שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן סא
בדין דבר שנתערב בו משהו חמץ אם נפל לתערובת שני אם אוסר במשהו.
בטור יו"ד סי' צ"ב כתב דדבר הנאסר במשהו אפי' נאסר מחמת מינו שאסור במשהו לר"י לא נעשית כולה נבילה וכתב הטו"ז דלפי"ז צ"ל הא דפסק באו"ח סי' תמ"ז סעיף א' שדין תערובת חמץ בפסח במשהו כתערובת שאר איסורין בס' היינו דוקא בתערובת ראשון אבל בתערובת שני אינו אוסר במשהו את האחרים כיון שתערובת הראשון לא הי' אלא ע"י משהו ובנקה"כ שם השיג עליו דר"ן כתב דה"ט דאינו אוסר אחרים אם נאסר מחמת תערובת משהו דלא שמעינן לר"י שיאמר דמב"מ ל"ב כל שכח אחר של היתר מעורב בו וא"כ כ"ז ניחא במב"מ אלבי' דר"י אבל בחמץ שאוסר גם שלא במינו במשהו שפיר אוסר גם תערובת השני וכתב ששאל לכמה רבני קשישאי וגדולים וכולם פה אחד אמרו שנוהגים לאסור כל התערובת ובס' יד יהודי שם השיג על הנקה"כ דכל הראשונים שקדמו להר"ן אין סוברים כן דכן מוכח מלשון הר"ן שכתב שנדחקו בפירוק קושיות אלו והוא חידש לתרץ קושיות אלו מטעם דבכה"ג לא אמר ר"י דל"ב א"כ לדעת הראשונים דל"ל כסברת הר"ן אין חילוק בין מב"מ לחמץ בפסח וכן מוכח שר' אפרים ל"ל סברת הר"ן דהוא ס"ל דל"א חענ"נ בשאר איסורין וא"כ יקשה גם בנתן בו טעם איך אוסרת שאר חתיכות הא כח אחר מעורב בו ומה שהעיד הש"ך בשם הגדולים שנהגו לאסור בחמץ בפסח כל תערובת צ"ל דמשום חומרא דחמץ חששו לדעת רמב"ן ובדק הבית וכן סובר ר"א בסוף ס' ראב"ן דזה שאמר רב כיון שנתנה טעם הוא לאו דוקא ולשיטתם גם במשהו נעשה נבילה ולע"ד יפלא אם לא הונח לו שהחמירו מכח סברת הר"ן שהוא אינו יחיד בתירוצו וגם רא"ה בפ' בדק הבית וכן הריטב"א כתבו כדבריו איך הונח לו שהחמירו מטעם דנתנה טעם לאו דוקא דבר שכמעט כל הראשונים דחו זה ור"א עצמו חזר בו ופירש דנתנה טעם דוקא הוא כמו שהביאו תוס' וכל הראשונים משמו וכמה הרחיק הרשב"א דיעה זו שכתב במשמרת הבית שבדק הבית שפירש כן מוציא הלשון ממשמעו כדי לדחות דברי גדולי ישראל:
ב) אולם עוד השיג היד יהוד' על הנקה"כ וקדמו בקושיא זו הפמ"ג דאיך אפשר לומר שטעם הר"ן דחשיב מבשא"מ לפי שזה היתר לבד וזה איסור והיתר מעורב בו דהא ר"י לא אזיל כלל בתר איסור והיתר וזו סברת רבנן החולקין על ר"י. והי"י העלה שטעם הר"ן דהגם שזה איסור וזה היתר מ"מ מינו מחזיק חבירו וכ"ז אם כל אחד יכול לילך לבדו אבל חם האיסור אינו יכול לילך לבדו וההיתר יכול לילך לבדו יש לההיתר עדיפות במה שגם האיסור אינו יכול לילך בלעדו ובזה אעפ"י שהוא מב"מ מ"מ יכול לבטלו ולע"ד תמוהא אם הטעם דמב"מ ל"ב משום דמינו מחזיק חבירו מה בכך שהאיסור אינו יכול לילך לבדו מ"מ אין מינו מבטלו ואדרבה מחזיקו ותו דהא לרבא אזיל ר"י בתר שמא וא"כ הא דל"ב גזה"כ הוא ולא מסברא דמין מחזיק חבירו:
ג) ולע"ד ברור שכוונת הר"ן כסברת ר"א שבסוף ס' ראב"ן שהביא הי"י דל"א ר"י מב"מ ליב אלא בממש אבל לא בטעם רק אם נותן טעם אז הוי כבעין וממש אבל אם לא נתן טעם רק משהו שוב לא הוי בעין ובכה"ג ל"א ר"י דמב"מ ל"ב וכן נראה מהריטב"א שתירץ ג"כ כר"ן וכתב וז"ל שאין אוסר במשהו אלא כשהוא איסור בעין אבל כשהוא מעורב בין איסור והיתר אינו אוסר עכ"ד מפורש יוצא שהטעם משום שאינו דומה לדם הפר שהוא בעין וזו גם כוונת הר"ן כל שמעורב בכח אחר ואינו בעין גם מב"מ בטל ושניהם הריטב"א והר"ן שאבו מבאר הרא"ה שכתב כן בבדק הבית בדיני תערובת שער ראשון בדיבור המתחיל אמרינן במתני' וז"ל וטעמא דחענ"נ הא לאו הכי אין פליטת היתר ואיסור פתוכה אוסרת הכל משום טעמא דמב"מ ל"ב. ויומתק יותר עפמש"כ בספרי ליבא בעי דף פ"ג אות ט' דלמאי שכתב הר"ן בסוגיא דזרוע בשילה דגם רבא מוקי לברייתא כר"י אלא דס"ל דדוקא אם טע"כ דאורייתא אז אמרינן גם הטעם מב"מ ל"ב אבל בחולין דטע"כ לאו דאורייתא רק בבעין אמרינן מב"מ ל"ב ולא בטעם יקשה עליו דא"כ איך אמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה הא בחולין בטעם גם מב"מ בטל וכתבנו שם דצ"ל כמו להסוברים טע"כ לאו דאורייתא במשא"מ דמ"מ מדרבנן אמרינן טעם כעיקר ובעי ס' הה"ד לר"י מדרבנן ל"ב מב"מ דמדרבנן טעם כעיקר ומעתה יומתק דכ"ז אם הטעם בא עכ"פ מדבר שהוא בעין שאז דומה לעיקר אבל אם הטעם בא מטעם בלוע אז אינו דומה לעיקר וגם מדרבנן ל"א דמב"מ ל"ב:
ד) הנה מעתה יצא לנו דממקום שבא הנקה"כ להוכיח דבחמץ אמרינן גם תרי משהו מוכח להיפוך דהא במב"מ לעולם אין אסור תרי משהו לפי שאינו בעין וא"כ הא בפסחים דף כ"ט אמר רב שהטעם שחמץ במשהו בא"מ משום דגזר אטו מינו ומאחר שכן אינו חמור ממב"מ דאין אסור תערובת השני הה"ד במבשא"מ והגם שכתבו תוס' שם דרבא פסק כרב ולא מטעמי' אלא משום חומרא דחמץ גזרו כן ולא אטו מב"מ מ"מ לגרסת כל הראשונים שאמר במשהו כרב מוכח דאין חילוק ביניהם רק בטעם הדבר אבל לענין הדין גם הוא אינו אוסר אלא במקום שרב אוסר ובזה ידוקדק היטב דלאיזה תכלית אמר רבא במשהו כרב והי' די אם יאמר שאסור במשהו אבל לשיטתם א"ש דאם לא יאמר כן הי' אפשר לטעות דמאחר דהוא סובר דמב"מ בטל ואין הטעם משום מב"מ אוסר גם תערובת שני קמ"ל שגם הוא אינו אוסר אלא תערובת ראשון והטעם שחכמים לא החמירו באיסור משהו שלהם יותר מאיסור משהו לר"י שהוא דאורייתא ואינו אוסר רק בבעין ולא בטעם וכן נראה ממש"כ הריטב"א בחולין דף ק' וז"ל הנראה יותר נכון דס"ל לרב שאין שום דבר אוסר במשהו אלא כשהוא איסור בעין עכ"ל ולשון זה ודאי משמע שבכל איסורי תורה אין איסור במשהו כשאינו בעין דלא כנקה"כ:
ה) מעתה מאחר שבררנו דמוכת מבדק הבית וריטב"א ור"ן כטו"ז צריכין אנו לתת לב לעדות הש"ך מהגדולים שנוהגים לאסור בחמץ כל תערובת ועוד יותר יפלא דהנה בס' כו"פ הקשה דהא הקשו תוס' לר' אפרים לאיזה ענין אמר רבא סליק את מינו הא סוף כל סוף אין צריכין ס' רק נגד הנבילה לדעת ר' אפרים ותירצו דמיירי שנתמעט הנבילה מכמות שהיתה ולכך אם לא הי' נותן טעם בחתיכה לא הי' צריכין ס' רק נגד הנבילה שנתמעטה וקשה למה לא יצטרף המשהו שבחתיכה עם הנבילה לאסור את הרוטב דבשלמא שלא יאסור המשהו במינו י"ל דכל שאינו בעין ל"א ר"י דמב"מ ל"ב אבל לענין אינו מינו קשה למה לא יצטרף ותירץ הפמ"ג שמשהו אינו יוצא כלל מהחתיכה והביא שכ"כ הרשב"א בחידושיו ובס' יד יהוד' כתב שהשתבש מאוד דאם אינו יוצא כלל א"כ האיך הביא ר"א ראי' מזה דל"א חענ"נ בשאר איסורין הא אף אי אמרינן חענ"נ בשאר איסורין מ"מ לא יאסר דכלל גדול הוא דאין הנאסר יכול לאסור במקום שהאיסור עצמו אינו יכול לאסור וכוונת הרשב"א הוא דכל איסור שאוסר אחרים הוא בממשו או בטעמו דגם טעם כעיקר אבל אם אין כאן מהאיסור לא ממש ולא טעם א"כ אין כאן מה לאסור עוד והוי כמו שאין כאן עוד איסור בעולם כלל לכך דוקא חתיכה ראשונה שנבלע בה מגוף האיסור אף שלא נבלע בה אלא משהו ואינו נותן טעם בה מ"מ כיון דמשהו זו שנבלע בה איסור היא וצריכין לבטלו מינו אינו מבטלו ואוסר במשהו אבל שיהי' אוסר עוד חתיכה אחת בזה דוקא אם נתן טעם בחתיכה אז עדיין הוי כמו בעין ויכול לאסור חתיכה אחרת אבל כי לא נתן טעם בראשונה אינו יכולה לאסור אחרים עוד דהא אין כאן מהאיסור לא ממש ולא טעם דכל מקום שהולך הולך עם ס' כנגדו מן ההיתר. וזה אם לא אמרינן חענ"נ אבל אם אמרינן חענ"נ א"כ גם ההיתר נעשה איסור והוי איסור בעין ואוסר אחרים ומזה הוכיח ר"א דל"א בשאר איסורין חענ"נ ור"ת דל"א במשהו חענ"נ ולא מיבעי' באינו מינו דאינו אוסר ואינו צריך לבטלו כלל דהא אי אפשר שיתן טעם עוד אך גם במינו דאוסר במשהו זה הוי כאלו אינו בעולם כלל וכ"כ רשב"א במשה"ב גבי אפשר לסחטו דאם לא נתן האיסור טעם אעפ"י שבחתיכה נאסרה מ"מ כשנכנסה ברוטב א"צ ס' אפי' לבטל אותי בלע כיון דהוי במשהו כמאן דליתא וכ"כ בסה"ת סי' כ"ב דלכך א"צ ברוטב ס' אלא כנגד הנבילה שנתמעטה דהוי כאלו אינו בעולם לגבי אינו מינו וכ"כ הראב"ן בסופו בתשובתו לר"א וז"ל כיון שאין באותו משהו הנפלט לא טעם ולא ממש ממילא הוא בטל ואינו אוסרת שאר החתיכות וברור שגם ר"ת מוכרח לבא לסברא זו והתוס' שפירשו כן לר"א הוא משום דלר"א עיקר דברי רב בא רק להשמיענו דבר זה דמשהו בלוע לא חשיב עוד כאיסור משא"כ לר"ת עיקר דברי רב להשמיענו דדבר שנאסר ע"י משהו לא נעשה נבילה רק ממילא הסברא פשוטה כן דמשהו מצד עצמו אם לא נעשה החתיכה נבילה אינו יכולה לאסור וכ"כ ר"ת בס' הישר סי' שצ"ו וז"ל דמשהו אינו איסור לחסור אחרים לא במשהו ולא בנותן טעם כיון שנאסר ע"י משהו עכ"ל ויוצא מכל פוסקים אלו דאין חילוק בין מב"מ לר"י ובין חמץ בפסח דכל שנאסר ע"י משהו אינו יכול לאסור עוד עכ"ד מעתה נתחזקה התמיהא מאין מקור מנהג חומרא זו בחמץ בפסח:
ו) אולם לע"ד לאחר המחילה שלא הבין יפה פירוש פוסקים אלו וממקום שהביא ראי' להתיר אדרבה משם נלמד טעם להמנהג שנוהגין להחמיר וטרם אענה על גוף דבריו תמהני על אשר כתב על הפמ"ג שנשתבש מאוד בהבנת דברי רשב"א שאין המשהו יוצא כלל ולא ראה שכן הבין גם הבדק הבית בדברי הרשב"א והקושיא שהקשה הוא על הפמ"ג הקשה הבד"ה על הרשב"א וז"ל בד"ה ולענין חענ"נ ואינו מבין דבריו אלו שאם אתה דן בחתיכה זו שנאסרה מחמת בליעה שאינו פולטת איסור כלל ברור הדבר שאינו אוסרו ואעפ"י שחענ"נ וזו טענה לצלי שמותר בקליפה ואעפ"י שחענ"נ אבל אין דין זה ברוטב שאעפ"י שאינו בלוע אלא איסור משהו פולטת איסור והיתר עכ"ל הרי שהוא הקשה ג"כ מכח דאין הנאסר יכול. לאסור וגי' דמה"ט צלי מותר בקליפה ולא אמרינן שקליפה תאסר חברתה והבין הוא ג"כ פירוש דברי הרשב"א כהפמ"ג:
ז) ומה שפירש בכוונת הרשב"א לע"ד לשון הרשב"א אינו סובל פירושו דז"ל דאם אין שם כדי נתינת טעם אין בו כח לצאת מן החתיכה ולהתפשט דמה שאינו אלא משהו לבד ואין בו שיעור כלל האיך יצא ויתפשט עכ"ד ולפירושו אין לדברים אלו שום הבנה והול"ל דבר שאינו אלא משהו בטל שם איסור ממנו ועוד יותר מתמי' שהוא פירש כן גם בדעת סה"ת והרי מפורש כתב להיפוך דהא דייק לכתוב דהוי כאלו אינו בעולם לגבי אינו מינו ולמה לא אמר סתם דהוי כאלו אינו בעולם א"ו דדוקא לענין אינו מינו נחשב כאלו אינו בעולם אבל לא לענין מב"מ וכן מסתבר דבשלמא באינו מינו שאוסר בנתינת טעם ע"כ כאן שלעולם אי אפשר לתת טעם בשום דבר דהטעם הנרגש הוא מההיתר הסובב את המשהו שיש לו ממש זו הטעם שיש להמשהו ולעולם יש מההיתר ס' נגד האיסור וכמש"כ הי"י דכל מקום שהולך הולך עמו ס' מן ההיתר א"כ שפיר נחשב כאלו איכו בעולם כיון דאין מציאות שיתן עוד טעם באיזה דבר משא"כ לענין מב"מ שאוסר במשהו ודאי הוא בעולם דגם עתה יוצא משהו ממנה לדבר אחר וראי' לזה דאי אפשר לומר שבטל לגמרי שם האיסור ממנו וחשיב כאלו אינו בעולם דא"כ גם חתיכה הראשונה הנאסרת ממשהו למה לא תחזור להיתרה דני' דבשעה שקבלה המשהו הי' המשהו בעין והי' בכוחו לאסור אבל לאחר שנבלע המשהו בהיתר ונעשה משהו בלוע דחשוב לדעתי כאלו אינו בעולם למה לא תחזור להיתר דהא ר"א ס"ל בשאר איסורין אפשר לסוחטו מותר ועכ"ח צ"ל כיון דמב"מ אינו בטל נחשב עדיין כאלו הוא בעין ובאיסורו עומד ואעפ"י שהחתיכה אינו כעשה נבילה מ"מ אסורה מפני משהו איסור שבה שאם יאכלנה יאכל גם משהו איסור שבקרבה וא"כ למה לא יאסר במינו גם תערובת השני דהא בפליטה שיוצא ממנה יש בה גם משהו מהמשהו הנבלע בה וכמו שכתב הי"י שאין מציאות לומר שלא יצא המשהו ממנו:
ח) והנלע"ד דהנה הר"ן הקשה שני קושיות האחת ל"ל שנתנה טעם בחתיכה תיפ"ל דמב"מ במשהו שנית לאביי ל"ל חענ"נ וכוונתו בשלמא לרבא כי' דלענין מב"מ א"צ להא דמענ"נ דהא הטעם הנבלע עצמו אוסר במשהו במינו מ"מ צריכין לחענ"נ דאל"כ מתבטל ברוטב שהוא אינו מינו אבל לאביי דלא תירץ בסליק מינו אפשר דמיירי ברוטב עבה שהוא מינו כמו בדף ק"ח א"כ ל"ל למימר חענ"נ וכתב שנדחקו בפירוק קושית אלו והוא חידש דמשהו אינו נעשית נבילה וכל שכח אחר מעורב בו לא אמר ר"י דמב"מ ל"ב ולכאור' תמוהא למה כתב שנדחקו בישוב שני הקושיות הלא התירוץ על קושיא ראשונה הוא ממש תירוץ ר"ת שבתוס' ולא נדחקו רק בישוב קושיא השני' ולמה כתב הר"ן שנדחקו בישוב שתי הקושיות והנלע"ד דהנה בספר יד יהוד' הקשה דקושית הר"ן קשה גם אלבי' דרבא דמשמעות לשון רב הוא דצריך לנתינת טעם הן לענין חענ"נ והן לענין לאסור שאר החתיכות וא"כ יקשה לאסור שאר החתיכות ל"ל לנתינת טעם הא אפי' במשהו אוסר במינו וכוונתו דגם אם נימא דבמשהו לא נעשה נבילה מ"מ המשהו עצמה אוסרת במינו ולע"ד הר"ן לא הקשה כן משום דאיסור החתיכות תלוי' ג"כ בזה אם נעשה נבילה דאם לא נעשה נבילה אז יש ברוטב שהוא אינו מינו לבטלו ואין יכולה לאסור שאר החתיכות במינה משום דאמרינן סליק משא"כ אם נעשה נבילה אין ברוטב שיעור לבטל אז אוסר המשהו במינו כל החתיכות וא"כ אמת הוא כמשמעות הלשון דפריך לנתינת טעם גם לענין לחסור החתיכות דאם אין נותן טעם לא נעשה החתיכה נבילה ואם לא נעשה נבילה הרוטב מבטלה ואין יכולה לאסור החתיכות במינו וכ"ז לרבא דמוקי לה בטעם סליק אבל אביי שלא זכר בתירוצו סליק משמע לי' לר"ן דמוקי לה ברוטב עבה שהוא מינו ולכך הקשה שפיר דל"ל לחענ"נ דהא המשהו עצמו אוסרת החתיכות במינו אולם לע"ד מוכת מסה"ת שהוא פירש דגם אביי אית לי' סליק דז"ל בסי' נ"ב ומשני כשקדם וסלקו לחתיכה של נבילה ולא נכנס ברוטב כי אם חתיכת היתר שנאסרה וצריך ברוטב ס' לבטל כל החתיכות [צ"ל החתיכה] וכיון שאין ברוטב שאינו מינה ס' לבטלה נאסרו כל החתיכות לפי שהן מינה וכו' ואי לא נתנה טעם בחתיכה אעפ"י שאותו חתיכה נאסרה במשהו מ"מ כשנכנס ברוטב א"צ ס' לבטל הבלוע דכמאן דליתא דמי עכ"ל מבואר מדבריו שהרגיש בקושית הר"ן דלאביי ל"ל למימר חענ"נ וע"ז תירץ דגם לאביי צ"ל חענ"נ דאל"כ היינו אומרים סליק את מינו כמי שאינו וכ"ת א"כ דגם אביי אית לי' סליק למה הוכרח לאוקמי כשקדם וסלקו הלא יכול לתרץ כרבא דנגד חתיכה אחת יש ס' וכנגד שני חתיכות אין ס' לזה תירץ דבשלמא לאביי דמוקי בקידם וסלקו א"ש דסתם רב דדוקא כשנתנה טעם בחתיכה אוסרת כל החתיכות דמסתמא הרוטב אינו מינו וא"כ בלא נתן טעם לעולם אמרינן סליק דהא אפי' ס' א"צ נגד הבלע אבל לרבא דמוקי לה בלא קידם וסלקו מוכרחין לומר הא דמותר בלא נתנה טעם הוא משום דמיירי דיש ס' נגד החתיכה וס"ל לאביי דא"כ הי' זה צריך לרב לפרש ולא לסתום. מי' עדיין קשה דכ"ז א"ש רק לישב למה הוצרך לנתינת טעם אבל עדיין קשה למה הוצרך לחענ"נ לימא שטעם הנבלע בה אוסר שאר החתיכות ועכ"ח צריכין לומר דנגד טעם הנבלע בה הי' ס' ברוטב ונגד כל החתיכה אין ס' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דכמו כן הי' יכול לאוקמי בלא קידם וסילק ויש ס' ברוטב נגד חתיכה אחת ואין ס' נגד שתי חתיכות ונלע"ד דאביי ס"ל דלשון ואוסרת כל החתיכות משמעו שהחתיכה השני' לבדה אוסרת כל החתיכות ואי נימא דנגד חתיכה אחת יש ס' א"כ אין בכוחה לאסור רק בצירוף החתיכה הראשונה ורבא סובר שהפירוש שהוא מסייעית לאסור כל החתיכות משום דבלא החתיכה השני' הי' החתיכה הראשונה מתבטלת ברוטב.
ט) וכן הוא דעת היש מתרצים שהביא הריטב"א בחולין שם שהקשו דני' דבמשהו אינו נעשה נבילה מ"מ אותו משהו תאסר אחרות במינה ותירצו דאהנו מה שנעשה נבילה להצריך ס' נגד כולה וחזרו והקשו דא"כ דכל הא דצריך לנתינת טעם ולחענ"נ הוא משום סליק דאל"כ הרוטב מבטלה א"כ מאי פריך הש"ס שחתיכה הראשונה תאסר כל החתיכות הא י"ל ג"כ דאיצטריך משום דנגד חתיכה אחת הי' ס' ותירצו דקשיא לי' לישנא דרב שאמר אוסרת כל החתיכות כולן משמע שאם לא היתה נאסרת מקודם חתיכה השני' גם החתיכות לא הי' אסורין והקשה הריטב"א עליהם דודאי כן הוא שמשמעות לשון רב שאם לא הי' נותן טעם בחתיכה לא הי' מציאות לאסור שאר החתיכות אבל א"כ גם תירוצם על קושיתם הראשונה אינו עולה יפה דהא אוסרת חתיכות אחרות גם אם קבלה רק משהו עכ"ד מבואר שהיש מתרצים ג"כ לא הי' סוברים דתרי משהו לא אמרינן אלא גם תערובת השני הי' נאסר אם הי' רק מינו ורק כיון דכאן הי' גם אינו מינו לזה צריך לנתינת טעם דאל"כ היינו אומרים סליק וע"ז הקשה הריטב"א לבסוף דלשון רב משמעו שאם לא נתנה טעם בחתיכה אין מציאות לאסור שאר החתיכות ולדבריהם הא ברוטב עבה אוסרת שאר החתיכות גם במשהו והרי הם תירצו דהמקשן הי' סובר דלולא שנאסרה החתיכה השני' לא הי' שאר חתיכות אסורין ומאי קושיא הא שפיר י"ל כן כמו שמתרץ באמת רבא שיש ס' נגד חתיכה אחת ברוטב ועכ"ח דהקושיא הי' דמשמע דגם אם הי' חתיכות לבדן בלא רוטב או ברוטב עבה לא הי' נאסרין אם לא הקדימה חתיכה שני' לקבל טעם ולזה שפיר הקשה הריטב"א דא"כ גם תירוצם על קושיא הראשונה אינו עולה יפה דכי' במשהו אינו נעשה נבילה מ"מ אם הי' התערובת רק בחתיכות שפיר אוסר משהו שנבלע שאר החתיכות ולכך העלה הריטב"א כמו שהוא בר"ן שהטעם דמשהו בלוע אינו אוסרת במינה ומעתה מובן היטב מה שכתב הר"ן שנדחקו בפירוק שתי הקושיות ודבריו הם ממש דברי הריטב"א דני' במשהו אינו נעשה נבילה מ"מ המשהו עצמו יאסר שאר החתיכות וצ"ל משום סליק וזה דוחק דמשמעות לשון רב דבלא נתינת טעם אין מציאות לאסור וכמש"כ הריטב"א וע"כ חידש שהטעם משום דמשהו אינו בעין ובזה לא אמר ר"י דמב"מ ל"ב ולכך גם אם הי' רוטב עבה מ"מ לא הי' אוסרת כל החתיכות אם לא קבלה טעם רק משהו:
י) יצא לנו דלסה"ת ויש מתרצים בריטב"א לא הוצרכו לנתינת טעם אלא כדי שלא יבטל הרוטב את האיסור שהוא אינו מינה ומעתה בחמץ בפסח שאוסר גם בשא"מ במשהו לדבריהם כל תערובת אוסר דגם משהו בלועה אוסר שנית במשהו ונלע"ד שזו גם דעת תוס' שלפנינו דהנה המהרש"א הקשה למה כתבו תוס' רק לפירוש ר' אפרים דבא להשמיענו דדוקא כשנתנה טעם הא גם לר"ת מוכרחין לומר כן ותירץ דלר"ת י"ל דאתי להשמיענו דאם נתנה טעם חענ"נ וצריך ס' בא"מ נגד כל החתיכה ולכאור' יקשה דתירוץ זה אינו מספיק דהא גם לר"ת אכבי' דאביי מוכרחין לומר כן דהא לאביי לא מיירי במבשא"מ רק במב"מ וא"כ הו"ל לאפלוגי על רבב"ח רק בזה שנבילה אוסרת כל החתיכות א"ו דגם תוס' סוברים כהנך ראשונים דגם לאביי צ"ל סליק ומיירי ברוטב שא"מ ולכך הוצרך לומר חענ"נ דאל"כ הי' הרוטב מבטל האיסור. ולדברינו נדחה גם הראי' שהביא היד יהוד' מר"ת בס' הישר כי באמת בס' הישר אין הגרסא כמו שהביא הוא בשמו דמשהו אינו איסור ביו"ד רק אינו אוסר בוא"ו וכוונתו שמשהו אין בכוחה לאסור כ"כ עד שהדבר הנאסר ממנו יהי' אוסר בטעמו דבר אחר הן במינו והן בשא"מ והטעם דבמשהו לא אמרינן חענ"נ ולכך יש תמיד ס' פעמים טעם היתר נגד טעם האסור אבל אין מזה ראי' שהמשהו עצמו לא תאסר עוד במשהו ודוקא כאן אין יכול לאסור במשהו משום דמתבטל ברוטב וכן מורה להדיא סיום לשון ר"ת שם אלא שלשונו מגומגם קצת שכוונתו לומר שאם היא רק משהו מתבטל ברוטב אבל אם נתנה טעם אז אמרינן חענ"נ ואין ס' ברוטב לבטלה:
י"א) ומה שהביא מר' אפרים ג"כ אין הכרח ונקדים דריטב"א כתב בשם ר' אפרים דזה שאמר כיון שנתנה טעם בחתיכה אין הכוונה על נתינת טעם גמור אלא אפי' משהו אוסר וכן זה שאמר חענ"נ הוא לאו דוקא שיהי' ההיתר נעשה איסור אלא לומר לאותה בליעה שנבלעה בחתיכת היתר אוסרת כל החתיכות ואשמועינן לאביי בשקדם וסלקו דגם חתיכה השני' הנאסרת אוסרת במשהו והקשה א"כ לרבא מאי נ"מ במה שנתנה טעם בחתיכה ותירץ דמיירי שנצטמקה החתיכה והי' הו"א כיון שרק משהו נכנס לתוך חתיכה השני' ואין ניכר לחיך לא יצטרך ס' רק נגד חתיכת איסור כמו שהוא עתה קמ"ל דצריך ס' כנגד מה שהי' האיסור. וזה הוא ממש מהיפוך להיפוך ממה שהביאו התוס' בשם ר"א והנלע"ד בזה דהא כתב היד יהודא שבסוף ס' ראב"ן מובא שר"א פירש דנתן טעם לאו דוקא וראב"ן השיב לו דאם לא נבלע בו רק במשהו אין בכוחו לאסור עוד ומעתה נראה שזה שכתבו התוס' בשמו הי' לאחר שפירש לו הראב"ן דנתן טעם דוקא ואז חידש דלפי"ז לא לבד שאין סתירה מסוגיא זו לדעתו אלא שגם נתהפך לו לראי' דאם נימא חענ"נ בשאר איסורין א"כ למה לי נתינת טעם הא אפי' במשהו אוסר כיון שכולו נעשה נבילה וא"ש גם מרבא דהא כיון דמשהו בלוע אין בכוחה לאסור עוד א"כ אם לא נתנה טעם א"צ ס' רק נגד החתיכה שנצטמקה. עוד דרך שלישי לר"א כתב הרשב"א בשם רבו וכ"כ בס' רוקח סי' תנ"ב שסובר כר"א ועל הקושיא מרבא תירץ דבמב"מ גם בשאר איסורין אמרינן חענ"נ דמאחר שהאיסור בלוע בתוך היתר מינו שאין יכול לבטלו גם אם נפל אח"כ לשא"מ אי אפשר לבטל הבלע רק אם מבטל כל החתיכה ורק בשנבלע האיסור בא"מ אז אמרינן רק בבב"ח חענ"נ. ומעתה למאי שהביא הריטב"א משמו של ר"א פשוט דסובר דגם משהו אוסר אלא אפי' למאי שהביאו התוס' בשמו מ"מ י"ל דמש"כ תוס' דלר"א הוי כמשהו כמאן דליתא הכוונה לאסור בא"מ כמו שהסביר הי"י כיון דלעולם אין בכוחה ליתן טעם אבל לענין מב"מ וכן לענין מבשא"מ היכי דאוסר במשהו כמו בחמץ בפסח אפשר לומר דאוסר גם כ"ש תערובת השני. מי' למש"כ בספר ראב"ן משמו מוכרח דהוא סובר דגם במינו אינו אוסר במשהו אבל לא מטעם דפסק איסורו רק כיון שאינו בעין ל"א בי' מב"מ ל"ב וזו שסיימו התוס' דלא הוי כאלו הוא בעין הרי מפורש דלענין זה חשיב כמאן דליתא שלא יהי' נחשב כבעין וגם לפי"ז אין ראי' מכאן שלא יאסר במבשא"מ במשהו כגון בחמץ בפסח אם לא מכח הדיוק שזכרנו באות ד' מי' גם זה לא כתבו תוס' אלא לר' אפרים אבל ר"ת והבאים אחריו שפיר י"ל דסברי כמו שכתב סה"ת שהי' תלמיד ר"י בעל תוס':
י"ב) ומזה נסתר גם הראי' מהרשב"א וזה שכתב דמה שהוא, משהו ואין לו שיעור האיך יצא ויתפשט כוונתו דכיון שאינו אלא משהו והוא בלוע בתוך היתר אי אפשר שיצא מבלי שיצא עמה ס' פעמים טעם של היתר ולעולם אין בכוחה לתת טעם לכך נתבטל ברוטב וכן נראה דהנה על מה שהקשה בבדק הבית שהרוטב מוציא גם משהו הבלוע ולמה לא תאסר במינו השיב במשמרת הבית וז"ל ומה שתקע עצמו בו לומר כל זמן שהן ברוטב אעפ"י שלא בלעה אלא משהו הוא פולטת איסור ואוסרת שאר חתיכות אין כן דעת הרב ז"ל אלא בכל שאר איסורין חוץ מבב"ח שאין צריך לבטל רק הבלע אם לא נתן האסור טעם בחתיכה אעפ"י שאותו חתיכה נאסרה למ"ד מב"מ ל"ב מ"מ כשנכנסה ברוטב א"צ ס' אפי' לבטל אותו בלע דכיון דהוי משהו כמאן דליתא דמי ואלו היתה חענ"נ בשאר איסורין כל שנאסרה היינו רואין כל החתיכה כנבילה וצריכה ששים לבטל את כולה וזו הוא ראייתו של רבינו אפרים וכן כתובה בספר התרומות עכ"ל ולכאור' אינו מובן דעדיין לא השיב על קושית בה"ב דבשלמא באינו מינו הגם שתמשהו יוצאת ע"י הרוטב מ"מ א"צ ס' נגדה מאחר שבלוע בתוך היתר ואין בכוחה לתת טעם אם לא בצירוף ס' של היתר משא"כ במב"מ שאינו תלוי' בטעם כלל ומינו אינו מבטל אותו ויוצא ע"י הרוטב מן משהו הבלוע למה לא יאסר שאר החתיכות במינו ועכ"ח צ"ל דהמשהו היוצאים בטילה ברוטב וכן מוכח דכתב ממש כלשון סה"ת וכן סיים שכ"כ בסה"ת והרי בסה"ת מפורש כתב דדוקא לענין מבשא"מ נחשב כמאן דליתא:
י"ג) ומה שכתבנו מובן שזה שכתב המעדני יו"ט על ר"ת שהביא הרא"ש שסברתו כר"ן דכל שכח אחר מעורב בו ל"א מב"מ ל"ב ליתא דזה ודאי דר"ת וסעיתו לא כוונו לסברת הר"ן רק כסברת סה"ת דבטל ברוטב. ויצא לנו דבעלי תוס' לא סברו דמשהו בלוע כמאן דליתא אלא דכאן בטל באינו מינו ולשיטתם בחמץ בפסח אמרינן גם תרי משהו תו טעם המנהג שנהגו לאסור כל תערובת שחששו לדעת בעלי תוס'. אולם רא"ש כתב הרי הוא כמאן דליתא ולא חשיב מב"מ נראה שגם לענין מב"מ הוי כליתא עי' אדרבה א"כ הי' די שיאמר דהוי כמאן דליתא וי"ל דכוונתו כיון שא"צ ס' נגדו רוטב מבטלו וכ"כ בע"ז פיה סי' כ"ח שאם לא נתנה טעם א"צ ס' כנגדה. וגם י"ל דס"ל כסברת ר"א דלא אמר ר"י מב"מ ל"ב רק אם הוא בעין ולא משהו בלוע: