שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן סד
דבר שנאסר במינו במשהו ונפל לתערובת שני ואינו ניכר.
טו"ז בסי' צ"ב כתב דזה שכתב ר"ת דחתיכה שנאסרה במשהו במינו ונפלה אח"כ בתערובת שאינו אוסרת במשהו היינו דוקא אם הכירו החתיכה והסירו אותה ואין חשש רק על פליטתה אבל אם אין החתיכה ניכרת נאסר כל התערובת ובנקה"כ השיג עליו דמוכח מתוס' ורא"ש דמיירי שהנבילה סלקו אבל לא החתיכה שנאסרה כי היא אין בכוחה לאסור עוד במשהו. ולע"ד לק"מ דהנבילה מיירי שקדם וסלקה קודם התערובת השני ולא בא כלל לתוך תערובת השני אבל החתיכה שנאסרה לא קדמו לסלקה ונתערבה בתערובת השני אבל לעולם יכול להיות דמיירי שהוא ניכרת ואין דנין רק על פליטתה. אולם גוף הענין צריך ביאור דהא כתב הטו"ז שאין לומר שאם אינו מכירה שתתבטל ברוב דזה תלוי' בפלוגתא שהביאו בשו"ע סי' תמ"ז סעיף ט' וראוי' להחמיר וא"כ כ"ז ניחא לענין חמץ בפסח אבל במב"מ ביבש ביבש הא ס"ל לתוס' דר"י מודה דבטל א"כ למה לא נימא דיתבטל בריב גם אם אינו מכירה ולמה כתב דר"ת מיירי רק באם הכירו החתיכה שנאסרה. ונלע"ד דכוונת הטו' כיון שר"ת תירץ בפשיטות דדבר שנאסר ע"י משהו אינו אוסר עוד במינו ולא זכר כלל הא דר"י מודה ביבש ביבש דבטל מוכרח דס"ל דכאן אפי' לדעת רש"י דסובר אלבי' דר"י דגם בידש ביבש מב"מ ל"ב מ"מ אינו אוסר לפי שסלקו גוף החתיכה ולא נשאר אלא פליטתה ובליעה זו באה ממשהו שאינו בעין וזה בטל משא"כ אם היינו צריכין לדון על גוף החתיכה שמשהו שנבלע בה באה מאיסור בעין וזה אינו בטל הי' מן הצורך להזכיר דר"י מודה ביבש ביבש דבטל ומזה למד לחמץ בפסח שאינו בטל יבש ביבש שאם אין מכירין החתיכה שנאסרה שכל התערובת אסור. ועוד אפשר לומר דבנידון דר"ת הא מיירי בלח בלח וני' דהפליטה אין בכוחה לאסור משום שבאה מאיסור שאינו בעין מ"מ הא גזה"כ הוא במב"מ שכל שהוא לח בלח אינו בטל והחתיכה שבלוע בה המשהו חשיב לי' לאיסור בעין כיון שבשעה שנבלעת בה המשהו באה מאיסור בעין אבל אם י הי' באמת מתערב יבש ביבש ודאי בטילה דלא גרע משאם היתה כל החתיכה איסור כל שהוא יבש ביבש בטילה ברוב במב"מ לר"י ורק כאן מיירי בלח בלח ואעפ"י שהפליטה אין בכוחה לאסור שהוא חשובה כאינו בעין מ"מ כל שהוא לח בלח א"א להחתיכה שנאסרה שתתבטל כי החתיכה עצמה חשיבה כבעין לכך אין היתר אלא כשמכירה ואין צריכין לדון רק על פליטתה. לאפוקי בחמץ בפסח החמיר גם ביבש ביבש. וכבר כתבנו בסי' ס"א שבלא"ה ראוי' להחמיר לדון לאסור במשהו גם תערובת השני א"כ ודאי דגם המקילין כשאר הפוסקים מ"מ עכ"פ יש מקים לחלוקו של הטו"ז ושלא להתיר רק במכירין גוף האיסור:
ב) והנה בנתערב כח בלח כגון יין ביין ושוב נתערב בתערובת שני גם הנקה"כ מודה להטו"ז דאוסר גם תערובת השני במשהו ולא הבנתי למאי שהסכימו כולם דבמשהו ל"א חענ"נ וא"כ הא הוי עכ"פ מעורב איסור והיתר והנקה"כ הא כתב עפ"י הר"ן דמה"ט אינו אוסר תערובת השני משום דנחשב כאינו מינו לפי שזה היתר לבד וזה היתר ואיסור מעורב וא"כ למה לא נימא כן גם בלח בלח. אולם למאי שכתבנו בסי' ס"א בדעת הר"ן שטעמו כר' אפרים דמשהו בלוע אינו חשוב בעין ולכך אין למילף מדם הפר שלא יתבטל א"ש דכ"ז כשהוא בלוע בדבר אחד לא נחשב כבעין אבל כשהוא רק מעורב ודאי דנחשב כבעין:
ג) בעמדי בענין זה צל"ע שהר"ן בפרק גיד הנשה בענין ריחא מילתא כתב שם דזה שאמר נתן טעם לאו דוקא דכיון דמב"מ ל"ב לא בעינן נתינת טעם ובדף ק' כתב דאם לא נתן טעם לא נעשה נבילה ע"י משהו וכל שלא נעשית נבילה אין אוסרת במינה וצ"ע: