שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן קפז
בדין מי שמסר בכור לשומר עכו"ם וסרסו אם ניתר ע"י מום זה.
בשו"ת נהרי אפרסמון תשובה פ"ט כתב בנידון איש שמסר עדרו לרועה ובתוך העדר הי' גם בכור והלך הרועה וסרס את הזכרים ובתוכם גם הבכור דלכאור' הי' ראוי' לאסור מטעם שכתב בשו"ת חות יאיר תשובה ל"ד שאם השומר סרס את הבכור והדבר ידוע לכל שדרכיהם ברובא דרובא לסרס הזכרים סמוך ללידתם איסורא קא עביד להניח הפרה מעוברת אצל העכו"ם דמסתמא כשתלד יעשה בו העכו"ם מום זה דהוי לשבת דהרי דין שומר לעשות בשל אחרים כבשלו כדאיתא בחו"מ סי' רצ"א וא"כ הר"ז גרמא ממש וחשיב לדעת הרי מבואר דמה שמסר לשומר חשיב לי' כמדעת כיון דרובא דרובא מסרסים אלא שאין לחוש לדברי החו"י מאחר שדבריו הם נגד האו"ז שהובא בד"מ ובש"ך שהתיר בכור ע"י שסרסו השומר. ושוב כתב דני' דנדחין דברי האו"י מ"מ אפשר לחלק ולומר דגם האו"ז לא התיר רק במסר בכור יחידי לשומר אבל באם מסר לו עדר צאן אפשר גם האו"ז מודה דהוי בגרמת ישראל דבשלמא במוסר בכור יחידי ני' שדרכם לסרס מ"מ אמרינן מסתמא לא יסרסו השומר בלי ידיעת בעלין דאולי יש לבעל הבכור צורך בו ושוה יותר לצורכו כשלא יהי' מסורס אבל אם מסר עדר לשומר ועל השומר מוטל לעשות כל מה שיש צורך לעשות בטיפול העדר וזה דרכם לסרס וכל שומר עושה כן י"ל דחשיב גרמא ע"י ישראל אלא דמ"מ אין להחמיר דבח"ס יו"ד תשובה ש"ז מקיל גם בכה"ג שמסר הבכור בין שאר זכרים וסרסו השומר עכ"ד. ולע"ד בחנם דחה מהלכה את דברי החו"י מכח האו"ז הא החו"י מיירי שמסר פרה מבכרת לשומר והאו"ז מיירי שמסר הבכור להשומר וא"כ הא דייק החו"י שכן דרך לסרס סמוך ללידתם וא"כ י"ל דזה שכתב דרובא דרובא מסרסים היינו רק סמוך ללידתם אבל בנידון האו"ז שמסר הבכור לשומר אפשר שלא הי' רובא דרובא מסרסים בכה"ג ולכן לא מיחשב כגרמא. ומש"כ שהח"ס מתיר אפי' במסר בכור בתוך עדר לע"ד תמוהא דהא מבואר שם שהמעשה הי' שהישראל עשה סימן בהבכור בצמרו שלא יתערב בין שאר הצאן והודיע להרועה שזו בהמת קדשים האסורה בגיזה ועבודה ובשעת הגזיזה גז הרועה את כל הצאן וגם הבכור ועי"ז לא הי' הבכור ניכר עוד ונתערב בין שאר הצאן והרועה סרס הרבה מן הצאן א"כ ודאי דלא נחשב גרמא דהרי ראינו שלא עלה על דעתו שיסרס השומר הבכור שהרי עשה סימן בו שלא יתערב בין שאר הצאן והזהירו על העבודה והגיזה ומסתמא הודיעו גם זה שאסור לסרסו אבל אם הדרך הוא שהשומר מסרת הזכרים והוא מסרו סתמא להשומר בודאי מסתבר דחשיב גרמא וכעין שהביא החו"י ראי' ממש"כ תה"ד דאם הי' אסור למוסרו לשומר לא הי' האו"ז מתיר הבכור ע"י שסרסו השומר הרי דכל שעשה איסור במסירתו לשומר אין מתירין כשסרסו השומר וכל שעשה שלא כהוגן קונסין אותו אבל בנידון הח"ס לא הי' מקים לקנסו דהא התנהג כדין וכדת רק שהשומר שכח אח"כ וגזזו בין שאר הצאן. ועוד יש בנידון הח"ס סניף גדול להתיר לפי שנתערב הבכור בין שאר הזכרים וכל האיסור הוא רק מטעם קנס וכתב הרי"ט אלגז"י שזה שקנס בחמץ שעבר עליו הפסח הוא חמור מקנס דבכור דבחמץ קנסו גם בנו אחריו ובבכור לא קנסו בנו אחריו וא"כ הא מפורש בפסחים דבחמץ שעבר עליו הפסח שנתערב לא קנסו בתערובת וא"כ י"ל כה"ג גם בקנס זה של בכור. ושוב עיינתי בפנים בחו"י וראיתי שהוא עצמו התעורר מהאו"ז אלא שכתב ולא דמי למום אחר דגבי שומר שכתב האו"ז והוא תמוהא דהא גם או"ז מיירי במום דסרוס ונראה שהחו"י לא ראה האו"ז בפנים וגם לא מה שהעתיקו הד"מ והש"ך בשמו ולא הי' אז לפניו רק מה שהביא התה"ד בשמו דשם באותו תשובה הביאו התה"ד ומש"כ מהרי"ו הוא ט"ס וצ"ל מהרא"י ובתה"ד העתיק שהאו"ז התיר בשומר שעשה מום ולא הזכיר איזה מום עשה בו. וכן מוכח ממש"כ החו"י שם וז"ל שהאו"ז קמ"ל רבותא בשומר דלא נימא כיון דגם בס' בבעל הבכור שמא כיוון לעשות לו טובה. והוא תמוהא דבאו"ז מפורש להדיא שבאמת נתכווין לעשות טובה עם הישראל והוא סובר כר"י בן שמואל והגה"מ שהבאתי בסי' ק"פ וברור שלא הי' אז לפניו האו"ז. תמצית דברינו שודאי דברי החו"י מסתברין בטעמן ובכל מקום ובכל דור לפי מה שהוא נהוג אם רובא דרובא מסרסים ומסרו לשומר סתמא ודאי נחשב כנעשה בגרמת ישראל ואין להתיר הבכור ע"י הסרוס: