אור ברסלב
שאול שאל סימן קג

שאול שאל· רבי שאול בראך

סימן קג

סימן קב

ענין מקום פיאות הזקן.

א) כתיב בתוה"ק לא תשחית פאת זקנך ואמרו חכז"ל במס' מכות דף כ' שחמשה פאות יש לזקן ונתעורר מחלוקת הפוסקים היכן מקום החמשה פיאות והנני לברר בע"ה כל הדיעות. דעת רש"י בפ' קדושים וברא"ש מס' שבועות שבכל צד במקום שמתחבר חלק הראש עם חלק הפנים דהיינו במקום שחודו של לחי הבולט לחוץ בגובה האוזן למטה קצת מהתחלת האוזן מתחבר עצם הלחי עם הצידעא שבראש יש שתי פאות לפי שהלחי רחב נגד הצדעים ולכל דבר רחב יש קצה לשני צדדין שבראשו וע"כ יש למעלה ד' פאות ב' מימין וב' משמאל במקום שמחובר חלק הראש עם חלק הפנים ופיאה חמישית הוא בסוף הפנים באמצע הסנטר שקורין בלע"ז קין במקום שמתחברים לחי ימין עם לחי שמאל יש שם עצם שקורין מוכטוין המחברם ושם הוא פאה החמישית. והריטב"א בריש שבועות בשם רש"י הוסיף ביאור לכוון שתי פאות העליונות ת"ל והמדקדק בו מצאנו שהלחי התחתון שהשינים קבועים בו מחובר לצדעים ברוחב ב' אצבעות קצה האחד באמצע הצדעין וקצה האחר כנגד חצי האוזן עכ"ל. דיעה ב' הוא דעת הריטב"א בשם י"מ וכן הוא דעת הראב"ד בפירושו לתו"כ וס"ל דחלק הפנים נחלק לשתי חלקים לחי העליון ולחי התחתון לחי העליון מתחיל בגובה האוזן במקום שחודו של לחי בולט לחוץ ומתחבר עם הצידעא וסופו תחת כל האוזן מלמטה שם מתחבר עם הלחי התחתון וס"ל דהתחלת לחי העליון היא פאה וכן התחלת לחי התחתון הוא פאה והחמישית הוא המונטין ובפיאה החמישית כמעט כל הראשונים שווים בדבר שהוא עצם המונטין חוץ מהרא"ש והטור שנביא אי"ה שלא ס"ל כן. ודיעה שלישית היא דעת רש"י במס' מכות וכן הביאו משמו בפסקי תוס' ובתוס' שאנץ והרא"ש והנמוק"י שסוף הלחיים במקום שמתחברים לחי ימין עם שמאל יש בכל אחד פאה בסוף הלחי מימין וכן בסיף הלחי משמאל והוא במקום שעצם המונטין מחבר אותם נמצא יש שלשה פאות במקום אחד המונטין הוא פאה אחת וסוף הלחי שאצל המונטין מימין הוא פאה שני' וסוף הלחי שאצל המונטין משמאל הוא פאה שלישית וב' פיאות יש במקום שמתחברים הלחיים עם הצדעין בגובה האוזן בכל צד פאה אחת:

ב) וראיתי להפרישה בסי' קפ"א שכתב וז"ל הרא"ש והטור הביאו בשם רש"י שפאה אחת הוא במקום שמתחבר הלחי לצדעא ומרש"י שלפנינו מוכח דס"ל דפאה אחת הוא למטה תחת האוזן במקום שמתחבר לחי עליון עם התחתון ת"ל בדף כ"א פרק ראשין של זקן היינו תחת האוזן מקום שלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבילט לחון עכ"ל ולע"ד נראה שיפה כיונו הראשונים בדעת רש"י כי הנה מה שהעלה הפרישה בדעת רש"י מדכתב תחת האוזן לאחר המחילה נלע"ד שלא כוון יפה כי אין כוונת רש"י בזה תחת סוף האוזן רק תחת התחלת האוזן ומעולם לא כתב רש"י למטה תחת האוזן כמש"כ הפרישה בשמו רק תחת האוזן וכוונתו במקום שמתחבר הלחי עם הצידעא שהוא תחת התחלת האוזן מלמעלה. והנה נראה מה שהביאו לפרישה נפרש כן דעת רש"י הוא מדכתב רש"י לחי התחתון וכבר הבאתי שכן הוא דעת הראב"ד וכן י"מ בריטב"א שבהתחלת לחי התחתון יש פאה אמנם לע"ד רש"י אינו סובר כן אלא שהוא קורא לכל חלק הפנים תחתון נגד חלק הראש שהוא עליון וכל עצם הלחי קירא רש"י לחי התחתון וראי' ברורה לזה ממש"כ רש"י במתני' דשם פירש ג"כ ממש כמו שפירש בגמרא שפאת הזקן מתחיל למטה מן האוזן במקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ והוסיף עוד ששם מתחיל הזקן וכל מה שלמעלה עד הצידעא בכלל פאות הראש הוא עכ"ל ומעתה אם נימא שכוונת רש"י כמו שהבין הפרישה על התחלת לחי התחתון ממש תחת האוזן למטה א"כ איך כתב רש"י שמשם ולמעלה הוא בכלל פאות הראש הלא שם באותו משנה פירש רש"י שפאות הראש כלים במקום שמחבר הצידעא עם הלחי בצד האוזן לפניו א"ו שרש"י קורא לכל חלק הפנים לחי התחתון וכולו עצם אחד ונחשב תחתון נגד חלק הראש שהוא עליון וכן מוכח מלשון רש"י שהביא הריטב"א בשבועות שכתב לחי התחתון שהשינים קבועים בו מחובר לצדעין אלמא שזה שהוא מחובר לצדעין קורא רש"י לחי התחתון וכן נראה ששתי הלחיים העליון עם התחתון נחשבים לעצם אחד מהראב"ד בפירושו לתו"כ דכבר הבאתי לעיל שהוא ס"ל כי"מ שבריטב"א שבהתחלת לחי העליון יש פאה וכן בהתחלת לחי התחתון וכתב שם דבלחי העליון נקרא בין פירקי דיקנא אבל שאר הפאות אינן מקום פרקים רק מפני שבלחיים התחתונים יש בהן זוית והן אותן הקרנות שלמטה מן האזנים לכך גם הם נקראו פאות כי כל דבר שיש לו קרן או ארבעה או שלשה או חמשה נקראו פאות שהרי שבולת הזקן שהוא הזקן הארוך של האדם אינו מקום פרק כי אותו הנקרא מונטין עצם אחד הוא והוא סוף הזקן שפירשו במס' מכות ומפני שהוא זוית נקראת פאה עכ"ל ראינו שנדחק הראב"ד לפרש למה נקרא התחלת לחי התחתון פאה ובהתחלת לחי העליון כתב בפשיטות שנקרא פאה לפי שהוא בין הפרקים הרי דגם הראב"ד ס"ל דלחי העליון עם התחתון הוא כעצם אחד ורק במקום שמתחיל לחי העליון שם נקרא בין הפרקים כי רק שם מתפרד עצם אחד מחבירו ומפורש מצאתי כדבריו בכלבו סי' צ"ד שכתב שם בשם ר' יצחק בן אברהם שיש להחמיר כפי' הקונטרס שפירש פירקי דדיקנא הראש של לחי העליון תחת האוזן שם הוא פאת זקן ובסוף הלחי שקורין מינטו פאה אחרת ועצם שמחבר ב' ראשי הלחי הוא פאה שלישית עכ"ל הרי מפורש כתב בשם רש"י לחי העליון ובכ"ז כתב כלשון רש"י שלפנינו תחת האוזן א"ו שזה שכתב רש"י תחת האוזן כוונת תחת התחלת האוזן מלמעלה בגובה האוזן ולא למטה תחת האוזן והרי שם תפס כדעת רש"י במכות דהא כתב שפאה אחת הוא בסוף הלחי וזו היא שיטת רש"י במכות. אולם יקשה לכאור' לדברינו דקאי תחת התחלת האוזן מלמעלה א"כ איך כתב רש"י במתני' דכל מה שלמעלה עד הצדעא בכלל פאות הראש הוא דהא לדברינו קאי רש"י על התחלת לחי העליון במקום שחודו של לחי בולט לחוץ ושם ממש מתחבר עם הצידעא ואיך שייך לומר משם עד הצדעא ונלע"ד דעיקר הצדעא הנקרא בקרא "רקתו" אינו מגיע עד הפרק ממש והוא למעלה מהפרק ממש לעומת הפדחת וזה המקום שחודו של לחי בולט הוא נקרא מקום המחבר הצדעא עם הלחי אבל גוף הצדעא הוא למעלה מזה ולכך יפה כתב רש"י שהגם שהצדעא אינו מגעת עד חודו של לחי מ"מ זה המקום כבר נחשב עם הצדעא והוא בכלל פאות הראש וזה ברור בע"ה:

ג) דיעה רביעית הוא דעת הרמב"ם שכתב בפי"ב מהל' ע"ז ת"ל וחמש פאות יש בו לחי העליון ולחי התחתון מימין וכן משמאל ושבולת הזקן וכעין זה כתב בפירוש המשנה על השער שבלחי עליון מלקות ועל הלחי התחתון מלקות מימין וכן שתים משמאל ועל מה שנתלש מן השער מן הזקן אחד עכ"ל וכתב הב"י בסי' קפ"א שדעת הרמב"ם כשיטת רש"י במכות שהבאתי לעיל וכן בראה מהברטנורה שהוא מביא חד פרש"י עם דברי הרמב"ם כאלו הם דברים אחדים וכ"כ התוי"ט שם וז"ל העתיק שני לשונות ושתיהן לדבר אחד נתכוונו עכ"ל אמנם הלח"מ כתב וז"ל נראה שהוא מפרש החמש פאות בזה האופן אחת ממקום שמתחיל לחי התחתון ואחרת כנגדה למעלה מקום שמתחיל העליון וכן בשמאל והאחת מה שנתלה מן הזקן הרי ה' וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה אבל רש"י ז"ל לא פירש כן ולא שום אחד משאר המפרשים עכ"ל והנה זה שכתב הלח"מ שאין אחד מהמפרשים שיפרש כן כבר כתבתי באות שלפ"ז שכן פירש הראב"ד וכן הריטב"א בשם י"מ. אולם לגוף הענין לאחר המחילה מכבוד תורתם נלע"ד שכולם לא ירדו לדעת הרמב"ם ולע"ד יש להרמב"ם שיטה חדשה נגד כל הראשונים ולע"ד הרמב"ם אינו קורא פאה להתחלת הלחי או לסוף הלחי רק ס"ל שכל השער שבנחי נקרא פאה ולכך סתם וכתב לחי העליון הוא פאה אחת ולא ביאר אי' מקום הפאה. וכן נראה מלשונו בפי' המשנה שכתב השער שבלחי העליון, מבואר שדעתו שכל השער שהלחי העליון הוא פאה וכן כל השער שבלחי התחתון הוא פאה ועצם המונטין הוא פאה החמישית. וכן נראה ממש"כ הרמב"ם בס' המצות ל"ת מ"ד וז"ל הזהירנו לגלח הזקן והוא חמשה חלקים וגו' ובאה האזהרה בהם בזאת המלה לא תשחית את פאת זקנך וזה שזקן יקרא הכל ולא אמר לא תשחית זקנך אבל אמרו לא תשחית פאת רוצה לומר שלא תגלח אפי' פאה אחת עכ"ד ומעתה אי נימא כפירוש כל הראשונים דפאת הוא לשון סוף ואינו חייב רק על סוף הזקן ולא על חלק אחר מן הזקן א"כ איך כתב הרמב"ם שהלאו הוא גם על פאה אחת מדלא כתיב זקנך הא גם אם לא יתחייב רק על כל הפאות מלקות אחת מ"מ אי אפשר לכתוב זקנך דהא עכ"פ אין החיוב רק על הפאות ולא על שאר הזקן ואי כתיב זקנך הו"א שלא יתחייב גם בהשחית כל הפאות כל שהשאיר משאר שערות שבזקנו א"ו ברור דהרמב"ם ס"ל דכל הלחי העליון נקרא פאה וכן כל הלחי התחתון באופן שאם השחית החמשה פאות כבר השחית כל זקנו ולכך מוכח מדלא כתיב זקנך שחייב על פאה אחת ואם השחית כל זקנו חייב חמשה מלקות. ועוד ראי' לפירושי ממש"כ הריטב"א במס' מכות דלדעת הרמב"ם אין היתר תער אלא בשפה העליונה או למטה בגרון חוץ לעצם כנגד תרבץ הסימנים או בצד הסימנים [נלע"ד שצ"ל הפנים] שסמוך לחוטם עכ"ל נראה מדבריו דלדעת שאר הראשונים יש לכל אחד מקומות בזקן שמותר להעביר השער בתער משום דרק על מקום הפאה הזהירה התורה אבל לדעת הרמב"ם כל הזקן בכלל אזהרת התורה הוא דכל אבר ואבר מיקרי פאה באופן שכל שערות הזקן הם בכלל האיסור:

ד) ואין להקשות לפירושי בדעת הרמב"ם ממה שאמרו במכות פאת זקנו סוף זקנו וכן משמע פשיטות לשון פאת כמו שמצינו לא תכלה פאת שדך שנאמר רק על סוף השדה דהא כבר הבאתי באות ב' בשם הראב"ד דגם אם אינו בין הפרקים ואין שייך לקרותו סוף מ"מ מיקרי פאה מטעם שכל זוית מיקרי פאה. ומה שאמרו בש"ס סוף זקנו כתב הריטב"א במכות דלפרש"י זה שאמרו סוף זקני שבולת זקן היינו דכל פאה ופאה מיקרי שבולת הזקן או מפני שהשער בולט שם או מפני שיש שם קצת בליטת בשר אבל הר"ח ורמב"ן ס"ל דזה שאמרו סוף זקנו קאי רק על פאה החמישית שהוא עצם המונטין והש"ס משמיענו שגם שבולת הזקן מיקרי סוף הזקן עכ"ל הרי שהארבע פאות הי' פשיט להם ולא הוצרכו בש"ס לפרש רק פאה החמישית ומעתה גם בדעת הרמב"ם י"ל דס"ל דזה שאמרו סוף זקנו באו רק לפרש מקום פאה החמישית אבל זה פשוט להם דהן לחי העליון והן לחי התחתון מיקרי פאה:

ה) הנה כמו שביארנו דעת הרמב"ם כן ס"ל גם להנמוקי יוסף בסוף מכות שכתב וז"ל שתים מכאן בכל לחי יש ב' עצמות וכל עצם איקרי פאה ואחד מלמטה בשבולת הזקן והוא עצם ה' והוא פאה עכ"ל וראיתי בחידושי אנשי שם שסביב הרי"ף כתב על דברי נמק"י אלו וז"ל נ"ל שהוא דעת רש"י בשם רבינו הזקן ועצם ה' לאו דוקא אלא סוף הגבול שזו הוא החמישי והוא סוף הזקן בשבולת באמצע או נאמר עצם חמישי ר"ל שבולת הזקן מתחת הגרגרת עכ"ד והנה זה ברור דאין כוונת האנשי שם שס"ל לנמק"י לגמרי כדעת רש"י דהא הנמק"י כתב להדיא דכל הלחי מיקרי פאה ואין זה ענין לפרש"י שפירש שהתחלת הלחי מיקרי פאה ועכ"ח כוונתו רק שבפאה החמישית ס"ל לנמק"י כרש"י שהוא עצם המונטין וס"ל לחידושי אנשי שם כמו שהבאתי לעיל בשם הראב"ד דגם עצם המונטין אינו נחשב לעצם מיוחד בפ"ע רק הוא עצם אחד עם הלחי ולזה כתב דאע"ג דכתב הנמק"י שפאה חמישית הוא עצם ה' מ"מ יכיל לסבור כרש"י דהמונטין הוא פאה החמישית ומה שאמר עצם חמישי הוא לאו דוקא אלא כוונתו שהיא סוף הלחי או שנאמר דזה שכתב עצם החמישי הוא דוקא ואז עכ"ח חולק על רש"י בפאה החמישית לפי שס"ל לאנשי שם כראב"ד דהמונטין אינו אבר בפ"ע ולזה כתב דלפי"ז צ"ל דס"ל לנמק"י שפאה החמישית הוא למטה בגרגרת כמו שפירשו הרא"ש והטור לשיטת ר"ח. וגם בלא"ה צריכים לומר כן דכל דברי החידושי אנשי שם הם רק לענין פאה החמישית דאל"כ איך כתב שהוא כדעת רש"י בשם רבינו הזקן דהא רבו הזקן פירש שג' פאות יש בסוף במקום הסנטור כמבואר ברש"י שעל הרי"ף והנמק"י הא כתב דבסוף הסנטר הוא רק פאה אחת:

ו) מי' האמת שאין כאן שום הכרח שהנמק"י חולק על רש"י ממש"כ שהוא עצם חמישי משום דהגם שנראה כאלו הוא עצם אחד עם הלחי מ"מ עצם מיוחד הוא רק שע"י החיבור נראה כאלו הוא עצם אחד. וכן מוכרחין אנו לומר גם בלחי התחתון דהבאתי לעיל שהראב"ד נדחק למה מיקרי פאה כי לדעתו שם אינו בין הפרקים כללל ולחי העליון עם התחתון הוא עצם אחד וכן כתבתי לעיל שהיא דעת רש"י במכות אולם הרמב"ם והנמק"י תפסו בפשיטות שהם שתי עצמות וכל אחד הוא פרק בפ"ע וכן נראה מפורש מהריטב"א שהביא דעת הי"מ וכתבתי לעיל שהוא ממש כדעת הראב"ד וכתב דלפי דעת הי"מ מדוקדק היטב מה שאמרו בין פירקי דיקני כי כל הפאות הן במקום הפרקים ממש הרי שזה שהוקשה להראב"ד ונדחק בה הי' פשוט להריטב"א דאדרבה לפירוש זה מדוקדק היטב והוא ממש בין הפרקים ועכ"ח צ"ל משום דלחי התחתון הוא עצם אחר ורק ע"י חיבורו עם לחי העליון נראה כאלו הוא עצם אחד ולכך ס"ל לריטב"א שהוא ממש בין הפרקים כמו בין לחי עליון לצדעא והראב"ד חשבו לעצם אחר כי כן נראה ע"י חיבורו א"כ כה"ג י"ל גם בעצם המונטין שהוא עצם אחר ורק ע"י חיבורו עם הלחי נראה כעצם אחד:

ז) דיעה החמישית הוא דעת ר"ח שפירש שתי פאות בהתחלת לחי העליון ושתי פאות בשתי גבולי השפה ואחת למטה. והנה נראה מכל הראשונים שהביאו דעת ר"ח שכל מחלקותו עם שאר הראשונים הוא רק במה שס"ל דשתי גבולי השפה הם פאות אבל זה שאמר ואחת למטה ס"ל שדעתו כשאר ראשונים שהוא עצם המונטין אולם הטור ביו"ד סי' קפ"א הביא דעת הר"ח וסיים ואחת למטה בסוף הזקן בגרגרת ואח"כ הביא דעת רש"י במכות וסיים ואחת למטה בסוף הזקן ואח"כ הביא דעת רש"י בשבועות וסיים ואחת למטה וכתב הב"י זה שכתב הטור לר"ח אחת למטה בגרגרת אינו לשון ר"ח שהוא לא כתב אלא ושבולת הזקן מתרת וגם הרמב"ם ורש"י כתבו שבולת הזקן ומשמע מדבריהם דאסוף הזקן במקום הקצר קאמר ולפיכך נקרא שבולת הזקן לפי שבאנשים שאינן ממולאים בזקן הרבה בולט הזקן במקום ההוא כמין שבולת אבל למטה ממקום הזה תחת הזקן נראה דאין בו איסור כלל לא לפירוש ר"ח ולא לפרש"י וכ"נ מדברי סמ"ג שכתב על שבולת הזקן פירוש שיוצא שער מאותו בליטה כמין שבולת וכ"נ מדברי סמ"ק שכתב ואפי' תחת הסנטור שקורין מונטין אוסר ר"ת בתער לפי שפעמים מושך אליו העור של הפאה ע"כ משמע בהדיא דתחת הסנטור לאו מקים פאה הוא. אלא שהרא"ש אחר שכתב שלשה פירושים אלו כתב ובפ"י דנגעים תנן זו הזקן מפירקא של לחי עד פיקה של גרגרת ומשמע לרבינו שלא כתב כן אלא לומר דבפיקה של גרגרת הוא סוף הזקן ושם הוא הפאה החמישית אבל קשה למה כ"כ רבינו בפירוש ר"ח יותר מבשאר פירושים מי' בהא איכא למימר שבשאר הפירושים סמך על מה שכתב בפי' ר"ח שהוא הראשון. אלא דאכתי קשה כיון שר"ח ורש"י נקטי להדיא שבולת הזקן ענין לו לשנות מקום הפאה לדעתם ולומר שהוא בגרגרת שהוא מקים שאין שם שבולת כלל ואין לומר שרבינו סובר לדעתם ז"ל שמשבולת הזקן עד הגרגרת נמשכת פאה זו דא"כ לא הי' לו להשמיט לישנא דשבולת הזקן והו"ל לכתוב משבולת הזקן עד הגרגרת וכו' דהשתא דנקט בסוף הזקן בגרגרת משמע דדוקא בגרגרת הוי פאה ולא בשבולת הזקן דלגרגרת גופי' קרי סוף הזקן ואין זה ענין לשבולת הזקן עכ"ד והב"ח תירץ דשפיר הוי במקום פיקה של גרגרת כמו שבולת הזקן ונראה לעין באותן שממולאים בזקן הרבה. ולע"ד תמוהא לחלוק במציאות הב"י כתב שאין במקום הזה שבולת כלל והב"ח כתב שנראה לעין באותו מקום שבולת ולע"ד אין צריכין לזה כלל וקושית ב"י ל"ק עפ"י הריטב"א שהבאתי לעיל שכתב שכל מקום שהשער בולט שם "או שיש שם קצת בליטת בשר" נקרא בשם שבולת הזקן א"כ הא במקום פיקה של גרגרת יש בכל אדם כעין בליטת בשר שם ובהרבה בני אדם בולט הרבה וא"כ ס"ל להרא"ש דעל שם כך נקרא שבולת הזקן כדעת הריטב"א. ומה שהקשה הב"י מה הכריח להרא"ש לפרש שלא כדעת הראשונים נלע"ד פשוט דהוכיח כן מלשון המשנה בנגעים דהזקן הוא מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת מבואר מזה ששתי קצות הזקן הם הלחי והפיקה וא"כ כמו שראש הלחי הוא פיאה לכל הדיעות ס"ל לרא"ש דמסתמא גם קצה האחר מהזקן דהיינו פיקה של גרגרת הוא ג"כ פאה:

ח) ובדבר קושית הב"י למה פירש הטור כן לפירוש ר"ח יותר מלשאר הפירושים שהביא ותירץ הב"ח שהטור דייק כן מלשון ר"ח שאמר ושבולת הזקן מתחת דלשון מתחת משמע מתחת הגרון ולע"ד אין זה שום משמעות דזה שאמר מתחת הוא כעין שאמרו בש"ס למטה וכן באר הראשונים שהביאו פירוש ר"ח אין אחד מהן שיפרש דעתו כדעת הרא"ש. ובכלבו מצאתי שהביא שיטת ר"ח ולא כתב מתחת רק ואחת באמצע ולע"ד אין התחלה לקושית הב"י דאיך יפרש לשיטת רש"י הן בשבועות והן במכות שס"ל שפיקה של גרגחת הוא פיאה החמישית דהא בשתי המקומות מפורש כתב רש"י לפיאה החמישית הוא עצם המונטין ותמהני על הב"ח שכתב דבפירוש רש"י בשבועות שהביא הטור באחרונה אין הכרע אם ס"ל כר"ח או לא ודייק כן מדכתב הטור סתם ואחת למטה ולא כתב כמו ברש"י במכות שהביא לפני זה ואחת למטה בסוף הזקן ותמוהא דהא מפורש כתב רש"י גם בשבועות שהוא בסוף הזקן בעצם המונטין. ופשוט שהטור סתם ולא הוצרך להאריך משום דבפיאה חמישית אין שום חילוק בין פרש"י בשבועות לפרש"י במכות וכבר פירש לפני זה שלדעת רש"י הוא בסיף הזקן ומאחר שכן ברור הוא דס"ל לטור דלפירושי רש"י אי אפשר לדייק ממתני' דנגעים כדיוק הרא"ש רק לר"ח שלא פירש כלום במקום פאה החמישית ונקיט רק לשון הש"ס אפשר לפרש דס"ל כדיוקו של הרא"ש שהוא פיקה של גרגרת דכאן אמרו בש"ס שפיאה חמישית הוא סוף הזקן ובמתני' דנגעים משמע דפיקה של גרגרת הוא סוף הזקן:

ט) הנה לשון המשנה ואחת למטה לשיטת רש"י בשבועות מדוקדק היטב דהא ארבעה פאות האחרים הם למעלה בהתחלת לחי העליון שתים מימין ושתים משמאל אבל לדעת הראשונים דשתי פאות יש בלחי התחתון קשה קצת הלשון ואחת למטה וראיתי להראב"ד בפירושו לתו"כ הרגיש בזה ויישב במתק לשונו שכתב שתים למעלה ושתים למטה ואחת למטה למטה כוונתו דנגד פאה החמישית נקראו גם ב' פאות האמצעית למעלה ונגד ב' פאות העליונות הוי ב' פאות אמצעית למטה וכוונת המשנה באמרה למטה היינו למטה מכולם. אולם לפרש"י במכות עדיין יקשה דהא לפירושו ג' פאות בכ"ז אין זה ראי' די"ל דלעולם מיקרי גם גלוח דכל שנחשב לשער מיקרי גלוח ורק בנזיר כך קבלו הל"מ שאינו מקיים מצות גלוח בפחות מכדי לכוף ראשו לעיקרו וא"כ בפאות הזקן דלא מצינו בכל הש"ס איזה שיעור לאורך השערות שפיר עובר גם בשיעור היותר קטן ומיקרי גם גלוח:

ג) ונלע"ד ראי' שגם בפחות מהשיעורים מיקרי גלוח ועכ"ח צ"ל דרק בנזיר קבלו הל"מ שאינו מקיים מצות גלוח בפחות מכדי לכוף ראשו לעיקרו דהוקשה לי דגם אם נימא כחילוק שזכרנו דגם מה שנקרא שער מ"מ לא מיקרי עדיין גלוח מ"מ יקשה על מתני' דנדה דתנן שתי שערות שאמרו בכל מקים והרי מפורש בב"ק דף ק"ה דמצות גלות נזיר בשתי שערות ומאחר שכן ודאי נכלל בכלל מתני' דנדה גם גלוח נזיר וא"כ איך אמר ר"א השיעור כדי קריצת צפורן הא ס"ל דמצות גלוח נזיר הוא בכדי לכוף ראשו לעיקרו ובשלמא למש"כ מרן מהר"ם שיק זצ"ל במצוה שע"ה דלדעת הרמב"ם עיקר מצות גלוח נאמר על כל הראש ולא על שתי שערות בלבד רק אם אין לו רק שתי שערות ג"כ מקיים מצות גלוח י"ל דמתני' דנדה מיירי רק בדברים שנאמר בהם ב' שערות דוקא אבל בגלוח מצורע ונזיר שהמצוה נאמרה על כל הרא"ש מזה לא מיירי שם. אבל למאי שס"ל לרא"ש בתוספותיו לנזיר וכן מוכח מתוס' שבועות דף ג' דס"ל דגם לכתחלה די בשתי שערות יוקשה סתירה לר"א מנדה לנזיר ועכ"ח צ"ל שהם פירשו הא דתנן במתני' דנדה שתי שערות האמורות בכל מקום היינו אותן המפורשות במשנה באיזה מקום וזה שגלוח נזיר הוא בשתי שערות אינו מפורש במשנה וכעין שכתב הח"ס שם בטעם רש"י שכתב תינוק ותינוקות משום דלא מצינו מפורש במשנה שיעור שתי שערות רק בפרה ונגעים ובן ובת. אולם יקשה לפי"ז על התוס' והרח"ש קושית הח"ס שהקשה שם על הרמב"ם דלשון כל לא שייך לומר על פחות משלשה דברים כמש"כ התוס' בכתובות דף ח' ע"א ד"ה שהכל ולא מצינו מפורש במשנה שיעור שתי שערות חוץ מפרה ונגעים בן ובת ולע"ד נראה לישב דהנה שתי שערות בנגעים מיירי בסימן טומאה דשיער לבן וכפרש"י שם וא"כ הלא מצינו שתי שערות גם בנתק כדמפורש פ"י דנגעים מ"ה דלאו דונתק לא יגלח הוא שצריך להניח שתי שערות סביב הנתק כדי להכיר אם פשה א"כ שפיר י"ל דכוונת המשנה גם על שתי שערות דנתק ויש ג' דברים. ומעתה שגם שתי שערות דנתק הם בכלל המשנה דנדה א"כ יקשה הא בנתק כתיב ג"כ לשון גלוח והאיך אמר ר"א דשיעורו כדי קריצת צפורן א"ו דגם בקריצת צפורן עיקרי גלוח ודוקא בנזיר הלימ הוא שאינו מקיים מצות גלוח בפחות מכדי לכוף ראשו לעיקרו ולפי"ז בפאת זקן אע"ג דכתיב בי' לשון גלוח חייב גם בשיעור היותר קטן כמו בנתק דכתיב בי' גלוח ומ"ע ס"ל לר"א דשיעורו כדי קריצת צפורן:

ד) וכתב הח"ס בתשובה זו דלפירוש רוב הראשונים דקריצת צפורן הוא השיעור היותר קטן וקייל"ן שם להחמיר כדברי כולן א"כ לדעת הסמ"ג שהשיעור בשתי שערות גם זה נכלל בכלל מתני' דנדה וצריכין להחמיר כקריצת צפורן מעתה אפי' גילח בסם ביום שלאחריו כבר גדל כדי קריצת צפורן עכ"ד והנה מה שהוכיח כן לסע"ג הוא הוכחה קלושה דאין הסמ"ג מחליט הדבר שהשיעור בשתי שערות וכתב רק שצריך להתישב בדבר וגם שהוא כתב כן בפיאות הראש ולא בפיאות הזקן. ועדיפא מיני' הו"ל להוכיח כן לדעת התוס' בנזיר דף מ' ע"א שכתבו מפורש דבפאת זקן השיעור בשתי שערות. ובנוב"י מה"ת חיו"ד ת' פ' השואל והמשיב שניהם כתבו דלא הוזכר בשום מקום שיעור ומנין בפאות הזקן ותמוהא שמפורש כתבו תוס' כן. ואולי כוונתם שאינו מפורש בשום מקום במשנה ופירשו כמו שהוכחנו באות שלפ"ז דהפירוש במתני' דנדה שתי שערות שהוזכרו במשנה דוקא ובזה נדחה גם ראיית הח"ס די"ל דפאת הזקן אינו בכלל מתני' דנדה לפי שאין השיעור של שתי שערות מפורש בשום משנה:

ה) ונלע"ד דיש לקיים ראיית הח"ס מטעם אחר דהנה שם באותו תשובה כתב הח"ס דהא דאמר ר"ח אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר לכאור' נראה דלאו מטעם ספק קאמר דא"כ הול"ל חוששין לדברי כולן אבל קבלה הי' ביד האמוראים שכן הי' הל"מ להחמיר כדברי כולן והמל"מ בפ"ב מטומאת צרעת הקשה דהו"ל לרמב"ם לומר דהוי רק ספק ולהנ"ל לק"מ אלא דבפ"ב מאישות הקשה המל"מ עוד למאי נ"מ אמר כדברי כולן הא בסימן אמצע אין נ"מ בו כלל ואמנם בחידוד הלכה שבסוף ספר סדרי טהרה תירץ שפיר דנ"מ היכי דנתקדשה לשנים הראשון קדשה כשהי' השערות כשיעור כדי שינטל בזוג והשני קדשה בזמן קריצת צפורן דדנין בשתיהן להחמיר מספיקא וא"ש אלא לפי"ז עכ"ח הא דהלכה כדברי כולן להחמיר היינו מספיקא ולא מוודאי שכך נאמרה הלכה דא"כ כיון שנאמר מסיני דמשנטלו בזוג תפסי בה קדושין בודאי שוב אין קדושי שני תופסין בה וא"כ קשה אידך קושיא דמל"מ פ"ב מט"צ דהו"ל כרמב"ם לומר שהוא רק ספק ולא ודאי וצ"ע עכ"ל. ונלע"ד לישב דשפיר משכחת לה שצריכין להחמיר ע"י סימן אמצעי למאי שס"ל לרי"ף ורמב"ם והובא דעתם בשו"ע סי' קמ"א ס"ב דקטנה אין יכולה לקבל גט בעודה בקטנותה כשהוא ארוסה רק אבי' מקבל את גטה וא"כ שפיר משכחת לה כגון שקבלה גט מבעלה לאחר שבא לה סימן הקטן ולאחר שבועיים בא לה סימן האמצעי ולאחר חודש בא לה סימן הגדול ואבי' קיבל גט מבעלה לאחר שבועיים וששה חדשים מעת שבא לה סימן הקטן דהיינו שכבר עברו ששה חדשים מעת שבא לה סימן האמצעי וא"כ אם לא היינו חוששין לסימן אמצעי כי' דמקבלת גטה לבד לא היתה מתגרשת דצריכין להחמיר שהיא עדיין קטנה וכן מקבלת אבי' גט לבד ג"כ לא היתה מתגרשת דצורכין להחמיר כסימן הקטן וממילא היתה כבר בוגרת בעת קבלת אבי' הגט ואין ברשותו לקבל גט עבורה מ"מ בהצטרפות שניהם היתה מגורשת ממ"נ דאם סימן הקטן הוי סימן היתה מגורשת מקבלת עצמה ואם אין סימן הקטן סימן היתה מתגרשת בקבלת אבי' דהא לא היתה עדיין בוגרת אבל מאחר שצריכין לחוש גם לסימן האמצעי לכך צריכין להחמיר שהוא עדיין אשת איש דאם סימן האמצעי הוי סימן היתה בשעת קבלת עצמה קטנה ובשעת קבלת אבי' בוגרת. וגם לדיעה השני' בשו"ע שם דקטנה מאורסה יכולה לקבל גטה מ"מ משכחת לה כגון שששה חדשים אחר שבא לה סימן הקטן קיבל אבי' קדושין עבורה וששה חדשים אחר שבא לה סימן האמצעי קיבל אבי' גנו עבורה וא"כ אם לא היינו חוששין לסימן האמצעי היתה פנוי' ממ"נ דאם סימן הקטן הוי סימן א"כ לא היתה מקודשת כלל דכבר היתה בוגרת בשעת קבלת אבי' הקדושין עבורה ואם סימן הקטן לא הוי סימן היתה מתגרשת בקבלת אבי' הגט דהא עדיין לא היתה בוגרת אבל למאי דחוששין גם לסימן האמצעי היא אשת איש דחוששין דבשעת קבלת אבי' הקדושין היתה נערה ובשעת קבלת אבי' הגט היתה בוגרת וא"ש:

ו) ומעתה למש"כ הח"ס דזה שאמרו להחמיר כדברי כולן אינו מספק רק שכך קבלו הל"מ דאל"כ האיך כתב דלוקין חמש מדלא כתיב לא תשחית זקנך ולתשב"ץ קשה הא איטריך פאת ללמד דכל שהניח שיעור פאה דהיינו מ' שערות מותר לגלח המותר בתער ומנ"ל דחייב על כל פאה ופאה ותו דהא אם יכתוב זקנך כל שהשאיר ב' שערות אינו חייב והוצרך למיכתב פאת זקנך דאם לא הניח שערות כשיעור פאה חייב אבל לעולם אין בו מלקות רק אחד א"ו דגם אי כתיב פאת זקנך כל שהניח שתי שערות אינו חייב רק אם מגלח כל הפאה וא"כ אם לא היתה כוונת התורה לחייב חמש הי' כותבת זקנך. וכן מוכח לע"ד מהריטב"א שכתב דלדעת הרמב"ם אין היתר תער בכל משך הזקן רק תחת הגרון או על השפה ולתשב"ץ הא כל שמניח מ' שערות מותר לגלח השאר בתער א"ו ברור דלא נתקבל זה השיעור רק בפאת הראש ולא בפאת הזקן. ולע"ד מדלא נתן הרמב"ם שום שיעור בפאת הזקן נראה דס"ל דאינו חייב מלקות רק בגילח כל הפיאה ולכך לא הוצרך לתת שיעור כלל דאיסור יש גם בשערה אחת ומלקות אינו חייב רק בכל הפאה וזו כבר השמיענו שחייב חמש על חמש פאות שבו. ואם הוי ס"ל לרמב"ם דשיעור מלקות בב' שערות או בלא הניח מ' לא הוי שתיק מלהשמיענו כן. ולע"ד ראי' לדעת הרמ"ה והרמב"ם דאינו חייב בפאת הזקן בב' שערות מדנקטה מתני' בנזיר דף מ"ב זה הדין בנזיר דאם התרו בו חייב על כל שתי שערות שבו ולמה לא השמיענו התנא כן בהשחתת זקן דהוא שכיח יותר ונוהג בכל אדם א"ו דבהשחתת זקן אינו חייב על כל שתי שערות שבו וכעין זה הוכיח הח"ס בחיו"ד תשובה קל"ט מדנקט איסור סריקה בנזיר מוכח דבפיאות הראש אין איסור בסריקה. מי' כה"ג קשה גם על שיטת הסמ"ג דס"ל בפאות הראש חייב בשתי שערות למה לא נקיט התנא זה הדין בפאות הראש וצ"ע:

תוכן העניינים

שאול שאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה