שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן קב
שיעור בשערות בחיוב הקפת פאות הראש.
א) כתב הרמב"ם בפי"ב מהל' ע"ז ה"ו ופיאה זו שמניחים בצדעים לא נתנו בו חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניח פחות מארבעים שערות עכ"ל ובסמ"ג ובטור הביאו נוסחא אחרת בשם הרמב"ם שאין מניח פחות מד' שערות ומצאתי חידוש בכלבו סי' צ"ז שכתב וז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל ושמענו מזקינינו שאין מניחין פתות מארבעים שערות וצריך להרחיק ד' שערות במקום פאה עכ"ל והוא פלא שמביא שתי הנוסחאות יחד כאלו שתיהן כתובים ברמב"ם ולא ראיתי מי שיתעורר לפרש דברי כלבו אלו והנלע"ד דבאמת שני הנוסחאות צדקו יחדיו ויש להם מקים ושתיהן הי' כתובים בהרמב"ם ומזה נעמוד על אמיתית כוונת הרמב"ם. דהנה בטעם קבלת הרמב"ם להצריך ע' שערות כתב בשו"ת ח"ס חיו"ד תשובה קל"ט דודאי מה"ת כל שהניח ב' שערות מהפאה אינו חייב כי הקפידא רק שלא ישוה צדעיו עם אחורי אזנו ופדחתו וכל שנשאר ב' שערות לא השוה אותן רק שמקובל ביד הזקנים מחכמים אחרונים או אפי' מחכמי התלמוד להשאיר מ' שערות משום מראית עין שלא יראה כמשוה צדעיו עם אחורי אזנו ופדחתו עכ"ד ולפי"ז אין שום טעם למספר ארבעים דייקא. אולם לא ראה שו"ת תשב"ץ ח"ר תשובה ק' שדעתו להדיא דלהרמב"ם כל השיעור הוא מה"ת ואין די בב' שערות ת"ל כמדומה לי שהזקנים למדו דבר זה משיעור קרחה שהוא כגריס וגריס הוא שיעור מרובע של ב' עדשות על ב' עדשות שהם ט' עדשות ושיעור עדשה הוא ב' שערות על ב' שערות נמצא ששיעור קרחה הוא ל"ו שערות ונראה להם לאותם זקנים ז"ל שהתורה הזהירה מלהשחית הפאה וכל זמן שלא ישאר שם שיעור קרחה שהרי מי שגילח ראשו והניח פיאותיו צריך שישאר בו כדי שיעור שיתחייב בו משום קרחה א"כ עכ"ח צריך שלא יהי' שם פחות משיעור קרחה דהיינו ל"ו שערות. ומה שאמרו מ' שערות אני חושב בזה אחד מב' דברים או מפני שהוא מספר שלם ולחומרא לא דק שהרי משיעור קרחה לא למדנו אלא שצריך שלא יהי' שם פחות משיעור זה כדי שתוכל להיות שם קרחה ושמא שיעור הפאה צריך להיות יותר או אפי' תאמר ששיעור פאה וקרחה כי הדדי נינה' הוסיפו ד' שערות לפי ששיעור גרוס מרובע הוא כדמוכח במס' נגעים והעדשים עגולות וכשאתה מרבעם צריך להוסיף מעט במורשא דקרנתא ויהי' לכל הפחות שיעור שיער אחד לכל קרן והרי נתוספו לנו ד' שערות לד' קרנות ויחזרו ל"ו להיות מ' שערות זה נ"ל בקבלת הזקנים עכ"ל. ומעתה אור חדש יאיר לנו בדברי הרמב"ם כי הרואה נוסח דברי הרמב"ם המובאים בכלבו ימצא שזכה התשב"ץ לכווין האמת ושתי הנוסחאות צדקו יחדיו כי הרמב"ם כתב ששיעור הפאה הוא שצריך להניח מ' שערות והגם שמה"ת הי' די באם הניח ל"ו שערות שהוא שיעור קרחה אבל צריך להרחיק ד' שערות בעקום הפאה שער אחד לכל קרן וקרן וברור שהנוסחא האמיתות ברמב"ם הוא שצריך להניח מ' שערות ומה שמצאו הסמ"ג והטור ברמב"ם הנוסחא ד' שערות הוא רק שהי' כתוב ברמב"ם שצריך להרחיק ממקום עיקר הפאה ד' שערות כמו שהביא הכלבו לשון הרמב"ם ול"ו שערות הם מה"ת וד' שערות הם משום הרחקה:
ב) הסמ"ג כתב על הרמב"ם וז"ל יש להתישב בדבר דתניא בתוספתא דמכות יש תולש ב' שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף וכן כתב נמוקי יוסף סוף מכות בשם אב"י העזרי נראה דעל כל פאה מחייב בשתי שערות כדתניא בתוספתא וכתב הב"י ביו"ד סי' קפ"א ת"ל איני יודע מה הוקשה להסמ"ג על דברי הרמב"ם מתוספתא דהא הרמב"ם איירי משיעור הנחת הפאה כמה שערות חייב להניח ובתוספתא איירי בתולש שערות מהפאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישתו ב' שערות חייב ואין זה ענין לדברי הרמב"ם כלל. וכתב הד"מ ואני תמה על דבריו אלו כי הואיל וקאמרה התוספתא דאם תולש ב' שערות חייב אע"ג דבסתם פאות הם שערות הרבה ומניח יותר מד' ואפ"ה חייב ולדברי הרמב"ם כשמניח ד' שערות פטור וקשה מהתוספתא להרמב"ם ואפשר שהוא מפרש דתוספתא מיירי שאין בפאה רק ד' שערות ולכן קאמר שחייב בב' שערות ומשו"ה כתב שאין קושיא מהתוספתא על הרמב"ם עכ"ד ומהרש"ל בביאוריו לסמ"ג והובא בדרישה וכן הב"ח פירשו דקושית הסמ"ג היתה בין אם התוספתא מיירי בפאה שלימה ובין אם מיירי בפאה מטעצם וקושיתו היתה דאם מיירי בפאה שלימה למה יתחייב בב' שערות הלא נשאר עוד שערות כשיעור פאה שכתב הרמב"ם ואם מיירי בפאה מצומצמת למה יהי' חייב דוקא בשתי שערות הלא אפי' אם גילח רק שער אחת כבר אין כאן פאה שכל שהוא פחות מהשיעור שכתב הרמב"ם כבר השחית הפאה ומזה הוכיח דגם בפאה שלימה חייב בב' שערות ולע"ד אם לזו הקושיא נתכוין הסמ"ג יש לישב דהא מבואר בירושלמי דנזיר פ"ו ה"ג דר"י אמר שלוקין בנזיר על שער אחד ופריך הירושלמי עזו התוספתא שמפורש בה דבנזיר חייב בשתי שערות דוקא ומשני ללאווין אתינן מיתנא אבל למלקות לוקין אפי' על אחת פירוש משום דבתוספתא קתני יש תולש ב' שערות וחייב עלי' ד' מלקיות משום מקיף ומשום נזיר ומשום מצורע ומשום יו"ט ולכך משום דרוצה להרבות בלאווין הוצרך למינקט ב' שערות אבל לעולם משום נזיר חייב בשערה אחת ולפי"ז גם על הרמב"ם אין קושיא דכמו דמשני הירושלמי על נזיר כן יתרץ הרמב"ם במקיף דלעולם מיירי בפאה מצומצמת וחייב בשער אחד וכמש"כ מהרש"ל אבל משום שרוצה להרבות בלאווין נקיט ב' שערות. וראיתי בהג"ה מצפה שמואל על התוספתא בפ"ד דמכות התעורר בזה וכתב ח"ל ולפי הירושלמי בסיר ב' שערות משום יו"ט הוא א"ש עכ"ל והנה אם לשון הירושלמי הי' כמו שהביא במצפה שמואל הנ"ל דנקט ב' שערות רק משום יו"ט הי' מזה קושיא גדולה על הסמ"ג איך נעלם ממנו לשון הירושלמי אבל באמת לשון הירושלמי הוא כמו שהעתקתי לעיל וע"כ ני' דיש לישב לדעת הרמב"ם דס"ל דכמו דמשני הירושלמי על נזיר דשתי שערות לאו דוקא כן נמי במקיף שתי שערות לאו דוקא אבל אין מזה קושיא על הסמ"ג דהוא ס"ל דמדהקשה הירושלמי כן על נזיר ולא הקשה כן על מקיף אלמא דס"ל לירושלמי דבמקיף הוי שתי שערות דוקא. אולם עדיין תמוהא דהא גם במצורע בתולש סימני הטומאה עכ"ח צ"ל דשתי שערות לאו דוקא דהא מפורש במס' שבת דף צ"ד ע"ב דאם הי' ב' שערות סימני טומאה ותלש אחת מהן לוקה ובכ"ז לא הקשה הירושלמי כלום מתולש סימני טומאה ועכ"ח דסמך על מה שהקשה ותירץ לענין נזיר וא"כ אם כוונת הסמ"ג להקשות כפירוש מהרש"ל ודרישה וב"ח דלרמב"ם יהי' חייב בתולש שער אחד תמוהא מירושלמי הנ"ל. ובזה הענין תמוהא לי גם תירוץ הד"מ דכוונת הסמ"ג דמסתמא מיירי תוספתא בתולש מפאה שלימה ותמוהא דהא אמרו גם תולש סימני טומאה ובתולש סימני טומאה מפורש בשבת שם דאם לאחר שתלש נשאר עוד ב' שערות אינו חייב משום תולש סימני טומאה ועכ"ח מיירי כאן דלא נשאר לאחר תלישתו ב' שערות וא"כ למה יהי' רחוק לומר דמיירי באופן שלא נשאר פאה שלימה לאחר תלישתו. ומזה אני תמה על הב"ח שכתב ביו"ד סי' קפ"א דבמקיף חייב על כל ב' שערות אפי' השאיר פאה שלימה דומיא דשבת וסימני טומאה והיא פלא דהא בסימני טומאה כל שנשארו ב' שערות אינו חייב על תלישתן. וצ"ע:
ג) בנמקי יוסף סוף מכות כתב בשם הראב"י דחייב במקיף בב' שערות כדתניא בתוספתא על ג' מקומות חייב בב' שערות בשבת ובפאה ובתולש סימני טומאה ע"כ הנה אם כך נאמר בתוספתא יקשה ודאי על הרמב"ם דמזה מוכח דזה שאמרו בירושלמי בנזיר דנקיט שתי שערות משום ריבוי לאווין הכוונה דבנזיר לחוד חייב בשער אחד אבל באינך ג' צריך ב' שערות דוקא דהא כפי מה שהביא הנמק"י התוספתא א"א לתרץ כתירוץ הירושלמי דהא לא נקיט כלל ריבוי לאווין רק בב' מקומות חייב על ב' שערות. וגם מדהשמיט נזיר ולא אמר דבארבעה מקומות חייב נראה להדיא שהשמיט נזיר משום דבנזיר חייב גם בשער אחד וא"כ למהרש"ל וב"ח נשאר קושית הסמ"ג בתוקפה על הרמב"ם. אולם לא מצאתי תוספתא בזו הלשון בשום מקום וכן מהב"י נראה שלא הי' כתוב כן בנמקי יוסף שלפניו כי הוא העתיק רק שהראב"י ג"כ כתב כסמ"ג דחייב בב' שערות והביא ראי' מתוספתא ולא העתיק לשון התוספתא נראה שסמך על מה שהעתיק לפני זה לשון התוספתא שהביא הסמ"ג ואם הי' זה שהביא הראב"י תוספתא אחרת לא הי' מונע מלהעתיקה מכל זה נראה שאין זה לשון התוספתא אלא שהראב"י פירש כן התוספתא שהובא בירושלמי דנזיר דרק בנזיר שתי שערות לאו דוקא ובאינך הוא דוקא וא"כ אין קושיא על הרמב"ם דהוא לא פירש כן:
התוספתא. אמנם פלא גדול על הראב"י דאיך כתב דבתולש סימני טומאה חייב רק בשתי שערות הא מפורש בשבת צ"ד דבתולש שער אחד משתי שערות חייב וצע"ג ובדוחק יש לישב עפ"י מה שביארתי בסי' פ"ז דבתולש השערות שמניח סביב הנתק אינו חייב רק בגילח שתיהן ויש לומר דהראב"י פירש זה שאמרו התולש סימני טומאה על התולש ב' שערות שצריך להניח סביב הנתק. והוגד לי שבשירי קרבן על נזיר הקשה כקושיתי ולא תירץ כלום ואיננו ת"י. והנ"ל כתב בישוב הקושיא עפ"י שחידש דבתלש שתים מתוך ד' חייב גם לרב ששת דאל"כ ליתני יותר רבותא דגם בשתים מתוך ד' פטור דהא כחא דהיתרא עדיף וגם כמו שכתבו התוס' שם במוציא כזית מן מת שלם חייב משום דאם הי' מוציאין המת מן הבית הי' הבית מתטמא מכזית זה ואהנו מעשיו הה"ד בזה דאם הי' נושרים שאר השערות הי' טמא מכח שתי שערות אלו וא"כ משכחת לה דחייב דוקא בשתי שערות דבאחד מד' פטור ולע"ד ז"א דדוקא במת דגם לאחר שתלש הכזית מן המת ששוב אין נגרר אחר המת הבית מתטמא מחמתו מיקרי אהנו מעשיו משא"כ בשתי שערות אלו לאחר שתלשן אין עוד מתטמא מחמתן. ותו דבתלישת. סימני טומאה אין שום נ"מ בהנתלש רק בהנשאר דהכל תלוי' אם נשאר כדי שיעור לטמאות מחמתן ומה"ט אין שום רבותא בשתים מד' מבאחד מג'. והגר"א מווילנא זי"ע בנגעים פ"ז מ"ד הוכיח מלשון המשנה מדנקטה התולש סימני טומאה ולא נקטה התולש שער לבן עכ"ח דרצו להשמיענו דבתולש שתים מד' פטור דהחיוב תלוי' שלאחר התלישה לא ישאר עוד סימני טומאה. ובהגה"ה רש"ש הניח בצ"ע דא"כ תיקשי מתני' על ר"נ שמחייב באחד מג' ולע"ד ל"ק דהא לר"כ כל שנשאר שיעור מצומצם נחשב כאלו לא נשאר שיעור כלל וא"כ בתולש אחד מג' הוי כאלו לא נשאר סימני טומאה. ולע"ד צ"ע דהא התנא רצה לכלול גם שער צהוב בנתקים וא"כ י"ל דלכך נקט סימני טומאה הכולל שתיהן:
ד) בח"ס חיו"ד תשובה קל"ט כתב בפירוש קושית הסמ"ג עפ"י שפירש דעת הרמב"ם דאינו חייב רק בגילח כל הפאה ולא השאיר ב' שערות ולזה הקשה הסמ"ג דכיון דהתוספתא מיירי מחיוב מלקות א"כ עכ"ח מיירי לדעת הרמב"ם שגלח שתי שערות האחרונות וא"כ בכה"ג לא יצדק לומר שחייב משום תולש ב' שערות שהרי עוקר הכל ומשוה עתה צדעיו לאחורי אזנו בתלישה זו ואין זה דומה לתולש ב' שערות דנזיר אעכ"ח דלא כרמב"ם ואפי' בפאה מליאה חייב הגוזז ממנו ב' שערות עכ"ל ולע"ד תמוהא דזה הי' ניחא אם הי' כתוב בתוספתא התולש ב' שערות בפאה חייב אבל הלא בתוספתא קתני יש תולש ב' שערות וחייב משום ד' לאווין וא"כ הא צריך למינקט לשון זה משום אינך נזיר ושבת דחייב באלו לבד. והח"ס עצמו כתב שם בראש התשובה דאין להוכיח מתוספתא זו לחייב תולש בפיאות הראש מדאמר תולש די"ל דנקיט כן משום נזיר ושם בנזיר א"צ למינקט דוקא לשון תולש דהא לשין מגלח שייך ג"כ בנזיר ומכש"כ די"ל כן לענין ב' שערות דבנזיר ושבת לא שייך למינקט כשעוקר כולם דבהם חייב באיזה שער שיהי' דנקט ב' שערות בשביל חלו. ועוד יותר תמוהא דהא בתולש סימני טומאה עכ"ח צ"ל דמיירי בהכי שעיקר כולם דבהשאיר שתי שערות אינו חייב כמבואר בשבת דף צ"ד:
ה) בח"ס או"ח תשובה קנ"ד כתב בפירוש קושית הסמ"ג דגם הסמ"ג ס"ל כדעת הרמב"ם דשיעור הפאה מ' שערות רק דהוקשה לו דהי' לו לרמב"ם לבאר שבכל שתי שערות מאלו מ' חייב עליהם כמבואר בתוספתא. וחידוש שלא זכר כלל שדבריו הם נגד מהרש"ל וב"ח שכתבו דלרמב"ם אין מציאות לשתי שערות דבפאה מליאה אין חייב בשני שערות כל שהניח מ' ובפאה מצומצמת א"צ לשתים דכל שתלש אחת כבר אין לו פאה שבפחות ממ' אין לו פאה ונראה שהי' פשוט לו כדעת ב"י וד"מ דגם לרמב"ם אפשר לומר דחייב בכל שתי שערות ונראה דסברתם דס"ל בדעת הרמב"ם דני' דס"ל דיותר ממ' מותר לגלח לכתחלה דיש שיעור לפאה כמו לא תכלה פאת שדך דרק הסוף הוא פאה אבל בזה השיעור כל שלוקט ממנו עובר על הלאו כן גם בפאת הראש יותר ממ' שערות אין שייך לפאת הראש אבל בתוך אלו המ' שערות שפיר י"ל דכל שתי שערות שבו מיקרי פאה ואם אין לו רק ב' שערות גם אלו נקראים פאת ראשו אלא דהב"י וד"מ ס"ל דאפשר לומר דהרמב"ם ס"ל באמת דחייב על כל שתי שערות שבתוך מ' והח"ס כתב דזו קושית הסמ"ג דאם הרמב"ם ס"ל כן לא הי' לו לסתום אלא לפרש. מי' כבר כתבתי שאם זו כוונת קושית הסמ"ג ל"ק דאין ראי' מהתוספתא שחייב בב' שערות ושפיר י"ל כמש"כ הח"ס בחיו"ד תשובה קל"ט בדעת הרמב"ם שאינו חייב רק בגילח כל הפאה אבל זה פשוט דכל אלו המ' שערות אסור לגלח ואפשר גם מה"ת מטעם ח"ש וגם אם נימא דל"ש בזה חזי לאיצטרופי עכ"פ מדרבנן אסור אבל לענין חיוב מלקות אינו חייב רק בגילח כל הפאה דהא גם בתולש סימני טומאה אינו חייב בהשאיר ב' שערות. ואולי י"ל דס"ל לח"ס בכוונת הסמ"ג דאם התוספתא לא ס"ל דחייב במקיף רק בשתי שערות האחרונות הי' התוספתא אומרת כן בפירוש דבשלמא בתולש סימני טומאה נדע מסברא כן דאם השאיר ב' שערות טומאה הלא לא הועילו מעשיו כלום אבל במקיף אין לומר כן מסברא והרי התוס' ס"ל בפאת הזקן חייב בשתי שערות ע"כ מדסתמה התוספתא ולא פירשה דמיירי בשתי שערות אחרונות עכ"ח ס"ל דבכל שתי שערות חייב. מי' אם נימא כן א"כ הא אפשר לפרש דברי הסמ"ג כפשטן וכמו שפירשם הד"מ דהסמ"ג חולק על הרמב"ם בשיעור מ' שערות וקושיתו הוא דמדלא פירשה התוספתא משמע דבכל אופן שתולש ב' שערות חייב גם באם השאיר מ' שערות דאל"כ הו"ל לפרש התולש ב' שערות ממ' שערות דבשלמא בסימני טומאה נדע מסברא דמיירי שלא נשאר לו ב' שערות דאל"כ הא לא הועילו מעשיו כלום אבל מנין נדע שיעור מ' שערות שלא הוזכר בשום מקום א"ו דתוספתא ס"ל דבאמת אין שיעור לדבר ולעולם חייב בב' שערות גם בפיאה שלימה וכד"מ:
ו) ולע"ד נראה כדעת הח"ס בחיו"ד תשובה קל"ט שהרמב"ם ס"ל דאינו חייב רק בגילח כל הפיאה ולא השאיר שתי שערות דהנה אם נימא כמהרש"ל דאם יש לו פחות ממ' שערות להרמב"ם אינו מוזהר עוד על הקפה האיך לא השמיענו הרמב"ם זה הדין דהוא כתב רק דצריך להשאיר מ' שערות אבל שנימא דאם אין לו מ' שערות שיהי' מותר להקיף מזה אין רמז בדבריו ואיך לא ישמיענו חידוש דין זה וגם זה שנימא דבתולש שער אחד ממ' שיהי' חייב הי' הרמב"ם משמיענו כן להדיא כמו בנזיר מאחר דבכל שאר איסורין לא מצינו חיוב בשער אחד. וגם אם ס"ל לרמב"ם דשיעור החיוב בכל שתי שערות כמו שס"ל לב"י וד"מ בדעתו יפה כתב הח"ס דהי' לו להרמב"ם להשמיענו כן כמו בשבת. ובפרט למאי שבארתי בפיאות הזקן דהרמב"ם ס"ל דאינו חייב מלקות רק בגילח כל הפיאה אם הוי ס"ל דבפיאות הראש אין הדין כן בודאי הי' צריך להשמיענו כן ונראה שגם הסמ"ג ס"ל כן לדבר פשוט בדעת הרמב"ם שאינו חייב רק בגילח כל הפיאה ולכך הקשה מתוספתא דמשמע דחייב בב' שערות ולע"ד שכן מבואר יוצא מריטב"א במכות דף כ"א שכתב ח"ל ולשון הכתוב שאמר לא תקיפו הוא מה שאמר לעיל בברייתא משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו לפי שהשערות הם בצדעא בולטות כלפי הפנים למטה ומקום צמיחת שער בראש לפניו במצחו ולאחוריו באזניו וכשאדם מגלח שערות של פאה זו "עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ מן המקום צמיחת שער שבמצחו ואחורי אזניו ויהי' הכל שוה" יראה מקום הצדעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול מוקף ועומד ככוליאר עכ"ל הרי מפורש כתב שרק אם גילח כל היוצא חוץ מן צמיחת שער שבאחורי אזניו ופדחתו חייב משמע ודאי דס"ל דכל שהניח שתי שערות אינו עובר ואח"כ סמוך לזה הביא דברי הרמב"ם שצריך להניח מ' שערות נראה מדבריו שאין הרמב"ם חולק ע"ז וגם הוא ס"ל דאינו חייב רק בגילח כל הפיאה וקבלתו הוא רק שיותר ממ' שערות אין שייך לפאת ראשו ומותר לגלחם גם לכתחלה:
ז) בשו"ת ח"ס או"ח תשובה קנ"ד הביא ראי' לדעת הרמב"ם דלא קייל"ן כתוספתא שהביא הסמ"ג דחייב בנזיר ובמקיף בב' שערות מדאמרו בנזיר דף ל"ט דשיעור תגלחת טהרה הוא כדי לכוף ראשו לעיקרו ובנדה דף כ"ב קייל"ן כדברי כולן להחמיר ושיעורא דכדי נטילת זוג סגיא בגידול בת יומא ולמה צריך להמתין כאן ז' ימים אעכ"ח אין שיעורא בב' שערות ואינו בכלל משנה דנדה ושוב י"ל דבנזיר לכ"ע הוי הל"מ כדי לכוף ראשו לעיקרו ושוב דחה די"ל דאין זה ראי' דלעולם איכא למימר כתוספתא ומ"מ כך הי' הל"מ להחמיר שאינו קדוש למנות ימי נזרו עד שיתגדל כדי לכוף ושוב חייב אפי' בשיעורא זוטא דכדי ליטול בזוג או לקרוץ בצפורן וכך הי' הל"מ להחמיר עכ"ד ובעיני מאוד יפלא דהאיך הוכיח דאין הלכה כתוספתא משום דמוכח ממתני' דנדה דאין שיעור נזיר בב' שערות הלא התוספתא קאי לענין איסור גלוח נזיר ובזה ש"ס מפורש בנזיר דף מ' דא"צ אפי' שתי שערות דגם בשער אחד חייב וכן הוא בירושלמי פ"ו דנזיר הבאתיו לעיל וכן פסקו כל הפוסקים וא"כ איך יעלה על הדעת שמשנה דנדה דנקטה ב' שערות יהי' קאי על איסור גלוח נזיר. ועוד דגם לאמת יקשה לדידי' דהא כתב בחיו"ד תשובה ק"מ דמצות גלוח נזיר הוא לכתחלה בשתי שערות וא"כ הא משנה דנדה כולל כל ב' שערות וקאי גם על תגלחת נזיר שמצותו בב' שערות ויקשה למה אמרו בנזיר שתגלחת הנזיר צריך להיות כדי לכוף ראשו לעיקרו. ועו"ק דאדרבה כיון דקייל"ן בנדה כדברי כולן להחמיר א"כ צריכין להחמיר במצות גלוח נזיר בשיעור היותר גדול כדי לכוף ראשו לעיקרו וגם זה שכתב הח"ס שאינו קדוש למנות ימי נזרו עד שיתגדל כדי לכוף לא זכיתי להבינו היכן מצינו שלא יהי' רשאי למנות עד שיתגדל כדי לכוף הלא בתחילת הנזירות ודאי אין הדין כן ובנתגלח בתוך ימי הנזירות הא סותר ל' יום ואם נתגלח אחר מלאת לר"א או ביום ל"ב לרבנן שאז צריך להמתין כדי לכוף ראשו משום תגלחת מצוה אז אינו מונה עוד כלל וכבר נשלמו ימי נזירותו וצ"ע:
ח) הב"י כתב בסי' קפ"א דלכאור' נראה דרש"י חולק על הרמב"ם שס"ל דבפאות הראש השיעור מ' שערות או ד' שערות לנוסחת הטור מדכתב בסוף מכות דמחודו של לחי הבולט לחוץ עד הצדעא בכלל פאות הראש הוא ושיעור זה רב הוא ואין לו ערך עם ארבעים שערות ומכש"כ עם ארבעה ושוב כתב ומי' אפשר דהרמב"ם לא יהיב שיעורא אלא לרוחב שיעור הפאה ולא לארכה ורש"י לא איירי אלא בשיעור ארכה אבל בשיעור רחבה לא איירי וכוונת דבריו דבתחלה סבור הב"י דכוונת הרמב"ם כפשוטו דדי אם נשאר בכל מקום הפאה מ' שערות וע"ז כתב דמוכרח דרש"י חולק על הרמב"ם דהא מן הלחי ועד הצדעא יש באורכו הרבה יותר ממ' שערות ורש"י כתב שבכל אורך זה שייך לפאות הראש ושוב כתב דגם הרמב"ם מודה דבכל האורך הזה צריך להשאיר שערות ורק ס"ל שרוחב כל שורה ושורה א"צ להות יותר ממ' שערות אבל באורכו צריך להשאיר שערות מחודו של לחי עד הצדעא. ולע"ד תמוהא דגם אם נימא כמו שסבר הב"י בתחלה דלהרמב"ם א"צ להניח יותר ממ' שערות בכל אורך הפאה מ"מ אין שום הכרח שרש"י יחלוק על הרמב"ם דהא מ"מ צריך להשמיענו באיזה מקום צריך להניח מ' שערות אלו דהא עכ"פ צריכין להיות משערות שבפיאות הראש וכוונת רש"י רק להודיענו מקום פיאות הראש שהוא מחודו של לחי ועד הצדעא ובאותו מקום צריכין להניח כשיעור פאה ולעול יכול לסבור כקבלת הרמב"ם דסגיא במ' שערות ופשוט דגם הרמב"ם ס"ל כרש"י דמחודו של לחי ועד הצדעא שייך לפאת הראש דהא אלו המ' שערות צריך להניח במקום הזה אבל אין מזה הכרח שצריך להניח כל השערות שבמקום הזה:
ט) עוד כתב הב"י שם דמ"מ משמע דלא מיתסר לגלח קצת מרחבה של פאה דהא כיון דמשייר מקצת הרי אינו משוה צדעיו לאחורי אזניו ופדחתו וקצת יש לדקדק כן מדברי רש"י שכתב דף כ' ע"ב ואם הוא משוה ומעל כל השער שבצדעיו למדת אחורי אזנו ופדחתו זו מקיף סוף הראש עכ"ל משמע דדוקא בנוטלו כולו הוא דאסור אבל ליטל קצתו שרי ועכ"ח ברוחב איירי דבכה"ג אעפ"י שיטול קצתו אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו עד שיטלנו כולו ויש לדחוק ולומר דבאורך מיירי דכשהוא מגלח קצת הפאה למטה אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו עד שיגלח מצד מעלה עכ"ל והנה זה שדייק הב"י למטה נראה כוונתו לפי שסוף הפאה למטה הוא בחודו של פרק הלחי ושם לעומת פרק של לחי כבר אין שם פדחת דהא פרק של לחי הוא למטה מהעינים והפדחת הוא למעלה מהעינים ולכך ס"ל דאם גילח למטה לא חשיב משוה צדעיו לפדחתו. וכבר העיד הב"י שפירוש זה דחוק לחלק בין למטה ולמעלה ולא מצינו זכר מזה בשום מקום ולע"ד שפשט לשון רש"י הוא דלא כשתי פירושי הב"י אלא דס"ל לרש"י כמו שהבאתי לעיל בשם הריטב"א וכתבנו שכן דעת הרמב"ם דאינו חייב אלא אם גילח כל מקום הפאה עד שלא השאיר ב' שערות. תה שהקשה הב"י דאם גילח קצת האורך כבר השוה צדעיו במקום הזה לק"מ דס"ל לרש"י דאינו עובר רק במקיף ומשוה כל מקום הפאה לאחורי אזנו ופדחתו אבל כל שנשאר חלק ממקום הפאה שאינו מוקף אינו עובר כלום. ואני תמה למה לא פירש הב"י כן הלא לפי מה שפירש בתחלה דעת הרמב"ם דבכל מקום הפאה א"צ להשאר רק מ' שערות וכן הוא דעת התשב"ץ בהבנת הרמב"ם כמו שהבאתי לעיל וא"כ יקשה גם להרמב"ם הא גם אם נשארו מ' שערות הא עכ"פ יש חלק ממקום הפאה שהוא שוה לאחורי אזנו ופדחתו דזה ודאי דבאורך מחודו של לחי עד הצדעא יש מקום הרבה יותר ממ' שערות ומכש"כ להתשב"ץ שצריך להיות ששה שורות של שש שערות בודאי נשאר מקום בפאה שהוא חלק בלי שערות א"ו דכל שלא השוה כל מקום הפאה לאחורי אזנו ופדחתו אינו חייב ולא עבר על לאו דלא תקיפו ופאת ראשכם:
י) בס' אוהל דוד בשבועות דף ג' על תוס' שכתבו דאם אין איסור לגלח ע"י עכו"ם למה דוחה גלוח מצורע ללאו דהקפה יגלח ע"י עכו"ם והקשה השעה"מ הא גלוח מצורע צריך להיות בכהן רוקא ותירץ האוהל דוד בשם הגאון מו"ה משולם זצ"ל טוסמניטץ דגלוח מצורע סגיא בשתי שערות וא"כ יכול לגלח העכו"ם כל שערותיו וישאיר רק ב' שערות ואלו יגלח הכהן ומקיים בזה מצות גלוח ואינו עובר על לאו דהקפה דהא פסק הרמב"ם דפחות ממ' שערות אינו פאה ולע"ד תמוהא לפרש שתוס' ס"ל כרמב"ם דבשום מקים לא הוזכר בתוס' השיעור ממ' שערות. ומה גם דכבר ביארנו לעיל דגם לשיטת הרמב"ם עובר גם באם יש לו פחות ממ' שערות כל שיש לו ב' שערות ומקיף אותם וכב"י וד"מ ודלא כמהרש"ל וב"ח. אמנם אין שום צורך לזה דכוונת התוס' כמו שכתב הח"ס בחיו"ד תשובה ק"מ דהעכו"ם יגלח כל הפאות ולא ישאיר כלום והכהן מקיים מצות גלוח מצורע בשתי שערות משאר שערות שבגופו. וגם בשו"ת בשמים ראש כתב דתוס' בשבועות ס"ל דכהן בעי רק למצוה ולא לעכב:
י"א) אמנם מה שצריך בירור הוא איך דעת התוס' נוטה אם ס"ל כמו שהבאתי בשם הריטב"א ורש"י דאינו חייב רק בגילח כל הפאה או דס"ל כסמ"ג דחייב בב' שערות. הנה בפשיטות נראה דכמו שס"ל לתוס' בנזיר דף מ"ב ד"ה אמר מר דבפאות הזקן חייב בב' שערות הה"ד דס"ל בפאות הראש דחייב בב' שערות. אלא מדכתבו דבפאות הזקן חייב שתיים ולא כתבו סתם דבפאות חייב שתים משמע דרק בפאות הזקן ס"ל כן. והי' אפשר לומר דבפאות הראש לא הוצרכו להזכיר כן לפי שמפורש בתוספתא דחייב במקיף בשתי שערות ורק בפיאות הזקן דלא הוזכר בשום מקום שיעורו הוצרכו לפרש דחייב בשתי שערות. ומי' זה דחוק קצת מדלא הזכירו התוס' בשום מקום תוספתא זו דחייב במקיף בשתי שערות. וגם נראה כן מדכתבו התוס' מי' פאת הזקן אמר סוף פרק המצניע שבת צ"ד דמלא פי הזוג מחייב דמשמע פורתא עכ"ל והקשו על תוס' דהא שם אין זכר מפאות הזקן כלל וכתב בס' אורח מישור דכוונתם כמו שאמרו שם בקרחה דבשתי שערות מחייב דלא יקרחו קרחה משמע אפי' פורתא הה"ד בפאת הזקן אמרינן כן ומעתה אי הוי ס"ל לתוס' כתוספתא דבמקיף חייב בשתי שערות יותר הי' להם להביא ראי' מפאת הראש לפאת הזקן מלהביא ראי' מקרחה לפאת הזקן ע"ב יותר נראה דס"ל לתוס' בפאות הראש דחינו חייב רק בגילח כולו ויש לומר שהטעם לחלק בין פאת הראש לפאת הזקן הוא משום דבפאת הראש הקפידה תורה על הקפה שלא ישוו צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו ולכך כל שנשאר שערות במקום הפאה אינו מוקף משא"כ בפאת הזקן שנאמר בלשון לא תשחית י"ל דחייב גם בב' שערות. ומדברי תוס' אלו ג"כ סתירה למש"כ האוהל דוד שהבאתי באות שלפ"ז דלמש"כ התשב"ץ טעם הרמב"ם בשיעור מ' שערות הוא משום דצריך להשאר שיעור קרחה והרמב"ם פסק דשיעור קרחה הוא בל"ו שערות וא"כ התוס' שהביאו ראי' לחייב בפאת הזקן בשתי שערות מקרחה עכ"ח דפסקו כברייתא בשבת דף צ"ד דשיעור קרחה בשתי שערות וכן פסק הרמ"ה הובא בריטב"א במכות וכן פסק הרא"ש במכות וא"כ לפי התשב"ץ אין מקום כלל לשיטתם לשיעור מ' שערות:
י"ב) המורם מדברינו לענין שערות בפיאות הראש הוא דדעת רש"י והריטב"א וכן נלע"ד שהיא דעת תוס' והרמב"ם דאינו חייב רק אם גילח כל הצדעא ודעת אבי העזרי הביאו נמק"י סוף מכות וכן נוטה דעת הסמ"ג דחייב בשתי שערות. ודעת הרמב"ם שצריך להניח מ' שערות. ובפשט דברי הרמב"ם ס"ל להב"י בתחלה דסגיא אם בכל שטח מקים הפאה הניח מ' שערות וכן הוא דעת התשב"ץ רק שלב"י אין נ"מ אם המ' שערות במקום אחד או מפוזרין ולתשב"ץ נראה דצריך להניח דוקא ששה שורות של ששה שערות דהא כתב דצריך להשאיר כגריס שצריך להיות מרובע כמבואר ברמב"ם פ"א מטומאת צרעת ה"ח ולכך לתשב"ץ אם הניח מ' שערות בשורה אחת או למשל עשר שורות ובכל שורה יד' שערות כבר עובר על לאו דלא תקיפו דלא השאיר פאה ששיערו כשיעור קרחה שהוא כגריס המרובע ולתשב"ץ אם הניח פחות מל"ו שערות לוקה לדעת הרמב"ם וכעין זה ס"ל לרש"ל וב"ח דכל שלא נשאר מ' שערות אפי' גילח רק שער אחת לוקה. ומזה ס"ל דאם אין לו מ' שערות שוב אין בו חיוב כלל דבלא"ה אין בו פאה. והב"י והד"מ ס"ל בדעת הרמב"ם דרק אין צריך להניח יותר ממ' שערות דהמותר אין דין פאה עליו אבל על אלו המ' שערות עובר על כל שתי שערות שבו וגם אם אין לו מ' שערות עדיין שם פאה על כל שתי שערות שבו. והח"ס ס"ל בדעת הרמב"ם דאינו לוקה רק אם גילח כל הפאה ולא השאיר שתי שערות וכן נלע"ד שס"ל הריטב"א בדעת הרמב"ם. ולענין הלכה כתב הב"י ת"ל ונראה כיין דספיקא דאורייתא יש ליזהר מלגלח הצרעים מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד ועל רוחב מקום זה לא תגע בו יד בתער או במספרים כעין תער. וצ"ב דלכאור' לכל הדיעות שהזכיר הי' ראוי' להתיר לגלח ברוחב כל שהוא יותר ממ' שערות עכ"פ למטה וצ"ל דאעפ"י שדחה ראיית הסמ"ג מהתוספתא מ"מ חשש גם לדעתו שעל כל שתי שערות חייב וצ"ל שהוא פירש שהסמ"ג חולק על שיעור מ' שערות כמו שביארנו לעיל וס"ל דכל השערות שבמקום זה דין פאה עליהם וכ"כ הב"ח שדברי הב"י הם עפ"י הסמ"ג: