שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן קפח
בדין צרימת אוזן באיזה אופן הוי מום.
בבכורות דף ל"ז תנן על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור ופרש"י דסחוס הוא תנוך האוזן שקורין טנדירין ועור היינו אלי' רכה של אוזן והטור ביו"ד סי' ש"ט כתב ולא מן העור שבשפת האוזן וכתב ע"ז הפרישה דתנוך פרש"י בפ' מצורע גדר האמצעי שבאוזן רצונו לומר הגבו' שבאמצע האוזן שהוא עשוי כעין גדר בפני נקב האוזן והקשו בס' תפארת ישראל על משניות ובס' שבילי דוד על יו"ד דרש"י כתב כן רק באוזן האדם אבל באוזן הבהמה אין בו גדר אמצעי כלל והוסיף בתפארת ישראל דאין לומר דכוונתו מה שיש לבהמה בעומק ממש על חור נקב האוזן כעין גדר דז"א דמדעומד בעומק הו"ל כמום שבסתר והניח בצ"ע ובשבילי דוד העלה להלכה דבכל האוזן גם בתחלתו הוי מום חוץ מאם נפגם רק עור המקיפו זה לא הוי מום כן הביא משמו בשו"ת נטע שורק חיו"ד תשובה ק"א והשיג עליו דמרש"י שפירש שהעור הוא אלי' רכה שבאוזן ומתוס' שכתבו שם שסחוס לשון תנוך הוא כמו ראשי כנפים וסחסוחין בפ' כיצד צולין דף פ"ד ובדל האוזן מתורגם הסחוס דאודנא בעמוס ג' מבואר דמקום הסחוס לחוד שנקרא במקרא בדל האוזן ובתרגום הסחוס דאודנא ומקום העור לחוד דהיינו אלי' רכה שבאוזן דאין לטעות ולומר שבכל האוזן הוא סחוס ובכל מקום שנפגם או נסדק הוי מום והא דקתני במתני' אבל לא מן העור היינו עור החיצון כמו בכל מקום שיש בשר הוא מלובש מחוץ מעור הבשר וקאמר התנא שאם נפגם או נסדק עור של האוזן לא הוי מום אבל אם נסדק בעומק האוזן פירוש שגם בשר האוזן נפגם הוי מום דבכל מקום באוזן עצמו מיקרי סחוס זה ליתא דפשוט הוא שיש מקום באוזן שמיקרי סחוס ויש מקום שמיקרי עור ושם לא הוי מום אף אם רקב ונסדק מעבר לעבר תדע שהרי במשנה דף מ' ע"ב איתא אוזן הגדי היתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד הוי מום ובזמן שאין בו עצם אין בו מום ופשיטות הלשון מורה שעצם אחד היינו שסחוס אחד לשתיהן ומובדלין זה מזה במקום דליכא סחוס אלא עור וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב וז"ל מי שהיתה אוזנו כפולה לשתים אפי' גדי שדרך אזניו להיות נוטות וכפולות ובלבד שיהי' לו שני סחסוחין אבל אם אין לו אלא סחוס אחד והרי הוא כגוף שנכפל כשר עכ"ד מבואר שמקום הסחוס לחוד ומקום העור לחוד ושתיהן בתנוך האוזן א"כ אין בזה שום ספק שיש מקום באוזן דלא הוי מום אפי' בנפגם מעבר לעבר ומעתה צריך בירור אי' מקים הסחוס ואי' מקים העור ומפשיטות דברי רש"י שכתב אלי' רכה של אוזן וכן מלשון הטור שכתב ולא מן העור שבשפת האוזן נראה שרק בשפת האוזן בשיפולי למטה מיקרי עיר שאין מום פוסל בו אבל ברמב"ם פ"ז מביאת מקדש כתב אבל העור המוקף לסחוס האוזן אין בו מום משמעות דבריו שעור האוזן אשר אין פוסל בו מום הוא מקיף את כל סחוס האוזן ולא כרש"י וטור שרק בשיפולי האוזן אין מים מזיק אבל להרמב"ם אפי' למעלה ולצדדי האוזן איכא עור האוזן המוקף את הסחוס ושם אין מום פוסל בו ומזה הקשה בתוי"ט וגם בדברי חמודות שלו על הכ"מ שמשוה דעת הרמב"ם עם דעת רש"י. והעלה בשו"ת נטע שורק הנ"ל שכאשר ימשש האדם באתן הבהמה ירגיש קצת מקום גבו' כמו מזלג בשני קוים עולים למעלה רק למטה רחבים קצת זה מזה והולך ומיצר ומתקרב קצת אחד אל אחד לצד מעלה והנך חוטים הגבוהים קצת במישוש ומשם ולפנים מיקרי תנוך ושם פוסל מום ומשם ולחוץ הוי עור ואין מים פוסל בו תה הוא גדר האמצעי בבהמה עכת"ד:
ב) ולע"ד הדין עם השבילי דוד ומה שחשב הנטע שורק לטעות הוא האמת שבכל חלקי האוזן יש סחוס והעור המקיפו כמו בכל בשר שמקיף עור זו הנקרא עור. ואני תמה לדעת הנטע שורק האיך שתקו כל הפוסקים מלהודיענו מקום הסחוס ומקום העור ולא הוזכר בשום ראשון גדר אמצעי בבהמה והרמב"ם שכתב בפ"ה ממחוסר כפרה שמזין על גדר האמצעי בפ"ז מביאת מקדש אין זכר מזה ולא הזכיר לשון תוך כלל רק סחוס ולא נתן גבול לדבר. ואיך לא השמיענו שום פוסק מהנך שתי קוים כמזלג. ועוד יותר אי תמה הלא זה ברור כשמש דסחוס הוא גשם הקשה שבתוך האתן שהוא כעין דבר ממוצע בין בשר לעצם ונקרא בלע"ז אשכנ"ז קנארפעל שכ"כ הרמב"ם בנגעים פי"ד ע"ט. וכ"כ הראב"ד בפירושו לתו"כ פרשת מצורע דתנוך שרשו כיך והיא מלשון נאספו אלי נכים שפירושו אנשים קשים מאוד והרד"ק בעמוס ג' כתב הוא הקשה שבאתן כתרגומו חסחוס לפי שאין בו בשר ויניחנו הארי' ולח יאכלנו וכתב מהרי"ל בתשובה ק"ג שהסחוס הוא העב שבאתן ובתה"ד בפסקיו סי' רמ"ד כתב וז"ל נראה דסחוס הוא קשה במשמוש היד ויש לו גובה קצת מבפנים בתוך האוזן ובאזני האדם נמי ניכר כך דכל בשר שהוא קצת קשה וקצת רך ואנו קורין אותו קרושפיל זו נקרא סחוס עכ"ד מבואר שזה שאנו קורין קנארפעל הוא הסחוס ומאחר שכן תמיהא דאם יבדק אדם ימצא שאלו השתי קוים שהן כותלג אינן מהקנארפעל רק שבאותו מקום נכפל העור ועל כן גבו' קצת וכן קשה יותר במשמוש היד אבל הסחוס שמבפנים דהיינו הקנארפעל אין שום חילוק בו בין החלק שמחוץ לשתי קוים ובין החלק שבאמצע שתי קוים אלו וא"כ איך יעלה על הדעת לתלות הסחוס במקום שנכפל העור והרואה יראה שהסחוס יוצא מחור האוזן ומתפשט בכל חלקי האוזן עד סופו רק שכל שמתפשט יותר נעשה יותר דק ואיני קשה ועב כמו בעיקרו כדרך ענף שמתפשט מן האילן שכל שמקרב לשורשו הוא עב יותר ומזה הטעם שתקו כל הפוסקים מלהודיענו מקום הסחוס לפי שהוא דבר הנרגש לכל אדם שהעור המקיף האוזן הוא רך והסחוס שבתוך העור הוא גשם חזק ועב כמו שלא יסופק בלשונינו אם יאמרו שרק אם נפגם הקנארפעל הוי מום:
ג) וראי' ברורה לזה שזה שאמרו אבל לא מן העור הכוונה שלא יהי' הפגימה רך מבחוץ על העור אלא שיהי' נפגם בעומק עד שהגשם שבאמצע המוקף מכל צדדיו מעור גם הוא יהי' נפגם מלשון ה"ג שכתב וז"ל אוזן פגומה מראש השפה ובעור ובסחוס כדי שתהא היד ממשמשמת בסחוס עכ"ד מבואר מלשונו שאין מציאות שיפגם הסחוס מבלי שיקדם ליפגם העור שהוא מקיפו באותו מקום ונראה שלזה נתכוין בשו"ת מהרי"ל תשובה ק"ג שכתב שסחוס הוא העב שבאוזן וכן נהג מורו ויש מן המורים דלא דייקו כולי האי אולי משגה הוא עכ"ד מבואר שכוונתו שבקל אפשר לטעות ולחשוב שכבר הגיע הפגם בסחוס ובאמת לא יהי' הפגימה רק על העור שעליו וע"כ צריך ליזהר לבדוק במשמוש היד שנפגם גם הסחוס וכמש"כ בה"ג ובבה"ג מכ"י רומי הלשון מתוקן יותר וז"ל אוזן פגימה מראש השפה בעור ובסחוס כדי שתהא היד משתמשת בסחוס עכ"ל:
ד) עוד ראי' נכונה ממש"כ הראב"ד בפי' לתו"כ על מה שאמרו שם אי על ביך יכול על גובה של אוזן ס"ל תוך נוך הא כיצד זה גדר האמצעי שהכוונה דמאחר דתמך נקרא על שם שהוא קשה שזו פירוש נוך כמו שהבאתי באות ב' לכך היינו אומרים שיזה על גדר העליון שהוא קשה כמו גדר האמצעי לכך כתבה תורה תנוך דהו"ל כאלו כתיב תוך נוך שיזה באמצעה וא"כ ברור דלענין מום דהכל תלוי באם נעשה במקום שהוא קשה א"כ אין לחלק בין גדר אמצעי לעליון דהא מפורש כתב הראב"ד שגדר העליון קשה כמו גדר האמצעי. וכן משמעות לשון הרמב"ם בפירוש משנה ט' פי"ד דנגעים שכתב וז"ל תנוך האוזן הוא גשם יצא על שטח האוזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו אדם ימצא אותו חזק דומה לעצם ומחוץ הוא בשר רק מקיף בסביב האוזן כולו והפנימי הוא תוך האוזן עכ"ד כוונתו דזה שאמר דמלפנים הוא הסחוס היינו שבאמצע בין עור העליון ובין העור התחתון נמשך מבפנים הסחוס והעור מקיפו מכל צד וזה שבפנים הוא הסחוס וזה שמבחוץ שניכר בהבחנתו שהוא רק נגד הסחוס מיקרי עור. דמלשונו שכתב יצא על שטח האוזן נראה להדיא שמתפשט בכל חלקי האוזן:
ה) ותו דהא רש"י כתב ולא מן העור דהדרי בריא ואני ראיתי באוזן בהמה שנפגם כרחוק ג' אצבעות משפה העליונה ולאחר כמה חדשים לא הדרי בריא והרי זה אפשר לבדוק והנסיון יעיד שמה שמיקרי קנארפעל בלע"ז לא הדרי בריא ואם רק נחתך מן העור זה הדרי בריא וזה שכתב רש"י שהסחוס הוא התנוך כוונתו רק על נוך שהוא הסחוס רק לפי שלא מצינו בתורה הוזכר הסחוס רק במצורע ושם הוזכר בלשון תנוך לפי ששם גזה"כ שזה על גדר האמצעי לכך נקט תנוך:
ו) וראי' ברורה מספרי פ' ראה שאמרו שם שיודך בריבי הי' דורש אין רוצעין אלא במילת וחכמים אומרים אין עבד כהן נרצע ואם רוצעין במילת האיך נעשה בעל מום אלא מלמד שאין רוצעין אלא בגובה של אתן והנה הגם שנראה שאין הכוונה שצריך להיות דוקא בגובה העליון שבאוזן דהיינו בגדר העליון דכאן כלפי מה שאמר ר"י בריבי שרוצעין במילת שהוא למטה ממש נגד זה מיקרי גם גדר אמצעי גובה אבל עכ"פ הלא זה ברור שבכלל אמרו גובה של אוזן הוא גדר העליון דהא בת"כ שהבאתי באות ד' אמרו גובה של אוזן על גדר העליון לפי ששם מיירי נגד גדר האמצעי וא"כ עכ"פ אין מקום לומר שגדר העליון אינו בכלל גובה של אוזן ומפורש שם דהוי מום ולכך אין כהן נרצע. ואמרו שם מן הסחוס הוא נרצע מבואר להדיא שגובה האוזן יש בו סחוס וכל שלמעלה מן המילת יש בכל מקום מהאוזן סחוס:
ז) השבילי דוד הביא ראי' שאין לומר שלא יחשב מום בבהמה רק בעומק חור נקב האוזן ושכל שאר חלקי האוזן יהא דינו כחלי' רכה שבאוזן מדף נ"ה דאר"י מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאייר העולם אמר רבא גדיא באודנא ופרש"י בדי אזני ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל בו מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד ואין ספרו לפני רק מה שהביא בשו"ת נטע שורק משמו דנראה כוונת ראייתו דמלשון רש"י שכתב כרחין אזני משמע שלא יצאו כל אזניו רק ראשי האזנים נראין שהוא חלק העליון שבאוזן אלמא דגם בראש האוזן הוי מום ובשו"ת נטע שורק הביא בשם חכם אחד שהקשה הלא עכ"ח חין כוונת רש"י במש"כ שנראין אזניו ויכול להטיל בו מום שקודם שיצא האוזן לחוץ לאויר העולם א"א לעשות בו מום שהרי יכיל לפשוט ידו לפנים ולעשות בו מום במקום שירצה ובאמת מיירי שעשה המום בפנים בסוף האוזן סמוך לגוף ממש רק אשמועינן רבותא דאע"ג שנראין אזניו אין לחוש שמא כבר יצא רוב ראשו וחזר לאחוריו כמו שיצאו האזנים לחוץ דכן דרך אזני הגדי הארוכים שיראו לחוץ קודם יציאת ראשו משא"כ באימרא שאזניו קצרים אם נראו ראשי האזנים ודאי דחוששין שמא כבר יצא רוב הראש לחוץ ואסיר להטיל בו מום ולע"ד לק"מ דהא כתבו התוס' שם בד"ה א"ה דר"י חולק על ר"ה שס"ל בחולין דף ס"ט שאם יצא שליש וממכרו לעכו"ם לאחר שיצא רובו הוא קדוש למפרע ושוב דחו דאיכא לאוקמי הא דר"י כשלא יצא כלל ועשה המום בפנים א"כ מבואר מדבריהם דבתחלה סברו התוס' דמיירי שעשה המום מבחוץ וכן הוא פשוטו של דבר רק מכח הקושיא שלא יחלוק על ר"ה חדשו שעשה המום מבפנים וא"כ יפה הביא השבילי דוד ראי' משם. הגם שיש לדחוק ולומר דלעולם גם בתחלה פירשו התוס' דמיירי שעושה המום בפנים רק דפירשו דמיירי שהי' ראש האוזן מבחוץ ואח"כ חדשו דגם ראש האוזן עדיין הוא מבפנים מ"מ יפה הביא ראי' דלא מסתבר לפרש כן בדעת התוס' דהרי כתב הש"ך בסי' שי"ג ביו"ד דרש"י ורמב"ם ורשב"א והמחבר ס"ל דגם לר"ה מותר לעשות מום כשיצא רק המיעוט לחוץ וכן נלע"ד שהוא דעת הלבוש דהא בסי' שי"ט הביא ב' דיעות ח' הלכה כר"ה או כרבה ובסוף סי' שי"ג כתב בפשיטות דקודם "שיצא רוב ראשו" יכול לצרום אזנו שנראה מבחוץ א"י דס"ל כמש"כ הש"ך דגם לר"ה מותר לעשות מום בכה"ג וא"כ הגם שמוכרחין אנו לומר דהתוס' קודם שחלקו בין מום למכירה חלקי ע"ז וכמו שכתב הב"ח בסי' שי"ט מ"מ ודאי לא מסתבר שנחלקו בפלוגתא רחוקה לאסור לעשות מום גם בחלק שבפנים כשיצא מיעוטו לחוץ א"ו שהתוס' בתחלה סברו שעושה המום מבחוץ ומסתבר להם שמיירי כן משום דמסתמא נתן להם ר"י עצה קלה משא"כ להושיט ידו לפנים ולעשות בו מום הוא ודאי טורח גדול ורק אח"כ מכח קושיא חדשו דמיירי שעושה המום בפנים דלפי שעושה המום בראש אזנו הוצרכו לומר שלא יצא כלל דאם יצא לחוץ אסור לעשות בו מום במיעוט שיצא לחוץ א"כ מוכח מתוס' דגם בראש האוזן הוי הצרימה מום וא"ש. שוב מצאתי ברי"ט אלגזי בדף כ"ד מדפי הספר שכתב בפשיטות בפירוש התוס' דס"ל דמיירי שעשה המום מבחוץ דכתב דזה שחלקו התוס' בין מום למכר לפי שבמכר יש לטעות ויסבור שגם אם יצא הרוב יכול למכור המיעוט שמבפנים משא"כ במום שהוא עושה בחלק שהוא בחוץ בזה אין לגזור שיעשה מום אחר שיצא הרוב. ועוד ראי' מערוך לקמן באות י"ב:
ח) ומה שהביא בשו"ת נטע שורק ראי' מאזנו כפולה בדף מ' לע"ד אין שום הוכחה משם דמיירי שהם מובדלים זה מזה בחלק שבאוזן שאין בו סחוס רק עור דבמשנה שם לא מיירי כלל שהם נפרדין זה מזה למעלה דהא לא אמרו שיש לו שתי אזנים ממש רק שסוף האוזן שדרכו לעמוד למעלה בגובה נכפף ונכפל במטה עד שנראה כשתי אזנים וע"ז אמרו שאם גם הסחוס נכפף ונכפל וכולו סחוס אחד אז הוי מום לפי שאין תמונתו כתמונת שאר אזנים אבל אם יש לכל אחד שחוס בפ"ע ורק למעלה מחוברין זה בזה בעור אז הוי כיתר אוזן רק שנתחברו זה לזה בעור וזה לא הוי מום שבגלוי לפי שאתן התחתון תחת אתן העליון זו דעת רש"י. והרמב"ם סובר בהיפוך דאם יש לכל אחד סחוס בפ"ע ורק למענה מחוברין זה בזה בעור אז הוי מום לפי שהוא אוזן יתר אבל אם בשתיהן סחוס אחד לא הוי מום משום דאין חסרון או יתור בגוף האוזן רק שנכפף ונכפל למטה חלק האוזן שרגיל לעמוד בגובה וזה לא מיחשב מום מ"מ בין לרש"י ובין לרמב"ם מיירי שהם מחוברים זה לזה מלמעלה ומאחר שכן לא אדע ענין הוכיח הנטע שורק דמיירי שהם מחוברים בחלק האוזן במקום דליכא סחוס רק עור דהא ביש להם עצם אחד א"כ כולו סחוס אחד מראשו עד סופו רק שגם הסחוס נכפף ונכפל למטה ואם הוא יתר אתן דהיינו שיש לו שתי סחוסים א"כ מחוברים למעלה בסוף האוזן ובסוף האוזן לכ"ע יש קצת עור דהא העור מקיף האוזן כולו ובמקום שנכפל העור להקיף מלמעלה למטה שם ודאי הוא עור לבד וזה הוא שכתב הטור שבשפת האתן יש עור לבד דהיינו בשפת האוזן ממש במקום שנכפל העור מחלק העליון להתחתון. ואולי הבין הנטע שורק שזה שכתב רש"י שיש לו שתי אזנים בצד אחד אוזן בתוך אתן כוונתו שיש לו שתי אזנים ממש שהם פרודים למעלה זה מזה ולפי"ז ביש להם עצם אחד עכ"ח הכוונה שהשתי אזנים מחוברים למטה במקום הסחוס ולמעלה במקום שאין סחוס רק עור שם הם פרודים זה מזה דאז הי' מקום להוכיח כדעת הנ"ש אולם ז"א דהא מפורש כתב רש"י שנכפף התנוך "העליון לתוכו" ונתחבר למטה הרי דלא מיירי שהם פרודין זה מזה למעלה רק שנכפף חלק העליון לתוכו וזה שפרש"י על ואם אינו עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה אין כוונתו ששתי האזנים מובדלין למעלה זה מזה רק התנוך שהוא הסחוס נבדל זה מזה כי יש לחלק האוזן שנכפף ונכפל למטה תנוך מיוחד אבל זה ודאי דמלמעלה מחוברין בעור והוי כשתי אזנים ממש שמחוברין בסופן למעלה בשפת האוזן שהוא בעור וכוונתי רק להוציא שאין התנוך גשם אחד בכל האוזן אלא שבחצי האוזן הנכפף והנכפל למטה מתחיל תנוך חדש. וכן מוכיח לשון הטור שכתב אוזן כפולה "שנראית כשתים" הרי שרק נראית כשתים ע"י שנכפף ונכפל למטה ואם הי' מובדלין למעלה הא אז הוי שתי אזנים ממש. אולם לשון הטור שכתב על ואם אינן עצם אחד שהתנוכים נבדלין למטה צ"ע דלמאי שבארנו שיש שתי תנוכים ממש ולמעלה בסופו מחוברים זה לזה בשפת האוזן צ"ל שהם נבדלין זה מזה למעלה וכן מפורש ברש"י שהתנוכים נבדלין למעלה ואולי שזה שקורא רש"י למעלה קורא הטור למטה:
ט) וזה שהביא ראי' מדיש לסחוס שם מיוחד כמש"כ רש"י ותוס' אלמא דיש מקום מיוחד באוזן שאין בו רק סחוס ומקום מיוחד באתן שחין בו רק עור קצרה דעתי מהבין זאת דלמה לא יהי' לסחוס שם אחר גם אם הוא מתפשט בכל חלקי האוזן מבפנים דהעור שמקיפו מבחוץ מיקרי עור וזה שבפנים בין עור העליון להתחתון מיקרי סחוס דהא הוא גשם אחר ממש משונה שזה רך וזה קשה ולעולם שהוא מתפשט בכל האוזן:
י) והנה התוי"ט הבין ג"כ בדעת הרמב"ם שסובר דעור מיקרי מה שמקיף הסחוס מכל צדדיו וא"כ הסחוס הוא דבר המוקף שמבפנים תה מתפשט בכל האוזן אלא שכתב דמרש"י וטור מוכח שחולקין על הרמב"ם ולע"ד אין מחלוקת ביניהם ויפה עשה הכ"מ שהביא דברי רש"י על דעת הרמב"ם ומקודם הנני לעורר שזה שכתב התוי"ט שדעת רש"י והטור שווין לע"ד לדעתו שהם כוונו להורות לנו דרק באותו מקום מיקרי עור יש חילוק גדול ביניהם כי רש"י כתב רק על אלי' רכה התחתונה וזה שייך רק באדם ולא בבהמה והטור נקט שפת האוזן ואין כוונתו שפת האוזן בשיפולו למטה כמו שהבין התוי"ט רק כוונתו דכל השפה בכל היקף האוזן הוא עור לבד וזה שייך בין באדם ובין בבהמה דהגם שאמת הוא שהסחוס מתפשט בכל האוזן ע"מ מאחר שהעור מקיפו א"כ במקום שנכפל העור באוזן מצד זה לצד זה עכ"ח בסופי ממש במקום הכפילות יש רק עור לבד דהא העור סובב הסחוס ובאדם נרגש היטב גם בחיים אבל גם בבהמה כשמפרידין העור מהסחוס נראה כן שבשפה סביב האוזן הוא עור שמקיף את הסחוס אולם לפי"ז נלע"ד ברור שאין כאן מחלוקת כלל וגם רש"י והטור מודים שבכל חלקי האוזן יש סחוס ועור רק לפי שבשאר חלקי האוזן אין ניכר היטב העור לפי שהעור דבוק מאוד להסחוס עד שקשה מאוד להפריד העור מן הסחוס גם בסכין ומה"ט נקטו רש"י והטור מקום שיש בו רק עור לחוד ללמדינו איזה מיקרי עור ושוב ממילא נדע דבכל שטח האוזן מלמעלה ומלמטה הוא עור ומבפנים בין העור שלמעלה לשלמטה הוא סחוס. וגם י"ל לפי דתנן במתני' גם ניקב ונסדק ובכל מקום פירושי מעבר לעבר והוקשה להם איך יתכן בזה עור בלא סחוס הא כיון שניקב או נסדק העור מעבר לעבר ממילא ניקב ונסדק גם הסחוס שמבפנים לזה השמיענו מקום שיש בו רק עור לבד דבזה המקום שייך שניקב או נסדק העור ואינו מום ורש"י נקט אלי' רכה שבאוזן לפי שהנקב צריך להיות ככרשינה ובאותו מקום יש בו כשיעור זה והגם שזה שייך רק באדם מ"מ כבר א"ש שנקטה המשנה לשון זה משום דהא תנן כל המומין הפוסלין בבהמה פוסלין באדם. והטור עדיף לי' למינקט שפת האוזן ששייך גם בבהמה והגם שהוא מקום קצר מאוד דהסחוס הולך ומתפשט עד שפתו ממש ואין בו כשיעור כרשינה מ"מ הא פסק הרמב"ם בפ"ז מביאת מקדש דנקב כ"ש באורך מצטרף לכרשינה.
וקצת יש לפקפק די"ל דאם ניקב עור העליון או תחתון לבד ג"כ מיקרי ניקב מעבר לעבר ואין במשמעות ניקב שניקב העור העליון וגם התחתון וא"כ שפיר שייך ניקב בכל מקום מהאוזן שניקב העיר לבד בלי סחוס ע"כ נ"ל יותר דרק הראשון שכתבתי:
שוב שמעתי שהגאון התניא בשו"ע שלו וכן הגאון בשו"ת השיב משה מחמירין שאין להתיר ע"י צרימת אתן בכל מה שהוא מקיף מבחוץ רק אם נצרם בחור האתן מבפנים. ובשו"ת מהר"י הכהן כתב שבעיניו העיקר להלכה שבכל מקום מיחשב מום חוץ מן השפה אלא שלמעלה יש לחוש למש"כ התניא אמנם אם יש עוד צדדים להתיר ודאי ראוי' להצטרף כן שמעתי. ושוב ראיתי פלפול בענין זה בתל תלפיות משנת תרנ"ד דף קמ"ד וקכ"ב וקנ"ט. ושם בדף קמ"ד הביא שהישמח משה נדחק דזה דראינו דלא הדרי בריא שנתעוררתי עליו באות ה' י"ל דלמא אי בדרי לה סמא חיית'. וגם הביא שם הראי' שכתבתי באות ו' מהספרי ורוצה לומר דמה שאמרו בתו"כ דגובה שבאוזן לא מיקרי תנוך הכוונה בשפת האוזן ממש וזה ליתא כמו שהארכתי לעיל בשם הראב"ד דרק גדר האמצעי מיקרי תנוך אבל האמת שהכל מיקרי נוך ורק תנוך לא מיקרי ורש"י לא נקיט כאן תנוך שיהא צריך להיות באמצע התנוך רק לפרש לנו מה הוא סחוס וכמש"כ לעיל. ושם הביא גם הראי' מדף ל"ה שהבאתי בשם שבילי דוד באות ז'. ומה שהביא שם דמרש"י דף מ' שכתב התנוך הוא העצם משמע כמחמירין לע"ד אדרבה זה ראי' לדברינו שרש"י קורא לכל הסחוס בשם תנוך לפי שלא מצינו בתורה לשון כוך רק במצורע ושם הקפידא באמצע הכוך לכך כתיב תנוך. וכבר כתבתי בשם הראב"ד שכתב דגדר העליון קשה כמו האמצעי. ושם בדף קנ"ב כתב דרציעה ג"כ צריך להיות בגדר אמצעי וזה תמוהא דהא לגרסתינו מפורש בספרי דבגובה של אתן רוצעין ומפורש בתו"כ דגובה של אוזן היינו גדר העליון אמנם גם לגרסת הרמב"ם בגופה של אוזן פשיט הוא דלא בא למעוטי רק אלי' רכה שבאוזן דזה אינו נקרא גופה של אוזן לפי שהוא רק עור ואין בו חסחוס ונראה שהוקשה להרמב"ם מה שנתעוררנו באות ו' דלמה אין רוצעין רק בגובה האוזן הא עכ"פ פשוט דרוצעין בגדר האמצעי וכתבנו שם דצ"ל דנגד האלי' רכה מיקרי גם גדר האמצעי גובה של אוזן. ונראה שקושיא זו הוקשה גם להרמב"ם ולכך גרס גופה של אוזן דהיינו כל האוזן לבד האלי' רכה שבאוזן. ומש"כ שם בטעם הדבר דנימא שאין רוצעין רק בגדר האמצעי משום דילפינן גז"ש "ש ממצורע כבר עמד ע"ז המקנה בקדושין דף כ"א והניח בצ"ע ולע"ד לק"מ דגלתה תורה במה שלא כתבה ברציעה תנוך אזנו רק אזנו שאין קפידא כאן על גדר האמצעי וגם חכמים דס"ל שאין רוצעין במילתא לא הזכירו בדבריהם הגז"ש והרי ר"י בריבי ס"ל באמת דרוצעין במילת א"ו דגז"ש נאמר רק לענין ימנית אבל באיזה מקום באוזן א"א ללמוד ושם מאחר דלא כתבה התורה כאן תנוך ורק כך קבלו דאין עבד כהן נרצע והוכיחו מתוך קבלתם שאין רוצעין במילת אבל חוץ לזה בכל מקים שבאוזן רוצעין. ומש"כ שם דלערוך גם מזין בכל האוזן חוץ מבמלתא תמוהא מאוד דהא מפורש בתו"כ דאין מזין על גדר העליון ומה שנתקשה שם על התוי"ט כבר הארכנו לעיל דלק"מ דאין כוונתם בבכור על תנוך ממש דהיינו תוך נוך כמו שדרשו במצורע רק כוונתם על הסחוס שזה מיקרי בלשה"ק תנוך והעיקר שמיקרי נוך כמש"כ בשם הראב"ד וכן משמעות הת"כ רק תפסו לשון תנוך לפי שכן הוזכר בתורה אצל מצורע. ותמוהא מאוד שכתב דפשטות הסוגיא משמע דכל שהוא קשה מיקרי חסחוס אלא שעומד לנגדו דברי הרמב"ם בפ"ז מביאת מקדש דמשמע כל העיר בין למעלה ובין למטה ולע"ד תמוהא מאוד דהא אדרבה דברי הרמב"ם מסכימים ממש לדבריו דכל מה שהוא מבפנים בין העור העליון להעור התחתון הוא קשה והוא הסחוס ומה שבחוץ שמקיף הסחוס מכל צר ועבר זה הוא רך ומיקרי עיר: