שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן קמו
בדין האומר קונס פירות אלו עלי אם אסור בגדוליהן מה"ת.
בב"י סי' רט"ז כתב דמשמעות הר"ן דגידוליהן אסורין מה"ת ולע"ד תמיהא דהא כתב הר"ן שאסורין משום דהוי כגדולי הקדש והלא גידולי הקדש עצמן אינן אסורין מה"ת ועיין בשו"ת מהר"י אסאר תשובה של"ט שביאר בראיית שאין אסורין אלא מדרבנן וחידוש שהוא הביא שם דברי הב"י בסי' רט"ז ולא הרגיש שזה סותר דבריו. וראיתי בהגה"ת רש"ש בנדרים דף נ"ז שהניח בצע"ג על הרא"ש והר"ן שכתבו דגידולי קונס אסורין כגדולי הקדש ממשנה ד' פ"ט דתרומות דגידולי הקדש הן חולין ולק"מ כמש"כ במהרי"א הנ"ל דעכ"פ צריכין פדיון וא"כ עכ"פ אסורין מדרבנן. מי' מלשון הרמב"ם בפ"ה ממעילה הי"א משמע לכאור' כהגהת רש"ש דגם מדרבנן אין אסורין דז"ל הזורע פירות הקדש פודה אותן בשעת זרען ואעפ"י שלא פדה הרי הגדולין חולין ואין מועלין בהן וגו' נראה מזה דודאי אסור לזורען אם לא פדאן דהא אסור להניח מהחדש אבל אם לא פדאן וזרען הגידולין מותרין גם בלא פדיון. אמנם באמת ז"א דא"כ הול"ל שהן מותרין בלא פדי' ושפיר י"ל ני' דמעילה אין בהם אבל איסור דרבנן יש בהם ומפורש בירושלמי והביאו הר"ש בתרומות שם שצריך לפדות הגדולין עיי"ש וע"כ ברור שזה שכתבו הרא"ש והר"ן דאסורין כמו גדולי הקרש כוונתם שאסורין מדרבנן. אולם בכ"ז נלע"ד דלאותו צד שנסתפק בנדרים מ"ז שחליפין וגדולין אסורין משום שדעתו לאסור על עצמו חילופין וגידולין הי' ראוי' להיות אסור מה"ת דהא אדם אוסר על עצמו דשלב"ל וחל הנדר מה"ת וי"ל שמה שכתבו הרא"ש והר"ן שגידולין אסורין כגידולי הקדש היינו רק לאותו צד האיבעי' שאין כוונת הנודר לאסור על עצמו דשלב"ל ובכ"ז אם אמר קונם אלו שעשאן כהקדש אסורין הגדולין מדרבנן כגידולי הקרש וכ"כ מהרא"ש בנדרים דף נ"ז שכתב שאסר על עצמו חילופין וגדולין וכן מוכח מהרמב"ם בפ"ה מהל' נדרים דס"ל שלוקין גם על גידולין וכמו שביארתי בספרי ליבא בעי דף ע"ו והנה הראב"ד השיג שם על הרמב"ם שבגדולין לא נסתפקו שאסור גם במודר ואם קידש בהם אשה צריך לחזור ולקדשה וכתב הכ"מ שם מדלא כתב שאינו מקודשת נראה דסובר דגדולין אין אסורין אלא מדרבנן ומל"מ הקשה דהא גם באיסורי הנאה דרבנן אינו מקודשת ושעה"מ כתב בפ"ה מאישות דאין זה כדאי להקשות על הראב"ד די"ל דס"ל דגדולין הוי כחמץ דרבנן בשעות דרבנן דני' דאינו מקודשת גמורה מ"מ חוששין לקדושין וכמו שכתבו תוס' בחולין דף ד' כה"ג בחליפי א"ה שאסורין להמחליף שאם קדש בהן אשה שחוששין לקדושין והביא ראי' לכ"מ דראב"ד סובר דגדולין אסורין רק מדרבנן מתשובת רשב"א סי' תשמ"ד שפסק שם שאם אסר דבר על חבירו ונתנו לו במתנה שאם קדש בהן אשה אינו מקודשת והביא ראי' מהראב"ד שפסק בגדולין דצריך לחזור ולקדש ולכאור' הוא סתירה דהא הראב"ד לא כתב שאינו מקודשת רק שצריך לחזור ולקדש א"ו דסובר רשב"א דדוקא בגדולין שסובר הראב"ד שאסורין רק מדרבנן בזה מקודשת רק שצריך לחזור ולקדש אבל אם אסור בהנאה מה"ת אינו מקודשת. ולע"ד לאחר המחילה לא כוון יפה ונקדים מה שנתקשו על הראב"ד שכתב שצריך לחזור ולקדש הלא גם להרמב"ם שאסור מספק ג"כ צריך לחזור ולקדש ובס' יד שאול סי' רט"ז סק"ד תירץ דבקדושין מ"ו אמרו המקדש אחותו המעות מתנה משום דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה ולפי"ז הה"ד אם קידש בדבר איסור דאדם יודע שאסור לקדש בדבר איסור גמר ונתן לשם מתנה ולפי"ז דברי הראב"ד נכונים דהא כתבו תוס' בב"מ דף ט"ז דכל שיש תנא דס"ל מכורה ויוצאה לא שייך אדם יודע לפי"ז אם הי' הגדולין ספק איסור ל"ש אדם יודע דהא הוא ספק לפי"ז שפיר כתב הראב"ד כיין שהגדולין אסורין בודאי לכך צריך לחזור ולקדש קדושי ודאי דשייך אדם יודע שאסור לקדש באיסורי הנאה משא"כ לרמב"ם הוי ספק קדישין וצריך להחזיר קדושין הראשונים עכ"ד ולאחר המחילה תמוהא מאוד דהא כיון שאסור בהנאה גם בנותן מתנה עושה איסור כמו אם קידש בהם ואיך אפשר לומר בשביל שיודע שאסור לקדש ניתן במתנה והנלע"ד דהנה תשובת הרשב"א שזכר השעה"מ נאמרה בקיצור בח"א אבל בח"ד תשובה ר"ב כתובה באריכות ושם הביא הרשב"א הראי' מהראב"ד שכתב וצריך לחזיר ולקדש וסיים אלמא אין לו בהן כלום הרי מפורש דלא כשעה"מ והרשב"א הבין בראב"ד דס"ל שאינו מקודשת כלל וצ"ל לפי שסיים הרמב"ם ואם עבר ונהנה כהנה הבין הראב"ד דהרמב"ם סובר שאם קידש בהם אשה מקודשת ואין צריך לחזור ולקדש דבשאר הנאות מאי שייך למימר שאם עבר ונהנה נהנה הלא מה שעבר עבר וא"א לתקן והי' דוחק בעיניו לומר שכוונת הרמב"ם שאינו לוקה דפשיטא הוא מאחר שהוא ספק שאין לוקין ולזה כתב הראב"ד דגם אם עבר וקידש מ"מ מחוייב לחזור ולקדש אבל לעולם ס"ל דאינו מקודשת כלל ויש להסביר עפ"י שכתב השעה"מ שם דכל שהדבר מותר בהנאה להאשה וגם להמקדש אינו אסור אלא מדרבנן מקודשת והרמב"ם לשיטתו דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא ולכך מאחר שלאשה מותר בהנאה מקודשת וע"ז השיג הראב"ד שהוא ודאי איסור ואינו מקודשת וצריך לחזור ולקדש ולפי"ז גם הראב"ד סובר דגדולין אסורין מה"ת. וגם י"ל לפי שהוקשה להראב"ד דהוי זוז"ג ולא מצא ישוב לקושיא זו לכך לא סמך לבו להתיר דאינו מקודשת כלל ושלא יחולו קדושי שני אבל זה פשוט לו דעכ"פ צריך לקדשה שנית וגם לדרך זה אין ראי' דסובר דגידולין מדרבנן אסורין: