שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן מד
בדין מי שאכל בשר ונמצא אח"כ בו איזה טריפות אם צריך כפרה על אכילתו.
בשו"ת פנים מאירות ח"ב תשובה מ"א פסק דכיון שלא נולד הספק עד אחר שאכל הוי אונס ופטור והביא ראי' מתוס' ביצה דף כ"ה ע"ב ד"ה אורח עראי שכתבו דודאי ליכא איסור דמשנשחטה בחזקת היתר עומדת מי' אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאנוס שלא הי' לו למהר כ"כ עכ"ד ומוכח מדבריהם דלאחר הפשט ונתוח הוי כאונס כיון דאין צריך לבדוק אחר ח"י טריפות ואונס א"צ כפרה דומיא דאם שמשה שלא בשעת וסתה ומצאה אח"כ דם אפי' על עד שלו דמיקרי אנוס ואין צריכים כפרה כמבואר בסוף סי' קפ"ה ה"נ כיון דהוי אונס לא צריך כפרה. ובח"ג תשובה י"ט הוסיף ראי' שהוא משנה שלימה בפסחים דף ע"א ע"ב שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור מחטאת משום דהוי אונס הרי בפירוש שאם מצא טריפה בסתר פטור מחטאת משום דהוי אונס א"כ הה"ד לאכילה דפטור ואין צריך כפרה דאונס רחמנא פטרי' וכתב שזה ראי' ברורה שאין להשיב עלי' ולאחר המחילה תמוהא מאוד דבשלמא לענין שוחט בשבת הוי אונס משום דהא אי אפשר לידע אם יש טריפות בסתר ואיך הביא ראי' מזה לענין אכילה שאפשר לבדוק מקודם שגם זה הוא אנוס. ועוד יותר תמוהא דיש גם ראי' להיפוך משם דהא כתבו התוס' בדף ע"ב בד"ה שחטו ונמצא טריפה דאין לומר דטעם הפטור משום שהוא אונס דהא להדיא אמרו בש"ס שם ע"ב דלר"א דס"ל טעה בדבר מצוה חייב מחייב גם בזה חטאת. וא"כ פשוט לדעת התוס' דבאכל בשר ונמצא טריפה שצריך כפרה דהא בזה אין טעם לפטור משום טעה בדבר מצוה וסותרים דבריהם למש"כ בביצה דף כ"ה ע"ב:
ב) והנלע"ד דהנה דברי התוס' בפסחים תמוהים לכאור' מאוד דאין לך אונס גדול מזה דהא הוא מחוייב עפ"י התורה לשחוט הפסח והטריפות בסתר וא"א לו לבדוק בחיי הבהמה ומצאתי בשו"ת שירי טהרה בסי' קפ"ה סק"ב שהקשה לו השואל קושיא זו והוסיף בה דהא מדהקשו התוס' מנמצא טריפה בסתר ולא הקשו ממשכו הבעלים את ידם עכ"ח דס"ל כמש"כ הלח"מ בפ"ב משגגות בטעם הרמב"ם דבאלו לק"מ לדידן דקייל"ן שוחט אחרים לשם פסח כשר א"כ הוי באלו טעה בדבר מצוה ולכך הקשו רק מנמצא טריפה בסתר ומקשה דאין לך אונס גדול מזה והגאון מו"ה שלמה קלוגער זצ"ל בספר שירי טהרה סי' קפ"ה השיב דעל תוס' ל"ק דהם לא פירשו בסתר כפירוש הרמב"ם שנמצא טריפות בריאה או בבני מעים רק הכוונה שנפסק רוב הקנה או שניקב הושט ואף דאין לושט בדיקה מבחוץ היינו לקולא אבל לחומרא ודאי יש לו בדיקה וא"כ הרי מפורש ביו"ד סי' נ"ז דלדינא דש"ס יש בדיקה לדרוסה ע"י שקורע העיר ובודק הסימנין א"כ מוכח דמותר לקרוע העור ולבדוק הסימנין וא"כ אפשר לעשות כך ולבדוק ואם הי' בודק הי' רואה הטריפות ולכך לא מיחשב כאונס רק כשוגג ויפה הקשו כיון דהתנא סתם שחטו ונמצא טריפה בסתר משמע בכל ענין טריפות אף במה דאפשר הי' לבודקן ג"כ פטור מדלא מחלק בטריפה גופי' בין שאפשר לבודקו ובין שא"א לבודקו ומחלק בין בעל מום לטריפה א"ו דבכל ענין פטור עכ"ד ולאחר המחילה לא זכר באותו שעה מש"כ התוס' בחולין דף כ"ח ע"ב ד"ה אתא כי ממסמס דבפסח וקדשים אי אפשר להפריד העיר ולבדוק דאין לך מום גדול מזה והא כאן קאי בפסח וא"כ אין שייך לומר דיחשב כשוגג משום דהי' לו לקרוע העיר ולבדוק. ועוד תירץ שם דגם לרמב"ם שפירש שנמצא טריפה בריאה או בבני מעים מ"מ ל"ק דחייב משום דהי' אפשר לשחוט עם איש אחר ושנים שעשו מלאכה פטורין ולפי שלא עשה כן מיקרי שוגג ולא אנוס ולע"ד גם זה תמוהא דהתורה כתבה במועדו ללמדינו דשחיטת פסח דוחה שבת ועכ"ח דמותר לשחוט ביחיד דבשנים אין כאן דחיית שבת וא"כ איך נימא שאם עשה כתורה שיהי' נחשב עי"ז כשוגג ואפי' לר"מ דסובר לכמה ראשונים דחוששין למיעוט מה"ת מ"מ לא מצינו בשום מקום שיהי' מחוייב לר"מ לשחוט הפסח ע"י שנים ומוכרח משום דזה היתר גמור מבמועדו:
ג) אולם זה שכתב השואל דתוס' לא הקשו ממשכו הבעלים את ידם תמוהא דא"כ מה ראי' הביאו התוס' שאין לפטור משום אונס משום דבש"ס אמרו דלר"א חייב הא הש"ס קאי לקמן במשכו הבעלים את ידם וא"כ י"ל שאני התם כיון דהי' אפשר לבדוק מקודם אם לא משכו הבעלים את ידם לכך לא מיחשב אונס משא"כ בנמצא טריפה בסתר דהוי אונס גמור וכבר התעורר בזה המהרש"א ותירץ משום דקושית התוס' קאי גם על משכו בעלים את ידיהם לזה שפיר הביאו ראי' מלקמן וא"כ עכ"פ פשוט דא"א לומר דקושית התוס' לא קאי על משכו הבעלים את ידיהם. ומה שכתב טעם לזה שלא הקשו ממשכו הבעלים את ידם עפ"י דברי הלח"מ אינו עולה יפה דהלח"מ שפיר תירץ כן על הרמב"ם משום דלהלכה קייל"ן דשחט אחרים לשם פסח כשר אבל קושית התוס' תיקשי גם על משכו בעלים את ידם דהא מוקמינן לקמן מתני' כמ"ד דשוחט אחרים לשם פסח פסול:
ד) ומעתה אני אומר שבאמת לא הקשו תוס' רק ממשכו הבעלים את ידם והדיבור המתחיל מזה התוס' נעתק בטעות והי' כתוב תחת שחטו ונמצא טרפה שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם או הי' כתוב וכו' וכוונתם להקשות ממשכו בעלים את ידם. וכן נראה ממה שלא הקדימו דיבור זה לדיבור המתחיל תיקן להוציא מידי אבמה"ח כי לאחר שנזכר בעמוד זה תיקן להוציא מידי אבמה"ח לא הוזכר עוד משחטו ונמצא טרפה רק משחטו ומשכו הבעלים את ידם. וכן מורה פשיטות לשונם דלמה יאחזו הקושיא בטריפה ושם אין התחלה לקושיתם כמש"כ מהרש"א רק מכח משכו הבעלים את ידם הקשו אטריפה וא"כ ודאי יותר נכון שהקשו על משכו הבעלים את ידם דבזה עצמו אמרו לקמן בש"ס דלר"א חייב. ועוד ראי' נלע"ד דהנה ראיתי בשירי טהרה שם שכתב דעכ"ח גם בשחטו ונמצא טריפה בסתר אין הטעם לפטור משום אונס לבד מדכללו התנא עם משכו הבעלים את ידם אלמא דטעם אחד להם לפטור משום טעה בדבר מצוה ולע"ד אדרבה מוכח מלשון המשנה שיש טעם לפטור שחטו ונמצא טריפה מה שאין שייך בנודע שמשכו הבעלים את ידם דאל"כ למה הפסיק התנא בתיבת פטור ביניהם והול"ל מנמצא טריפה בסתר או נודע שמשכו ויאמר לבסוף פטור אחד על כולן א"ו גם מאן דמחייב במשכו הבעלים מודה דפטור בנמצא טריפה משום דזה הוי אונס גמור ומפורש יוצא כן מהתוספתא שהובא שם תנא דמחייב במשכו הבעלים אבל על נמצא טריפה אין חולק א"ו דעל נמצא טריפה בסתר ל"ש מחלוקת וגם ר"א דלא ס"ל טעה בדבר מצוה פטור מ"מ פוטר הוא בנמצא טריפה מטעם דהוא אנוס:
ה) וראיתי במ"ע תל תלפיות משנת תרנ"ה בדף קל"ב ודף קל"ז נתקשו ג"כ בזה דשחטו ונמצא טריפה בסתר הוי אונס גמור וכתב בדף קל"ז דאם הוא רק אנוס עפ"י התורה זה לא מיקרי אנוס וחייב בקרבן והביא ראי' לזה דאל"כ מאי הקשו התוס' בחולין דף י"א דנילף רוב מקרבנות ומאי קושיא הא אם ימצא טריפה הוא אונס א"ו מה שהוא אנוס עפ"י התורה חייב בקרבן ולע"ד אין זה ראי' דהלא קושית התוס' לא היתה דנילף רוב מהא שאנו מקריבין קרבנות דזה אין קושיא דהא התורה צותה להקריב רק מסברא הקשו דני' דמצינו דהתורה לא הקפידה על ל"ת במקום קיום עשה מ"ל אין סברא שלא תקפיד התורה לעבור על ל"ח במקום שיש ספק אם יקיים העשה א"ו משום דעפ"י רוב יקיים העשה לכך הוי כודאי יקיים העשה וע"ז תירצו דאין זה מוכרח דמצינו שהתורה לא הקפידה על ל"ת גם במקום ספק קיום מ"ע בפקוח נפש. ולפי"ז אין התחלה לקושיא דאם ימצא טריפה יהי' אניס דאין דנין כלל אם יש לו עונש או לא רק דבס"ד סברו דודאי לא צותה תורה לעבור על ל"ת במקום שיש ספק אם יקיים העשה:
ו) יצא לנו שאין קושיא מסוגיא דפסחים על השו"ת פנים מאירות דזה שאמרו דלמ"ד טעה בדבר מצוה חייב מחייב גם במתני' לא קאי כלל על שחטו ונמצא טריפה וא"כ י"ל היכי דסמך על הרוב פטור גם היכי דל"ש טעה בדבר מצוה אלא שממילא נסתר ג"כ דראיית הפמ"א דשם אין הטעם שהוא אונס לפי שסמך על הרוב רק לפי שאין מציאות לבדוק מחיים. אלא דלכאור' יש לקיים ראיית הפמ"א והוא דהא רש"י שכתב דאנוס הוא פירש כן על כל הבבא וא"כ בנודע שמשכו הבעלים ובאינך הא אפשר לבדוק ובכ"ז מיחשב כאנוס ועכ"ח משום דרוב פעמים לא משכו הבעלים את ידם ולא נטמאו ולא מתו ולכך כל שסמך על הרוב ולא בדק נחשב כאנוס אמנם ז"א דבזה ודאי הדין עם השירי טהרה דכוונת רש"י דמשום שהוא טרוד בדבר מצוה לכך נחשב כאונס על שלא בדק ולא מטעם משום דסמך על הרוב דהא ראיית תוס' חזקה כברזל דמפורש אמרו דלר"א חייב במשכו הבעלים את ידם ועכ"ח שהאונס הוא רק למאן דפוטר טעה בדבר מצוה דס"ל דע"י הטרדה נחשב כאונס. והא דלא כתב רש"י בפשיטות דהוי טעה בדבר מצוה כתב בשירי טהרה דרש"י רצה להשמיענו למה בנמצא בעל מום חייב לזה השמיענו דסברת טעה בדבר מצוה הוא רק משום דע"י טרדתו לא עלה על דעתו לחקור היטב אבל זה שמומו גלוי הי' לו להבחין ולע"ד נראה יותר דלרש"י הוקשה לאיזה תכלית נקטה המשנה בנמצא טריפה בסתר שהוא פטור הלא לזה אין צריכין לסברת טעה בדבר מצוה דבזה פשוט דפטור מטעם אנוס לזה כתב רש"י דכוונת תנא דמתני' להשמיענו בזה דסברת טועה בדבר מצוה הוא ג"כ משום דנחשב כאנוס וטעם פטור משכו בעלים כעין טעם פטור נמצא טריפה בסתר דבנמצא טריפה הוא אנוס וכאן נמי במשכו הבעלים הוא אנוס ע"י טרדתו במצוה וא"ש:
ז) אולם עדיין יקשה דלמה לר"א יתחייב באינך הלא ודאי רוב פעמים לא משכו ולא נטמאו ולא מתו א"כ כי' דס"ל טעה בדבר מצוה חייב אבל הלא בלא"ה פטור משום דכל דסמך על הרוב הוי אנוס לדעת השו"ת פמ"א. ועל השירי טהרה אין להקשות דאע"ג דהוא נחלק רק על הפמ"א מטעם דכל שהי' אפשר לו לבדוק ולא בדק אעפ"י שלא הי' מחוייב לבדוק עיקרי שוגג אבל אם באמת לא הי' אפשר לבדוק גם הוא מודה דהוי אנוס וא"כ למה יתחייב לר"א לעולם הלא יש מציאות שאיזה רגעים קודם השחיטה משכו או מתו או נטמאו באופן שלא הי' אפשר לבדוק ולמה יתחייב לר"א דז"א דהא באמת ריב"ב בתוספתא חולק על תנא דמתני' ומחלק בין שהי' שהות לשאול את הבעלים או לא וא"כ תנא דמתני' דלא מחלק עכ"ח ס"ל דלעולם פטור וגם אם הי' לו שהות לבדוק וא"כ י"ל דע"ז אמרו דלר"א בכה"ג חייב ודלא כתנא דמתני' שפוטר לעולם אבל לשו"ת פמ"א דסובר דגם בהי' אפשר לבדוק רק שלא הי' מחוייב לבדוק כבר מיקרי אנוס ודאי יקשה דלמה יתחייב לר"א תיפ"ל דפטור מטעם אונס. והנלע"ד דהנה זה ודאי דגם להפמ"א שסובר דהסומך על הרוב מיקרי אנוס היינו דוקא לדידן דאזלינן בתר רוב אבל לר"מ דחיישינן למיעוטי ודאי דלא מיקרי אנוס וכן מבואר מדברי השירי טהרה שם וא"כ הא כתבו התוס' דכל הסיפא הם מדברי ר"מ וא"כ יפה אמרו דלר"מ ודאי אלבי' דר"ח חייב חטאת מאחר דלא ס"ל לפטור מטעם טועה בדבר מצוה ולר"מ גם אנוס לא יחשב במה דסמך על הרוב אבל לעולם לדידן י"ל דגם לר"א פטור מטעם אנוס:
ח) ומעתה מאחר שעלה בידינו שעכ"פ אין סתירה מסוגיא דפסחים לדעת הפמ"א אע"ג שגם ראייתו מסוגיא זו נדחית מ"מ קם דינו מכח הקי' שהביא מתוס' במס' ביצה וגם מסי' קפ"ה מאשה ששמשה שלא בשעת וסתה שא"צ כפרה והגם שבשו"ת ד"ח ח"ב תשובה ס"ח כתב דשם נחשבת כאנוסה משום דאסורה לבדוק שלא יהא לבו נוקפו ופורש וא"כ לפי"ז באכל בשר ונמצא טריפה לא מיחשב כאנוס מ"מ בסי' ק"ט וכן בסי' ק"י כתבנו שהעיקר דגם בלי טעם דא"כ יהא לבו נוקפו ופורש פטור משום דסמכה על הרוב ולא היתה מחוייבת לבדוק עיי"ש:
ט) ועוד יש סעד גדול להקל בזה דגם אם נימא דלא כפמ"א שהוא אנוס ונימא דהוא שוגג מצינו גדולי ראשונים שסוברים דגם שגגת לאו א"צ כפרה דהרמב"ן בפ' ויקרא עה"פ ונרצה לו כתב דשגגת לאו אין עליו נשיאות חטא וא"צ ריצוי כלל והביאו דבריו הישועות יעקב באו"ח סי' י"ג ובשו"ת השיב משה תשובה צ"ד והאחרונים הקשו מדבריו על נתיבות המשפט שכתב בסי' רל"ד דבאיסור דאורייתא גם שוגג צריך כפרה ונראה שהוא כתב כן עפ"י דעת תוס' ביצה דף כ"ה שזכרנו דמשמע דאם הי' שוגג צריך כפרה. ובחידושי ר"ן לסנהדרין דף פ"ד נראה שמסופק בדין זה שתחלה כתב שם דשגגת לאו א"צ כפרה ואח"כ כתב דאפשר דאף בדיני שמים אינו מתחייב מבואר דכיון שמסופק אם חייב בדיני שמים יש גם ספק אם צריך כפרה דכל שחיב בדיני שמים ודאי דצריך כפרה:
י) וראיתי בשו"ת שערי צדק חאו"ח תשובה ק"ח וק"ט ובחיו"ד תשובה קל"ז כתב דבכל חטא יש שני דברים האחד מרד נגד השי"ת והשני פגם בנפש ולזה י"ל אעפ"י ששגגת לאו א"צ כפרה בזה שאין זה מרד נגד השי"ת אבל אם רוצה לתקן נפשו בזה צריך כפרה והנה הוא עצמו כתב דמרמב"ן מוכח דלא כדבריו וגם צ"ע דא"כ גם באניס נימא שצריך תיקון הפגם שבנפש והלא כתבו הפוסקים באשה ששמשה שלא בשעת וסתה כיון שאמרו בש"ס שאינו חייבת חטאת א"צ כפרה אם לא שנימא דדוקא בשוגג עושה פגם בנפש אעפ"י שאינו מורד בהשי"ת דמ"מ הי' לו להיות נזהר אבל אם עשה באונס אין עושה גם פגם בנפש והוא דחוק דמנין לנו להמציא כן. ומרן זצ"ל בספרו חתן סופר ח"ב שער הקרבנות והכפרה פי"א העלה לחלק דבאיסור אכילה גם שגגת לאו צריך כפרה דעכ"פ איכא טמטום הלב וכתב דמתוס' בביצה משמע דאפי' באונס צריך כפרה קצת אבל לא כמו שוגג וציין על השו"ת פמ"א הנ"ל ולע"ד תמוהא דאדרבה בשו"ת פמ"א הנ"ל מבואר דבאונס א"צ כפרה כלל וגם חלוקו תמוהא דבעריות ג"כ כתיב לא תטמאו בכל אלה ובכ"ז היכי שהוא אנוס כתבו הפוסקים דא"צ כפרה וגם מרמב"ן שזכרנו מוכח דלא כדבריו דאם כחילוקו הוי מצי הרמב"ן לאוקמי קרא דוכרצה לו בשגגת לאו באיסור אכילה וכבר התעורר מרן זצ"ל בזה הביא דבריו בשו"ת שערי צדק או"ח תשובה ק"ט וכתב שתירץ זה דתליא בפלוגתא ולא זכינו לשיחתו וגם בחיבורו לא זכר מזה. תמצית דברינו מאחר שגדולי ראשונים סוברים דגם שגגת לאו א"צ כפרה יש לנו לסמוך עכ"פ על הפמ"א היכי שסמך על הרוב שיהא נחשב כאנוס ורחמנא פטרי'. ומה שנתקשו גדולי האחרונים שמצינו בכמה ענינים שחייב חטאת גם במקום שלא הי' מחוייב לבדוק כגון בתינוק שנשבה בין העכו"ם כתבנו בסי' ק"י ישוב לזה עיי"ש:
י"א) ומצאתי בס' קנאת סופרים בדף נ"ה תשובה כ"ג להשמטות לחיבור מי נדה התעורר הגאון מו"ה שלמה זצ"ל קלוגער שממה שפרש"י דלא הו"ל לאסוקי אדעתא בפסחים דף ע"א משמע דלא כחידושו וגם שהי' אפשר לבדוק בכ"ז מיקרי אונס והעלה לחלק דדוקא לענין מלאכת שבת דבעינן מלאכת מחשבת לכן כי' דלא מיחשב אנוס כל שהי' אפשר לו לבדוק מ"מ גם מלאכת מחשבת לא מיקרי והוי כמעשה בטעות משא"כ בשאר איסורין. עכ"ד ולאחר המחילה תמוהא דמה זה ענין למלאכת מחשבת דכל שהי' רצונו לשחוט שפיר מיקרי מלאכת מחשבת ומה בכך שהי' בטעות שחשב שנצרך לו ובאמת לא הי' נצרך לו זה אין לו ענין למלאכת מחשבת. וגם קשה מלשון רש"י שכתב שם בפסחים דהוי אנוס מוכח דהוי אנוס ממש. ולא הי' צריך לכל זה וכמש"כ לעיל דשם הטעם משום דהי' טרוד בדבר מצוה ובנמצא טריפה בסתר הוי אנוס ממש ואין משם סתירה לחידושו וכמו שכתב הוא עצמו בשירי טהרה כמו שהבאתי באות ז':
י"ב) ושם באותו ספר תשובה ל"א פלפל אם עשה עבירה דרבנן בשוגג אם צריך תשובה והעלה דצריך תשובה גם במצאה כתם דמבואר ברמ"א י"ד סי' קכ"ג דהשותה יי"נ בשגגה דצריך כפרה ודחה דשם ביי"נ עיקרו דאורייתא וכתב דיש ראי' לכאן ולכאן אבל לדינא נראה לו דצריך תשובה וראי' מברכות דאיבעי' אם נשים מברכות בהמ"ז דאורייתא או דרבנן ונ"מ להוציא ידי אחרים י"ח ולמה לא אמרו דנ"מ אם שכחה ולא ברכה אם הוי דאורייתא צריך תשובה ואם דרבנן א"צ תשובה א"ו דגם בדרבנן צריך תשובה עכ"ד ואין זה ראי' דאדרבה י"ל דגם אם הוא דאורייתא על מ"ע א"צ כפרה דהא אפי' בלאו סוברים כמה ראשונים דא"צ כפרה ובעשה י"ל כ"ע מודים. וגם עיקר הראי' אינו נכון:
דודאי יותר טוב לומר כ"מ בקיום העשה מלומר נ"מ כשעובר. מי' זה נראה דרמ"א חש לדעת הסוברים דגם בשגגת לאו צריך כפרה מדהצריך כפרה לשותה יי"נ בשוגג: