אור ברסלב
שאול שאל סימן קיא

שאול שאל· רבי שאול בראך

סימן קיא

סימן קיב

בדין טבילת אשה בשבת.

ביו"ד סי' קצ"ט הביא הב"י שהראב"ד בס' בעל הנפש והובא בכלבו סי' פ"ו כתב ואני תמה האיך אשה יכולה לטבול בלילי שבת ויו"ט והאיך תנצל מסחיטת שער וכתב הב"י וחששא דסחיטת שער אינו כלום שהרי פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' שבת שאין סחיטה בשער וכתבתי טעמו בטור או"ח סי' ש"ל והקשו על הב"י דהא הוא עצמו כתב בסי' ש"ל דהא דאין סחיטה בשער היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן אסור ובס' ברכי יוסף הביא בשם רד"ק שתירץ דאפשר דכוונת הב"י דבמקום טבילת מצוה לא גזרו ויפה דחה הברכ"י דאם לזה נתכווין הב"י לא הי' לו לכתוב וחששא זו אינו כלום אלא הי' לו לומר דסברת הראב"ד הוא משום דמדדרבנן אסור סחיטת שער ואין זה מוכרח די"ל במקום מצוה לא גזרו והנלע"ד דהנה בשבת דף קי"א ובכתובות דף ו' כתבו תוס' בשם ר"ת דשני מיני סחיטה יש האחד שהוא משום מלבן וזה ל"ש רק במשקה המלבן ובדבר המתלבן והשני שהוא משום מפרק תולדה דדש וזה שייך רק כשיש לו צורך למשקין הנסחטין אבל כשאין צורך לו למשקין הנסחטין אין לאסור משום מפרק ולפי"ז יש דרך מרווח לפנינו דער כאן לא כתב הב"י שיש עכ"פ איסור דרבנן בסחיטת שער אלא בענין שצריך למשקין הנסחטין כנידון הא דשבת דף קכ"ח דאיירי בי' שם הב"י שסוחט השמן מהשערות שנצרך לו השמן אבל בטבילה שהמים הנסחטין הולכין לאיבוד ואין לו צורך בהם גם איסור דרבנן אין בו ואפי' למי שחושש לשיטת ר"י החולק על ר"ת וס"ל דאסור מדרבנן גם אם המשקין הנסחטין הולכים לאיבוד מ"מ זה רק בדבר שגוף הסחיטה בו אסור מה"ת מחמירין מדרבנן גם כשא"צ למשקין אבל בסחיטת שער שגם בצריך למשקין אין בו רק איסור דרבנן אז כשאין צריך למשקין גם מדרבנן אין להחמיר:

ב) לכאור' הי' אפשר לומר דגם הר"י עצמו מודה בכה"ג דהא כל ראייתו לאסור הוא רק מספוג בשבת דף קמ"ג שאם אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו אע"ג דהמשקין הולכין לאיבוד וא"כ י"ל דוקא בנידון זה שאם הי' צריך למשקין הי' אסור מה"ת אסור מדרבנן גם כשאין צריך למשקין אבל היכי שאין בו איסור תורה אפי' כשצריך למשקין י"ל דלא גזרו באין צריך למשקין אולם זה אינו דתלמידו ר"י החסיד בסי' תהכ"ז הזהיר להטובל בשבת שלא יסחט שערו הרי דגם בכה"ג אוסר מדרבנן וכן נראה מתוס' בכתובות מדכתב הר"י דה"ט דאמר רב בשבת קמ"ג דכבשים שסחטן לגופן פטור ומיתר משום דהנסחט מהם הוי כאוכלא דאיפרת דהא גם בסחטן למימיהן פטור ואינו אסור רק מדרבנן משום דאין שם משקה עליהן אבל אין טעם היתרו כשסחטן לגופן משום שא"צ למשקין הנסחטין מהן [ודברי תוס' אלו נעלמו לפי שעה מהטו"ז בסוף סי' ש"כ שכתב דממה שנוהגין לסחוט שלאטין בשבת מוכח דהמנהג לתחוב ברזא שיש בה נעורת בחבית ולמש"כ תוס' כאן אין זה ראי' דבשלאטין הוי כאוכלא דאיפרת משא"כ ביין הבלוע בנעורת] ואם נימא דהיכי דאין איסור תורה בצריך למשקין לא גזרו מדרבנן בא"צ למשקין לא הי' צריך לומר הטעם משום דהוא כאוכלא דאיפרת תיפ"ל דהא גם בסחטן למימיהן פטור לכך כשא"צ למשקין וסוחטן לגופן מותר א"ו דגם היכי שאין שייך בו סחיטה דאורייתא וגם המשקין הולכין לאיבוד מ"מ ס"ל לר"י דאסור סחיטה מדרבנן. ואין לדחות שהוצרכו לטעם זה כדי לישב גם לר' יוחנן דס"ל בסחטן למימיהן חייב חטאת ומ"מ ס"ל בסוחטן לגופן מותר דלדידי' כשצריך למשקין יש בסחיטתן איסור תורה דז"א דהא מבואר מדברי התוס' שם דרק לרב דס"ל בסחטן למימיהן פטור י"ל דאוכלא דאיפרת הוא ואין שם משקה עליהן אבל למאן דס"ל דסחטן למימיהן חייב חטאת דשם משקין עליהן ל"ש תירוץ זה:

ב) אולם מטעם זה עצמו משמעות הסוגיא דכבשים כר"ת מאחר דלר' יוחנן מוכרחין לומר כסברת ר"ת דכל שא"צ למשקין אין בו איסור סחיטה מנ"ל לעשות בזה פליגתא בין רב לר' יוחנן ומצאתי בשמ"ק בכתובות הקשה כן ולא תירץ כלום. מי' כ"ז למה שכתבו רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן בשם ר"ת שטעמו להתיר בברזא הוא משום שהמשקין הולכין לאיבוד אינו דומה לחדש לכך אין בו איסור סחיטה אבל למאי שכתבו התוס' בכתובות משמו שטעמו משום דס"ל כערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר וכ"כ הסמ"ג בל"ת ס"ה א"כ גם לר"ת לא א"ש הסוגיא דכבשים דהא לר"ת אינו מותר רק באינו מכוין מטעם דפ"ר דלא ניחא לי' מותר וא"כ הא בכבשים מכווין לסחטן ואמאי יהי' מותר לסחטן ומזה לא זכיתי להבין מש"כ תוס' בכתובות שם דאם נימא דפ"ר דלא ניחא לי' אסור מדרבנן תיקשי מכבשים ותמוהא דהא גם אם פ"ר דלא נ"ל מותר מדרבנן מ"מ תיקשי דהא שם מתכווין לסוחטן וצע"ג:

ד) גם בסה"ת סי' רמ"ד כתב שר"ת התיר בברזא תחובה בנעורת מטעם דס"ל פ"ר דלא נ"ל מותר כדעת הערוך ורבו ר"י בעל התוס' נחלק עליו מכח הראיות שהביא נגד הערוך וכ"כ הטור בסוף סי' ש"כ ולפי"ז הי' אפשר לומר דלמאי שהביאו תלמידיו בשם הר"י שאסר רק מטעם דס"ל פ"ר דלא נ"ל אסור א"כ לטעם שכתבו הרמב"ן ותלמידיו משמי של ר"ת משום שאינו דומה לדש כל שאינו צריך למשקין גם הר"י מודה שהוא מותר וכ"כ מג"א בסוף סי' ש"כ דגם למאי דקייל"ן דפ"ר דלא ניחא לי' אסור מדרבנן מ"מ יש היתר מטעם שאינו דומה לדש והביא שכ"כ הריב"ש בתשובה שצ"ד אלא שהביא בשם הר"ן בשבת שכתב דגם לטעם זה יש לאסור מדרבנן משום דש אע"ג שאין בו איסור תורה מטעם שאינו דומה לדש מ"מ גזרו אטו שאר סחיטה וכ"כ הריטב"א בשבת שם. ונראה שטעמם שאם כי אמת שבכל דברי הר"י אין זכר מזי הסברא שאינו דומה לדש מ"מ מכח איתו ראי' שדחה הר"י את הערוך נדחה גם טעם זה של ר"ת מההיא דספוג שאין מקנחין בו כשאין לו בית אחיזה ומוכרח דגם כשאינו צריך למשקין יש בו איסור סחיטה מדרבנן:

ה) אמנם הריטב"א עצמו חזר בו בכתובות והעלה שם דכל שאין צריך למשקין גם איסור דרבנן אין בי. ולענין הקושיא מספוג ראיתי בשיטה מקובצת בכתובות שכתב דבספוג יש לו צורך למשקין הנסחטין עליו לצורך טבילה וזה עיקר תשמישו וא"כ מה בכך שאין יושבין עליו רק באיקראי ואיזה דמיון יש ליה למש"כ תוס' בשבת שם עיקרו ותכליתו נעשה להניח שם סחורות דאין עומדין ויושבין שם רק בדרך עראי ואם יצרכו להניח שם סחורה יאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתינו משא"כ כאן שכל תכלית עשייתו לזה לעמוד עליו בשעת טבילה וכ"כ כל המפרשים דזו טעם רשב"א הפוסל בנסרים משום דכל שמיחדו לעמוד עליו בשעת טבילה בזה עצמו נעשה מיוחד למדרס וכן פשוט בשו"ת מהר"ם פדוואה תשובה ל"א אלא שהוא אתי עלה להתירה מטעם אחר אבל זה פשוט לו דע"י יחוד לעמוד עליו בשעת טבילה הוי מיוחד למדרס עיי"ש:

ז) עוד כתב שם דהרי אם הי' השליבות של התיבה מחוברות לשליבות המקוה ודאי דלא הי' מק"ט מדרס דהא קרקע אינו מקבל טומאת מדרס כמבואר בנדה דף ל"ז בדקה קרקע עולם איני מטמא משום כתם ומפורש הטעם משום דאינו מקבל שום טומאה וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי ורשב"א מובא בב"י סי' ר"א כתב דגם דבר המחובר לדבר המחובר לקרקע דמי לקרקע והביא ראי' מפי"ח דכלים דנגר ומנעל העשוי לדלת אינן מק"ט לפי שהדלת מחובר לבית ומזה קשה על מהר"ם פדואה שדן להתיר בנסרים מטעם בנין תיפ"ל מטעם דמחובר לקרקע ומשמש עם הקרקע ונעשה לכך כמו דלת ומנעול ועוד יותר קשה על הש"ך דבסי' שע"א פשוט לו להתיר מטעם דמחובר לקרקע כקרקע דמי וכאן דן להתיר מכח בנין וצ"ל דמחובר לקרקע אינו מועיל רק אם נעשה מתחלה לחברו לקרקע אבל הני נסרים מקודם ראויים לטומאת מדרס אין מועיל אח"כ חיבורם לקרקע ולכך הצריכו להיתר בנין. אבל למש"כ דבשינוי מעשה כבר נתבטל טומאת מדרס א"ש עכ"ד. והנה כבר בררנו באות שלפ"ז דלא ביטל טומאת מדרס במעשה זו וגם קושיתו אין לה התחלה דגם זה שמטהרין מטעם מחובר לקרקע הוא רק אם מחובר ממש בבנין וא"כ היתר בנין והיתר מחובר לקרקע הוא ענין אחד. ומה שדן מהר"ם פדואה להתיר מטעם קבעו ובנה עליו היינו רק אם הי' הנסרים מק"ט קידם נתינתן למקוה מה"ת גם בזה הי' מקים להתיר מטעם קבעו ובנה עליו. אבל נסרים אלו אדרבה אין מק"ט מדרס קודם קביעתן למקוה וע"כ גם להסוברים דפשוטי כלי עץ מק"ט מדרבנן בכ"ז בטומאה דרבנן כתב המהר"ם פדואה א"צ לקבעו ובנה עליו דדי בקביעות בבנין בחיבור לבד. וזה שכתב הרמ"ץ דהנסרים הי' מק"ט מדרס קודם נתינתן למקוה ז"א ואדרבה הב"ח כתב דמיירי בנסרים המיוחדים למדרו ואז אינו מועיל גם אם מחוברים למקוה דס"ל דקבעו בבנין לבד אינו מועיל בטומאה דאורייתא רק קבעו וגם בנה עליו והכלל הוא דגם בטומאה דרבנן אינו מבטל הקביעות למחובר רק אם מחובר ממש שנקבע בבנין אי במסמרים לקרקע ובטומאה דאורייתא צריך עוד חוץ לזה שגם יבנה ע"ג ולכך בנסרים שלא נתיחדו למדרס קודם נתינתן למקוה בזה ס"ל לב"ח בדעת הרשב"א דמועיל חיבורן בבנין אל הקרקע. יעל כן מה שהקשה על מהר"ם פדואה אין התחלה לקושיתו דמפורש כתב כן דרק אם הי' הנסרים מק"ט מה"ת קידם חיבורן למקוה אז צריך קבעי ובנה עליו וחידש עיר דאם הנסרים קבועים בחיבור ממש אל הקרקע אז י"ל מה שהמים צפון ע"ג יחשב כבנה עליו עיי"ש:

ח) שוב כתב הרמ"ץ די"ל דכל שקבועין לנוח שם על שליבות המקוה אפי' שאינן מחוברין בבנין ובמסמרים לא יקבלו טומאה והוא דהן אמת למש"כ הרא"ש בתשובה כלל כ"ח ס"ז דמחובר לקרקע טהור רק כשהוא מחובר בבנין אז ודאי בנידון דיד' שאין התיבה והשליבות מחוברין במסמרין רק מונחין ע"ג מדרגות של קורות שהן כקרקע לא נחשב כמחובר לקרקע אולם בתחלת התשובה שם משמע דגם אם לא נתחברו בבנין רק שנעשו להיות מונחים שם תמיד די וכן בסוף נדה כתב הרא"ש שנעשו להיות מונחים שם תמיד ובב"י סי' ר"א פירש דגם בזה כוונתו כמו שביאר בסיף התשובה דהיינו שהם מחוברים בבנין אבל לא תיקן סתירות לשון הרא"ש ובנוב"י מה"ת תשובה קל"ז עמד בזה והטור והמחבר בסעיף מ"ח לא הזכירו כ"א מחובר לקרקע ולא פירשו אם צריך קביעות בנין לזה החיבור או די בהנחה לבד והנוב"י פירש שכוונתם בקביעות בנין ובאמת בטור אין הכרח לפרש כן אבל בשו"ע מוכרח שכוונתו כן. ושוב העלה דהרא"ש קאי שם לענין פסיל תורה בהויתו ע"י טהרה לכך החמיר שצריך להיות החיבור בבנין אבל בנידון דידן דעיקר גזירת מרחצאות הוא דרבנן והרבה פוסקים חולקים על גוף הגזירה ודאי דיש לצדד להקל דדי בחיבור בעלמא בלי קביעות בנין וצ"ע וכיוצא מצינו בענין דף המחובר בפט"ז מכלים וב"ב דף ס"ו דאף דהוי חיבור גרוע דאינו משמש עם הקרקע בכ"ז לא החמירו רק בטומאה דאורייתא אבל לענין טומאה דרבנן מהני ומכש"כ חיבור שבנ"ד דעדיף שמשמש עם הקרקע דראוי' שיועיל למילתא דרבנן אף שאין החיבור קבוע במסמרים עכ"ל ולע"ד זה ליתא וכבר ביארנו בסי' קט"ז בישוב לשונות הרא"ש והעלינו בראיות נכונות דאם הונחו על הקרקע לבד אין זה מיחשב מחובר כלל:

ט) אולם במהר"ם פדואה מבואר שגם הוא דעתו להתיר גם בלי קביעות במסמרים וכן דייק בסדרי טהרה ממש"כ מהר"ם פדואה ובפרט שנקבעו במסמרים משמע דדעתו להתיר גם בלי קביעות במסמרים. אולם אין מזה שום ראי' לרמ"ץ דהמעיין בדבריו ימצא דלא סמך ע"ז רק בתחלת התשובה שכתב שם דפשוטי כלי עץ אין מק"ט אפי' מדרבנן וא"צ לחיבור לבטלו מטומאה שכבר קיבל אלא שכאן באנו לדון שיקבל טומאה ע"י שיחדו לעמוד עליו ובזה כתב מכח סברא אין לומר שיקראו מיוחדים למדרס הואיל והן עשויין לעמוד עליהן לטבול כי אדרבה משום זה יוצאים מתורת כלי וחשובין כתקרת הבית וכתב ולדידך מי שמקצה ביתו ועלייתו ללכת עליהם יהי' הנסרים נחשבים מיוחדים למדרס ודאי אינו כן רק בנין יחשב ובפרט מאחר שנקבעו במסמרים עכ"ל והוסיף עוד דהרשב"א מיירי שלקחו הנסרים רק בשביל טיט אבל לא שעשאו לתקרה לעמוד תמיד עליו. וראיתי בסדרי טהרה הקשה על המהר"ם פדואה מדברי הרמב"ם שהצריך להיות קבעו במסמרים ולפי דברינו אין כאן שום קושיא דגם מהר"ם פדואה מודה אם כבר קיבל טומאה אין בטל מטומאתו רק בקביעות בבנין או במסמרים אבל הוא דן להתיר בנסרים שלא קיבלו טומאה קודם נתינתן למקוה רק שע"י נתינתן למקוה נימא שמקבלים טומאה ע"י שנתיחדו לעמוד עליהם בזה דן דאדרבה כיון שקבען להיות שם תמיד הו"ל כתקרת הבית שאין מק"ט מדרס אעפ"י שמיוחדין להלוך עליהן. אולם גוף ראייתו לא זכיתי להבין דמאחר שדעתו להתיר בזה גם בלי קביעות במסמרים א"כ איזה ראי' יש מתקרת ביתו ועלייתו שהדרך לעולם להיות מחובר בבנין המסמרים ואולי גם בתקרת ביתו אם הי' הנסרים מונחים לתקרה בלי חיבור גם שם הי' מק"ט מדרס וכך הסכים הב"ח דרק בקביעות במסמרים מיחשב כמחובר:

י) וגם למהר"ם פדואה יש לדון שלא יועיל בלי קביעות במסמרים דהא כתב דאולי סמכו המקילין בכך על הסוברים דפשוטי כ"ע אין מק"ט גם מדרבנן אבל שהוא בקעת עץ לנסרים שאין מיוחדין למדרס ואין רחבים ד' הלא היינו הך עץ שאין רחב ד' ואין מיוחד למדרס. עוד הקשה הטו"ז דמאחר דגזרו שיבאו לטעות לטבול במרחצאות א"כ מנין ידעו הרואים שאלו הנסרים לא נתיחדו למדרס וגם ע"ז השיג בשו"ת רמ"ץ אביא לשונו באות ה'. אולם בסדרי טהרה כתב דמדכתב הרשב"א אבל מתנת הוא חבילי זמורות תחת רגלי' מפני הטיט משמע דבנסרים אסור בכל ענין דאל"כ לא הי' לו לסתום דמדבריו משמע בחבילי זמורות מותר:

ג) והסדרי טהרה כתב בשם שו"ת מהרח"ש דאין כוונת הרשב"א במש"כ שראויין למדרסות למעט נסרים שאין ראויין למדרס אלא כוונתו לומר דכל נסרים ראויין למדרס דכיון דנתנו למקוה לעמוד עליהן יחדו למדרס והוי כנתינת טעם כאלו אמר שלכך לא תעמוד ותטבול על הנסרים מפני שראויין למדרסות ודקדק כן גם מלשון הרשב"א שאצל נסרים כתב שראויין ואצל כלי כתב הראוי' א"ו משום דכל נסרים ראויין מאחר שיחדן לעמוד עליהן כבר הם מטמאים במדרס. והנה דקדוק זה קלוש הוא ואי משום כן ודאי יותר הי' משמעות לשונו שבא לדייק דוקא בראוין למדרסות אם לא מכח הוכחת הס"ט שהבאתי בסוף אות שלפ"ז ממש"כ חבילי זמורות. ויקשה לדרך זה מה שהערנו באות א' מדתנן ולא יטבול ע"ג ספסל ולא נקיט נסר ומצאתי בתשובות גאוני בתראי תשובה צ"ו עמד בזה ותירץ דני' דאין לטבול גם על נסרים שלא הי' מיוחדין למדרס אבל מ"מ כיון דלכ"ע אין פשוטי כלי עץ מק"ט רק מדרבנן כל שאין מיוחדין למדרס ולכך אם חבר הנסרים בבנין מותר לטבול עליהם דבטומאה דרבנן קייל"ן דהקביעות בבנין מבטלן מלקבל טומאה עוד משא"כ בספסל שהוא כלי גם אם מחברו בבנין עדיין מק"ט כיון דהי' כלי קודם קביעתו בבנין ולכך נקטי במתני' ולא יטבול ע"ג ספסל משום דמילתא פסיקתא נקטי דבספסל בכל ענין אין לטבול עליו משא"כ ע"ג נסרים אם מחוברים בבנין מותר לטבול עליהם. וכ"כ הב"ח ביו"ד קצ"ח דבנסרים שלא הי' מיוחדים למדרס ולא קבלו טומאה קודם נתינתן למקוה וחברם במסמרים מותר לטבול עליהן. ונראה שזה גם כוונת באר הגולה שהוא פירש דהרשב"א והשו"ע מיירי בנסרים המחוברים בבנין ובזה מחלק דאם קודם חיבורן למקוה הי' עומדים לבנין מותר לטבול עליהן אבל לעולם בתלושין ומונחין בתוך המקוה גם אם לא הי' מיוחדין לכלים קודם שהושמו לתוך המקוה מ"מ הטובל עליהן לא עלתה הטבילה. ולדרך זה לא יקשה קושית הס"ט שזכרנו מדכתב אבל נותנת הוא חבילי זמורות די"ל דרצה להשמיענו עצה גם בדבר תלוש משא"כ בנסרים גם אם אין מיוחדין לכלים מ"מ אין לטבול עליהם רק אם הם מחוברים בבנין:

ד) מי' עדיין קשה מה שכתבנו באות א' ממה שסתמו הראשונים והפוסקים במילתא ולע"ד אפשר לפרש דברי הרשב"א כפשטן ממש דהיינו שכוונתו דוקא על הראויין למדרסות אין לטבול. וגם לשון ראויין ולא מיוחדין וכוונתו דהא רק אז מטמא הנסר במדרס משום שנתיחד לעמוד עליו אם הוא רחב כ"כ שהוא ראוי' לעמוד עליו אבל אם הוא קצר ואינו ראוי' לעמידה אינו מטמא מדרס אפי' אם הוא מדחיק עצמו לעמוד עליו. מי' אם אינו רחב כ"כ כדי לעמוד עליו ני' דבדיעבד עלתה לו טבילה דאין בזה משום גזרת מרחצאות מאחר דאינו מק"ט אבל לכתחלה אסור לטבול עליו משום במיתותא ומעתה א"ש דנקט חבילי זמורות דלא הי' אפשר למינקט שמותר לעמוד ע"ג נסרים שאין ראויין למדרס דהא לכתחלה אסור לטבול עליהן. וא"ש סתימת הפוסקים דבסילתא לעולם עלתה לו טבילה בדיעבד דמאחר דאמרו דלכתחלה אין לטבול עליו משום ביעתיתא מזה עצמו מוכח שאינו ראוי' למדרס לעמוד עליו דגם אם הוא עומד עליו מ"מ כיון שהוא בפחות משיעור הראי' לעמידה עד שיש לחוש לביעתותא שוב א"א לקבל טומאת מדרס מכח יחוד לעמידה עליו. ומיושב היטב הא דתנן אבל לא יטבול ע"ג ספסל דמשו"ה לא נקט נסר דאז הי' צריך להאריך ולחלק בין נסר הרחב הראוי' למדרס ובין נסר הקצר שאינו ראוי' למדרס. וגם לפירושי יצא לנו דאין לטבול על נסרים רק במחוברים לבנין המקוה:

ה) וראיתי בסו"ת רמ"ץ חיו"ד תשובה נ"ט דאתי להתיר גם בלי חיבור בבנין מטעם דעיקר הפסול משום גזירת מרחצאות שאר הראשונים חולקים על ראב"ד ורשב"א ור"ן וס"ל דלמסקנא אין כאן גזירת מרחצאות כלל והא דתנן לא יטבול ע"ג ספסל אינו מטעם גזירת מרחצאות וגם הראב"ד אשר המציא פסול זה אין זכר בדבריו רק מכלי ולדבריו י"ל דתרתי בעי שיהי' כלי וגם שיקבל טומאה אבל אם גם מק"ט כל שאינו כלי לא גזרו בזה ויש לתת טעם עפמש"כ תוס' בנדה דף ס"ו דכלים מצויים בבית המרחץ וא"כ י"ל בנסר שאינו כלי לא גזרו. וגם הר"ן בשבועות לא הזכיר נסרים וזה שזכר שם מפץ אפשר דהוי כלי אך רשב"א בת"ה זכר לפסול גם בנסרים ומ"מ י"ל דגם הרשב"א אוסר רק בנסרים המיוחדים למדרס ומש"כ הטו"ז לאסור מסברא מאחר דגזרו משום הרואים שלא יבאו לטבול במרחצאות א"כ הא הרואים לא ידעו שלא נתיחדו למדרס אין זה הוכחה די"ל אדרבה מאחר דמעיקר הדין לא הי' ראוי' לגזור אלא בכלים רק משום לא פלוג גזרו בכל דבר המק"ט גם בנסרים לכך היכי דבאמת לא נתיחדו לא גזרו עכ"ד והנה כבר כתבנו דמוכח מלשון הרשב"א דבכל נסרים אוסר וגם סברת הטו"ז נכונה הוא דמאחר דאם יטבלו על דבר המק"ט יבאו להקל בגזירת מרחצאות ודאי דזה החשש עומד תמיד בכל זמן שיטבלו על הנסרים דמנין ידעו שאלו הנסרים לא נתיחדו. וגם מש"כ דמשום לא פלוג גזרו בנסרים המיוחדים למדרס משום דעיקר הגזירה הי' רק בכלים אינו נכון דגם נסרים המיוחדים למדרס מיקרי כלים רק שהם כלים פשוטים שאין להם בית קיבול והלא גם בעיקר הדין השנוי במשנה בספסל אין לו בית קיבול רק ממה שמיוחד לישיבה יש בו משום גזירת מרחצאות וא"כ הה"ד בנסרים המיוחדים למדרס ששוה לו ממש:

ו) שוב כתב דבנידון דידי' גם לטו"ז כשר דהוא דן שם על תיבה שלימה שנקבו' כשיעורו שלא יהא לו דין כלי וצדו אחד הי' שליבות והי' שליבות התיבה מונחים על שליבות המקוה וא"כ י"ל דעד כאן לא כתב הטו"ז דגם באין מיוחדין למדרס כל שהם ראויים למדרס אין לטבול עליו היינו דוקא בנסרים שלא עשה בהן שינוי מעשה לבטלן מתורת מדרס אבל כאן שניקב התיבה ועשה שליבות להזמינה ולהכינה לילך עליהם לטבילה ואין שום כוונה לישיבה למדרס כמו ספסל ואין משגיחין במה שיושבין עליהם באיקראי ודמיא לכלי שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו כמש"כ תוס' שבת דף פ"ג ד"ה כלמדה דספינה אינו מיוחדת למדרס אעפ"י שכל שעה יושבין בה בני אדם מ"מ עיקרן עשויות לפרקמטי' ואומרים עמוד ונעשה מלאכתינו עכ"ל הרי אע"ג דבהכרח צריכין בני אדם ללכת בה להניח בתוכה הסחורה ולהשגיח עלי' ולפעמים יושבים ג"כ לנוח ולהנפש בה דבתר עיקר הכוונה אזלינן עכ"ד ולאחר המחילה דבריו תמוהים וכי נצרך להיות מיוחד לישיבה שיטמא מדרס הלא אחד מדרכי המדרס הוא עמידה ולזה נתיחד לעמוד תמיד יד) תמצית דברינו אם הנסרים לא הי' מיוחדים למדרס קודם נתינתן למקוה והוכחו בתקרת המקוה להיות עומדים שם תמיד לא להעלותן ולהורידן אז אם פשוטי כ"ע אין מק"ט מדרבנן או אם גזירת מרחצאות לא גזרו בטומאה דרבנן המהר"ם פדאוואה מתיר. אבל אין לו ראי' ברורה להתיר והסכמת אחרונים בשו"ת מהר"ם מלובלין תשובה צ"ז ובב"ח ובס"ט שלא להתיר גם בזה רק ע"י קביעות בבנין ובמסמרים. ואם אין מונחים שם תמיד אז אין שום צד להתיר מאחר דאז לא שייך לדמותן לתקרת הבית:

תוכן העניינים

שאול שאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה