שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן ס
בדין בב"ח ושאר איסורי הנאה להאכילן לכלבי הפקר.
באו"ה כלל כ"ח דין י"ב פסק דבב"ח אסור להאכילו לבהמת הפקר וכן הובא בפוסקים בשם התשב"ץ שכל איסור הנאה אסור להאכילן לבהמת הפקר ונתקשו בזה מנ"ל לאסור זה בשאר איסורי הנאה מאחר דבירושלמי דרשו כן בחמץ מקרא דלא יאכל חמץ א"כ משמע דאין זה הנאה גמורה ואיצטריך ריבוי לאסור הנאה כזו ומאחר שלא מצינו קרא מיותר ורק גבי חמץ מנ"ל לאסור כן בשאר איסורי הנאה ובס' כנסת הגדולה יו"ד סי' כ"ט הוסיף להקשות דבהדיא מבואר במכלתא פרשת משפטים דלהאכיל לכלב של הפקר לא מיקרי הנאה ובשו"ת פנ"י מאו"ח תשובה י"ב האריך להוכיח מש"ס דידן דדרש הירושלמי הוא רק אסמכתא והוא רק איסור דרבנן ובחידושי להלכות פסח הארכתי דבזה שכתב שדרש הירושלמי הוא אסמכתא הדין עמו אבל זה שכתב שאסור מדרבנן משום הנאה ליתא והוכחנו מהגה"מ פ"ג מהל' חמץ וטור או"ח סי' תמ"ט שאין טעם האיסור משום שנהנה מאיסורי הנאה אלא משום שקבלנו מסיני שמחוייב לבער איסורי הנאה דוקא בשריפה או בקבורה ולכך אסור להאכילו ולבהמת הפקר וא"ש שאין חילוק בזה בין חמץ לשאר איסורי הנאה. ושם בארנו דבירושלמי נחלקו בזה אמוראים ורש"י פסק כמ"ד דמותר לבער גם ע"י שמאכילו לכלבי הפקר: