דלמה לא תכנס הטומאה דרך פתח הביב הפתוח ויטמא דברים שבביב א"ו ברור שמעולם לא נתכוין הרמב"ם לומר שיש בפתח הביב פותח טפח רק שיש בחלל הביב פ"ט וקורא לחלל הביב פתח הביב:
ד) ומזה אני תמה על מש"כ הח"ס באותו תשובה בד"ה ודע וכן בד"ה והטעם דבמצעיתא פירש הרמב"ם שהטומאה נכנסת דרך פתח הבית להבית ולע"ד תמוהא דבמשנה אחת פעם יקרא הרמב"ם פתח הביב לחלל הביב ופעם יהי' כוונתו על פתח הביב ממש ולע"ד אין שום צורך לזה וגם במצעיתא אין כוונת הרמב"ם שהטומאה נכנסת דרך פתחו רק ס"ל שכל שאין ביציאתו פ"ט דינו כקבר סתום שמטמא כל סביביו ומטמא הבית דרק קערורית הבית והנלע"ד בטעם הח"ס שמיאן מלפרש כן שהוא משים דאזיל לשיטתו שכתב בד"ה והטעם לישב קושית הפנ"י למה לא כתבו הראשונים במשנה דביב דמיירי בפתח נעול כמו שפירשו במשנה דמגדול וכן קושיתו דהא מסתמא מיירי שאינו נעול בדלת משום דצריכין לשפוך כל שעה השופכין לתוכו ותירץ הח"ס דאם כי מסתמא פתח הביב הוא רחב טפח אבל הדרך לעשות עליו סריגין בפחות מטפח כמו שכתב הר"ש בפי"ח מ"ז בשם התוספתא דביבין היוצאין מארץ העמים לא"י עושין להן סריגות וממעטים עד פחות מטפח עכ"ל ומסתמא בכל הביבים עושים כן לסנן את השופכין שלא יסתם הנקב מעפרורית והם סריגין בפחות מטפח עכ"ד ומעתה הא פשוט דעשיית הסרוגין אינו כפרץ את פצימיו ולפי"ז אין לומר שאם אין ביציאתו פותח טפח שיטמא משום קבר סתום דהא באמת יש ביציאתו פתח יותר מטפח רק שממעטין בסריגות עד פחות מטפח והו"ל כדלת נעול ולא פרץ את פצימיו שאין מטמא משום קבר סתום כמפורש בב"ב דף י"ב ולכך הוצרך הח"ס לפרש שהטומאה נכנסת לבית דרך פתח הביב כמו במתני' דהמת בבית ולו פתחים הרבה שבזמן שכולן נעולין הטומאה יוצאת דרך הפתחים:
ה) אמנם כבר כתבנו שתמותא מאוד לפרש לשון אחד במשנה אחת לשתי כוונות ולע"ד ברור דמיירי דעיקר פתח הביב גם בלא סרוגין הוא פחות מטפח וכן מסתבר דמאחר שאינו נעשה רק לשפוך השופכין לתוכו לאיזה תכלית יעשו פתח גדול וגם אם הפתח גדול בקל יכשלו בו בני אדם או יפול בו איזה דבר ולכך פתח הביב שבתוך הבית עושין אותו פחות מטפח אבל בפתח הביב שבצד יציאתו שם רגילין לעשות הפתח גדול ולכך שם בתוספתא דמיירי בביבין היוצאים מארץ העמים לא"י עושים להם בא"י שהוא הפתח שבצד יציאתן סריגין למעוטן מטפח וא"ש דברי הרמב"ם כפשטן דמטמא משום קבר סתום לפי שגם עיקר פתח הביב שבתוך הבית הוא פחות מטפח:
ו) וראי' לדברינו דעיקר פתח הביב עושין אותו פחות מטפח ממה שרמז הח"ס שם בתחלת התשובה לעיין בפי"א דכלים מ"ט שהביא התוי"ט בשם מהר"ם על הא שאמרו במתני' טומאה שם הבית טמא דהו"ל כביב הקמורתחת הבית שאעפ"י שיש בחללו פ"ט אם אין ביציאתו פ"ט הבית טמא וכש"כ הכא שהוא פתוח לבית עכ"ל מבואר יוצא מדכתב דכש"כ הכא שהוא פתוח דס"ל למהר"ם דביב הקמור אינו פתוח והנה הא פשוט דאין כוונתו לומר שאין פתוח כלל דהא סתם ביב נעשה לשופכין שבבית וא"כ פשוט שהוא פתוח לתוך הבית וכ"כ מהר"ם עצמו בפ"ד מ"א בד"ה ואם לאו טהורים שהביב משמש את הבית שהשופכין נופלין לתוכה, וגם אין לומר שכוונתו שפתח הביב נתמעט בסריגין עד פחות מטפח דהא גם כאן מיירי שהוא מכוסה בכפישה ואיך כתב שהכא הוא פתוח לתוך הבית א"ו דס"ל למהר"ם דעיקר פתח הביב עושין אותו פחות מטפח וזה שכתב שאינו פתוח לתוך הבית היינו שאינו פתוח כשיעור שיביא הטומאה משא"כ הבור והדות יש להם פתח יותר מטפח רק שהם מכוסים בכפישה ומעתה יפה כתב מהר"ם דאם בביב שאין לו פתח גדול כטפח לתוך הבית כלל מ"מ אמרינן כיון שאין לו פתח כטפח ביציאתו הטומאה בוקעת ועולה לתוך הבית כש"כ הדות שיש לו פתח כטפח לתוך הבית רק שהוא נעול ומכוסה בכפישה דנימא שהטומאה בוקעת ועולה לבית כיון שאין לו פתח ביציאתו, ולישב דעת הח"ס נלע"ד דס"ל דלעולם מיירי בביב שיש בו פתח כטפח רק שהוא כעול בסריגין וכוונת מהר"ם הוא דכאן נחשב כאלו הי' פתוח לגמרי והוא מטעם שכתב הרמב"ם שהכפישה חשיב רק סתימה להציל הטהרות שתחתיו אבל לא לעכב הטומאה שתחתיו מלצאת לחוץ ולכך חשוב כחן כאלו הוא פתוח ממש וכ"ז אני אומר לישב הח"ס אבל סתימת לשון מהר"ם ודאי משמען כמש"כ שס"ל שעיקר פתח הביב אינו גדול כטפח:
ז) עוד הביא הפנ"י ראי' מדכתבו הר"ש והרא"ש דהא דקתני במתני' דביב כיצד וכו' לא קאי רק על הא דאמר דטפח חוצץ בפני הטומאה ולא אמביא טומאה דקשה על רבינו הקדוש שפתח במביא וחוצץ וסיים בחולץ לבד הלא בענין הביב גופי' מצי למיתני כיצד מביא אם פתוח לבית טפח כמו שהוא בחלל הביב והטומאה בביב ואין ביציאתו טפח שמביא טומאה לתוך הבית כמש"כ הרמב"ם בפירוש המשנה אעכ"ח משום דבכה"ג אינו מביא הטומאה מביב לבית ולע"ד אין זה ראי' דזה שאמר שמביא את הטומאה אין צריך לפרש כיצד דבזה עצמו שאמר רום טע"ט מביא את הטומאה כבר מפורש בו באיזה אופן מביא הטומאה דהיינו שאם הוא רום טפח ותחת צדו האחת מונח הטומאה ותחת צדו השני מונח הטהרה מביא האוהל טפח טומאה להטהרה שתחתיו וכן מפורש ברש"י בסוכה דף י"ח ועוד נלע"ד דלא הוצרך לפרש כיצד מביא את הטומאה משום דבמשנה שלפ"ז כבר שנה להוציא הטומאה בפותח טפח הרי מפורש דאם יש חלון טפח מביא הטומאה דרך שם ועיקר חידוש משנתינו הוא להשמיענו אופן שחוצץ בפני הטומאה:
ח) עוד הביא הפנ"י ראי' מפ"ה דאוהלות מ"א תנור עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת ב"ש אומרים הכל טמא וב"ה אומרים התנור טמא והבית טהור רע"ק אומר אף התנור טהור והסכימו מפרשי המשניות לפרש המשנה שיש בעין התנור טע"ט ואפ"ה לא נכנסת הטומאה דרך התנור לתוך הבית והטעם מבואר ברמב"ם פי"ח מט"מ התנור טמא והבית טהור לפי שאין התנור גבו' מהארץ כדי שתבא הטומאה להבית והסכים עמו הראב"ד והקיל עוד יותר אפי' בגבו' מן הארץ טע"ט והכ"מ מפרש הרמב"ם לפמש"כ בפירוש המשנה שעין התנור הוא הנקב אשר בשפלות הארץ וכו' ומיירי שהתנור משוקע בקרקע הבית נמצא לענין זה אין אוהל אחד עם הבית שיביא לו טומאה שנכנסת לתנור דרך עינו עכ"ל הרי לפנינו שלעולם אין כח לטומאה לכנס בעצמותה ממקום למקום אם לא היכי שהאוהל אחד עם המת עצמו והטעם מבואר כיון שהתנור בתחתית הארץ ל"ש לומר חביט רמי וגוד אחית שתקרות הבית יהי' מונחות על פתח התנור וכדבקות לאוהל עין התנור דא"כ אין כאן אוהל כלל להביא הטומאה על הטהרות שבבית שהרי תקרת הבית מכסות התנור עכ"ד וכפל עוד בסוף דבריו דמוכח מהכ"מ דלעולם אין יוצאת טומאה ממקום למקום אלא באופן שיהי' אוהל אחד על המטמא ועל המיטמא ויתחברו האוהלים עפ"י ההלכות המסורות גוד אחית גוד אסיק וכיוצא בו ומה"ט מפרש הרמב"ם שאין טומאה יוצאת מהתנור לתוך הבית שא"א לחבר תקרת הבית עם האוהל בעין התנור כיון שהתנור משוקע בקרקע ואי אמרינן גוד אחית נתבטל האוהל ול"ש חיבור אוהלים תחת הקרקע והראב"ד מקיל אפי' אם גבו' התנור והרא"ש כתב נמי שיש בתנור טע"ט וכיון דשמיע לן תלת אריותא שאין טומאה נכנסת ממקום למקום תחת תחתית הקרקע כיון שא"א לעשות ב' האוהלים אחד מצינו למימר לר"ש נמי פשיטא לי' הך סברא והא דלא מפרש מתני' דתנור בהכי הוא משום שאינו מצייר התנור כהרמב"ם שהוא שקוע בקרקע ועין התנור עשוי להוציא אפר אלא כתנורים שלנו שעין התנור עשוי להוציא עשן משו"ה מוקי מתני' שאין פ"ט בעין התנור עכ"ל ולע"ד אין ממשנה זו שום ראי' לסברתו ונקדים דבס' נחל אשכול השיג על הפנ"י דהר"ש והרא"ש לא נחלקו כלל דגם הרא"ש ס"ל בזה כהר"ש דמיירי שאין התנור פתוח טפח לתוך הבית רק הוכיח דהעין עצמו הוי טע"ט ולע"ד זה שכתב דהרא"ש קאי על חלל העין עצמו בזה הדין אתו דהא כתב הרא"ש דאל"כ גם אם הטומאה בעין התנור טהור כדתנן פ"ח דכלים הרי מפורש דקאי הרא"ש על העין עצמו שצריך שיהי' גובה' ורחבו טפח דאל"כ אינו יכול להביא הטומאה מהעין לתוך התנור, אבל זה שכתב דהר"ש קאי על פתיחת התנור לבית לע"ד אי אפשר לומר כן דלשון הר"ש מוכיח דהתנור הי' פתוח לגמרי לתוך הבית וזה ודאי השכל נותן דפתיחת התנור לתוך הבית הוא יותר מטפח דהא דרך זה הפתח משתמשין בהתנור לכל מה שאופין בו והר"ש הא כתב שהתנור פתוח להבית ואיך נימא בכוונת הר"ש שלא הי' התנור פתוח טפח לתוך הבית, ולע"ד י"ל בדרך פשוט דר"ש ורא"ש לא נחלקו דהר"ש קאי על פתיחת העין שחוץ לבית וע"ז כתב שאין הפתח כטפח וכן מוכח מלשונו שכתב דב"ש סברי דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן אלמא דמיירי שפתיחת העין לחוץ הוא פחות מטפח ומעתה אפשר דגם הר"ש סובר כהרא"ש דגוף העין גובה' ורחבו טפח אבל בראשו מתקצר ופתח העין אינו כטפח ובזה הי' מקים לישב קושית הכ"מ על הראב"ד שכתב שבתוספתא מוכח דבלית בעין פותח טפח מיירי ולדברינו לק"מ דהראב"ד קאי על גובה ורוחב העין עצמו ותוספתא קאי על פתיחת העין לחוץ, אולם יקשה דא"כ דגם הר"ש סובר כהרא"ש דמיירי שיש בגובה ורוחב העין טפח א"כ איזה הוכחה הי' לו מהתוספתא דמיירי שאינו פתוח טפח א"ו דהר"ש ס"ל דהן העין עצמו והן פתיחת העין שתיהן מיירי בפחות מטפח וס"ל דפירוש סיף התוספתא הוא דבזה נחלקו והרא"ש סובר דפירוש סוף התוספתא הוא דבזה לא נחלקו ולכ"ע טהור וכמו שפירש הכ"מ, והגם שאפשר לדחות דראיית הר"ש מהתוספתא הוא דמאחר דמפורש בה שבגוף העין אין רוחב טפח א"כ מזה נשמע ממילא דגם בפתיחתו אין טפח דהאיך יהי' פתיחת העין כטפח אם גוף העין אינו כטפח מ"מ משמעות לשון הר"ש הוא דסובר דגם העין עצמו אינו כטפח:
ט) וגם בדעת הרא"ש נלע"ד דאין לחלק בין העין עצמו לפתיחת העין דהנה מהר"ם מרוטנבורג במה"ב שעשה בהיותו תפוס במגדול אנזוסהיים כתב וז"ל כתב בפנים דמיירי שיש בעינו פותח טפח וטעמא דרע"ק דאמר אף התנור טהור לא ידענא אמאי דאמאי לא עיילא טומאה לתוך התנור דרך נקב עינו כיון דהטומאה מאהלת על עינו של תנור דאפי' בפי פכין קטנים טומאה נכנסת מכש"כ בעינו של תנור שיש בו פותח טפח ונ"ל דמדאורייתא לא עיילא אלא דרך פסח של הכלי וכי היכי דאמרינן בפ' חבית כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח לענין בנין בשבת ה"נ נימא לענין טומאה ועינו של נזכיר אינו עשוי להכניס אלא להוציא עשן ומדרבנן גזור דטומאה נכנסת דרך נקב אעפ"י שלא נעשה להכניס ולהוציא עכ"ד מבואר מזה שבמה"ק פירש מהר"ם מר"ב דמיירי שהעין הוא כטפח ובלי ספק הרא"ש שהי' תלמיד מובהק של מהר"ם מרבו שאב פירושו ומלשון מהר"ם מוכח דלא גובה ורוחב העין לבד הוי כטפח אלא דגם פתיחת העין הוי כטפח דאל"כ מאי הוקשה לו על רע"ק למה מטהר התנור דהא שפיר י"ל דמאחר דעין התנור אינו פתוח טפח א"כ ני' שהעין עצמו הטומאה נכנסת בו גם דרך נקב קטן לפי שהוא כלי והוא תחת הטומאה ממש אבל שנימא שתצא הטומאה ממקום למקום ויטמא גם גוף התנור זה לא אמרינן רק באם פתוח טפח א"ו דסובר דגם פתח העין הוא כטפח, וכן מלשונו שכתב דאפי' בפי פכין קטנים טומאה נכנסת כש"כ בעינו של תנור שיש בו פותח טפח מוכח להדיא דעל פי העין קאי שיש בו פותח טפח, והגם שיש לדחוק בכ"ז ולומר דכוונתו דכיון שעכ"פ לתוך הכני נכנסת הטומאה גם דרך נקב קטן ומאחר שנחשבת הטומאה כאלו הוא בתוך העין והעין עצמו גבו' ורחב טפח א"כ מסתמא גם פתיחתו בצד התנור הוא כטפח והו"ל להביא הטומאה לתוך התנור אבל לעולם פתיחת העין לצד חוץ הוא פחות מטפח מ"מ פשיטות לשונו משמע דגם פתיחת העין לצד חוץ הוי כטפח, ואין להקשות דבלא"ה אי אפשר להשוות פירוש הרא"ש עם פירוש רבו מהר"ם משום דמהר"ם כתב דהעין עשוי רק להוציא עשן והרא"ש כתב דעשוי גם להכניס עצים משום דזה פשוט דגם מהר"ם עצמו במה"ק פירש כהרא"ש שעשוי גם להכניס עצים ורק במה"ב חידש מכח קושיתו דלמה מטהר רע"ק דמיירי בעין שאינו עשוי אלא להוציא עשן, תמצית דברינו דהדין עם הכ"מ והן בר"ש והן ברא"ש אין לחלק בין גוף העין לפתיחתו ולר"ש שתיהן מיירי בפחות מטפח ולרא"ש שתיהן מיירי בטפח ונחלקו בפירוש התוספתא וכמש"כ הכ"מ:
י) הנה נראה שעוד נחלקו הר"ש והר"ם מר"ב דהר"ש סובר דמיירי שהתנור פתוח לתוך הבית, אבל מהר"ם מר"ב שהקשה על רע"ק למה מטהר התנור ולא על ב"ה הקודם לרע"ק דלמה מטהרין הבית נראה דסובר דמיירי שאין התנור פתוח לתוך הבית ולכך א"ש דמטהרין ב"ה הבית, תו גם דעת הראב"ד שכתב דהתנור טמא ואינו חוצץ ולמה הוצרך לומר מכח שאין התנור חוצץ תיפ"ל שהוא פתוח לתוך הבית א"ו דסובר שאין התנור פתוח לתוך הבית, וס"ל לראב"ד בתרתי כמהר"ם מר"ב דמיירי שהעין הוא כטפח וגם שהתנור איני פתוח לתוך הבית והרמב"ם סובר דמיירי שאין בעין עצמו טפח, ומאחר שכן אין שום הוכחה מהרמב"ם שסובר שאין אוהלים מתערבים תחת הקרקע וכמי שלמד הפנ"י בדבריו דטעם הרמב"ם פשוט לפי שהעין פחות מטפח אינו יכול להביא הטומאה לתוך הבית:
י"א) ראיתי בקונטרס כ"י מהגאון מו"ה זלמן זצ"ל באניהארד שהי' ראש ב"ד בק"ק פ"ב יע"א השיג על הפנ"י דאין כוונת הרמב"ם לומר שכל התנור משוקע בארץ רק ששולי התנור ועין התנור הם שקועים בארץ שהרי לא כתב הרמב"ם שכולו שקוע ועוד דאם כפנ"י איך כתב הרמב"ם לשון שהרי אין התנור גבו' מהארץ דזה הלשון משמעו שהדבר פשוט שכן דרך התנורים להיות ואי כפנ"י הא אדרבה רוב תנורים אין משוקעים כולם בארץ כמבואר ברפ"ה דכלים ברמב"ם ור"ש ורא"ש שם והול"ל והיינו באין בתנור וכו' א"ו דכוונת הרמב"ם רק על שולי התנור ועין התנור עכ"ד ולע"ד פשוט דכוונת הרמב"ם רק להשמיענו כפירוש הר"ש דמיירי שעין התנור הוא פחות מטפח ולזה מאחר שעין התנור הוא בשולי התנור כמש"כ בפירוש המשניות לפיכך כתב בפשיטות שהרי אין התנור גבו' מהארץ שהרי דרך כל תנור להיות נבנה על הארץ ממש א"כ מאחר שהעין הוא בשוליו פשוט דאינו גבו' טפח, וראי' ברורה לזה דאל"כ מנ"ל לראב"ד להשיג על הרמב"ם מתוספתא דמוכח שם דאם הוא פחות מטפח אינו מביא טומאה כלל הא אפשר דגם הרמב"ם מודה דמיירי שהוא כטפח א"ו דגם הראב"ד הבין דברי הרמב"ם כמו שכתבנו דלכך כתב שהתנור אינו גבו' מהארץ לפי שעין התנור הוא בשוליו וממילא אם אין התנור גבו' מהארץ גם עין התנור אין גובה' טפח ולכך השיג עליו כללו של דבר הרמב"ם והראב"ד נחלקו במחלוקת הר"ש והרא"ש, ולע"ד ראי' לדעת הרמב"ם והר"ש מפ"ח דכלים מ"ז דמשם מוכח דסתם עין תנור אינו טפח על טפח עיי"ש עכ"פ יצא לנו שאין שום ראי' ממתני' דתנור לדעת הפנ"י:
י"ב) הפנ"י בתשובתו כתב טעם שאין הביבין מביאין טומאה לבית משום דזה שמצינו בש"ס שהטומאה הולכת ממקום למקום אין הכוונה דטומאת מת יש לה כח מעיקר הדין לילך ממקום למקום מעליית לתחתית ואף מתחת לארץ דרך נקב פתוח טפח לבית דזה טעות דלעולם ל"ש טומאת אוהל בכה"ג רק אם אפשר לומר שאוהל אחד מאהיל על הטומאה והטהרה ולכך כל היכי שאפשר לומר שאוהל שעל הטומאה נעשה אחד עם האוהל שעל הטהרה ע"י הלכות המסורות בידינו כגון ע"י גוד אחית וחביט רמי אז אמרינן דע"י שהוא פתוח טפח חשבינן לי' כחד אוהל אבל אם הטומאה בתחתית הקרקע דאז ל"ש לומר חביט רמי דאם נחשב תקרת הבית כאלו הוא אחד עם הקרקע א"כ אין כאן אוהל כלל להביא טומאה על הטהרות שבבית שהרי תקרת הבית חשיבה כאלו היא אחד עם הקרקע וא"כ נסתם טפח הפתוח מהקרקע ואיך תטמא הטומאה שתחת הקרקע הטהרות שעל הקרקע מלמעלה ובס' נחל אשכול השיג עליו דהא באהלות פ"ו מ"ד מוכח שאם טומאה בבית ועלי' ע"ג ויש בארובה שבין הבית להעלי' פ"ט טומאה בתחתון הטהרות שבעליון טמאים וטומאה בעלי' הטהרות שבתחתון טמאים וא"כ איזה חילוק יש בין בית לעלי' ובין ביב שתחת הארץ להבית שעליו וכ"כ ח"ס בתשובה שזכרנו דממשנה זו מוכח דטומאה מתפשטת בין למעלה ובין למטה דלא כפנ"י, וראיתי בקונטרס כ"י מהגאון מו"ה זלמן זצ"ל באניהאד השיב לדחות ראי' זו משים דהפנ"י הניח ליסוד מוסד דצריך להיות הטהרה והטומאה תחת אוהל אחד וצריך לומר גיד אחות או חביט רמי וזה ל"ש בביב דאם הטומאה בבית אם נימא חביט רמי תקרת הבית על פתח הביב אין כאן אוהל על הטומאה וכיון שכן הו"ל הטומאה בבית והטהרה בביב ואינן באוהל אחד משא"כ במתני' דארובה דשם מיירי שהטומאה בבית התחתון ולכך שפיר אפשר לומר חביט רמי תקרת העלי' על הבית והוי כאוהל אחד וכתב ששאל כן לרבו הח"ס והשיב לו דמ"מ מנ"ל להפנ"י להמציא סברא זו לחלק ולהקל באיסור תורה, ולע"ד תמוהא דגם אם הטומאה בבית התחתון מ"מ יקשה לדעת הפנ"י האיך תביא הטומאה לטהרות שבעלי' הא אין כאן אוהל כלל על הטהרות מאחר שצריכין לומר חביט רמי וכאלו תקרת העלי' אחד עם תקרת הבית דהא כן כתב הפנ"י דאם נימא חביט רמי לתקרת הבית כאלו היא אחד עם תקרת הביב אין כאן אוהל להביא טומאה לטהרות שבבית וא"כ ראי' חזקה דלא כפנ"י ממתני' דארובה:
י"ג) ולע"ד אפשר לישב ולחלק מטעם אחר והוא שנימא כשהטומאה בבית אמרינן בתקרת הבית חביט רמי על הטומאה ממש עד שאין חלל טפח בינו לבין הטומאה ואז נחשב כטומאה רצוצה ובוקעת ועונה ומטמא כל הטהרות שבעלי' דהא תקרת העלי' מאהלת על הטהרות ועל הטומאה יחד משא"כ בטומאה בביב אין לומר חביט רמי דאם נימא בתקרת הביב חביט רמי עד שאין אוהל טפח תחתיו א"כ מי יביא הטומאה מבית זה לבית האחר דבשלמא בחלק הביב שתחת הבית יש אוהל שהבית מאהיל עליו אבל בחלק הביב שבין בית לבית הא אין כאן אוהל אחר רק תקרת הביב וא"כ אם נימא חביט רמי בתקרת הביב א"כ אין כאן אוהל להביא הטומאה מחלק הביב שתחת בית זה לחלק הביב שתחת בית אחר וכיון שמוכרחין לומר שתקרת הביב מאהנת על הטומאה ממילא אמרינן ג"כ בתקרת הביב שהיא מפסקת בין הביב להבית ולא חשוב כאלו הטומאה והטהרה תחת אוהל אחד, וראיתי בישועת יעקב או"ח סי' שמ"ג מחלק ג"כ בין חור שבין שני בתים ובין חור שבין ביב לבית מטעם דתקרת הביב מפסקת בין הטומאה והטהרה אולם לע"ד תמוהא דא"כ גם בבית ועלי' נימא דתקרת הבית מפסקת בין הטומאה שבבית לטהרות שבעלי' אבל לדברינו א"ש דבית ועלי' שאני דבזה י"ל דתקרת העלי' מביאה את הטומאה על הטהרות דהא תקרת העלי' מאהלת על שתיהם ושם י"ל חביט רמי בתקרת הבית על הטומאה ממש עד שיחשב כטומאה רצוצה שבוקעת ועולה, מי' כ"ז דחוק דהן אמת דבמשנה מובא הדין באם הטומאה בבית מ"מ משמעות כל הפוסקים והראשונים דהה"ד להיפוך אם הטומאה בעלי' נטמאו הטהרות שבבית ובזה ל"ש לומר חביט רמי תקרת העלי' על הטומאה דא"כ אין כאן אוהל על הטומאה, ותו דגם בטומאה בבית וטהרות בעלי' ג"כ לא מסתבר לומר חביט רמי לתקרת הבית כאלו הוא מונחת על קרקע הבית דמאיזה טעם נימא שהוא כמונח על הארץ ועד כאן לא כתב הפנ"י דאמרינן חביט רמי רק בגג זה כדי לצרפו עם גג שתחתיו ויהי' כאוהל אחד אבל שנימא חביט רמי לתקרת הבית כאלו מונחת בקרקע כדי שיהי' הטומאה שתחתיו כטומאה רצוצה מהיכי תיתי נאמר כן, ולעולם לא מצינו טומאה רצוצה רק כשהוא רציצה ממש:
י"ד) ולע"ד אפשר לישב דינו של הפנ"י אבל לא מטעמו רק שנימא דזה שקבלנו דאם יש פתח טפח בכותל ובמחיצה שוב אינו מפסקת בין הטומאה והטהרה הוא מטעם דע"י פתח טפח נחשב כאלו הי' פתוח כולו ואין כאן מחיצה המפסקת כלל וכ"ז ניחא בבית ובעלי' או בביב ובית דאף אם נימא דע"י פתח שבתקרת הבית נחשב כאלו לא היתה תקרה לבית כלל מ"מ יש כאן אוהל שתקרת העלי' מאהלת על הטומאה והטהרה וכן אם ע"י פתח שבתקרת הביב נחשב כאלו אין תקרה לביב מ"מ תקרת הבית מאהלת על הטומאה והטהרה אבל אם באנו לחוש שהביב יוליך הטומאה לבתים אחרים א"כ הא בחלק הביב שבין בית לבית אין כאן שום אוהל רק תקרת הביב וא"כ אם נימא דע"י שיש פתח טפח פתוח בתקרת הביב נחשב כל תקרת הביב כאלו הוא פתוחה א"כ שוב אין כאן אוהל שיביא הטומאה מבית זה לבית האחר וגם אין הטומאה והטהרה תחת אוהל אחד לכך י"ל דאין הביבין מביאין טומאה מבית לבית כל שיש הפסק בין בית זה לבית האחר:
ט"ו) עוד כתב הפנ"י היתר אחר מטעם דפתח הביב אינו עשוי רק להוציא ולא להכניס ולהצניע ובסי' ר"ד בארנו שאין מקום לסמוך ע"ז ושגם אם אין עשוי להכניס מיקרי פתח להביא את הטומאה עיי"ש:
ט"ז) בשו"ת ח"ס שם הביא ראי' נגד הפנ"י שס"ל שביבין אין מביאין טומאה מבית לבית וכן נגד הש"ך שס"ל דטומאה היוצאת מבית לבית ע"י פתח טפח אינו טומאה דאורייתא מהא דאיתא בירושלמי פ"ט דפסחים והובא בתוס' סנהדרין דף י"ב דחזקי' עיבר מפני הטומאה שמצאו גולגלתו של ארונה היבוסי תחת המזבח והוקשה לו וכי משום גולגלת אחת הי' נצרך זמן רב כ"כ לטהר המקדש ותו צע"ג וכי מימי שלמה שנבנה ביהמ"ק עפ"י נביאים הקריבו בטומאה עד עכשו ועוד צע"ג דבסוטה פ' כשם מפורש בירושלמי דרעש חגי הי' על שמצאו גולגלתו של ארונה היבוסי וקשה אחר שטיהר יחזקי' והוציא גלגלתו מי חזר והכניסו לשם בימי חגי א"ו שקברי בית ארונה הי' סמוכים לגורן אשר קנה דוד וכשבנו ביהמ"ק הי' נזהרים לסתום בבנין כל הפרצות שבמחילה שתחת הקרקע באופן שלא תכנס גלגל טומאה מקברות אלו לתחת המחילה שתחת הבירה ולתחת המזבח ויעלה הטומאה דרך נקב השתים שע"ג המזבח ובאורך הימים בימי מלכים הרשעים פרצו פרצות במקדש ונפרצו נקבים בחומות התחתונים באופן שנתגלגל טומאה מקבר ארונה אל תחת המזבח וחזקי' המלך בנה הפרצות ושוב בשעת החורבן נפרצו שנית ולכך הרעיש חגי ע"ז וגלגלתו של ארונה אינו עצם גלגלתו אלא גלגול הטומאה שנמשכה ונתגלגלה מקברות ארונה עד תחת המזבח וס"ל לירושלמי דקברי עכו"ם מטמאין באוהל עכ"ד ובס' מתא דירושלים בפ' מי שהי' טמא כתב שנעלם מרבו הח"ס דברי המל"מ בפ"א מהל' בחירה הי"ג שכתב על דברי ירושלמי אלו דעכ"ח היתה טומאה רצוצה משום דאמרינן בזבחים דף נ"ח דאין בונין מזבח ע"ג מחילות ועכ"ח דס"ל לירושלמי דעכו"ם מטמא באוהל עכ"ל הרי שאי אפשר להיות שבא הטומאה דרך מחילות אל מקום המזבח, ובאמת גם אני בתחלת לימודי בדברי הח"ס הנ"ל הי' נדמה לי שנעלם ממנו דברי המל"מ הנ"ל אבל שוב התבוננתי דלא כתיב בי' ונעלם כי שם באותו תשובה בד"ה דבלא"ה המוקף בשתי חצאי לבינה נראה להדיא שזכר את המל"מ בעת כותבו זו התשובה שהרי הביא שם ממש ככל לשון המל"מ א"ו דלא חש לדבריו מכח קושיות עצומות שהזכיר שהוקשה לו על דרך זה, והוכחת המל"מ מהא דאין בונין מזבח ע"ג מחילות דחה הח"ס שם ברמז מועט שהטומאה באה דרך נקבי השתין שוב הגיע לידי קונטרס מח"ס העתיקו הגאון מו"ה זלמן זצ"ל באניהארד והקשה שם אלו הקושיות שזכרן בתשובה הנדפסת ואח"כ כתב וז"ל ע"כ נלע"ד דמקום קברות ארונה וביתו הי' סמוך למקדש וכשנפרצו פרצות בכותלי מערת קבריו הי' הטומאה מתגלגל אל המחילות שתחת הבירה ועיין מל"מ פ"א מהל' בית הבחירה הי"ג וכשנכנסו הכהנים אל המחילות ופתחו פתחיהם והאהילו עליהם נטמאו וכן במקום המזבח ע"י נקבי השתין ששם ירדו הכהנים עכ"ל הרי שבאותו דיבור ממש רמז על המל"מ ודחאו כלאחר יד:
אולם בגוף הדבר לע"ד מלשון הילקוט שיר השירים עה"פ אחזתיו ולא ארפנו משמע דלא כח"ס אלא שהי' גולגלת ממש תחת המזבח ומשם נלמוד תירוץ גם לקושית הח"ס דז"ל הילקוט זה דוד כשתפס הגורן מיד ארונה היבוסי ומצא גלגלתו של ארונה נתונה תחת המזבח ולא פסל המקום קרבנות של ישראל עכ"ל ולשון נתונה תחת המזבח ודאי משמעו שהי' גלגלת ממש תחת המזבח וזה שהוקשה לח"ס וכי הקריבו בטומאה ראינו שבאמת הילקוט זכר למופת שלא פסל הקב"ה קרבנותיהן מטעם זה, וזה שהקשה הח"ס מאחר שטיהר חזקי' מי חזר והכניסה לע"ד ל"ק וכי לא אפשר שנמצאו רשעים שהכניסו בכוונה כדי לטמא הבית והרי הי' זמן שהכניסו צלם להיכל, ותו דאפשר לא חפרו לבקש במקום אחר רק באותו מקום שמצאו טהרו ושוב בזמן אחר מצאו במקום אחר שתחת המזבח גלגלת אחרת, ומה שנזכר תמיד בשם ארונה ראיתי בס' דבש לפי מערכת ח' אות א' כתב על ילקוט הנ"ל דשני ארונה הי' ונקרא כן על שם זקינו שהי' ג"כ שמו ארונה עכ"ל ועוד יותר נראה כי הי' זה שם המשפחה, עכ"פ אין מזה ראי' לדחות דעת הש"ך ודעת הפנ"י, ובהיותי עומד בדברי ירושלמי אלו לא אמנע מלהזכיר דמזה תמיהא מש"כ הרמב"ם בשו"ת פאר הדור תשובה ס"ה שבדין קברות עכו"ם שאין מטמאין באוהל אין בו מחלוקת וכ"ע ס"ל הכי והוכיח כן מלשון רבינא ביבמות דף ס"א עיי"ש וצע"ג דמירושלמי זה מוכח עכ"ח דס"ל דעכו"ם מטמא באוהל וכמש"כ המל"מ והח"ס:
י"ז) תמצית דברינו אם כי עלה בידינו לישב הקושיות שהקשו על הפנ"י מ"מ הראינו לדעת סתירת כל טעמי היתר שהמציא הפנ"י וגם סתירות כל הראיות שהביא הפנ"י לדעתו ולכך הגם שבאות י"ג כתבנו שיש לקיים דינו של הפנ"י מכח טעם אחר מ"מ מי יערב לבו להקל מסברא ולהמציא חילוק מלבינו באיסור תורה, וראיתי לישועת יעקב באו"ח סי' שמ"ג צידד להקל במקומות שנהגו להקל בזה כמו בקהלתו וצירף להקל דעת הראב"ד שס"ל שכל שנטמא הכהן פעם אחת בזה"ז שוב אין בו איסור תורה לטמאות עצמו שנית באופן שאין בטומאה איסור דאורייתא, אולם כבר בררנו בסי' כ"ה שאין לסמוך ע"ז כלל וברור היא שאיסור תורה היא גם בזה"ז ואפי' כבר נטמא פעם אחת לטמאות עצמו שנית עיי"ש ע"כ העיקר להלכה להחמיר בביבין שמביאין טומאה וראיתי בקונטרס כ"י מהגאון מו"ה זלמן זצ"ל באניהאד כתב שבפרעשבורג מעולם נהגו להחמיר בזה רק במת עכו"ם אמר לו כהן בר אוריין שאין נזהרין מטומאת ביבין ואמר שכן אמר לו אביו שכן נהגו מקדמת דנא ואיני יודע טעם הדבר ושוב כתב שאמר לו הגאון מו"ה מרדכי זצ"ל טאסק שהגאון המפורסם מו"ה משולם זצ"ל טוסמניץ הורה לסמוך על היתר הפנ"י במת עכו"ם, וכדאי הגאון הנ"ל לסמוך עליו מכש"כ בזה שטומאת עכו"ם כמעט לכל הראשונים חוץ מר"ת אין בו איסור ודאי כדאי לסמוך להקל בזה: