שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן קח
בדין אשה שבדקו אותה רופא או חכמה אם יש לחוש שאין פתיחת הקבר בלא דם.
הנוב"י במה"ת תשובה ק"כ כתב שזה שאמרו א"א לפתיחת הקבר בלא דם אין חילוק בין גרם הפתיחה הוא מבפנים ובין גרם הפתיחה הוא מבחוץ שהרופא הכניס אצבעו או איזה כלי ופתח פי המקור וגם אין חילוק בין הוא ילדה או זקינה המסולקת דמים או מעוברת ומניקה תמיד אין פתיחת הקבר בלא דם. ובס' בינת אדם שער בית הנשים אות י"ג שאלה כ"ג באשה שמלאו ימי' ללדת ושלחה לקרות חכמה ובדקה אותה כתב שלדברי הנוב"י כיון שהחכמה הכניסה אצבעה בעומק היא טמאה אך צ"ע דלפי"ז כאשר ימשמש הבעל באצבע בשעת תשמיש או כשמכניס האבר ג"כ נימא א"א בלא דם ועוד שהרי עיקר הבדיקה בהפסק טהרה שתכניס אצבעה בעומק א"ו דאין זה ענין לפתיחת הקבר שהרי האבר אפי' כשהוא גדול הרבה אינו מגיע רק עד הפרוזדור ולא לחדר כמש"כ תוי"ט בשם רמב"ם פ"ב דנדה מ"ה ולכן נ"ל דאגב שיטפא כ"כ אמו"ר ולא דק בזה עכ"ד ולע"ד תמוהא דזה ודאי אם היד בחוץ ולא הכניס אלא אצבע באותו מקום א"א להגיע לפתיחת קבר אבל נוב"י איירי שהרופא מכניס כל היד באותו מקום ורק בעומק במקום שהוא צר לא הכניס אלא אצבע או שבדק בכלי ובזה בודאי אפשר לפתיחת הקבר ולא ידעתי מה הי' לו לדחות דברי רבו והלא מפורש כתב הנוב"י ופתח פי המקור הרי שהתנה מפורש שמיירי באופן זה שפתח פי המקור:
ב) בשו"ת נהרי אפרסמון תשובה ע"ד הקשה דהא הנוב"י עצמו בתשובה קי"ח כתב שתה"ד לא אמר שהרגשה דאורייתא שהוא ודאי אלא ספק א"כ היכי שהאשה מסופקת על ההרגשה עצמה הוי ס"ס שמא לא הרגישה ושמא לא ראתה כלל או ראתה דם טוהר ומותרת לבעלה דהוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן ומותרת כשעמדה בימי טהרתה ולפי"ז בהכנסת אצבע עכ"פ מידי ספיקא לא נפקי אי איכא פתיחת המקור או לא ואיכא ס"ס עכ"ד ולע"ד תמוהא הא הנוב"י דייק שפתח פי המקור מבואר שודאי פתח המקור ומה מקום להקשות מספק אם פתח פי המקור. ומה ענין הרגשה לכאן היכי שודאי פתח המקור ביד או בכלי ואפי' למש"כ הגאון מו"ה שמואל בהג"ה לתשובה קי"ט שמה"ת אין טמאה בלא הרגשה וצריך להרגשת פי המקור גם הרגשת זיבת דבר לח י"ל דכ"כ רק בהרגשה אבל בידוע שנפתח הקבר י"ל דגם בלא הרגישה זיבת דבר לח טמאה והגם שהנוב"י במה"ק תשובה נ"ה העלה שהרגשה פירושו זיבת דבר לח מ"מ הא כתב שסברת כת הקודמים שהרגשה היינו פתיחת פי המקור וא"כ כל שנודע בבירור שנפתח פי המקור א"א בלא דם וטמאה מדאורייתא והנוב"י שם לא הקיל כנגד סברתם:
ג) וגם בספק אם נפתח פי המקור צל"ע אם אפשר להתיר מטעם ס"ס מאחר שדעת הראב"ד שרוב דמים טמאים א"כ אין לצרף ספק ראתה דם טוהר לס"ס כמש"כ הנוב"י מה"ת תשובה קי"ח הגם שמשמעות דבריו בד"ה וכיון שנחשב לספק לפי שהרז"ה חולק על הראב"ד ובסוף התשובה הסכים להשואל שהוכיח שתוס' סוברים כרז"ה. מ"מ אח"ז מסיים ואפי' אם נימא שאין הספק להחמיר בכל הסימנים לפי"ז הני תנאי בנדה לא פליגו כלל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו וכל אחד מודה שצריך להחמיר כשיעור שאמר חבירו ולפי"ז אין סתירה ממה שס"ל לר"א בנדה בקריצת צפורן ובנזיר ס"ל כדי לכוף ראשו לעיקרו דבגלוח נזיר צריך להחמיר כשיעור היותר גדול ולפי"ז אין צריכין לומר דכוונת המשנה בנדה רק על דברים המפורשים במשנה ויש לומר כפשוטו דבכל ענינים שבאה הקבלה בהם שתי שערות הדין כן ואז גם פאות הזקן בכלל וצריך להחמיר בהם כשיעור היותר קטן. אולם כ"ז למאי דס"ל להרמב"ם דזה שאמרו דקייל"ן כדברי כולן להחמיר אינו מכח ספק רק שכך נאמרה הלכה ובזה נחלקו הראשונים דמוכח מכל הראשונים דרק מספק מחמירין כדברי כולן ולרמב"ם לשיטתו בלא"ה אין ראי' משם דהוא לא ס"ל שחייב בפאות הזקן בשתי שערות ובסי' ק"ה ביארתי שאינו חייב מלקות לדעתו רק במגלח פאה אחת כולו ותוס' וסעיהם דס"ל בשתי שערות השיעור בפאות הזקן אין ראי' דהם ס"ל דרק מספק מחמירין כדברי כולן ודלא כרמב"ם:
ז) המורם מדבריינו דראיית הח"ס מכח קושית ממ"נ וכן הראי' ממתני' דנדה אינו מכרעת. אבל גם למתירין אין ראי' די"ל דדוקא בנזיר באה הקבלה שאין מקיים מצות גלוח בפחות מכדי לכוף ראשו לעיקרו אבל בעלמא שפיר י"ל דגם בכ"ש מיקרי גלוח. ולמש"כ יש גם ראי' לזה ממתני' דנדה דמוכח דכוללת גם שערות שסביבות הנתק דכתיב בהם גלוח וצריכין להחמיר בשיעור היותר קטן. ועוד נלע"ד ראי' להחמיר דהנה בנזיר דף ל"ט ע"א בתוס' ד"ה נזיר פירשו דכל שהוא פירושו שער אחד וכן שם ע"ב בד"ה כל שהוא כתבו פירוש אפי' שער אחד ולפני זה בד"ה ת"ר לא פירשו כלום והוא תמיהא ונלע"ד דהנה לפי הבנה הפשוטה הי' נראה דפירוש כל שהיא היינו שמגלח רק מקצת בראש השער אמנם אי אפשר לפרש כן דהא קייל"ן דאינו חייב רק בגילח כעין תער ופירשו תוס' שהכוונה שמשחית השער מעיקרו ומשורשו וע"כ הוכרחו לפרש דכ"ש פירושו שער אחד וכל זה במתני' וכן לקמן בתניא אידך דמיירי מחיוב מלקות אבל בד"ה ת"ר דקאי על ר' יאשי' ופירשו תוס' דלא פליגו לענין חיוב מלקות רק אם עובר בעשה ומיירי באמת שלא כעין תער לכך לא הוצרכו לפרש שם דכ"ש פירושו שער אחד משום דשם אפשר לפרש כפשוטו דהיינו שתולש מקצת מראש השער. אלא דעדיין תמוהא דהא במתני' וגם בברייתא שנו ספסף וראיתי בנוסחת ריב"ן שכתב וז"ל שחתך ראש השער כ"ש ומשמע ספסף כמו סוף עכ"ל וקשה האיך אפשר לפרש שחתך רק בראש השער שהוא מלשון סוף דהא קייל"ן דאינו חייב אלא כעין תער ובשלמא במתני' ובברייתא דתניא אידך הי' אפשר לדחוק ולומר דס"ל דחייב גם שלא כעין תער אבל בדף מ' בברייתא דתניא כותי' דרב חסדא הא מפורש בה תער ואעפי"כ כתוב בה ספסף ונלע"ד דמיירי שאין לו רק שערות קטנים ממש הסוף מכל שער ושער ואלו הוא מגלח ולכך נקרא ספסף שמגלח סופי השערות אבל לעולם מיירי דמגלח כעין תער ואשמועינן דלא נטעה לומר דכל שהשערות פחות מכדי לכוף ראשו לעיקרו אינו חשיבים שער ואינו עובר בזה בלאו דתער לא יעבור על ראשו קמ"ל דעובר גם בכ"ש. ובזה יתישב מה דתמוהא לכאור' כי בתוס' ד"ה ת"ר נראה שהחילוק בין תולש לספסף הוא דתולש הוא שתולש הכל וספסף הוא שתולש קצת והניח קצת ולקמן בתניא אידך לא פירשו כלום וקשה דהא שם מיירי כעין תער ולדעת התוס' היינו שמשחית מעיקרן ושרשן וא"כ לתוס' האיך אפשר לפרש שם ספסף ולדברינו א"ש דפירוש ספסף הוא שתלש סופי השערות ומיירי שלא הי' לו רק סופי השערות ותלש מיירי שהי' לו שערות שלמים ותלשם. ומעתה מאחר שנראה דבאיסור גלוח נזיר חייב אפי' אם השערות הם כ"ש א"כ ברור כשמש דגם שיעור היותר קטן מיקרי עכ"פ שער וא"כ י"ל דמיקרי גם גלוח ומצות גלוח נזיר שאני שכן באה הל"מ שצריך כדי לכוף ראשו ואז יותר מסתבר ללמוד איסור גלוח הזקן מאיסור גלוח נזיר ממה שנלמד לאיסור גלוח הזקן ממצות גלוח נזיר ע"כ ודאי העיקר בזה כנוב"י וח"ס גם מעיקר הדין. ונוסף ע"ז כמה מכשולות שיכולים לבא מזה כמש"כ הנוב"י שם וחלילה להקל בזה. ומ"מ נלע"ד בנידון איש אחד שסיפר לי שנלקח פתאום לצבא ולא הניחו אותו לצאת ממקום המיועד לבעלי מלחמות הנקרא קאסערנע והכריחו אותו לגלח ולהם אין רק תער ולא הי' אפשר לו לשלוח שליח ליקח לו סם כדי לגלח בזה ודאי כראה מהיות טוב שיגלח עכ"פ במספרים עד סמוך לבשר טרם שיגלחו אותו בתער כי עכ"פ אינו מפסיד מידי בגלוח קודם במספרים ובכ"ז נמנעתי לומר כן להאיש שסיפר כן בפני שהי' לו לעשות כן פן ילמדו ח"ו להקל עי"ז ויה"ר שלא יבאו עוד בנ"י הקדושים לידי אונס וירחם השי"ת ויאמר די לצרות נפשינו: