אור ברסלב
שאול שאל סימן פד

שאול שאל· רבי שאול בראך

סימן פד

סימן פג

בדין קרחת אם הוא מטמא דק כשהוא באופן שלא יגדל שיער עוד אראם מטמא גם שראוי' לגדל עוד שער.

א) הרמב"ם בפ"ה מטומאת צרעת ה"ח כתב מי שנשר כל שיער ראשי בין מחמת חולי בין מחמת מכה שאינו ראיי' לגדל שיער בין שאכל דברים המשירין את השיער או סך דברים שהשירו שערו אעפ"י שראוי' לגדל לאחר זמן הואיל ואבד כל שיער ראשו עתה ה"ז נקרא קרח או גבח. והר"ש והרא"ש בפ"י דנגעים מ"י כתבו דרק כשאינו ראוי' לגדל עוד שיער מטמא משום קרחת. ופלוגתתם תלוי' בשינוי גרסאות בתו"כ ומזה נצמח שינוי פירושם במתני' דנגעים דלשון המשנה הוא איזה קרחת אכל נשם סך כשם מכה שאינו ראוי' לגדל שיער שהרמב"ם ס"ל שזה שאמרו שאינו ראוי' לגדל שיער קאי רק על מכה ולא על אכל כשם והר"ש והרא"ש ס"ל דקאי גם על אכל כשם. וגרסת התו"כ שלפנינו כך הוא יכיל אפי' נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא ת"ל קרחת וגבחת מה קרחת ביד"ש אף גבחת בידי שמים אי מה קרחת שאינו ראוי' לגדל שער אף גבחת שאינו ראוי' לגדל שער מנין אכל נשם סך נשם ת"ל קרחת קרחת ריבה. ובילקוט הגרסא יכול אפי' מחמת חילי יהא טמא ת"ל קרחת וגבחת מה קרחת שאינו ראוי' לגדל שער אף גבחת שאינו ראיי' לגדל שער אי מה קרחת ביד"ש אף גבחת ביד"ש מנין אכל כשם סך נשם ת"ל קרחת קרחת ריבה. ומובן דהר"ש והרא"ש הי' להם גרסת הילקוט ולכך ס"ל דדוקא אם אינו ראוי' עוד לגדל שער מטמא משום קרחת והרמב"ם תפס בגרסת תו"כ שלפנינו שמרבה מריבוי קרחת שגם אם ראוי' לגדל עוד שער מטמא. אולם בתחלת הברייתא כבר כתב הכ"מ דצריך לומר שהרמב"ם הי' לו הגרסא טהור תחת טמא דהא פסק דגם מחמת חולי טמא ועכ"ח דגרס יכול מחמת חולי יהא טהור ת"ל קרחת וגבחת מה קרחת ביד"ש אף גבחת ביד"ש וכתב עוד דעכ"ח גרסת תו"כ שלפנינו משובשת דהא חולי ביד"ש הוא ואיך אפשר למעט מביד"ש חולי. והנה זה שכתב לדבר פשוט דחולי ביד"ש הוא תמוהא דהא נודע דעת הרא"ש ביבמות דף ע"ה דחולי חשיב כביד"א. אולם דבריו עולין יפה בשיטת הרמב"ם שפסק שם דחולי חשיב ביד"ש וא"כ לשיטתו יפה כתב הכ"מ דעכ"ח צריכין לגרוס טהור תחת טמא. והנה עכ"פ פשוט לכל הגרסות זה שמטמא באכל נשם אתי מריבוי דלרמב"ם הי' הו"א שאכל נשם אינו מטמא מפני שראוי' עוד לגדל שער ולר"ש ורא"ש הי' הו"א שאינו מטמא לפי שאינו ביד"ש ומזה הקשה בשו"ת שואל ומשיב מה"ק ח"א תשובה ק"ץ דלשון המשנה אינו מדוקדק לא לפירוש הרמב"ם ולא לפירוש הר"ש והרא"ש דמשנה אמירה איזה קרחת אכל נשם משמע דזר עיקר קרחת ולדבריהם אדרבה זו רק נתרבה מריבוי דקרא ולע"ד לק"מ דז"ל הרמב"ם שם בפירוש המשניות אולם אם הי' סיבת זה בסיבת ליחה רעה בגוף או תגבורת היובש הנה זה מבואר. והוסיף כאן שני דברים וכו', מבואר שכוונתו דעיקר ענין קרחת לא הוצרכה משנתינו לפרש דזיל קרי בי רב הוא שהוא פשיטו של מקרא ולא כוונה המשנה להשמיענו הך הדברים שהוסיפו חכז"ל על פשוטו צול מקרא ולמדו אותן במידות שהתורה נדרשת בהן וא"ש לשון המשנה:

ב) בשו"ת שואל ומשיב שם כתב דלגרסת הילקוט אכל כשם הוא ביד"א ונתרבה מקרא דקרחת ריבוי הוא ולרמב"ם צ"ל דלא גרס כן רק אי מה קרחת שאינו ראוי' לגדל שער אף גבחת שאינו ראיי' לגדל שער מנין אכל כשם ת"ל קרחת אבל לעולם דאכל כשם הוא ביד"ש והוא דוחק דמה"ת לומר אכל כשם יהי' ביד"ש כיון דהוא עושה זאת וצ"ל דהוא אינו עושה רק זה שאוכל אותו והחולאת ממילא בא עליו גם זה מיקרי ביד"ש דהמכה באה מאליו. ובזית רענן כתב דגם רמב"ם ס"ל כגרסת ר"ש וילקוט רק דס"ל דאינו מטמא רק בחולי שאינו ראוי' לגדל שער ודבריו תמוהים דא"כ הי' לו לרמב"ם לבאר דדוקא בחולי שאינו ראוי' לגדל שער ואף אם כאמר דרמב"ם ביאר זה במש"כ שאין לו שיער ולא ריבה רק דבר שמשיר עתה את השער ועתיד לגדל לאחר זמן משא"כ חולי שמגדל שער גם עתה מ"מ דחיק דא"כ האיך סתם דחולי טהור הא יש חולי שמשיר השער ואז טמא כמו אכל נשם ועכ"ח דגרסת כ"מ עיקר. עכ"ד והנה זה שנתקשה האיך יהי' אכל נשם נחשב כביד"ש כיון שהוא עושה מעשה וכתב שדוחק הוא וצ"ל כיון שהוא אינו עושה מעשה רק באכילה אבל החולאה בא ממילא מיקרי ביד"ש הנה למה שפירשו הראשונים ביבמות ע"ה נימוק ששנו בברייתא שהוא פסול דהיינו שהוא הכה או מועך בביציו ומזה נולד אח"כ חולי שנפצע עי"ז מבואר שכל שתחלת המעשה ביד"א והוא גרם במעשיו שיבא עליו החולי לבסוף מיקרי ביד"א מוכח שכל שתחלתו ביד"א וסופו ביד"ש מיקרי ביד"א וכן במש"כ כל הפוסקים ביבמות דף ע"ו בגובהא דאיסחתים שהוא פסול דלא כדעת הרא"ם מבואר ג"כ כל שתחלתו ביד"א אעפ"י שסופו נעשה ע"י חולי מוקרי ביד"א אולם בחידושי לאה"ע כתבנו שנראה שהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' בסוטה דף כ"ו דהשותה כוס עיקרין אינו נפסל והבאתי שם גדולי האחרונים שס"ל בדעת התוס' דגם אם כוס עיקרין עושה פציעה באיברי הזרע וכמו שנראה מהלבוש באה"ע ע סי' ה' מ"מ נחשב כביד"ש משום דחולי בא אח"כ מאליה וחלקנו שם דכל שהוא בא ע"י אכילה ושתי' לא מיחשב שנעשה בהגרמתו והבאתי ראי' לזה מסריס חמה דמבואר בראשונים שנחשב ביד"ש ומבואר בש"ס שסיבתו ע"י ששתתה אמו שכר והרי כל שבא בגרמת אדם קייל"ן דנפסל ועכ"ח דאכילה ושתי' לא מיקרי גרמא:

ג) אולם בנידון זה אין אנו צריכין לכל זה ומאוד אני תמה על השואל ומשיב דהא הוא הסכים לגרסת הכ"מ וא"כ הרמב"ם גורס כמו שהוא בתו"כ לפנינו רק שהוא גורס טהור תחת טמא וא"כ הלא אם אכל כשם הוא ביד"א עדיף טפי משאם הוא ביד"ש דהא להרמב"ם הגרסא יכול שחולי יהא טהור לפי שהוא ביד"ש דאלמא פשוטו של דבר הי' הו"א שלא יטמא רק כשהוא ביד"א קמ"ל דגם כשהוא ביד"ש מטמא וכן ראיתי במלבי"ם שכתב דהו"א שבחולי יהא טהור לפי דכתיב ואיש כי ימרט ראשו שזו הלשון משמעותו ביד"א ולכן צריך לריבוי דגם ביד"ש מטמא וא"כ אם הרמב"ם סובר דאכל כשם הוא ביד"א בודאי א"ש והא דהוצרך לריבוי על אכל כשם הוא מטעם אחר לפי שמגדל שער והו"א הי' דדוקא אם אינו מגדל עוד שער מטמא:

ג) וראיתי לראב"ד בפירושו לתו"כ הקשה על הגרסא שלפנינו ג' קושיות. א' דחולי דינו כביד"ש והאיך ממעטי משום דקרחת הוא ביד"ש. ב' דהאיך הי' הו"א למעט אכל נשם לפי שהמגדל שיער הלא אדרבה מפורש במשנה פ"י דנגעים אכל נשם סך נשם מכה שאינו ראוי' לגדל שיער הרי דאכל כשם אינו מגדל שיער. ג' דבמס' ב"ק דף פ"ו מפורש אמרו דאם אכל נשא תי לא הדר רבי. והנה הרמב"ם שתפס כגרסת תו"כ צריך ישוב לקושיות הראב"ד. והנה קושיא הראשונה ל"ק דהא כתב הכ"מ שגרסת הרמב"ם הי' טהור תחת טמא וא"כ אדרבה מרבה גם חולי לטומאה שגם ביד"ש מטמאה. וקושיא השני' ל"ק דהרמב"ם כתב שם בפירוש המשנה וז"ל והוסיף כאן שני דברים אחד מהן שיהי' סיבה בתחלה כמו מכה שאינו ראוי' לגדל שיער והשני שאכל דבר יפול השער משורשו ואעפ"י שיהי' אפשר שיצמח אח"ז הנה הוא עתה בעת העדרו נדון בו דין הקרחת עכ"ל מבואר שהרמב"ם ס"ל שאין כוונת המשנה להתנית תנאי שלא יהא מגדל שער רק נקטה שני אופנים או שלא הי' לו מעולם שיער כגון שהי' לו מתחלה מכה שעי"ז אינו ראוי' לגדל שיער כלל או שהי' לו שערות ונפלו ע"י שאכל או סך נשא וזו שכתב הרמב"ם "ויהי' סיבה בתחלה" היינו שלא הי' לו מעולם שיער וא"כ אין קושיא ממשנה זו דס"ל לרמב"ם דזה שאמרו שאינו מגדל שיער קאי רק על מכה ולא על נשא. ועוד נראה מפירוש הרמב"ם שם שלפניו הי' הגרסא מהופך ממה שהוא לפנינו דמכה שאינו ראוי' לגדל שיער הי' כתוב במשנה קודם אבל נשא ולפי"ז יש ממשנה זו גם ראי' לדעת הרמב"ם דמיירי בנשא שמגדל שיער. וקושיא הג' מב"ק ל"ק דהנה הרא"ש בתוספותיו לנזיר דף ס"א הקשה האיך אמרו בנזיר דיכיל להעביר שערו בנשא הא אמרו בב"ק דתו לא הדר רבי וא"כ לא יהי' אפשר לו למעבד תבלחת שכי' של טהרה ותירץ דצ"ל דתרי גוני נשא נינהו יש נשא שהשער צומח אח"כ עכ"ל ומעתה אין קושיא על הרמב"ם דס"ל דנשא המוזכר בתו"כ הכוונה אותו מין נשא שהשער צומח אח"כ. ונלע"ד ראי' לזה ריש תרי גוני נשא מלשין הש"ס בב"ק שם שאמרו כגון שסכו נשא דלא הדר ולכאור' תמוהא למה הוצרכה לומר דלא הדר הא כל הקושיא הי' מגלחו מהדר הדר וא"כ אם משני ע"ז כגון שסכו נשא ממילא ידעינן דנשא לא הדר א"ו שיש שני מיני נשא ולכך אמר הש"ס כגון שסכו באותו נשא דלא הדר ומשמיענו בלשון זה דאין כל נשא דלא הדר רק יש נשא דהדר שלא יקשה ממתני' דנגעים דשם משמע לדעת הרמב"ם דנשא הדר:

ד) ולע"ד ראי' לדעת הרמב"ם דקרחת מטמא גם אם יוכל לגדל עוד שיער דהנה הראב"ד בפירושו לתו"כ הקשה קושיא חמורה מפ"ו דנגעים מ"ח הראש והזקן שלא העלו שיער ודלדולים בראש ובזקן נדונים כעור הבשר אלמא ראש תקן אעפ"י שסופן לגדל שיער השתא מיהא נידון בעור הבשר ומטמא בנגעים ותירץ איכא למימר שאני היכי דלא העלה שער כלל ממי שהעלה שיער ונקרח שכיון שתחלתו לא הי' ראוי' לכנגע ועדיין הוא ראוי' לגדל שיער הרי הוא כתחלתו ואינו מטמא בנגע עכ"ד והיא חילוק חדש מאוד וצריך ביאור לשיטתו למה סתמה המשנה בפ"י דנגעים שצריך להיות שאינו ראוי' לגדל שיער דוקא ולא זכרה כלל שיש חילוק בדבר אם הי' לו כבר שער או לא. ומה גם להרמב"ם בפי' המשניות שם הא מיירי המשנה בתחלה שלא הי' לו שערות מעולם ומזה ראי' לדעת הרמב"ם דגם אם סופו לצמוח שער מ"מ מטמא בקרחת:

תוכן העניינים

שאול שאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה