שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן קכה
בדין נתן סאה ונטל מאה ובדין השקה אם מועלת לאחר שנפסקה ההשקה.
בשו"ת ח"ס חיו"ד תשובה ר"ג העיד שהמקוה שבמקומו שנעשה עפ"י גדולי הדורות הוא שני חפירות סמוכות זו לזו והמחיצה שביניהם פרוצה למעלה סמוך לעליונו של מחיצה באופן שאם תהי' האחת מליאה תתמלא האחרת ע"י פרצה הנ"ל ולעולם לא יחסר המזג דכיון שנתמלאה אחת מהם בהיתר ע"י מי גשמים או שלג אז ממלאים להמקוה הכשירה הלז מים בכתף בכלים וכיון שהוא כשירה במי גשמים שוב אינו נפסלת ע"י מים שאובים וכל מה ששופכים לתוכה נעשה הכל כמקוה כשר וכשתתמלא על כל גדותי' תתמלא גם חברתה ע"י פרצה שביניהם וכשתהי' גם השני' מלאה אזי אם ירצו לנקות אחת מהם יריקו המים ממנה וינקו אותה ואח"כ ישפכו מים בכתף להמלאה עד שתתמלא הריקנית ואחר שנתמלאה הריקנית יריקו השני' וינקו גם אותה מרפש וטיט ויחזרו לשפוך בכתף הראשונה ותתמלא גם הוא ממנה וכן לעולם עכ"ל ובתשובה רי"ב הוסיף דלית מאן דחש למש"כ שיך בסי' ר"א ס"ק מ"א וס"ק קי"ב וכמו שתמה בנוב"י ח"ב. אולם אופן החימום במקואות כאלו ביאר בתשובה רי"ד שמחממים מים ביורה גדולה שיש בו בתא ופותחים הברזא ונמשכים המים חמים למקוה ע"י סילון של נסרים וכל יום שואבים מהמקוה כשיעור חמין ששפכו לתוכה אתמול. ולצאת ידי הפוסקים הפוסלים נתן סאה ונטל סאה במים שאובין העלה שם בד"ה ומאי דקמן ארבעה טעמים להיתר, חדא דאע"ג דבכל יום נוטלים מהמים שבמקוה ומעמידה על מ' סאה ולכה"פ לא יפחתנו ממחצה וזה ממש א"א כלל א"כ הא להראב"ד כמי אינו פסול רק אם יחסרו עד חציים עפ"י חשבון ולדעתי לא יהי' כן לעולם כי טרם שיעלה החשבון כך כבר נמלאו העוקים במים כשרים ע"י גשמים ושלגים. ב' שמים חמים הללו אינן שאובים כלל כי בשעה שהברזא פתוח בטל היורה מתורת כלי. ג' במים חמין אפשר מודה הראב"ד שאני אומר העליונים צפו למעלה. ד' שבאו המים בהמשכה עכת"ד:
ב) ולע"ד היתר הראשון הוא תמוהא דאם המקוה למשל מחזקת ששים סאה והיורה שמחמאין בה המים מחזקת עשרה סאה אז אם נחשיב העשרה סאה שנוטלים בכל יום לפי ערך מהמי גשמים ומהמי שאובין לאחר עבור ארבעה ימים כבר יהי' הרוב מים שאובין ואיך כתב הח"ס שקודם שיהי' כך כבר ימלאו העוקים ממי גשמים ושלגים. ואם המקוה מחזקת יותר מים לעומת זה צריכין לשפוך יותר מים חמים לתוכה. ושאלתי פתר דברי הח"ס לנכדו הגאון המפורסם מו"ה שאול זצ"ל ע"פ האב"ד דק"ק סיקס והשיב לי וז"ל מש"כ בענין החשבון לפי ערך יפה כתב וצ"ע ועכ"ח צ"ל בכוונת אא"ז מאור"ג ז"ל בהי' במקוה הרבה מים כשרים עד שצריך זמן רב עד שיתחסרו המים כשרים ואין לשונו הקדוש משמע כן וצע"ג כעת עכ"ל וכבר כתבתי דגם זה אינו מועיל כלום דלפי ערך זה ירבו גם מים החמין הנשפכין לתוכה יום יום:
ג) ובדבר ההיתר מצד שהיורה אינו כלי בשעה שהברזא פתוחה לא זכיתי להבין כלל הלא המים כבר הי' שאובין קודם שבאי אל היורה ואולי הי' אז המנהג לשפוך לתוך היורה בכלים מנוקבים והוא רחוק מאוד עכ"פ במקומות שראיתי מקואות כאלו ראיתי שופכין לתוכו בכלים גמורים וא"כ נעשו שאובין עוד טרם בואם אל היורה ותו לא הבנתי דהא גם לדעת הח"ס הא עכ"פ בעת שהברזא סתומה יש תורת כלי על היורה א"כ הא נעשו כבר שאובין בשעת חימום היורה שאז הברזא סתומה. ותו דגם כשהברזא פתוחה מבואר בשו"ת פרשת מרדכי להגאון מו"ה מרדכי זצ"ל בענעט תשובה ט"ז מ"מ יש תורת כלי עלי' כיון שכן דרך שימושו להוציא המים דרך הברזא. וראיתי חידוש בשו"ת אוהל אברהם מהגאון מו"ה אברהם זצ"ל שאג בתשובה ל"ד כתב להשואל שתלה עצמו באילן גדול רבו הח"ס לומר שבפתיחת פי הברזא נתבטל שם כלי ממנה שזו שגיאה וכמעט ח"ו יצא מכשול מת"י כי הח"ס לא אמר זה רק בגיגית שנעשה נקב לבטלו מתורת כלי ואין משמש שם כניסה ויציאה אבל אם הברזא נעשה להוציא משם המים להוליכן למקוה הרי זה דרך תשמישו כדי ושם כלי עליו גם בעת שנפתח הברזא עכ"ד ואני משתומם כי מפורש כתב הח"ס בתשובה רי"ד כן על בתא הקבוע ביורה שמחממין בה המים שמשמש דרך שם להוציא המים לתוך המקוה יצא לנו עכ"פ שפשוט לו שגם בעת פתיחת הברזא שם כלי על היורה:
ד) מש"כ הח"ס שאפשר במים חמין יודה הראב"ד הנה מלבד שגם הוא כתבו רק בדרך אפשר ראיתי פה בקהלתי שהברזא הוא ממש למעלה מחלל המקוה ותולין בו צינור של עץ עד תחתית המקוה בעת שנשפכין המים חמין מהיורה לתוך המקוה ובאים המים החמים לתחתית המקוה ועוד נוסף מערבין אח"כ במקל וכדומה המים למען יתחממו כל המים שבמקוה ויתערבו היטב וגם ע"י הטבילה שמהבלין בה מתערבין החמין עם הצוננין ודאי דאין לסמוך לומר שמה שנוטלין למחר הוא מהחמין שנתערבו בו ולא ממי המקוה ומה גם למה שעושין כעת שמעמידין כלי הנקרא פלומפ לתוך המקוה ושואבין על ידו מים מהמקוה לתוך היורה לצורך החימום ביורה וקנה הפלומפ יורד עד תחתית המקוה ודאי דאין שום סמך מזה להתיר:
ה) לא נשאר לנו שום היתר רק מה שבאו בהמשכה והנה לדעת הראב"ד ודאי דאין זה מועיל כלום דהוא מצריך שעכ"פ יהי' הרוב מים כשרים ביד"ש ופוסל גם כשהוא בהמשכת. אולם גם אם נתפוס כהמכשירין כשהוא ע"י המשכה מ"מ לפי מה שרגיל להיות שהיורה עומדת סמוכה ממש להמקוה וכמו שכתבתי שפה במקומינו פי הברזא למעלה נגד חלל המקוה וצנור תלוי' בו הא אין בו המשכה כלל דגם למי שסובר שאין צריך להיות ההמשכה בקרקע הראוי' לבלוע הא פשוט מה שיורדין המים דרך צנור התלוי באויר שאין זה המשכה כלום ולא נשאר לנו שום צד מצדדי ההיתר שזכר הח"ס. וגם מה שצידד הח"ס שם דזה שהסיר האדם הברזא לא מיקרי הוייתו ע"י אדם דאינו רק מסיר המונע והמים נמשכים מאליהם ולרמב"ם כיון שאין ידי אדם שולט בנתינתם אפשר לא גזרו אעפ"י שנטל ביד כיון שאינו נותן ביד לא שייך רק בנידון הח"ס שהי' היורה רחוקה מהמקוה ונמשכו המים אחר יציאתם מן היורה ג' טפחים אבל כגון מקוה שהזכרנו שפי הברזא נגד חלל המקוה הרי כיון שנותן המים לתוך היורה ומשם יורדין לתוך המקוה הוי ודאי כאלו נתנו בידו למקוה:
ה) ולע"ד הי' נראה מצה קלה להנצל מפסול נתן סאה ונטל סאה דהנה לכאור' תמוהא על מה שנראה מהח"ס בתשובה רי"ד שצידד כמה צדדים לצאת ידי הראב"ד במקואות כאלו וכן בתשובה ר"ג כתב שהוא מקוה כשרה לכ"ע והלא כיון שממלאין בכתף להמליאה עד שתתמלא הריקנית כבר נפסלה להראב"ד מטעם דבעינן רובו ביד"ש דהא פירש דזה שאמרו בפ"ו מ"ח ממלא בכתף בעליונה עד שיורדין מ"ס לתחתונה היינו בשופך מ"ס מכוונין דאל"כ הוי רובו שלא ביד"ש ופסול. ועב"ח צ"ל דזה שכתב הח"ס לכ"ע הוא לאו דוקא ולא חשש הח"ס רק בנתן ונטל בידים דבזה המקוה פסולה גם לדעת הרמב"ם והרמב"ן אבל כשממלא בכתף לעליונה והמים יורדין לתחתונה נראה דבזה ס"ל לרמב"ם ורמב"ן שהוא כשר דכל שאינו נוטל בידים אין בו פסול משום נתן סאה ונטל סאה דס"ל דכל טעם הפסול הוא רק משום מראית עין כמש"כ רמב"ן במס' ב"ב דף ס"ה ולא גזרו רק כשנתן בידים ונטל בידים וזה שהזכיר בתשובה רי"ד שגם ראב"ד אפשר עודה בחמין אין כוונתו שאפשר לצאת במקואות אלו לדעת הראב"ד אלא דבחמין אפשר גם הראב"ד מודה ומכש"כ שיצאנו בזה ידי דעת הרמב"ם והרמב"ן:
ו) והנה צריכים להבין למה הנהיגו לשפוך בכתף להמקוה המליאה ולמה לא הנהיגו שהמקוה המליאה ממי גשמים לעולם לא ישפכו לתוכה רק אם ירצו לנקות המקוה שטובלין בה ימלאו בכתף להמקוה הריקנית שניקו אותה וימלאו אותה עד שתהי' מושקת להמקוה של מי גשמים ובזה הי' יוצאים גם ידי הראב"ד דהא אם מקוה של שאובין מושקת למקוה כשירה לית מאן דפליג שטובלין בה דמשנה שלימה הוא מטהרין התחתון מן העליון. ואם כי גם אז הי' מתערבין המים לאט לאט וברוב ימים הי' גם המקוה של מי גשמים רובו שאובין דהא אי אפשר לצמצם שיהי' שתי המקואות שווין ממש בריבוי המים וא"כ בעת ההשקה והטבילה אותה מקוה שהוא גבו' מחברתה שופכת מים לתוך המקוה האחרת עי' בכ"ז אפשר לומר דבנתים יבאו מי גשמים חדשים ועכ"פ הי' יותר אפשר לצאת ידי הראב"ד ממה שיוצאין עתה שממלאין בכתף להמקוה המליאה ויורדין המים לתוך מקוה הריקנית. וצ"ל שחששו אלו הגדולים אולי לא יהי' נזהרים בהשקה ואז יבאו לטבול בשאובין ממש הפסולה לכל הפוסקים וע"כ עדיף למלאות מקוה המליאה דבזה עכ"פ בטוחין אנו שהמקוה כשירה לרוב הפוסקים. אולם עדיין יקשה דבכ"ז הי' להם לתקן שיהי' עכ"פ שתי המקואות מחוברים בשעת טבילה ע"י השקה דאז יצאנו ידי הרמב"ם והרמב"ן מפסול נתן סאה ונטל סאה ואם לא יזהרו בעשיית ההשקה עכ"פ המקוה כשירה לרוב הפוסקים כיון שמלאו בכתף לתוך המקוה המליאה עד שירדו לתוך התחתונה דהא המקוה השלימה שלא נטלו ממנו בידים אין בו משום פסול נתן סאה ונטל סאה וא"כ אם המקוה האחרת מחובר לה בשעת טבילה בהשקה יוצאין גם לרעת הרמב"ם והרמב"ן ולדעת הראב"ד בלא"ה אין מקום לצאת במקואות כאלו ובאופן זה אין שום חשש דהא גם אם ישכחו מלהשיך המקואות בשעת טבילה מ"מ המקוה כשירה לרוב הפוסקים המכשירים נתן סאה ונטל סאה במים שאובין. ונראה דכבר כתב הח"ס בתשובה רי"ד שחששו בזה שיבאו לידי מכשולות ועת לעשות לד' לסמוך על רוב הפוסקים ולא לחוש לכל החומרות שלא יבאו להכשל באיסור תורה ולזה י"ל שחששו שע"י שיהי' מוכרחים להשיק המקואות לא יהי' אפשר לחמם היטב המקוה כי תצטנן תמיד ע"י השקה למקוה הצוננת. אי' בכ"ז עדיין תמוהא דהו"ל לתקן עכ"פ שבכל פעם שלפי החשבון יש כבר במקוה שטובלין בה רוב מים שאובין ישיקו אותה למקוה האחרת וכמו שכתבנו בתחלת דברינו ובמקוה כזו אם הי' משיקין אותה פעמים בשבוע כבר יצאנו ידי הרמב"ם והרמב"ן וזה אפשר לעשות שלא בשעת טבילה דהא העיד בנו הח"ס שלית מאן דחש לי"א שהביא ר' ירוחם דהשקה אינו מועלת לאחר שנפסקה השקה ואם כי קושית הנוב"י עליהם שרמז עלי' הח"ס בתשובה רי"ג לע"ד לק"מ דהא כתב הריב"ש בתשובה רצ"ד והביאו הב"י שזה שאמרו בפ"ו דמקואות מ"ג שהמקואות כשרים הכוונה שהם כשרים לטבול יחד ג' אנשים כמשפט הראשון עכ"ל וא"כ אין מזה סתירה כלל לדעת הי"א דהא לפירוש זה הם מושקין בשעת טבילה מ"מ די לנו שהעיד הח"ס דלית מאן דחש לשיטתם:
ז) וגאון אחד השיב לי דאם נסמוך דהשקה מועלת גם לאחר שנפסקה ההשקה א"כ אין צורך כלל להשקה דהא לשיטתם אין כאן שאובין כלל דכיון שנתן אותם לתוך מקוה כשירה נטהרו מיד בהשקה ואם בכ"ז חששו למראית עין היינו משום שיטעו שאין השקה מועלת לאחר שנפסקה ההשקה ויבאו להכשיר שאובין ממש א"כ לא הועלנו כלום במה שנעשה השקה לשתי המקואות אולם לע"ד ז"א דהנה כעין דבריו כתב בס' דברי חיים על הל' מקואות באות כ' וז"ל לכתחלה יש להחמיר לצאת דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל כאשר כתב התשב"ץ מביאו השיך והנה לפי"ז י"ל דכש"כ אם השיק מים שאובין למקוה דקייל"ן דכשר בהשקה וכמו שמבואר במשנה מטהרין התחתון מהעליון מ"מ אם נפסקה ההשקה פסול דהא ק"ו אם בנתחבר מ"ס שאובין ונתערבו יחד ס"ל להראב"ד ז"ל דאם נחסר משהו מים פסולה דנחסרו גם מהכשרים מכש"כ אם נחסרו כל הכשרים כגון שנפסק דבר המשיקם בודאי שפסול וזה כר' ירוחם מביאו הש"ך ולכן לדעת התשב"ץ שמחמיר לכתחלה כדברי הראב"ד ז"ל בודאי שחוששין לדבריו עכ"ל הנה נראה לכאור' כדברי הגאון שזכרנו שאם חוששין לפסול נתן סאה ונטל סאה במים שאובין אז מוכרחין לומר דהשקה אינו מועלת לאחר שנפסקה ההשקה. אמנם ז"א דהדברי חיים עצמו כתב בשו"ת ד"ח ח"א חו"מ תשובה ל"ז וז"ל לדינא רובא דרובא מכשירים [כוונתו בנתן סאה ונטל סאה] וכן פסקו הב"י ורמ"א בשו"ע אך הש"ך הביא בשם תשב"ץ ז"ל להחמיר ובאמת נכון להחמיר דהאיך שייך לטבול נשים במקוה שפסולה בודאי לדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ז"ל ובודאי מקוה זו פסולה ורק שיעשו נקב בהמקוה ולחברו ע"י קנה להבאר שבו נאספים המים וכו' ובהכי סגיא כמבואר במשנה פ"ו מטהרין התחתון מן העליון והגם שיש פוסקים דצריך להיות החיבור תמיד כמבואר בשו"ע עיין ש"ך יו"ד סי' ר"א ס"ק קי"ב ע"ז יש לסמוך בכה"ג להקל עכ"פ בכל פעם שיראו שניטל הרוב יכשירו עכ"ל הרי שהחמיר לפסול מקוה מטעם נתן סאה ונטל סאה ובכ"ז העלה דדי אם ישיקו אותה בכל פעם שיהי' הרוב שאובין ועכ"ח צ"ל דני' שכתב בד"ח בתחלתו ראב"ד ורמב"ן מ"מ בסופו כשכתב שאין השקה מועיל לאחר שנפסקה השקה תפס רק הראב"ד והוא משום דלראב"ד דנתן סאה ונטל סאה פסול מדינא לדידי' אין מועיל השקה אחר שנפסקה ההשקה אבל לרמב"ם ורמב"ן שטעם הפסול משום מראית עין שפיר מועיל השקה גם לאחר שנפסקה ההשקה ולפי"ז צ"ל הא דכתב בשו"ת ד"ח לפסול היינו היכי שהוא פסול לראב"ד ורמב"ם ורמב"ן ולבסוף מסיק דאם משיקה אעפ"י שנפסקה ההשקה ואין השקה זו מועיל להראב"ד מ"מ לרמב"ם ורמב"ן סגיא בזה ויש לסמוך עליהם אעפ"י שפשיטות לשונו בתשובה שם משמע דיוצאין בזה גם לראב"ד מ"מ מוכרחין לפרש דבריו כן שלא יסתור מש"כ בד"ח על הל' מקואות. וגם משו"ת ח"ס מוכרח כן דס"ל דלשיטת הרמב"ם אע"ג דנתן סאה ונטל סאה פסול מ"מ השקה לאחר שנפסקה ההשקה מהני דהרי בתשובה רי"ג כתב בפשיטות שאין לחוש לי"א שבר' ירוחם דס"ל דאין השקה מועלת לאחר שנפסקה ההשקה ובכ"ז בתשובה רי"ד נדחק בכמה מיני תיקונים לצאת ידי הרמב"ם הפוסל בנתן סאה ונטל סאה:
ח) ובטעם הדבר נלע"ד גם אם נימא שטעם חשש מראית עין הוא שלא ידעו שהשקה מטהרת גם אחר שנפפקה ההשקה ויבאו עי"ז להכשיר בשאובין ממש. אבל בנתן ולא נטל אז אין חשש זה משום דזה ידעו שבעודן מחוברין ולא נפסקה ההשקה דמועלת וכן לא חששו רק כשניטלו רובן משום דאם רוב המקוה הוא ביד"ש סגי בהכי מעיקר דין תורה. מ"מ כ"ז אם הוא נותן המים לתוך עוקת המקוה יש לטעות דאין ההשקה מועלת והא דשופך המים לתוכה הוא משים שנצרך לו מים אבל אם כל המקוה בשלימות ולאחר שהיא מליאה הוא עושה מעשה להשיקה למקוה האחרת בזה אין חשש טעות דהאיך יטעה דהשקה אינו מועלת לאחר שנפסקה ההשקה דא"כ לאיזה תכלית הוא משיק אותה למקוה האחרת. ועוד י"ל כי אין החשש שיטעה שמותר לטבול במים שאובין רק אדרבה החשש הוא שיטעה דלעולם כל שיש מעט מי גשמים במקוה כל המים הבאים לתוכה נטהרין ע"י מעט מי גשמים שבתוכו ויבאו להתיר גם אם יש פחות מכ"א סאין מי גשמים להוסיף עליהם מי שאובין ולכך א"ש דכל שלא ניטל הרוב לא גזרו דהא בכה"ג גם אם אין המקוה שלימה ויש רק כ"א סאין מי גשמים ומוסיף עליהם שאובין עד מ"ס כבר אין בו פסול מן התורה וכן א"ש דבנתן ולא נטל אין לגזור דשם אין מקום לטעות דנטהרו ע"י מי גשמים דאז מותר לטבול משום דמחוברין למ"ס מי גשמים אבל אם המקוה שלימה ואח"כ משיקה למקוה אחרת אין מקום לטעות דמותר להוסיף על מעט מי גשמים דא"כ לא הי' שום צורך להשקה דהא גם כשנתן השאובין לתוך המקוה הי' בו מעט מי גשמים וא"כ מוכח שאין זה מועיל לטהר ואין כאן חשש. ועוד י"ל דהחשש טעות הי' שיסבור דתולין לומר היינו סאה שנתן והיינו סאה שנטל ויבאו להכשיר גם אם למשל הי' במקוה ל"ט סאין מי גשמים ונפלו לתוכה חמשים סאה שאובין והוא נטל אח"כ חמשים סאה ממנה ושוב בא סאה מי גשמים לתוכה דהא יסבור שיש בו מ"ס מי גשמים דתולין לומר היינו סאה שנפל והיינו סאה שנטל ובאמת אז המקוה פסולה מעיקר הדין ורובו שאובין ממש וכ"ז אם ניטל עד רובו אבל כל שהוא פחות מרוב לא יבאו לטעות דתולין היינו סאה שנתן והיינו סאה שנטל רק דהוכשר מכח דרובו מ' גשמים וא"ש דבנתן ולא נטל אין שום חשש דאז לא שייך לטעות דתולין לומר היינו סאה שנתן והיינו סאה שנטל ולפי"ז ג"כ א"ש דאם משיק המקואות לאחר שהם שלמים אין כאן חשש טעות דאם היינו תולין לומר היינו סאה שנתן היינו סאה שנטל אין צורך לשום השקה:
ט) הנה יצא לנו דאם במקוה אחת לא הי' נוטלים בידים אעפ"י שנותנין לה בידים מים שאובין מ"מ אפשר לצאת ידי רמב"ם ורמב"ן אם בכל פעם שלפי החשבון יהי' במקוה שטובלין בו רוב שאובין ישיקו אותה למקוה האחרת וכבר כתבנו שלדעת הראב"ד בלא"ה אין מציאות לצאת במקואות אלו כי הוא פוסל כשנתן בו רוב שאובין אעפ"י שלא נטל בידים רק מעצמם נחסרו ממי המקוה או שירדו למקוה האחרת. אולם גם זה אי אפשר לפי שראיתי שמוכרחין ליטל בידים גם מהמקוה האחרת כשנצרך להם מים צוננין לצורך אמבטאות שעושין לצורך החפיפה וא"כ גם במקוה זו נותנין ונוטלין בידים ופסולה לדעת הרמב"ם כמו מקוה האחרת וא"כ אין שום תכלית להשיק אותם מ"מ הועלנו שאם המקום צר מהכיל שא"א בשום אופן לעשות שיבאו המים בהמשכה לתוך המקוה שכנראה שזה הי' עיקר סמיכת הח"ס להתיר שלא נחוש לנתן ונטל סאה וכ"כ לי הגאון מו"ה שאול זצ"ל האב"ד דק"ק סיקס שלדעתו עיקר סמיכת הח"ס הי' על ההמשכה אז יש עצה אם מתחלה יזהרו שלא ליטול בידים ממקוה האחרת ויקחו ממקום אחר מים צוננין לצורך אמבטאות ואז אפשר לעשות השקה פעם או פעמים בשבוע ואז אין בו חשש משום נתן ונטל סאה לדעת הרמב"ם והרמב"ן:
י) אבל תקנה יותר יש לעשות מקוה שלישית והוא תהי' תמיד מליאה מי גשמים ובה לא יטבלו לעולם וגם לא יקחו ממנה מים לעולם דתהי' מחוברת בנקב כשפ"ה להמקוה שטובלין בה ואז אם אפשר להשיק אותם בכל פעם בעת הטבילה מה טוב כי אז יצאנו לכל הפוסקים ואם אי אפשר שיהי' הנקב פתוח בשעת טבילה עכ"פ ישיקו אותן כפעם בפעם ויצאנו לדעת הרמב"ם והרמב"ן. ועוד נוסף ע"ז כי בכל פעם שירדו גשמים אפשר לפתוח הנקב ויהי' במקוה שטובלין בה רובו מי גשמים ונצא גם לדעת הראב"ד. ומה טוב לעשות מקוה זו השלישית גדולה מחזקת כמה שיעור מקוה שבאם זמן רב לא ירדו גשמים וע"י ההשקה יתערבו בו תמיד קצת מים שאובין בכ"ז לעולם יהי' בו רוב מי גשמים:
י"א) ועוד אני אומר כי לולא שראיתי שפשוט לגדולי האחרונים דלדעת הראב"ד אין מועיל השקה לאחר שנפסקה ההשקה הי' נלע"ד דמהני גם לדעת הראב"ד כי הנה זה שתפסו במוחלט דלראב"ד אין טעם פסול משום מראית עין וכדומה רק מעיקר הדין דלא מיחשב ביד"ש רק אם רובו ביד"ש ממש שלא ע"י השקה לע"ד אין הכרח כי מזה שהראב"ד פוסל באם נתן יותר ממ"ס מים שאובין לתוך מקוה מי גשמים מ"ס וירדו משם למקוה האחרת אין ראי' שהוא פוסל מדינא אלא י"ל דבזה נחלק על הרמב"ם וס"ל דגם בלא נטל בידים כל שעכ"פ ידוע שאין בו רוב מי גשמים יש לחוש שיטעה להכשיר שאובין וכדומה כמו שכתבנו לעיל ואין חילוק בין הרמב"ם להראב"ד רק בזה דרמב"ם ס"ל דלא חששו משום מראית עין רק בנטל בידים וראב"ד ס"ל דגם ביצאו מעצמן גזרו משום מראית עין אבל לעולם מעיקר הדין גם הוא מודה דאין בו פסול כל שנטהרו ע"י השקה:
י"ב) ונראה שהי' פשוט להם כן מדכתב הראב"ד אבל נתן ולא נטל לעולם כשר דכתיב מקוה מים יהי' טהור ומזה הוכיחו דאם גם בנתן ונטל אין איסורו אלא משום מראית עין האיך מביא להכשיר מקרא בנתן ולא נטל הלא מה"ת גם בנתן ונטל כשר אולם גם זה אין ראי' כלל דהא עכ"ח הוי זה הדרש רק אסמכתא בעלמא דכבר כתב הד"ח דהא מפורש ביבמות דף פ"ב דגם בנתן ונטל סאה יותר מרובו אינו פסול אלא מדרבנן וא"כ איך יעלה על הדעת שהראב"ד ס"ל שהוא פסול מה"ת ואני מוסיף דאין לומר שהראב"ד סמך על מקום אחר שמשם למד שפסולו מה"ת דהא הראב"ד עצמו פירש במשנה דממלא בכתף בעליונה עד שיורד לתחתונה דמיירי שנתן לתוכה מ"ס מכוונין וצ"ל לדידי' דאז ת לין לומר שממש מחצה ירדו ממי גשמים ומחצה ירדו ממי שאובין ומוכרחין לומר כמש"כ הח"ס בתשובה רי"ד דבדרבנן אמרינן שאני אומר שירדו מכוונין מחצה מזה ומחצה מזה וא"כ מוכח בפירוש דהראב"ד ס"ל דפסולי רק מדרבנן ועכ"ח הדרש שמביא הוא רק אסמכתא בעלמא:
י"ג) ונראה דס"ל דגם אם האמת הוא שהדרש רק אסמכתא מ"מ אם הי' טעם הפסול בנתן ונטל סאה משום מראית עין אז אין מקום כלל להביא גם אסמכתא להכשיר בנתן ולא נטל דהא בזה אין התחלה לחשש מראית עין. מי' לע"ד גם זה אינו ראי' דהנה בלא"ה תמוהא מאוד דאנא נמצא זה הדרש בש"ס או בתו"כ להכשיר בנתן ולא נטל מקרא דמקוה מים יהי' טהור וכי הראב"ד חידש מעצמו לדרוש דרשא שאינו מוזכרת בשום מקום ונראה שכוונת הראב"ד על מה שדרשו בתו"כ מנין שאם מטמא יטהרנו ת"ל מקוה מים יהי' טהור וכוונתו הוא שלא נטעה לומר דנתן סאה ונטל סאה פסולו מה"ת ונימא דגזה"כ הוא דבעי דוקא רובו ביד"ש ממש ואז נפסול גם בנתן ולא נטל לזה הביא מדרש התו"כ דמים טמאים נטהרו ע"י השקה במקוה וא"כ מה"ת גם בנתן ונטל כשר דכולם נחשבים כביד"ש רק גזירת חכמים הוא וזה דוקא בנתן ונטל אבל בנתן ולא נטל אין חשש טעות לא גזרו וא"ש שהוצרך להביא הקרא להוכיח דגם בנתן ונטל סאה אין פסולו מה"ת, והנה לפי"ז מוכרח להיפוך דאם מדמה שאובין למים טמאים הא כמו דבמים טמאים מועיל ההשקה גם לאחר שנפסקה ההשקה ובטהרתן הן עומדים הה"ד במים שאובין שיחשבו כביד"ש גם לאחר שנפסקה ההשקה. מי' אין מזה קושיא על האחרונים התופסים שראב"ד פוסל בנפסקה ההשקה די"ל דהם מפרשים כוונת הראב"ד ע"ד שפירש הרא"ש בתשובה בכלל ל"א שדרש התו"כ מנין שאם טמא יטהרנו קאי על מקוה חסר שיכולין לטבול בתוכה אם מחוברת למקוה כשירה ואז ודאי אין טעם ההשקה מתורת זריעה רק מתורת חיבור וי"ל דכוונת הראב"ד שלא נטעה דטעם פסול נתן ונטל סאה הוא משום דאין השקה מועלת כלום ולפי"ז גם בנתן ולא נטל פסול לזה הביא הדרש דמקוה מים יהי' טהור דרק מתורת זריעה אין השקה מכשרת אבל בתורת חיבור השקה מכשרת ולכך בנתן ולא נטל כשר באופן שגם אם הראב"ד נתכוין לדרש התו"כ כמו שכתבנו מ"מ אין מזה סתירה לדעתם שהראב"ד פוסל בההשקה לאחר שנפסקה. מי' עכ"פ גם זה ברור שאין להוכיח מזה כדעתם ואדרבה פשטות הקרא דמקוה מים יהי' טהור משמעו על טהרת מים טמאים וכן פרש"י עה"ת וגם הרא"ש באותו תשובה כתב וז"ל מדקאמר אם טמא יטהרנו משמע שהוא כעין טהרת מים שמטהרין בהשקה כ"ד עכ"ד וא"כ אם הדמיון למים טמאים פשוט הוא דמועלת ההשקה גם לאחר שנפסקה:
י"ד) ולע"ד ראי' ברורה דלא כגידולי טהרה שס"ל בדעת הראב"ד דלענין מקוה ביד"ש אין מועלת השקה בתורת זריעה מה"ת דהנה בדרשא דהיקש מקוה למעיין מה מעיין ביד"ש אף מקוה ביד"ש כתב הראב"ד שתי דרכים בדרך הראשון כתב שכל הפסול הוא רק מדרבנן והדרש הוא אסמכתא בעלמא ואח"כ כתב ואפילו תימא שהוא דרשא גמורה ואיסור תורה מבואר שנסתפק הראב"ד אם שאוב פסול מה"ת או לא ותמוהא דלמה לא פשט מסוגיא דיבמות דמפורש שם דפסול נתן ונטל סאה הוא רק דרבנן דהוי רק אסמכתא הדרש דהוקש מקוה למעיין א"ו מוכרח דגם אם הוא דרשא גמורה לפסול בשאובין מ"מ א"ש דנתן ונטל סאה פסולו רק מדרבנן משום דכבר נטהרו בהשקה וא"כ ברור הוא דעכ"פ מה"ת גם הראב"ד מודה דהשקה מועלת מטעם זריעה גם לענין ביד"ש וא"כ מנין לנו לחדש שחכמים גזרו שלא יועיל השקה מתורת זריעה. אולם לכאור' יש לדחות ראי' זו וי"ל דלעוצם אין השקה מועלת מתורת זריעה גם מה"ת והא דנתן ונטל סאה פסולו רק מדרבנן הוא משום דמה"ת אמרינן קמא קמא בטל ורק מדרבנן פסול משים דאמרינן חוזר וניער והגם שבס' דברי חיים כתב דבשאובין אין לומר קמא קמא בטל דזה דומה לטומאת משא דלא אמרינן בי' קמא קמא בטל מ"מ הא דעת התוס' דבטומאת משא עצמו הא דלא בטל הוא רק מדרבנן וא"כ נימא כמו כן דמה"ט פסיל נתן ונטל סאה מדרבנן ומה"ת אמרינן קמא קמא בטל מי' ז"א דהא כבר העיר הד"ח דראב"ד לשיטתו בפ' השוכר אה הפועל ס"ל דלא אמרינן כלל חוזר וניער וא"כ אם מה"ת אמרינן קמא קמא בטל הוי אמרינן כן גם מדרבנן ומוכח דעכ"פ מה"ת מועלת השקה בתורת זריעה לענין שאובין:
ט"ו) ועוד נלע"ד הוכחה לזה דהנה דעת הראב"ד הגם דביש מ"ס מי גשמים אינו נפסלת אפי' בשהוסיפו רוב מים שאובין מ"מ היינו דוקא בשכבר היתה מקוה כשירה קודם שנתערבו השאובין אבל בתחלת עשיית המקוה גם אם יש מ"ס מי גשמים כל שהרוב הוא מים שאובין נפסלת עיין בסי' קכ"ה הבאתי לשונו וא"כ בשלמא אם נימא דגם לראב"ד פסול נתן ונטל סאה גזרו חכמים מחשש טעות שלא יבאו להתיר שאובין אז שפיר יש לחלק דיותר גזרו בתחלת עשיית המקוה דאם יכשיר ברוב שאובין אז יבאו להכשיר גם אם יתערבו רוב שאובין קודם שהי' שם מ"ס מי גשמים לכך פסלו לעולם כל שבתחלת עשיית המקוה הוא רוב שאובין משא"כ באם הי' כבר מקוה שלימה אין מקום לחשש זה לא פסלו רק באם אסרו ממ"ס גשמים דאז אם הרוב שאובין יבאו לטעות להכשיר ברוב שאובין גם באין מ"ס מי גשמים משא"כ אם נימא שאין זה הפסול מחשש טעות רק חכמים גזרו שלא יועיל השקה מתורת זריעה לענין שאובין א"כ מאי נ"מ בין תחלת עשיית המקוה לאח"כ:
ט"ז) אולם מצאתי חידוש בס' האשכול דמשם משמע כדעת האחרונים דז"ל בסי' כ"א ויש מי שאומר דנתן סאה ונטל סאה דפסול אי לא נשתייר רובו במים שאובין שנתן לתוכו נמי דינא הכין ומשום מראית עין אסור דנראה שנוטל רוב הכשרים ואתו לטהר אפי' שאוב כולו ויש מי שמוסיף הא דאמר בפרק הערל צריך שישתייר רובו לאו משום מראית עין אלא מדינא קאמר דלא נקרא מקוה בידי שמים אלא דוקא כשרוב המים שבתוכו בידי שמים וטעמא דכ' מקוה מים יהי' טהור דבעינן רוב מים כשרים עכ"ל נראה מבואר שהביא תחלה דעת הרמב"ם ואח"כ דעת הראב"ד וס"ל דהראב"ד מדינא אסר ולא משום מראית עין. אולם מאוד תמוהה דהיכן נמצא דרש זה לפסול נתן ונטל סאה מקרא זה וגם איזה משמעות יש בלשון יהי' טהור שיהי' בידי שמים ואין לומר דכוונתם על הא דדרש רבי יוסי בר אבא בזבחים דף כ"ה ע"ב מקרא זה דהוי' ע"י טהרה בעינן וכדעת הר"ש דשאובין פסולין משום דבעינן הוי' ע"י טהרה דהא לשיטה זו תלוי' פסול שאובין באם הכלים הם מקבלים טומאה והראב"ד הא כתב דאין שום נ"מ בכלי ופסול שאובין הוא משום שבאים מכח אדם ולא ביד"ש ותו תמוהא דהא כולו שאוב פסול מהיקש דמקוה למעיין ואיך נימא דעל רובו שאוב אתי קרא דיהי' טהור וגם תמוהא דבבעל הנפש הביא דרש הקרא על הא דנתן ולא נטל כשר ובעל האשכול הביאו על הא דבנתן ונטל פסול. וגם זה שהביא באשכול על דרשא דקרא דבעי רוב מים כשרים ליתא בבעה"נ לפנינו וצע"ג. מי' בכ"ז אפשר לומר דגם למה שהביא האשכול אינו אלא גזירת חכמים מטעם שלא יבאו להכשיר שאובין ורק למאן דס"ל משום מראית עין אינו פוסל רק בנוטל בידים ולראב"ד פסול גם בחסרו מעצמן. יהי' איך שיהי' בין אם נימא שגם הראב"ד מודה להכשיר ע"י השקה או שנימא דראב"ד חולק ע"ז לדינא שפיר יש לסמוך על השקה דהרי הד"ח הפוסל בנונ"ס מכשיר ע"י השקה וגם הח"ס דחש לפסול טנ"ס מ"מ כתב דלית מאן דחש להחמיר בהשקה אפי' כשנפסקה ההשקה ואם הראב"ד חולק ע"ז מוכרחין לומר דס"ל דאין לחוש לשיטת הראב"ד בזה שכל הפוסקים חולקין עליו ולכך אם מאיזה טעם אי אפשר שיהי' המקואות מחוברין בשעת טבילה די אם משיקין אותן בכל פעם שנעשה רוב שאובין: