שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן קפו
בדין עכו"ם העושה מום בבכור אימתי ניתר על ידי מום זה.
ביו"ד סי' שי"ג ס"ב מבואר דעכו"ם שהטיל מום בבכור אם לא כיוון להתירו או שהוא ספק אם כיוון להתירו מותר ואם כיוון להתירו כגון שכבר התירו על ידו פעם אחת ושוב עשה כן בבכורות אחרים אסור ופשוטו משמע דכל שכבר התירו על ידו כבר נודע לו שבכור ניתר ע"י מום ולכך כל שידוע לו שזה שעשה בו מום הוא בכור מסתמא כיוון להתיר אולם סתירה לזה ממש"כ הרמ"א בס"ג שם דאם עשה השומר מום בבכור מותר ולא אמרינן דכיוון להתיר אעפ"י שיודע שניתר במומו ושהוא בכור וצ"ב מ"ש הא מזה שכבר התירו על ידו שהוא אסור אם עשה שוב כן בבכורות אחרים ואין לומר דלעולם תולין לומר שלא כיוון להתיר רק היכי שכבר התירו בפועל על ידו דהרי במעשה דשו"ת הרא"ש כלל כ' סי' כ"ב שהובא בשו"ע ס"ג אין זכר שכבר עשתה הגוי' כן פעם אחרת ובכ"ז אוסר הרא"ש מטעם שהגוי' נתכוונה להתיר ועיין בב"ח וטו"ז שם עכ"פ משמע משם דהיכי דיש אומדנא קרובה שכיוונה להתיר אסור וא"כ מ"ש שומר. והנה לפי מאי שהביא הש"ך בשם או"ז שהמים שעשה השומר הוא שסרסו הי' מקום לחלק משום דכן דרך השומר שמסרם עגלים גם אם אינן בכורות לכך תולין שעשה כדרכו לעשות בכל העגלים ולא כיוון להתיר אולם מלשון הרמ"א שכתב שומר שעשה מום ולא פירש איזה מום משמעו דגם בעשה מום אחר הדין כן. והש"ך הרגיש בקושיא זו וחידש טעם בשומר דמסתמא לא כיוון להתיר לפי שהוא לרעתו דשוב לא יהי' בידו לגדלו דישחטנו אותו אולם תמוהא דמיד סמוך לזה הביא הש"ך מעשה דאו"ז ומדבריו נראה להדיא שנתכווין השומר להתיר הבכור ובכ"ז התירו האו"ז ע"כ הנני לחקור במקור ענין זה בש"ס ופוסקים:
ב) הנה מפורש במתני' בבכורות דף ל"ה דאם עשה העכו"ם המום לדעתו אסור אולם מה מיקרי לדעתו נראה מפרש"י ממה שפירש על מעשה דקסדור שהתירו חכמים וז"ל שהרי אין לומר שעכו"ם הזה נתכווין להתירו שהרי אינו יודע שע"י מום זה שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאליו וכן ממה שפירש על זה הכלל כל שהוא לדעתו אסיר ח"ל שהמטיל מום נתכוין להתירו עכ"ד דלדעתו הפירוש לדעת העכו"ם שעשה כן בכוונה ביודעו שע"י כך ניתר הבכור דאין לומר דלדעתו הפירוש לדעת הבעלים דהאם גם אם לא הי' לבעלים שום ידיעה מזה כל שהעכו"ם נתכווין להתירו אסור אולם ממה שפרש"י על הא דאמרו שלא לדעתו מותר לאתויי מלפ"ת וז"ל שלא שאלם הקסדור מה טיבו אלא הם מעצמם מסיחים לפי תומם ואומרים ראה לא ישחוט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכווין לכך שיטיל בו מום עכ"ל נראה שאין תלוי' בכוונת העכו"ם להתיר רק בכוונת הבעלים ונראה מזה דלדעתו היינו לדעת הבעלים. אבל מהרמב"ם מבואר שפירוש לדעתו הוא לדעת הבעלים שכתב בפ"ב מהל' בכורות הלי"ב וז"ל קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק וכן העכו"ם שעושה לדעתו הר"ז ישחט עליו ואם עשו כדי להתירו הר"ז לא ישחט עליו עכ"ל הרי כתב דאם עשה העכו"ם לדעתו הוא מותר ובמתני' תנן דאם עשה לדעתו אסור ומוכרח דבמתני' הפירוש שעשה לדעת הבעלים אז הוא אסור והרמב"ם נקט שעשה כן לדעת עצמו ואז הוא מותר ומוכרחין לומר דהגם שאין לבעלים שום ידיעה מזה מ"מ כל שנעשה לטובתם ולהנאתם מיקרי לדעתם וכן מבואר בשו"ת הרא"ש שזכרנו שכתב וז"ל אבל הבכורות האחרים שכבר ידע הקסדור וידעו התינוקות שיהי' הבכור ניתר על ידם "קרי" לדעתו ואסור עכ"ד מבואר שהרגיש בזה דהגם שאין להם ידיעה ממעשה זו כל שנעשה לטובתם מיקרי לדעתם ומעתה מבואר דגם לרש"י הפירוש לדעתו היינו מדעת הבעלים ויש לזה שתי אופנים או מידיעתם ממש שהם גרמו באמירתם שיעשה העכו"ם בו מום או שהעכו"ם נתכווין לטובתם להתיר הבכור:
ג) וכדברי רש"י מפורש יוצא משו"ת הרא"ש הנ"ל שכתב לאסור הבכור בנידון שלו מטעם שהגוי' נתכוונה להתיר וגם האומרים לה נתכוונו שתטיל הגוי' מום בבכור משא"כ בקסדור לא ידע הקסדור כלל שיתירו ע"י מום זה דכן מוכח ממתני' שאמרו יראה שהתירו. הרי שמתחלה לא ידע כלל שיתירו וכן מדמדמה אותו להא דתינוקות שקשרו זנבות טלאים בדרך שחוק ולא ידעו כלל שהוא בכור. וכן אותם שהשיבו להקסדור על שאלתו לא עלה על דעתם כלל שיעשה הקסדור מום בבכורות אחרים והביא ראי' לדבריו מלשון הרמב"ם בהי"ב הבאתיו באות ב' יצא לנו מדבריו דבאחד משתי הדרכים אסור או שהבעלים נתכוונו באמירתם לעכו"ם שיעשה בו מום או שעכו"ם העושה המום נתכווין להתירו דאין לומר דלא אסר רק בהצטרפות שני הטעמים דהא נתן טעם בקסדור להיתר מפני שהבעלים וגם העושה לא נתכווין וכן הביא ראי' מהרמב"ם וברמב"ם שם אין זכר מאמירת בעלים כלל אלא כל שנתכיוין העכו"ם להתירו אסור א"ו דרא"ש ס"ל כרש"י שאסור הן מצד כוונת הבעלים והן מצד כוונת העושה:
ד) אולם בהגהת מרדכי סוף חולין והובא בד"מ סי' שי"ג סובר דאפי' נתכווין העכו"ם להתיר כל שהישראל לא אמר לעכו"ם שיעשה בו מום שרי והביא ראי' לפסקו מהא דאמר רבא כל ממילא ל"ש הי' ול"ש נעשה מותר מבואר שהגה"מ ס"ל דזה שאמרו במתני' לדעתו אסור צריך להיות לדעת הבעלים ממש וכוונת העכו"ם העושה המום לא מעלה ולא מוריד דגם אם נתכווין להתיר כל שלא צוו לו הבעלים לעשות המום מותר וכתב הד"מ שבתשובת תה"ד מוכח דסובר כשו"ת הרא"ש ודלא כהגהת מרדכי ולכאור' צריך ביאור דז"ל תה"ד סי' קס"ט על צורם אוזן בכור שהגוי' הסיחה לפי תומה שיודי אחד צוה לאמה שתעשה צרימה באוזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט ובכן אותה הגוי' צותה לבתה שתעשה צרימה וכן עשתה לית דין ולית דיין להתיר אפי' בספק בכור בעשיית מום כה"ג דהוי כאלו לדעתו ממש דמשנה שלימה הוא זה הכלל כל שלדעתו אסור שלא לדעתו מותר וכפרש"י שלדעתו של המטיל בו מום מתכווין להתירו אסור ובגמרא מפרש דזה הכלל שלא לדעתו מותר מרבה מלפ"ת משמע להדיא מפרש"י שם כשמצווין לעכו"ם אסור וכן מוכח שם בגמרא להדיא ואין חילוק אם הבעלים מצווין או ישראל אחר עכ"ד וא"כ הלא בנידן כזה שצוה לו ישראל גם הגהת מרדכי מודה שאסור וכ"כ הוא עצמו בסוף דבריו ומאחר שכתב התה"ד שאין חילוק בין שהבעלים או ישראל אחר צוו לו לעשות המום פשוט הוא דבנידון זה גם הגה"מ אוסר ומנין הוכיח הד"מ דתה"ד ס"ל דלא כהגה"מ. ונלע"ד דהוכיח כן מדהביא התה"ד הא דפרש"י על לדעתו אסור שהמטיל מום מתכווין להתירו מוכח דהתה"ד אסר בנידון שלו מתרי טעמא כעין שכתבנו בשם שו"ת הרא"ש דאם התה"ד הי' סובר כהגה"מ א"כ אין נ"מ כלל למה נתכוונה הגוי' בעשייתה והכל תלוי' רק באמירת הישראל לא הי' להביא פרש"י אלו רק בקיצור הול"ל דאסור מצד אמירה הישראל א"ו דמתרי טעמא אסר לה התה"ד ומוכת דסובר כשו"ת הרא"ש דכל שנתכווין העכו"ם העושה המום להתירו גם בלי אמירת ישראל הוא אסור. וראי' לזה ממש"כ הרמ"א בס"ב דספק אם נתכווין להתירו מותר ונרשם שם שמקירו מהגהת מרדכי אולם באמת לא נמצא בהגהת מרדכי זכר מדין זה וברור שהמ"מ הוא ט"ס וצ"ל תה"ד כי בד"מ הביא בשם תה"ד שספק אם צום לו הישראל מותר. וזה הדין לא העתיקו ברמ"א ועכ"ח צ"ל שכוונת הרמ"א כאן על הדין שהביא בד"מ בשם תה"ד כי באמת שתיהם ענין אחד דבמתני' תק דלדעתו אסור ושלא לדעתו מותר ובספק העלה התה"ד שהוא מותר וא"כ מאחר שבין נתכוונו הבעלים ובין נתכווין העכו"ם העושה מיקרי לדעתו פשוט דאין חילוק כל שיש ספק הן באמירת הישראל והן בכוונת הגוי העושה הוא מותר ודין שהובא ברמ"א הוא הדין שהביא בד"מ. אלא שגוף הדבר צ"ע דבתה"ד שם יראה שאין מקיל בספק אם נעשה לדעת הבעלים רק בספק בכור ומשמע דבודאי בכור מחמירין. שכתב וז"ל ודאי אם נראה לך ספק בדבר הואיל ואין איסור זה אלא קנס דרבנן אפשר בבכור בנ"ד דאית בי' בלא"ה ספיקות אם הוא קדוש בבכורה כל עיקר אם מחמירין באיסור דאורייתא שיש בו כרת לא נחמיר באיסור דקנס דרבנן כולי האי עכ"ד מפורש יוצא דרק בספק בכור דעתו להקל בספק אם נעשה לדעת ישראל וצ"ע:
ה) הנה מהרמב"ם בפירוש המשניות מוכח להדיא דסובר כהגהת מרדכי הנ"ל שכתב בבכורות דף ל"ה וז"ל ודבר ברור ששתה הקסדור לא נתכווין בנוקבו אוזן הבכור הזה אלא כדי שיעשה בו מום אבל הואיל ועשה זה ממילא שלא צווינו אותו לפיכך מותר לנו לשחוט אותו עכ"ל הרי מפורש כתב דגם אם נתכווין העכו"ם לעשות בו מום כל שעשה כן בלי אמירת ישראל הוא מותר ומבואר שהוא חולק על שו"ת הרא"ש הסובר דהקסדור עשה כן לשחוק בעלמא וכן בחיבורו בפ"ב הי' מוכח כן שכתב תינוקות שעשו דרך שחוק או עכו"ם שעשה לדעתו מותר נראה מבואר שסובר שהקסדור לא עשה כן דרך שחוק ומעתה יפלא הא השו"ת הרא"ש הביא שם ראי' לדבריו מהרמב"ם וכן מוכח באמת שם בהי"ב שלא הזכיר שום דבר מאמירת הבעלים רק סתם וכתב ואם עשו כן כדי להתירו אסור ומוכח דבכוונת הגוי לבד הוא אסור. והנה בזה הי' אפשר לומר דבחיבורו חזר בו וסובר כשו"ת הרא"ש הנ"ל אלא דיקשה דגם בחיבורו בהל' ט' שם משמע דסובר כהגה"מ שכתב שם וז"ל אמר אלו נפל מום בבכור זה הייתי שוחטו ושמע העכו"ם ועשה בו מום הרי זה שוחט עליו שהרי לא נעשה בדעתו עכ"ד ומשמעות דבריו שע"י ששמע הגוי שאם יהי' בו מום יותר לשחיטה נתעורר לעשות בו מום ובכ"ז כתב דמותר דמיחשב שנעשה שלא לדעת בעלים כיון שאמר הישראל כן במלפ"ת כמו שכתבו מפרשי הרמב"ם דמלשון ושמע העכו"ם נראה שלא אמר דבריו להדיא להעכו"ם אלא שהעכו"ם שמע זאת מעצמו והוא תמוהא דודאי משמע כהד"מ דשו"ת הרא"ש חולק על הגהת מרדכי וברמב"ם בפירוש המשנה ובה"ט משמע דסובר כהגה"מ ובהי"ב משמע דסובר כשו"ת הרא"ש עוד יותר תמוהא בעיני כי פסק הגה"מ הם דברי רבינו יצחק בן שמואל הובא באו"ז הגדול סי' תק"ז שכל שלא הי' אמירה מישראל לעכו"ם גם אם נתכווין העכו"ם להתיר מותר וממש באותו הדיבור פירש האו"ז כל הסוגיא כפרש"י שכפל ושילש דמיירי שהקסדור לא נתכווין להתיר ומשמעות דבריו דכל שנתכווין להתיר אסור ומוכח מהאו"ז דסובר דרש"י לא נחלק על פסק ר"י בן שמואל והדברים מתמיהים מאוד:
ו) והנלע"ד בזה דהנה לכאור' קשה לדעת ר"י בן שמואל שהכל תלוי' באמירת הישראל לגוי א"כ למה במעשה דקסדור אסרו בבכורות האחרים דמיא דהקסדור נתכווין להתיר בכורות האחרים הא עכ"פ הי' בלי אמירת ישראל דאין זכר מזה במשנה ואדרבה משמעות המשנה שמעצמו עשה כן. וראיתי בשו"ת שערי צדק חיו"ד תשובה קפ"א עמד בזה על הגה"מ וכתב דס"ל דתרתי בעינן כוונת הגוי להתיר וגם אמירת ישראל וכמעשה דקסדור, שכיוון הקסדור להתיר הבכורות וגם ע"י אמירת ישראל תחלה דהגם שאח"כ לא אמר הישראל להקסדור מ"מ בתר התחלה אזלינן עכ"ד ולע"ד דבריו תמוהים מלבד מה שכבר הוכחתי משו"ת הרא"ש ומשו"ת תה"ד דס"ל דבחדא מתרתי סגיא לאסור עוד זאת יפלא דאיך יחשב אמירת ישראל להקסדור לצווי עד שיחשב עי"ז לדעת ישראל הלא זה הי' דרך תשובה על שאלת הקסדור ומוכח בש"ס שם דזה עדיף אפי' ממלפ"ת וכ"כ בשו"ת הריב"ש תשובה ש"פ דעדיף כששאלו הקסדור מה טיבו ויהודי עינה על שאלתו מהיכי שלא שאלו דהא איצטריך משנה יתירה לאתויי מלפ"ת דהיינו כשלא שאלו הקסדור וכששאלו הקסדור הוי בהדיא במתני' דהוי ממילא לפי שהישראל כשמשיב לקסדור בכור הוא ואינו נשחט אא"כ הי' בו מום לא חשבינן לי' כאומר לעכו"ם עשה בו מום אלא כמשיב על מה ששאל לו מה טיבו. ועוד כתב הריב"ש שם שהרי הישראל לא אמר לו שיעשה בו מום ומפני ספורו של ישראל אין דרך השומע לעשות מום בבהמתו. ועו"ק הא הגה"מ הביא ראי' לפסקו דגם אם נתכווין הגוי להתיר כל שלא ציוה לו הישראל מותר מהא דאמר רבא דכל ממילא ל"ש וקשה הא רבה קאי אמתני' דקסדור דמיירי דלא נתכווין תקסדור להתיר ואשמועינן דגם אם אומר נעשה להקסדור מותר וא"כ האיך מביא הגה"מ ראי' מזה להתיר גם היכי דנתכווין הגוי להתיר א"ו מוכח דהגה"מ סובר כפירוש המשניות להרמב"ם דגם בפעם הראשון נתכווין הקסדור לעשות בו מום ולא כמש"כ בשו"ת הרא"ש שעשה כן דרך שחוק וא"כ למה התירו בפעם הראשון ועכ"ח צ"ל משום שהי' בלי צווי ישראל וא"כ איך יעלה על הדעת לאסור בכורות האחרות מטעם אמירה הראשונה:
ז) ומרן מהר"ם שיק זצ"ל בחיו"ד תשובה שכ"ד ושכ"ה כתב דדעת הגה"מ דגם אם הגוי' כיון להתיר כל שהבעלים לא גלו לו דעתם דנוח להם בכך חשיב כאלו עשה העכו"ם לדעתו דהרי אם ירצה הישראל יכול לתבוע העכו"ם בערכאות על שהזיק בהמתו ועכ"ח דהגוי לדעתי' דנפשי' קא עביד ולכך כל שאמר כן רק במלפ"ת לא חשיב גילוי דעת דניחא לי' אבל אם אמרו שלא במלפ"ת אז יודע העכו"ם בבירור דניחא לי' ולכך אסור ומטעם זה במעשה דקסדור שעשה דבר זה הרבה פעמים ושתקו הבעלים ומדשתקו נוח להם בכה"ג ודאי אסור ולפי"ז אין מחלוקת בין הפוסקים דהרא"ש אסר בעובדא דידי' לפי שאמרו הבעלים כן בלי מלפ"ת וכתב דגם הד"מ כתב דהרא"ש אינו חולק על הגה"מ עכת"ד ותמוהא דהא מפורש בד"מ דהרא"ש חולק על הגה"מ. ותו דלדברי מרן זצ"ל יקשה למה כתב הרא"ש שהקסדור לא נתכווין להתיר הלא לדעת מרן זצ"ל גם אם כיוון הקסדור להתיר כל שלא גלו הבעלים דעתם דנוח להם בכך אין איסור בדבר וכן כתב שהרא"ש לא אסר בעובדא דידי' רק משום שהי' גם אמירת בעלים בלי מלפ"ת וא"כ במעשה ראשון דקסדור שלא הי' גילוי דעת מהבעלים דהא אמרו לו כן דרך תשובה על שאלתו שהוא עדיף גם ממלפ"ת א"כ למה הוצרך הרא"ש להביא ראיות שהקסדור לא נתכווין בפעם הראשון להתיר ועשאו דרך שחוק. ועוד יותר יפלא בעיני שהסכים מרן זצ"ל לדיעה זו גם דעת האו"ז המובא בד"מ ובש"ך הלא מפורש שם שהעכו"ם בא בערמה לבעה"ב ואמר שסרס העגל והבעלים שתקו ואח"כ בא הבע"ב לבית העכו"ם וראה שהעגל אינו מסורס ולא אמר לו כלום והרי לדעת מרן זצ"ל חשיב זה לדעת ישראל דהבין העכו"ם דנוח לבעלים שיסרס העגל. והנה נראה שמרן זצ"ל יישב זה במש"כ דהך סדור עשה זה הרבה פעמים ושתקו נראה מלשונו דדוקא אם עשו כן הרבה פעמים ושתקו חשוב גילוי דעת דנוח להם אבל בפעם אחת לא הוי שתיקה גילוי דעת וקצת ראי' לזה מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב ח"ל וכשמתכווין לזה תמיד היינו כאלו אנו צווינו אותו להטיל המום עכ"ד ומלשון תמיד משמע שגם דעתו דרק אם עושה כן הרבה פעמים אז נראה כשלוחו אולם מסתימת המשנה והפוסקים נראה דגם אם רק פעם אחת התירו על ידו שוב בפעם שנית כבר הוא אסור ומפורש יוצא כן מהאו"ז שמקיים בסי' תשנ"ב וז"ל מי' היכי שהפיל בו העכו"ם מום והתירו על ידו וחזר והפיל מום בבכור אחר ההוא ודאי אסור שכבר ידע דניחא לי' במאי דעביד עכ"ל הרי מפורש דגם אם רק פעם אחת התירו על ידו שוב בפעם השני הוא אסור וצ"ל דס"ל למרן זצ"ל דכל זמן שלא נעשה מעשה על ידו להתיר לא חשיב שתיקת הבעלים כהודאה דנוח להם לכך בעובדא דאו"ז הגם שכתב שהעכו"ם הבין שנוח להם שיסרס העגל מ"מ לא הי' זה דבר ברור שנוח להם כ"ז שלא נעשה מעשה על ידו שהתירו פעם אחת ולכך כל שאינו ברור בשעת מעשה דנוח להם אע"ג שיש אומדנא קרובה שנוח להם לא נחשב כשלוחו של הבעלים. אולם המעיין באו"ז יראה זה פשוט לו שהי' נוח לבעלים ובכ"ז אינו אוסר וגם קשה על סברא זו דהא פשוט מסתימת המשנה והפוסקים דאין חילוק אם עשה העכו"ם בפעם אחר כן לאותו בעל בית או לאנשים אחרים ולסברא זו מה מועיל שאלו הבעלים גילוי דעתם דנוח להם הא אפשר אם יעשה כן לבעלים אחרים ירע בעיניהם ויתבעו אותו בערכאות על שהזיק בהמתם:
ח) תמצית הדברים דלשיטת ר"י בן שמואל והגה"מ יקשה למה אסרו בקסדור בכורות האחרים. וגם יקשה לשיטתם לשון המשנה דראה שהתירו משמעו שלא ידע שיתירו ע"י צרימת האוזן את הבכור. ולשיטת רש"י ורא"ש קשה דפשיטות לשון המשנה משמעו שע"י ששמע שאינו ניתר בלי מום התעורר הקסדור לעשות בו מום. וגם יקשה מאוד לשיטתם ראיית הר"י בן שמואל מהא דאמר רבא כל דממילא ל"ש הי' ול"ש נעשה דמשמעות לשון ממילא ודאי משמעו דכל שלא הי' אמירת ישראל בלשון צווי הגם שהבין העכו"ם שע"י מום ניתר הבכור הוא מותר דלפירוש רש"י והרא"ש שפירשו שלא נתכווין הגוי להתיר יקשה איך יש משמעות לזה במה שאמר ממילא עוד יקשה לשיטה זו דבשלמא במתני' א"ש פרש"י דודאי לא נתכווין הקסדור להתיר דהא מלשון שאמרו לו לא הי' נשמע שיהי' מותר רק אם כפל בו מום מאליו אבל בהא דאמר רב קטינא ל"ש אלא דאמרו לו אא"כ הי' בו מום ופרש"י דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד עכו"ם דניחא לי' שיפיל בו מום אבל אם אמרו לו נעשה כמאן דאמר לי' זיל עביד בי' מומא דמי ופרש"י דנעשה משמע ע"י אדם וע"ז אמר רבא מכדי ממילא הוא מה לי הי' מה לי נעשה אלא כעשה נמי ממילא ול"ש ופרש"י שלא הי' יודע העכו"ם שיהי' מותר על ידו ולא להתירו נתכווין וזה תמוהא דמנין לנו לומר שלא כיוון העכו"ם להתיר מאחר שאמרו לו לשון שמשמעו שגם ע"י מום הנעשה בירי אדם מתירין הבכור:
ט) והנלע"ד בישוב קושיות אלו דהנה הב"ח עמד על תשובת הרא"ש למה אסר בנידון שלו יותר מבעובדא דקסדור בפעם ראשון שהתירו חכמים ותירץ דנידון הרא"ש הי' שהגוי' שעשתה המום היתה משרתת בבית הבעלים כמש"כ הטור וכיון דהיא משרתת בבית עלי' מוטל לשרת לבעל הבית בכל מה שהוא לטובתו ולהנאתו של בעה"ב א"כ מסתמא לא נתכוונה אלא להתיר ומזה נמשך דגם האומרים לה מסתמא נתכוונו לכך דאל"כ כיון שיודעים שהגוי' ודאי תעשה בו מום הי' להם להזהר שלא יאמרו כדברים האלה לפני הגוי' ומדלא נזהרו ודאי לכך נתכוונו באמירתם לפני הגוי' שתעשה בו מום והטו"ז השיג עליו דאם זה עיקר טעם האיסור לפי שהיתה משרתת בבית איך לא זכר הרא"ש מזה בתשובתו ותו דאם הרא"ש פירש כרש"י דהקסדור לא ידע שיתירו ע"י מום זה למה לא נימא גם במשרתת כך וכי בשביל שהוא משרתת יודעת טפי ואם לא פירש כרש"י יקשה איזה היתר הי' במעשה דקסדור כיון שלפי הנראה נתכווין להתיר כיון שעשה מעשה ע"י שאלה זאת. וגם אין לומר דמה"ט אסר הרא"ש לפי שאמרו לה כן בלי שאלה הא בגמרא אמרו לאתויי מלפ"ת וגם אם לא שאל הקסדור הי' מותר ותירץ עפ"י גמרא דהנזקין דבעכו"ם לא מיחשב מום רק מחוסר אבר ולפי"ז א"ש דהתירו במעשה דקסדור לפי דמסתמא לא ידע הקסדור שצרימת אוזן הוי מום אבל בנידון הרא"ש שחתכה כל האוזן וזה ידוע לכל דמחוסר אבר הוא מום לכך אמרינן דמסתמא כוונה להתיר עכ"ד והנה זה שכתב וכי בשביל שהוא משרתת יודעת טפי לא ראה שבשו"ת מהר"י ברונא תשובה קס"ב כתב באמת כן בטעם תשובת הרא"ש דכיון דמשרתת בבית יהודי בודאי שמעה וידעה והוי לדעת ממש. ומש"כ דאין לומר שטעם הרא"ש משום שאמרו לה כן בלי שאלה משום דבגמרא אמרו דגם מלפ"ת מותר תמוהא מאוד דהא אפשר לומר דאמרו לה כן בלי מלפ"ת דזה בודאי אסור והעיר בזה שם בשו"ת מהר"י ברונא אלא שכתב דאין נראה לו לחלק כן ונלע"ד כוונתו משום דא"כ הי' הרא"ש מזכיר זאת בפירוש שאמרו לה כן בלי מלפ"ת דבשלמא הא דהיתה משרתת בבית הביא הטור שכן הי' מעשה וכבר כתב הנקה"כ בדף האחרון דבלי ספק נשמט זה מתשובות הרא"ש שלפנינו אבל מזה שאמרו לה בלי מלפ"ת אין זכר מזה ברא"ש וטור. וא"כ הטו"ז שרצה לומר שאמרו לה כן בלי שאלה שגם מזה אין זכר בטור לא הי' לדחות מן הגמרא דהא שפיר יש לומר שאמרו לה כן בלי מלפ"ת. ועו"ק דבפשיטות הי' לו לדחות זה דאם רק מטעם אמירת הבעלים אסר הרא"ש א"כ מה הוקשה להרא"ש מהקסדור הא שם השיבו כן בדרך שאלה ולמה הוצרך להוכיח דהקסדור לא כיוון להתיך. ועל תירוצו קשה דאיך אפשר לומר דרק מטעם שכיוונה הגוי' להתיר אסר הרא"ש דהלא מפורש כתב שאסור גם מטעם אמירת בעלים ותו קשה דאם בצרימת אוזן מסתמא אין יודע שניתר במום זה למה הוצרך הרא"ש להביא ראיות ממתני' שהקסדור לא ידע שיתירו על ידו הא לטו"ז בכל עכו"ם אמרינן כן בצרימת אתן ותו דאם טעם הרא"ש לחלק בין צרימת אוזן למחוסר אבר א"כ איך הביא ראי' לדבריו מהרמב"ם הלא הרמב"ם סתם וכתב שאם פשה מום לדעתו מותר ולא פירש איזה מום ומשמעות דבריו דבכל מום הדין כן. ועו"ק דהא בעובדא דאו"ז סרסו העכו"ם שהוא מחוסר אבר ובכ"ז התיר האו"ז משום שלא צוה לו הישראל לעשות כן וצ"ל דס"ל לטו"ז דרא"ש חולק על או"ז ולקמן אי"ה אכתוב דנראה מד"מ דאו"ז אינו חולק על תשובת הרא"ש ובגוף קושיתם לא ידעתי למה נדחקו בחנם הלא מפורש כתב הרא"ש שהמעשה הי' שידעה הגוי' שהבכור ניתר ע"י זה המום וכי אין די בזה ומוכרת הרא"ש לפרש מאין נודע לה כן וגם זה כתב מפורש שהבעלים נתכוונו בסיפורם שתעשה הגוי' בו מום ואין צורך להשמיענו באיזה אופן הי' דמסתמא הי' נשמע כן מדיבורם ודי לנו שכתב הרא"ש שהמעשה הי' שנתכוונו בסיפורם שתעשה הגוי' בו מום:
י) אולם בזה ודאי הדין עם הטו"ז כי אפשר להיות שידע העכו"ם שהבכור ניתר במום ולא ידע שזה הוא מום שמתירין על ידו הבכור ואץ חילוק בזה בין מום למום וכל זמן שלא ראה שהתירו על ידי מום כזה שפיר יש לתלות ולומר שלא ידע בבירור אם יתירו הבכור ע"י מום זה שהוא עושה ובזה איש מה שפרש"י על רבא דאע"ג דאמרו לו אא"כ נעשה בכ"ז לא ידע שיתירו ע"י צרימת אוזן דכיון שאמרו לו רק שניתר אם כעשה בו מום י"ל דהוא לא ידע אם זה הוא מום. והנה סברת מרן זצ"ל ודאי נכונה דגם אם לא צוו הבעלים לעכו"ם לעשות בו מום כל שברור לו שעושה להם טובה נעשה בזה כשלוחם וכן מפורש יוצא מפירוש המשניות להרמב"ם שכתב דאז הוי כאלו אנו צווינו אותו לעשות כן וכ"כ האו"ז דמטעם זה אמרו בקסדור בכורות האחרים לפי שידע הקסדור דודאי נוח להם לבעלים אולם אין זה מטעם שכתב מרן זצ"ל משום דשתקו בעלים אלא כל שהעכו"ם יודע שזה הוא בכור והבעלים צריכים להטפל בו ואסור בהנאה ואם יעשה בו מום זה יותר הבכור אז אין צריך לשום גילוי דעת מהבעלים כי מסתמא נוח להם וכמו דאמרו בעלמא בדבר שהוא זכות גמור אדם נעשה שליח לחבירו אבל כל שבשעת עשיית המום לא הי' ברור להעכו"ם העושה שזה הוא מום ויותר על ידו אפי' אם נתכווין להתיר הבכור ועשה כן מספק אולי הוא מום ויותר על ידו שוב ל"ש לומר דנעשה כשלוחם כיון דבשעת מעשה לא הי' יודע אם עושה טובה או רעה לבעלים ומעתה מיושב היטב פסקו של ר"י בן שמואל דודאי גם הוא מודה שלא ידע הקסדור שצרימת אתן הוי מום וכראיית הרא"ש דהא מפורש במתני' ראה שהתירו אלמא דלא ידע מקודם שיתירו על ידו אבל זה פשוט לו דעכ"פ כוונתו הי' בעשיית המום אולי יותר עי"ז הבכור דכן משמעות לשון המשנה דע"י ששמע שניתר במום צרם את אזנו וכרמב"ם בפי' המשניות ובכ"ז א"ש שהוא מותר דכל שהבעלים לא צוו לו לעשות מום וגם הוא לא ידע בבירור בשעת מעשה אם עושה טובה להבעלים לא מיחשב כשלוחו אבל בבכורות האחרים שכבר ידע הקסדור בבירור שעושה טובה לבעלים כי כבר ראה שהתירו ע"י מום זה אז א"ש דאסרו הגם שלא הי' גילוי דעת מהבעלים ומכש"כ שלא צוו הבעלים דכל שהוא עושה בבירור טובה לבעלים בשעת עשיית מום נחשב כאלו עשה כן בשליחותם ומעתה בנידון שלו יפה פסק ר"י בן שמואל דכי' דכיוון הגוי להתיר בכ"ז כיון שהישראל לא צוו לו והוא בשעת מעשה לא ידע אם זה הוא מום לא מיחשב כשלוחם וכאלו עשה לדעת עצמו ומותר:
י"א) ומעתה מיושב סתירת הרמב"ם דבהינו לכך הוא מותר דמיירי שהעכו"ם נתכווין לעשות בו מום אבל זה לא ידע אם זה שהוא עושה הוא מום ולכך כל שלא צווה לו הישראל הוא מותר וזה שכתב בהי"ב דאם נתכווין להתיר אסור גם בלי אמירת בעלים היינו כשיודע בבירור שיותר הבכור על ידו. ואולי לזה החילוק נתכווין הרמב"ם במש"כ בפירוש המשנה וז"ל ואפי' אם אמר בתוך סיפר דבריו אם נפל מום בבכור זה הייתי אוכלו ולא נתכווין לעשות בו מום משמע עכו"ם ועשה בו מום "והוא לא ידע" הר"ז מותר עכ"ד והנה לפי המובן הפשוט דזה שכתב והוא לא ידע כוונתו דהבעלים לא ידעו מעשיית המום יקשה דהא כבר אמר לפני זה שלא נתכוונו כלל בסיפורם שיעשה כן ומכש"כ שלא ידעו מהמעשה ולדברינו אפשר לומר דקאי על העכו"ם דהגם שכיוון להתיר אבל לא ידע אם יותר על ידו דאם הי' יודע שניתר ע"י מום זה אז גם בלי שום אמירה מהבעלים הי' אסור דנחשב כשלוחם. ומעתה א"ש פסק האו"ז בנידון שלו דהרי ראינו דהעכו"ם לא ידע אם יותר הבכור ע"י סרוס שהרי הלך בערמה לבעה"ב לומר לו שסרסו כדי להבין מדבריו אם סרוס הוי מום ולכך הגם דבעלים שתקו ולא אמרו דבר מכ"ז אין ראי' רק לכל היותר שאין להם קפידא אם יסרס אבל שיהי' הבכור ניתר ע"י סרוס לא ידע בבירור ולכך כיון שלא צוו לו הבעלים לעשות מום ולא הוי כשלוחם יפה התיר מהא דרבא. ולפי"ז אפשר לומר דגם התה"ד אינו חולק על הגהת מרדכי דהא מפורש שם בתה"ד שהגוי' ידעה שהבכור ניתר במום זה ובכה"ג מודו כל הפוסקים דכל שנתכוונה להתיר אסור וא"ש שהביא דברי רש"י שהקסדור לא נתכווין להתיר הבכור כי לא ידע אם יותר הבכור במום זה וא"ש שאסר התה"ד בנידון דידי' מתרי טעמי אם מצד אמירת הישראל ואם מצד כוונת הגוי' להתיר. וא"ש ראיית הרא"ש מהרמב"ם דאעפ"י שמשמעות דברי הרמב"ם שמתיר אפי' היכי שהגוי מתכווין לעשות מום מ"מ זה דוקא אם אין לו ידיעה שמתירין ע"י מום כזה. ומעתה מיושב היטב האו"ז שהביא בדיבור אחד פסק ר"י בן שמואל עם פרש"י דהנה לדברינו זה פשוט דגם הרא"ש ורש"י פירשו דברי רבא שאמר כל דממילא ל"ש כפשוטו דהיינו שנעשה בלי צווי ישראל ומה שכתב רש"י שלא ידע העכו"ם שיתירו על ידו כוונתו להודיענו שלא נטעה בדברי רבא שאמר דכל ממילא ל"ש דבלא אמירת ישראל אין מציאות שיאסר דזה ודאי אם ידע העכו"ם שזה הוא מום שמתירין על ידו אז אסור גם אם הוא ממילא בלי אמירת ישראל כלל אלא דכאן מיירי שלא נתכוון העכו"ם שיתירו על ידו דהיינו עכ"פ לא ידע שזה מום שמתירין על ידו ולכך הגם שידע שאפי' ע"י מום הנעשה ביד"א מתירין מ"מ כיון שלא ידע שזה הוא מום הו"ל כאלו לא כיוון להתיר מאחר דלא ידע בבירור שיעשה במעשה זו טובה לבעלים:
י"ב) ובדעת הד"מ דס"ל דתה"ד חולק על הגה"מ ונלע"ד שטעמו משום דרש"י כתב שלא הי' יודע העכו"ם שיהי' מותר על ידו ולא להתיר נתכווין הנה מדלא הספיק לרש"י במש"כ שלא הי' יודע שיהי' מותר על ידו והוסיף עוד ולא לכך נתכוון מזה סובר הד"מ דגם אם לא ידע שיותר על ידי מום זה ורק עשה מספק אולי יותר על ידי זה ג"כ אסור ולכך הוסיף שלא נתכווין כלל להתיר וס"ל דבמעשה דקסדור לא נתכווין כלל לעשיית מום להיתר רק מדרך שחוק כמו שכתב הרא"ש. מי' אין מזה קושיא על האו"ז שסובר דלא פליגי די"ל דלדינא אין מחלוקת ביניהם ורק בפירוש מעשה דקסדור נחלקו דרש"י ורא"ש ס"ל דלא נתכווין לעשיית מום להתיר על ידו רק דרך שחוק עשה כן ורמב"ם ור"י בן שמואל והגה"מ סוברים דודאי כוונת הקסדור בצרימת האוזן היתה אולי יותר עי"ז וטעם ההיתר הוא לפי שלא ידע שזה הוא מום וא"כ י"ל דגם רש"י מודה דכל שלא ידע שיתירו ע"י מום זה מותר גם אם נתכווין להיתר ורק האמת נקט דבמעשה דקסדור לא נתכווין כלל לעשיית מום רק לשחוק בעלמא. והרא"ש שהביא ראי' מהרמב"ם הוא דסובר דאע"ג דבפירוש המשנה פליגו דרמב"ם סובר שנתכווין לעשיית מום עכ"פ מבואר בדברי הרמב"ם שהיכי שידע שניתר על ידי מום זה שהוא פטור. וגם י"ל כמש"כ לעיל דרש"י סובר דלא מיקרי נתכווין להיתר רק אם ידע שיותר על ידו ובאמת לפי הבנת הד"מ קשה איפכא ל"ל לרש"י למימר כלל שלא ידע שיתירו על ידו מאחר דזה אין מעלה ומוריד לדעת הד"מ דכל שנתכווין להתיר אע"ג שאינו יודע שיותר על ידו אסור והול"ל רק שלא נתכוון להתיר ועכ"פ אין קושיא על האו"ז שהביא יחד רש"י עם ר"י בן שמואל כי שפיר י"ל דלדינא לא נחלקו:
י"ג) הנה הוקשה לי על הד"מ שכתב דתה"ד חולק על הגה"מ ולבסוף הביא מעשה דאו"ז בסרוס ולא זכר כלל שים חולק ע"ז וזה תמוהא דהא לכאור' נראה דאו"ז והגה"מ שווין בדבר דגם אם נתכווין להתיר מותר בלי אמירת ישראל ולפי מאי שהוספנו עכ"פ כל שאינו יודע בשעת מעשה שיותר על ידי מום זה מותר והנלע"ד בהקדים מש"כ הרמ"א מותר ליתן בכור לעכו"ם כדי לגדלו ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן כיוון להתירו אעפ"י שיודע שניתר במומו ושהוא בכור ונרשם שהוא מפסקי מהרי"א והמעיין בד"מ ובתה"ד ימצא שזה ליתא כי התה"ד לא דיבר כלל רק מהדין הראשון שמותר ליתן בכור לעכו"ם כדי לגדלו רק שהביא ראי' לזה שמותר לתנו לגדלו מהא דהתיר האו"ז בשומר שה מום ואם הי' הבע"ב עושה איסור במה שנתנו לשומר בודאי לא הי' או"ז מתירו ע"י מום שעשה בו השומר. ומשם לקח הרמ"א דין השני וכן זה שהוסיף דאפי' ידע שניתר במומו מותר מקורו משם דבאו"ז כתב שהבין משתיקת הבעלים שיותר על ידי המום ומעתה מבואר דליתא למש"כ הש"ך בטעם הרמ"א לפי שהוא לרעתו של שומר ודאי לא כיוון להתיר דהא שם מפורש באו"ז שעכ"פ תכלית עשייתו הי' למען אולי יותר עי"ז כי הלך בערמה אצל בע"ב להבחין מדבריו אם יותר הבכור ע"י הסרוס. והנה הש"ך הבין שמקור דברי רמ"א הם מתה"ד וכן נראה שאח"ז הביא הש"ך מעשה דאו"ז כאלו הוא דבר אחר ולכך עלה על לבו לתת בטעם זה אולם לכאור' גם על הרמ"א יפלא איך כתב שלא כיוון להתיר הא באו"ז נראה להדיא שהיתה תכלית עשייתו להתיר הבכור ונלע"ד דרמ"א סובר בדעת האו"ז דס"ל דגם אם יש אומדנא קרובה שכיוון להתיר בכ"ז כל שלא אמר עכו"ם בפירוש שכיון להתיר כעין עובדא דתה"ד אנו תולין שלא כיוון לכך והטעם לפי שכל האיסור היא רק קנס חכמים לכך הקילו בזה. ורק אם כבר התירו על ידו ועשה כן פעם אחר אז נחשב כודאי שכיוון לכך וס"ל לרמ"א שדעת האו"ז הוא דיעה מכרעת בין דעת רש"י ובין דעת הגה"מ דרש"י סובר דדוקא אם לא נתכווין כלל לעשיית מום להתיר מותר והגה"מ סובר דגם בנתכווין להתיר כל שלא צוה לו ישראל מותר והאו"ז מכריע דאם נודע בבירור שהגוי נתכווין להתיר כגון שאמר כן בפירוש או שכבר התירו על ידו פעם אחת אז אסור אבל חוץ לזה גם אם יש אומדנא קרובה ממעשיו ודיבוריו כעין עובדא דאו"ז בכ"ז אנו תולין לומר שלא כיוון להתיר. ולפי"ז זה שכתב הרמ"א ולא אמרינן שכיוון להיתר הוא דעת עצמו שנתן בזה טעם לפסק האו"ז ונלע"ד שיצא כן להרמ"א ממה שהביא האו"ז שם מש"כ רש"י על אם אמר נעשה כמאן דא"ל זיל עביד בי' מומא דמי דנעשה משמעו בידי אדם ובכ"ז התיר רבא וכתב וז"ל הא למדת דאפי' היכי דא"ל דאינו נשחט אא אא"כ נעשה בו מום דקרוב הדבר הוא להבחין דניחא לי' אפ"ה שרי כש"כ הכא דלא א"ל הישראל כלום עכ"ל מזה הבין הרמ"א שאו"ז סובר דאע"ג דאומדנא קרובה הוא שכיוון להתיר בכ"ז תולין לומר שלא כיוון להתיר ונסתייע עוד דהאו"ז הביא שם כל פרש"י בסוגיין והשמיט מה שפרש"י על רבא וסבר הרמ"א בדעתו כי בזה נטה מפרש"י שפירש שם דאעפי"כ מותר לפי שהעכו"ם לא ידע שיהא ניתר על ידו והאו"ז סובר דודאי ידע שיתירו על ידו ובכ"ז מותר משום שלא אמר בפירוש שכיוין להתיר ואין אנו יודעים בבירור שכיוון להתיר לכך תולין לומר שלא כיוון להתיר ומעתה א"ש שסובר הד"מ שאין הכרח שהרא"ש חולק על האו"ז אע"ג שסובר שחולק על הגה"מ שמתיר אפי' אם אמר בהדיא שכיוון להתיר וא"ש:
י"ד) אולם כ"ז אני אומר בישוב הד"מ והרמ"א כי נלע"ד שהרמ"א לא ראה רק מש"כ האו"ז בתשובותיו אבל לא מש"כ בהל' בכורות ולכך העתיק פסק הגה"מ ואם הי' רואה האו"ז בהל' בכורות הי' מעתיק זה בשם ר"י בן שמואל שבלי ספק גם הגהת מרדכי משם העתיקו. ושם בהל' בכורות מפורש יוצא מדבריו שאין טעמו כמו שהבין הרמ"א לפי שתולין לומר שלא כיוון להתיר אלא שהוא סבר כרבו ר' יצחק בן שמואל דגם אם כיוון להתיר מותר ושם העתיק גם מה שפרש"י על רבא שלא הי' יודע שיתירו על ידו ומפורש כתב דגם בנתכווין להתיר מותר. ובאמת טעם הרמ"א דחוק מאוד שנימא דאם כבר התירו על ידו אז ודאי כיוון להתיר בפעם אחר ואם לא התירו על ידו אעפ"י שידע שהוא בכור ושניתר במום זה תולין לומר שלא כיוון להתיר ע"כ ברור דלדעת ר"י בן שמואל ואו"ז והגה"מ ולע"ד גם הרמב"ם סובר כן אם ידע שע"י מום זה יותר הבכור אסור ולא כדמשמע מרמ"א שגם אם ידע שנשחט ע"י מום זה מותר והגם שיש לדחוק שגם כוונת הרמ"א הוא רק כשיודע שניתר במום אבל אינו יודע שניתר במום זה אמנם לשון "במומו" משמעו במום זה שעשה בו וגם כבר כתבתי דכן נראה גם דעתו בד"מ מדכתב דתה"ד חולק על הנה"מ ולא כתב שחולק על האו"ז נראה דסובר בדעת האו"ז שאינו מתיר בכיוון להתיר. ואם לא ידע שניתר במום זה אפי' אמר בפירוש שנתכווין לטובת הבעלים אולי יותר ע"י מום זה בכ"ז מותר ודלא כנראה מהרמ"א שזה אסור לדעת האו"ז כי בפירוש אמרו דגם בנתכווין העכו"ם להתיר מותר ועכ"ח טעמם כמו שפרשתי משום דלא ידע שיותר במום זה:
ט"ו) אמנם בזה לכאור' הדין עם הד"מ שהרא"ש ותה"ד חולקים על הג"ה מרדכי ולפי דברינו הוא גם דעת האו"ז דהרא"ש סובר דכל שנתכווין לטובת ישראל אפי' לא ידע שיותר במום זה אסור דהנה במס' ב"מ נחלקו האו"ז הובא בהג"ה אשרי שם עם הרא"ש בעכו"ם שסרס בהמתו של ישראל שלא מדעתו הרא"ש אוסר כיון דמכווין בעשייתו לטובת ישראל והאו"ז מתיר ונראה מזה שאזלי לשיטתם כי הגם שדרך העולם לגדל לחרישה ואז הוא טובה במה שמסרם מ"מ כיון שאין זה ברור כ"כ ולא ידע דעת הבעלים בשעת העשי' לכך האו"ז מתיר והרא"ש אוסר והה"ד כאן שגם אם לא ידע שיותר במום זה כל שנתכווין לטובת ישראל אסור. מי' יש לדחות עפ"י מש"כ בפלפלא חריפתא שם שהוסיף על דברי הרא"ש שכתב כיון שכוונת הנכרי לטובת ישראל וז"ל ושמא לא יאמינו העולם שהי' שלא מדעתם או משום שלא יאמרו אחרים לעכו"ם לעשות כן ויאמרו שלא מדעתינו עשה כך כתבו התוס' עכ"ל מבואר שהוא מפרש דעת הרא"ש כתוס' וא"כ אין משם ראי' שאוסר הרא"ש אם מכווין לטובת ישראל דהא עכ"פ בבכור מפורש במתני' דאם עשה שלא לדעת הבעלים מותר והתוס' הא כתבו שם דחשיב שלא לדעת הבעלים אלא גזרו שלא יבואו לטעות או שלא יחשדו אותם שעשו לדעת וכ"ז לא מצינו בבכור אלא מפורש אמרו דכל שלא לדעת מותר ויש לתת טעם לחלק למה לא גזרו בבכור כמו בסרוס כעין שכתב בהג"ה אשרי שם בשם או"ז דשם ההערמה מוכחת כיון שגנבום וסרסום והחזירום כולי האי לא הוי מטרחי בלא דעת בעלים ולכך כתבו תוס' דגם אם אירע שעשו כ"ז שלא מדעת בעלים מ"מ אסור משום שלא יאמינו שטרחו כ"כ שלא מדעת בעלים ויחשדו הבעלים שעשו איסור או יבואו לטעות שהוא מותר ויעשו גם הם כן ולפי"ז בעשיית מום גרידא שאין בו טירח כ"כ ואין ההערמה ניכרת לא יטעו בכך ולכך לא גזרו. אלא דלע"ד נראה דלא כהפלפלי חריפתא שאין הרא"ש סובר כתוס' חדא מדלא הזכיר דבריהם כלל וסתם וכתב כיון שהעכו"ם מכווין לטובת ישראל משמע להדיא דסובר הרא"ש דכל שעשה לטובת הבעלים חשיב לדעת הבעלים ודלא כתוס' וכן מוכח מקצור פסקי הרא"ש שם שכתב וז"ל ואסור לומר לעכו"ם לסרס שורו ואפי' עשאו מעצמו אם יש הוכחה שעשאו לדעתו של ישראל כגון שהוא אוהבו קונסין אותו עכ"ל הרי מפורש כתב דאם הוא אוהבו מסתמא נתכווין לטובתו חשיב לדעת ישראל והוא כלשון המשנה בבכורות דאם עשה לדעת ישראל אסיר וא"כ מוכח לכאור' דגם בבכור כל שנתכווין לטובת ישראל אוסר הרא"ש:
ט"ז) אולם לע"ד בכ"ז אין ראי' משם דשאני סרוס דרוב העולם מגדלין לחרישה ע"כ סובר הרא"ש דאם אוהבו עושה כן ברור לו בשעת העשי' שעושה טובה לבעלים משא"כ באם עושה מום ואין ברור לו שניתר במום זה דאז אפשר עושה לו עוד רעה שמזיק בהמתו בזה י"ל דמודה הרא"ש לאו"ז שהוא מותר ולא מיחשב לדעת הבעלים ולא הוי כשלוחו של ישראל בשעת מעשה כיון שאז אין ברור לו שעושה טובה לישראל לכן אדעתא דנפשי' עביד ואין זה מדעת הבעלים. ואין להקשות דלמה בסרוס מתיר האו"ז אפי' שעושה בודאי טובה לבעלים ובבכור אוסר כה"ג היכי דיודע שודאי עושה טובה לבעלים כגון שיודע שבמום זה שעושה ניתר הבכור די"ל דראב"ד סובר דגם בסרוס אינו ברור שעושה לו טובה שאולי אין רצונו לגדל העגל לחרישה או י"ל כמש"כ הראב"ד והובא ברא"ש שם בב"מ דבבכור יש להחמיר יותר משום חומרא דקדשים. אלא דלכאור' עכ"פ מוכרח דחולק הרא"ש על פסק האו"ז בבכור שסרסו השומר דאפי' אם הרא"ש אינו חולק בבכור על האו"ז וס"ל דגם אם נתכווין לעשות מום כל שלא ידע בבירור שניתר במום זה מותר מ"מ בסרוס עכ"פ לא גרע בכור משאר בהמות שאוסר הרא"ש בסרוס שנתכווין לטובת בעלים אמנם ז"א דודאי גרע וגרע דבשאר בהמות הטובה הוא שעדיף לחרישה יותר אבל כאן בבכור הא אסור לעבוד בו וא"כ כל הפעולה מהסרוס הוא רק אם יותר הבכור עי"ז וזה לא ידע בבירור לכך י"ל דגם הרא"ש מתיר בכה"ג:
י"ז) הנה לכאור' מצאתי סתירה למה שכתבתי בטעם ר' יצחק בן שמואל דאע"ג דגם בפעם הראשון נתכווין לעשות מום מ"מ התירו בקסדור משום שלא ידע אם צרימת האוזן הוי מום דבאו"ז סי' תק"ו הביא ששאל רבינו שמואל את ר' יצחק בן שמואל אם צרימת אוזן מום מובהק הוא והשיב מדנקט בכל דוכתא בש"ס צרימת אתן בבכור משמע שזה מום ידוע ופשיט לכל ואפי' לעכו"ם כדתנן גבי קסדור נטל הגיוס וצרם את אזנו עכ"ל ומשמע מדבריו דגם בפעם הראשון ידע הקסדור שצרימת אוזן הוא מום מיי באמת אין מזה סתירה דבלא"ה יקשה עליו דהא ראיית הרא"ש חזקה כברזל דמדאמרו ראה שהתירו מוכח עכ"פ דלא ידע שיתירו על ידו הבכור א"ו כוונתו מדאמרו לו לקסדור סתמא שאינו נשחט בלי מים ולא פירשו לו מה הוא מום ועלה על דעתו לצרום האוזן בחושבו אולי יתירו עי"ז הרי שמום זה פשוט כ"כ עד שעלה על דעתו של קסדור שיחשב זה מום אבל לעולם לא ידע הבירור שמתירין על ידי צרימת אוזן. ויצא לנו מכאן ראי' למה שכתבנו למעלה דר' יצחק בן שמואל חולק בפירוש מתני' על הרא"ש שפירש שהקסדור נתכוון לשחוק וס"ל כהרמב"ם שרצה לעשות מום אולי יותר הבכור על ידו:
י"ח) העולה מדברינו כי מד"מ נראה שסובר דלא כהגה"מ משום דסובר דהרא"ש וגם תה"ד חולקין עליו אבל למאי שביארנו דעת הגה"מ אין כאן שום ראי' שתה"ד חולק עליו ובארנו שר' יצחק בן שמואל ואו"ז ורמב"ם עומדים בשיטתו וע"כ גם אם נימא דהרא"ש חולק עליתם הי' ראוי' לתפוס הלכה כמותם שרבים הם נגד הרא"ש וגם אם הי' הדיעות שקולים כבר כתב מרן זצ"ל בתשובה שכ"ה בכעין זה דכל שיש פלוגתא בין הפוסקים יש להתיר מטעם שפסק הרמ"א דספק אם נתכווין להתיר מותר ומכש"כ למאי שכתבנו די"ל דגם הרא"ש מודה לזה ולפי"ז גם בנתכווין העכו"ם להתיר כל שלא ידע בשעת מעשה שיותר על ידי זה מיקרי שלא לדעת בעלים ומותר. אבל אם ידע שיותר על ידי מום זה גם אם עשה כן כן בפעם הראשון נראה מדבריהם דמיקרי לדעת בעלים דכל שיודע בודאי שניתר על ידי זה נעשה כשליח הבעלים מלבד חם יש מקום לתלות שעשה כן מסיבה אחרת כעין שחוק וכדומה: