אור ברסלב
שאול שאל סימן קט

שאול שאל· רבי שאול בראך

סימן קט

סימן קי

בדין איש ואשה ששמשו שלא בשעת וסתה ומצאו אחר התשמיש דם אם צריכין כפרה.

א) הרמ"א בסי' קפ"ה הביא בזה דעת מהר"ם ורא"ש ומרדכי דאין צריכין כפרה דחשובין כאנוסין. דבס' חידושי הרז"ה חולק על הרמ"א מכח סוגיא דנדה דף י"ב דבעי מני' ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתקנח עצמה כשיעור וסת כדי לחייב בעלה חטאת א"ל לא תבדוק ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש ועכ"ח לא מיירי בסמוך לוסת דא"כ מאי אמר שיהא לבו נוקפו ופורש הלא כן הוא החיוב שיפרוש סמוך לוסת ואין לומר דמיירי ביוצא לדרך דמותר לשמש סמוך לוסת דעדיין יקשה לשיטת ר"ת בתוס' יבמות דף ס"ב ע"ב ד"ה חייב דס"ל דאינו מותר אלא דברי ריצוי ולא תשמיש ואפי' המתיר תשמיש מודה הוא דהמחמיר תע"ב כמש"כ הרמ"א סי' תקפ"ד ס"י וא"כ מה זה שאמר שיהא לבו נוקפו ופורש יפרוש ומה בכך תע"ב. והעלה דדוקא כשבדקה לפני תשמיש והיתה טהורה ואח"כ מצאה דם אז הם אנוסין אבל כשלא בדקה נחשבין כשוגגין וחייבין חטאת. וכבר קדמו בזה בס' תפארת ישראל בסי' קפ"ו סק"ב ובתחלה רצה לומר דמיירי ביוצא לדרך ואח"כ העלה דמיירי באשה שאין לה וסת ולא בדקה לפני תשמיש דאז אם מצאה אחר התשמיש דם חשובין כשוגגין אלא דכ"ז למ"ד דאשה שאין לה וסת לא בעי בדיקה לבעלה אבל למאי דקייל"ן דבעי בדיקה ליתא להך איבעי' עכ"ד ואמו"ר הגאון מו"ה שלמה זצ"ל דייטש כתב בגליון נוב"י מעצמו כתירוץ התפארת ישראל וסיים ועיין בחידושי הר"ן בנדה שם עכ"ל וכן הוא דמשמעות לשון הר"ן הוא דמיירי באשה שאין לה וסת ולא בדקה. ובהגהות יד שאול בסי' קפ"ה תירץ דטעם מהר"ם דסובר דא"צ כפרה הוא משום דא"כ לבו נוקפו ופורש שיהי' תמיד מתירא לשמש שמא תמצא דם וכ"ז למסקנא בנדה דף י"ב שחדשו הסברא דא"כ לבו נוקפו ופורש אבל להס"ד שלא ידעו מסברא זו אז באמת היינו אומרים דאף בשמשה שלא בשעת וסתה צריכה כפרה. ולא זכר אז שכבר קדמו בזה בשו"ת נוב"י מה"ת תשובה צ"ו אלא שלא הונח לו בתירוץ זה דני' דזה יספיק לתרץ דעת מהר"ם עדיין יקשה ממש"כ תוס' ביבמות ר"פ החולץ בד"ה ונמצאת מעוברת בחולץ תוך ג' חדשים מיירי דומיא דכונס יבמתו דאיירי תוך ג' חדשים דאי לאחר ג' חדשים אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברות ניכר לשליש ימים תו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הו"ל למעביד וכה"ג אמרו בשבועות פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה עכ"ל וכ"כ הרמב"ן שם הרי דגם בלי הסברא דלבו ניקפו ופורש כל שסמך על הרוב מיקרי אנוס. ולע"ד יש לקיים תירוץ זה והוא בשנימא דלעולם כל שהי' אפשר לברר באותה שעה אע"ג שלא הי' מחוייב לבדוק מ"מ שיב לא מיקרי אונס ולכך בנדה פטור רק משום דא"כ לבו נוקפו ופורש ולא היתה רשאה לבדוק משא"כ בהך דהחולץ שלא הי' עומד הדבר להתברר באותו שעה אע"ג שאם הי' ממתין איזה חדשים הי' ניכר עוברה בזה מיחשב שפיר כאנוס. ואין להקשות דהא בנשאת עפ"י שתי עדים ג"כ לא הי' הדבר עומד להתברר באותה שעה ומ"מ חייבת חטאת דהא כבר כתב הנוב"י באותו תשובה בד"ה והנלע"ד דשאני התם לפי שהטעות נצמח מעדות שקר לכך נחשב כשוגג ולא כאונס. אולם דחוק קצת דודאי דע"י בקיאה וחכמה אפשר לברר מיד אם היא מעוברת:

ב) עוד כתב הנוב"י דרך שני בישוב קושיא זו דזה שהוזכר בסוגיא דנדה חטאת ואשם אין הכוונה על חיוב חטאת ואשם ממש אלא איסור חטאת ואיסור אשם תלוי וכיוצא בזה כתבו תוס' בכריתות דף י"ז ע"ב ד"ה ר"י אמר רב דאשם תלוי היינו איסור אשם תלוי ועיקר הבעי' כאן שתבדוק עצמה סמוך לבעילה לטמא את בעלה טומאת שבעה משום בועל נדה וכמפורש בתוס' דף ט"ו ד"ה כשמאי דכל היכי דאיכא אשם תלוי טמא הבועל טומאת שבעה אבל חיוב קרבן ממש אין כאן וכן משמע בדף ט"ז ע"א בתוס' ד"ה בש"א שכתבו ואם היתה בודקת בשחר כשהוא עומדת א"כ אינו בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בעל בנדות לנימא בעלה שבעה עכ"ד הרי שלא כתבו לחייב בעלה קרבן אלא לטמא שבעה. וכ"כ בח"ס בחידושיו לנדה ולא חיוב חטאת ממש קאמר דא"כ עכ"ח מיירי סמוך לוסתה ול"ש לומר שיהי' לבו נוקפו ופורש אלא בשיעורא קאמר שתבדוק כ"כ סמוך לביאה שאם הי' סמוך לוסתה הי' חייב חטאת אבל השתא באמת פטור דאנוס הוא ומ"מ לבו נוקפו ופירש משים דעביד איסורא רבא שראוי' להתחייב חטאת עכ"ד ומצאתי כדבריהם בתוספי הרא"ש לנדה שכתב ת"ל עכ"ח סמוך לוסתה איירי דשלא בסמוך לוסתה לא מחייב חטאת דאנוס הוא כדאמרינן פ"ב דשבועות וא"כ תימא מאי קא מהדר לי' א"כ לבו נוקפו ופורש והלא חייב היא לפרוש סמוך לוסתה ודוחק לומר שמתוך כך יפרוש שלא בסמוך לוסתה ונ"ל דלאו דוקא קאמר לחייב בעלה חטאת אלא כלומר להיות באיסור חטאת היכי דלא אניס עכ"ד:

ג) וראיתי בס' שירי טהרה סי' קפ"ה סק"ב נחלק ג"כ על הרמ"א והביא ראי' ממש"כ הרמב"ם בפ"ה משגגות ה"ו וז"ל הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוש הוא ולא שוגג שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא הי' בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס עכ"ל ולשין זה מוכיח כמש"כ הכ"מ שם דהרמב"ם מוקי הא דפטור היינו כשבדקה אבל כל שאם היתה בודקת לא היתה נכשלת אפי' לא היתה מחוייבת לבדוק מ"מ לא מיקרי אונס רק שוגג. והנה בפירוש דברי הרמב"ם הסכים גם הנוב"י בתשובה שזכרנו אלא שכתב דלא מיירי דוקא כשבדקה אלא אפי' לא בדקה קודם תשמיש רק שהרגישה שבשעת התשמיש נטמאת נחשב כאנוס לדעת הרמב"ם דגם אם היתה בודקת לפני התשמיש לא היתה נפלת ממכשול דאז עדיין טהורה היתה מי' בכ"ז ס"ל לנוב"י דקים לן דלא כרמב"ם בזה משום דתוס' ורמב"ן ביבמות סוברים דגם אם היתה בודקת לא היתה נכשלת בכ"ז מיקרי אנוסה כל שלא היתה מחוייבת לבדוק דסמכה על הרוב וכן ס"ל למהר"ם מר"ב והרא"ש ומרדכי ובודאי אין לדחות כל דברי הראשונים בשביל דעת הרמב"ם שהוא יחיד. ועוד נוסף כי זה שפשוט להם בדעת הרמב"ם בפירוש הכ"מ אין זה ברור דהשלטי גיבורים ברפ"ב דשבועות כתב להדיא כדעת כל הנך ראשונים דגם אם הי' אפשר לבדוק ולא בדקה כל שלא היתה מחוייבת לבדוק מיקרי אנוסה וכתב שם דכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ה משגגות ועכ"ח שהוא פירש דכוונת הרמב"ם דשוגג כדי לקנח בהן עיי"ש והוא תירוץ נאה והעיד הריב"ש שהרשב"א והרבה מן האחרונים הסכימו לר"ת. ור' ירוחם בנתיב י"ב חי"ד העיד שבכל הארצות שעבר נהגי היתר בתחיבת הברזא וכ"כ בשו"ע או"ח סוף סי' ש"כ וא"כ יפה כתב הב"י שאין לחוש לסחיטת שער מאחר דגם בברזא שאם הי' צריך למשקין הי' איסור תורה בסחיטתן מ"מ נוהגין היתר כשא"צ למשקין א"כ כש"כ בסחיטת שער שאין בסחיטתן לכ"ע רק איסור דרבנן ולדעת הרבה מגדולי הפוסקים אין בסחיטתן אפי' איסור דרבנן כמו שביארנו בחידושינו לאו"ח שאין לחוש לסחיטתן היכי דאין צריך למשקין ומיושב היטב הב"י:

ו) ועוד נלע"ד דגם לדעת הר"ן שסובר שאסור מדרבנן גם כשאינו דומה לדש מ"מ יעלו יפה דברי הב"י דהוא עצמו כתב בחידושיו לשבת דף קכ"ח על מה שהביא הרא"ה ראי' שאין סחיטה בשער מדשרינן לטבול בשבת דאין זה ראי' דלא דמי מים לשמן דשמן שהוא עב ונדבק בשער אפשר שיש בו סחיטה עכ"ד וכוונתו עפ"י דברי המאירי שכתב בשבת שם שהטעם שאין סחיטה בשעו' מתוך שהוא קשה אינו בולע ולזה ס"ל להר"ן דעכ"פ כשהוא נדבק בו דומה לסחיטה ויש לאסרו מדרבנן אע"ג שאינו בלוע בתוך השער משא"כ במים דאינו נדבק בו א"כ לא דמי לסחיטה כלל ולפי"ז א"ש דברי הב"י דאפי' לדעת הר"ן דס"ל שאסור סחיטה גם כשא"צ למשקין ואוסר גם סחיטה בשער מדרבנן מ"מ בסוחט מים משער י"ל דגם הוא מודה דאין בו איסור כלל לפי שאין נדבקין בשער כמים הנגרים ארצה. ומי' אין זה מוכרח די"ל בכוונת הר"ן דאין להביא ראי' מטבילה שאין איסור תורה בסחיטת שער מדלא גזרו שלא לטבול בו משום שמא יבא לסחוט די"ל דבשמן ס"ל לרב אשי דיש בו איסור תורה בסחיטת שער ובמים אין בו איסור תורה אבל מדרבנן אסור גם במים ועיין מש"כ בענין זה בחידושי לאו"ח. והנה ראיית רא"ה אפשר לדחות בפשיטות עפ"י שיטת ר"ת דכל שא"צ למשקין הנסחטין אין בו משום סחיטה רק הר"ן לשיטתו בחידושיו על הרי"ף חולק על ר"ת בזה לכך הוצרך לחילוקו לדחות ראיית רא"ה:

ז) אולם ראה זה מצאתי חידוש נפלא בר"ת בס' הישר סי' ר"ל שהוא עצמו יישב שם הקושיא מספוג שהביאו הראשונים בשם הר"י שהקשה עליו ויישבה בטוב טעם ת"ל שמעינן דסחיטה שאין בו ליבון האי משום מפרק תולדה דדש הוא וכי אסרה ההוא דלית בה משום ליבון אלא משום מפרק גרידא בהנהו מילי דמתכוון אדם לסוחטן קפיד עלייהו על שאינו נסחט כגון גבי ספוג בסחיטתן גבי לספוג משקין אחרים עכ"ל ונראה שצ"ל כדי לספוג משקין אחרים והוא סברא נפלאה שחידש ר"ת דגם אם אין צריך למשקין הנסחטין מ"מ כל שהוא רוצה עכ"פ שיצאו המשקין מהדבר שבלועים בו דומה בזה עכ"פ לדש וכן הוא בספוג הגם שאין צריך למשקין הנסחטין אבל נהנה הוא בסחיטתן ורוצה בכך כדי שיהי' אפשר לו לספוג פעם אחרת באותו ספוג משקין אחרים משא"כ היכי שאינו מקפיד כלל בסחיטתן כגון בברזא התחובה שאין לו שום הנאה מזה ינוח לו שישארו המשקין בהנעורת כמו שהן יוצאים ואין לו שום תועלת בזה ל"ש איסור סחיטה והוא שיטה חדשה מאוד ונגד מה שהביאו כל הראשונים משמו ומיושב היטב הקושיא מספוג וא"צ לתירוץ השמ"ק שזכרנו ולפי"ז אין היתר בסחיטת שער דהא גם כאן נוח לו שיסחטו המים דיתנגבו שערותיו. מי' כבר כתבנו שכתב הריב"ש שהרשב"א והרבה מן האחרונים הסכימו דכל שא"צ למשקין הנסחטין אינו דומה לדש ואין בו איסור סחיטה וא"כ כדאי הם לסמוך עליהם שלא לחוש לטבול בשבת מחשש סחיטת שער:

תוכן העניינים

שאול שאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה