אור ברסלב
שאול שאל סימן סה

שאול שאל· רבי שאול בראך

סימן סה

סימן סד

בדין גיד ובשר אם הוי מין במינו.

בכו"פ סי' צ"ח הביא שמהר"ם שיף בחולין דף פ"ט כתב בדעת רש"י דגיד עם בשר הוי מין במינו בטעם ונקה"כ ופ"ח כתבו דהוי מבשא"מ וכתב שאולי למדו כן ממה שפרש"י בחולין דף צ"ו על ירך שנתבשל עם גיד הנשה דשיעורו כבשר בלפת דשיעורין הל"מ והכי גמירי וחם גיד בבשר הוי מין במינו איך שייך הל"מ בזה דהא לר"י לא בטל ולרבנן בטל ברוב ודחה דאין מזה ראי' די"ל דהל"מ נמסר על גיד בשאינו מינו ומזה למדו חכמים לשער גם במינו דגזרו מינו אטו שאינו מינו ושוב הקשה למ"ד אין בגידין בנו"ט לאיזה ענין נמסר זה השיעור ותירץ דזה השיעור נמסר לשער בו כל שאר איסורים וממנו למדו חכמים לשער גם בגיד ולע"ד תמוהא דאיך אפשר לומר דנמסר זה השיעור בכל שאר איסורין דהא כתב רש"י במתניתין דבשר בקפלוט נותן טעם יותר מבשר בלפת וא"כ כשנתערב בשר אסור בקפלוט איך אפשר לומר דשיעורו כבשר בלפת מאחר דבשר בקפלוט נותן טעם יותר ותו דהא בדף צ"ז ע"ב שאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה משערין כאלו הן בצל וקפלוט פרש"י חוץ מגיד ששיעורו כבשר בלפת הרי מפורש דשיעור בשר בלפת נמסר על גיד דוקא ומזה לא זכיתי להבין דברי הר"ן שהביא במתני' כל דברי רש"י ואח"כ הוסיף ושיעורו בס' כדמוכח בגמרא והוא תמוהא כמש"כ. ועוד יותר יפלא דהר"ן עצמו כתב דמשערין כל איסורין שבתורה בס' כבצל וקפלוט והרי כתב רש"י דשיעור בצל וקפלוט משונה משיעור בשר בלפת כמו שזכרנו וצ"ע. וגם הדרך האחר שכתב דהל"מ נמסר על גיד בשא"מ תמוהא דאיך יתן שיעור אחד אם נתערב גיד עם כרוב או שנתערב עם לפת או עם קפלוט וכבר כתב רש"י שאינן שוה בנתינת טעם מי' י"ל דכשנתנו סימן לשער נקטו השיעור היותר גדול שאפשר לגיד ליתן בו טעם והחמירו לשער בזה גם אם נתערב בדבר שאינו נותן בו טעם כ"כ. מי' מדנקטו הסימן בשני דברים בבשר ובלבת ולא נקטו בסימן אחד כמו ר' יוחנן בגמרא שאמר שהאיסור משערין כאלו הוא בצל וכאן אמרו גם על ההיתר שמשערין אותו כלפת נראה יותר שדוקא על גיד הירך נמסר זה השיעור תה עכ"פ ברור דנמסר השיעור על גיד דוקא:

ב) אמנם צריך ביאור מ"ש שנתנו סימן לשער בגיד יותר מבכל איסורין וצ"ל משום דגיד גם למ"ד יש בגידין נותן טעם מ"מ טעמו קלוש והי' הדבר קשה לרוב העולם לעמוד על טעמו לכך מסרו השיעור ולפי"ז מוכח ג"כ דבשר בלפת אין שיעורו בס' ודלא כר"ן דהא בכל איסורין קייל"ן שהם בס' ומאחר דגיד נותן טעם קלוש עכ"ח ששיעורו בפחות מס' ותוס' שכתבו בדף צ"ז ע"ב ד"ה כל איסורין שבשר בלפת שיעורו בס' עכ"ח חולקים על רש"י וסוברים דבשום דבר אין בשר נותן טעם יותר מבלפת והם יכולים לסבור דשיעור בשר בלפת נמסר על כל איסורין ולא על גיד לבד אבל לרש"י מוכח כמו שכתבנו. אמנם צ"ע דרש"י עצמו כתב בדף פ"ט ע"ב על גיד בירך ששיערו בס'. והנלע"ד דכבר כתבו תוס' בזבחים דף ע"ח דשיעור ס' אינו מן התורה וס"ל לרש"י דמעת שנתנה תורה לא שערו רק בטעימה וכל שלא הי' בו טעם הי' מותר ורק בימי ריב"ל נתחדשה הלכה זו לשער בכל איסורין בס' ולכך בזמן המשנה שאז דנו עפ"י טעימה לכך הקילו לשער בגיד בבשר כלפת ששיעורו פחות מס' לפי שגיד טעמו קלוש אבל לאחר שתקנו שלא לחלק בין איסור לאיסור ותקנו לשער בס' אז לא חלקו בין גיד לשאר איסורין וגם גיד שיעורו בס' ולזה פירש שם בדף פ"ט דמשערין גיד בס' ובזה מיושב קושית התוס' ואין צ"ל שר"נ חולק על ר"י דבשר בלפת הוא פחות מס' ובצל וקפלוט הוא בס' ורק אז בעי ר' יוחנן שעדיין לא נפסק לשער במנין קבוע בס' רק נתנו סימן כבצל וקפלוט אז נתנו בגיד סימן אחר לשער בבשר ולפת אבל ר"כ קאי לאחר שכבר נתחדשה ההלכה לשער בס' ואז השוו כל איסורין וגם גיד בס' ולפי"ז אזדא לה ראיית מהר"ם שיף מרש"י בדף פ"ט מדפירש שהוא בס' עכ"ח שהוא מב"מ דאי אפשר לעמוד על טעמו ולדברינו אין זה ראי' דודאי אפשר לעמוד על טעמו אלא משמיענו דכעת אין דנין עפ"י טעימה ואין מתירין בלא ס':

ג) אולם בכ"ז תמוהא מי הכריחו לרש"י לפרש שכן קבלו זה השיעור בשר בלפת ולמה לא פירש כפשוטו שכן שיערו חכמים כמו שאמר ר' יוחנן בדף צ"ז ע"ב על שיעור כבצל וכקפלוט שכן שיערו חכמים וכן בדף פ"ט ע"ב פרש"י על גיד בירך ששיערו חכמים בס' והנלע"ד דנודע שכתב הר"ן בכמה מקומות שזה דרכו של רש"י לפרש המשנה כפי הו"א שבגמרא והוקשה כאן לרש"י למה הוקשה לו לרבא מברייתא ולא הוקשה לו ממשנתינו ומה שתירצו התוס' דנקיט שיעורא עדיין הא גופי' קשיא מאין ידעו חכמינו לשערו כבשר בלפת מאחר שאסור לטעמו ולפי הו"א של רבא אין לסמוך על טעימת קפילא וא"כ הי' יכול להקשות כן על משנתינו לזה השכיל רש"י דבמשנתינו אפשר לדחוק דכך באה להם זה השיעור בקבלה וכ"ז בהו"א אבל למאי דמסיק רבא דסמכינן על קפילא פשוט דגם זה השיעור בשר בלפת אין לנו לומר שהוא הל"מ רק שכך שערו חכמים:

ד) הכו"פ הביא ראי' מתוס' דגיד עם בשר הוי מין במינו מדנדחקו לומר דר"כ חולק על ר' יוחנן ולמה לא חלקו דמתני' מיירי בגיד עם ירך שהוא מב"מ ולכך קיל ומשערין אותו כבשר בלפת ור"נ מיירי בגיד עם אינו מינו ולכך משערין בס' א"ו דעיקרי הקבלה הי' על מין בשאינו מינו דהיינו גיד עם שאר דברים ומ"מ הוי כבשר בלפת ולע"ד תמוהא מאוד דהא אם נימא דגיד עם בשר הוי מבשא"מ ודאי א"ש דלא יכלו לחלק בזה וגם בלא"ה אין שום סברא לחלק בזה מאחר דגזרו מינו אטו שאינו מינו אי אפשר לחלק בשיעוריהן:

ה) עוד כתב הכו"פ שאין להביא ראי' דתוס' סוברים דגיד עם בשר הוי מבשא"מ מדהקשו בדף צ"ז ע"א בד"ה אבל בשר דלמה לא פריך על ירך מאן טעים לי' ותירצו דהא קתני כבשר בלפת ולמה לא תירצו דא"א לטועמו משום דהוי מב"מ וכמו שצריכין לומר בהא דקתני במתני' גיד שנתבשל בין הגידין בנותן טעם די"ל דקושטא דמילתא אמרו דהא קתני לי' שיעורא עכ"ד ולע"ד אין זה מספיק דסוף סוף יקשה דאין התחלה לקושיתם דהא שם ודאי אין הפירוש שיטעמו דהא א"א לטעום מאחר שהוא מינו והרי אח"כ הקשו תוס' ממקומות אחרים ולא הקשו מסיפא דמתני' בגיד בין הגידין ועכ"ח משום דהוי מב"מ ול"ש בו טעימה וא"כ אם גיד עם בשר הוי מב"מ ודאי דאין התחלה לקושיתם:

ו) תמצית דברינו שנראה מרש"י ותוס' שהם סוברים דגיד עם בשר הוי מבשא"מ. מי' לא מצאתי בנקה"כ ובפ"ח מה שכתב הכו"פ בשמם דסברו דגיד עם בשר הוי מבשא"מ ובפ"ח כתב דהוי מין במינו ונ' דמיירי שם לענין מב"מ לא בטל דאזלינן בתר שמא ואין מזה ראי' שיהי' גם מב"מ בטעמו אבל שיהי' מבשא"מ בטעם אין זכר מזה. ובס' תורת חיים חולין דף צ"ו כתב דהוי מב"מ וכן מצאתי בתוס' רי"ד על מס' ע"ז מהדורא תליתאי דף ס"ז שכתב שם דגיד עם בשר הוי מב"מ ובטל ברוב מה"ת והשיעור כבשר בלפת הוא דרבנן:

תוכן העניינים

שאול שאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה