שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן כג
בדין מעי יתר כאצבע היוצא מהדרא דכנתא וסתום בראשו אם הוא כשר.
ביו"ד סי' מ"ז ס"ה הובא בשם תשובת הרא"ש שמעי יתר כאצבע וסתום בראשו היוצא מהדרא דכנתא הוא כשר והיש"ש בפא"ט סי' ק"ח השיג ע"ז דהא זה הדין יוצא מתשובת הרא"ש שהביא בשם זקנו הראב"ן להכשיר בזה והלא כתב המרדכי שהר"ח ורי"ף חולקים על הראב"ן בזה וא"כ הרא"ש בפסקיו שהעתיק דברי הרי"ף עכ"ח חזר בו ממש"כ בתשובה להכשיר בזה ותמוהא על הטור ושו"ע שהעתיקו להלכה כהרי"ף וכהרא"ש בתשובה והם שני דברים הסותרים זה את זה. והנה נמצא בגדולי האחרונים ג' ישובים על קושיא זו ולע"ד המעיין במקורן בראשונים ימצא שאף אחד מהדרכים אין לו קיום. הש"ך בסק"ז תירץ דאין. סתירה מרי"ף להפוסקים המכשירין דטעמם הוא דלא נחשב ליתר דק רק אם יוצא היתר מהקיבה אבל דק היוצא מן הדקין אינו יתרת רק דלדול בשר בעלמא והרי"ף מיירי ביתר היוצא מן הקיבה וכתבו הכו"פ והתב"ש דאע"ג דכתב הרי"ף דאם יוצא חוט אחד מהקיבה ולאחר שיעור כאצבע נתפרד החוט לשנים בכ"ז אם לא הדרי ערבי טריפה ולש"ך הא זה הוי כדק היוצא מן הדקין שאינו נחשב ליתר מ"מ י"ל דכוונת הרי"ף רק שבתחלת יציאתן מן הקיבה הם מחוברים זה לזה אבל בכ"ז ניכר הוא שהם שתים כגון שהוא רחב כשתי דקין או שיש סדק בו שע"י ניכר שהם שנים רק שהם מחוברים זה לזה כרוחב אצבע דזה ודאי הוי יתר אבל אם בתחלת יציאתן מן הקיבה הוא ממש דק אחד ואין בו שים היכר שיהי' שתים בזה ס"ל לראב"ן ורבותיו להכשיר מטעם דדק היוצא מן הדקין לא נחשב ליתר. ובספרו הארוך הוסיף הש"ך דמדכתב המרדכי ול"נ שר"ח ורי"ף חולקין על הוראה זו משמע דהראב"ן הוי ס"ל דהר"ח ורי"ף אין חולקין על הוראה זו והיינו דס"ל לחלק בין כשיש היכר בתחלת יציאתו מרקיבה שהם שתים לבין שאין בו שום היכר רק בהדקין יוצא יתר דק. ולע"ד תמוהא דאם המרדכי לא ס"ל לחלק כחילוקי של הש"ך א"כ מה זה שהקשה מר"ח ורי"ף על הראב"ן ולמה לא הקשה מגופי' דברייתא שאמרה ביוצאים ממקום אחד מיקרי יתרת הרי דגם ביוצא מן הדקין מיקרי יתרת מי' יש לישב דמן הברייתא לא הי' אפשר להקשות די"ל יוצאים ממקום אחד הם שנים ממש מתחלתן רק שהם סמוכים זה לזה וכמו שפרש"י דזה ודאי מיקרי דיוצא מן הקיבה ולכך הקשה רק מר"ח ורי"ף שכתבו שחוט אחד יוצא מהקיבה דא"כ הוי כדק היוצא מן הדקין:
אולם המעיין בראב"ן סי' י"ט ימצא שמעולם לא נתכווין המרדכי לזה דהנה הראב"ן שם כתב מפורש דכשאירע המעשה בימי רבותיו של הראב"ן התירו מטעם שכתב הש"ך דדק היוצא מן הדקין לא חשיב יתר דרק דומיא דכנגדן בעוף שיוצאין מהקרקבן שני מעיים אחד לגוף הדקין והשני להזפק בכגון זה מיקרי יתרת בבהמה וטריפה אבל ביוצא מן הדקין לא הוי יתר ולאחר זמן כשאירע המעשה פגם שנית הקשה הר' שמואל חתנו להראב"ן דלמה זה לא יחשב ליתר ביוצא מן הדקין ומ"ש מביוצא מן הקיבה כיון שדרכו לצאת רק אחד ויצאו שנים השני שאין דרכו יתור הוא כמו כן י"ל דמן הדקין אפי' אחד יתור הוא שהרי אין דרכו לצאת ממנו דק. וכתב הראב"ן אמרתי בלבי אפשר שדבר זה אסור ורבותיי יורו בה להיתר הלא אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים ובדקתי בתרנגולין ואווזין ומצאתי האי כנגדן בעוף דלא כפי' רבותיי שפירש"י על הקרקבן אלא ב' מעיים היוצאים מן המעי הארוך היוצא מן הקרקבן ועתה יש לי לפרש ההלכה על בורי' ולהעמיד דברי רבותיי שהכשירו והכי פירושו שני בני מעיים היוצאין מן הבהמה כלומר מן המעי אחד מצד זה ואחד מצד זה [כמו] שיש לעוף טריפה הבהמה וכנגדן בעוף יוצאין בו וכשר העוף בד"א שיוצא דבהמה טריפה כשיוצאין מב' מקומות אחד מצד זה ואחד מצד זה כעין בעוף וטעמא משום דחד מיניי' הוי יתור וכנטול דמי והוי נקוב המעי הגדול אבל יוצאין ממקום אחד זה אצל זה וכלין עד כאצבע דהדרי ראשן ומיערבי והי' למעי אחד כשירה וטעמא משום דהוי מעי אחד ואין כאן יתור לומר כנטול דמי. ונראה דמעי היוצא כעין זה שבא לפנינו הי' נמי מצויין בבהמות שלהן ולהכי לא חשיב לי' יתור אבל ב' שאין נמצאין כלל הוי הא' יתור וטעמא דטריפה בשנים היוצאין מב' מקומות דהיינו מב' צדדין ואפי' ה"כ ערבי או מצד א' ולא מערבי דכיון דשנים הם הוי האחד יתור וכנטול דמי אבל מיערבי לא הוי יתור מכלל דאחד היוצא אע"ג דלא מיערב כשר דאין כאן יתור ועמדו דברי רבותיי שהכשירו למעי אחד כאצבע היוצא ואחרי זאת חקרתי בהלכות גדולות ומצאתי כן בד"א שיוצאים מב' מקומות דהיינו שכנגדן בעוף חזי למקום נקב כאל נקוב מעיא וכו' ומדקאמר מעיא ש"מ דמן המעי הגדול יוצאין ולא מן הקיבה שפירשו רבותיי דאם כפירושם הול"ל כאלו נקוב קיבתם ועוד מצאתי כההיא לישנא והוא דהדרי ומיתערבי רישתייהו בהדדי מתיתאי בעוף [נ"ל שצ"ל כעוף] מדקאמר דמתערבים רישתייהו מתיתאי בעוף [נ"ל שצ"ל כעוף] מכלל דבאותן ב' מעיין היוצא מן המעי שציירתי למעלה עסקינן דהיינו בעוף שמתערבים כמי במקום דיבוקן זה עם זה אבל אם יוצאין מן הקיבה כמו שפירשו רבותיי מאי בעוף הלא אותן ב' היוצאין מן הקרקבן אין חוזרין ומתערבין אלא פושט לזפק ואחר פושט למטה הן הבני מעיים עכ"ד מבואר שחתנו של הראב"ן נחלק עליהם וס"ל דדק היוצא מן הדקין ג"כ נחשב ליתר והראב"ן הודה לו ורק שחידש פירוש חדש בש"ס שעל פיו עכ"פ לא יצא מכשול מהוראת רבותיו והוא שפירש דשני מעיים יוצאים מהדקין ומזה מוכח דאחד היוצא מהדקין היינו אורחי' ואין זה יתרת וא"כ לפי"ז ברור כשמש דר"ח ורי"ף חולקים על הראב"ן דהא הם פירשו להדיא דקאי על הקיבה וגם הראב"ן עצמו פשוט לו שהראשונים שלפניו פירשו כולם שיוצאים מן הקיבה רק שכתב שמצא סייג לפירושו בבה"ג. וע"כ קמה כחומה קושית היש"ש דהא הטור והשו"ע שניהם העתיקו דשני בני מעיים יוצאים מהקיבה ואיך העתיקו היתר הראב"ן שהוא עצמו חזר בו וס"ל דגם דק היוצא מן הדקין נחשב ליתר. והרא"ש עצמו בתשובה כשהעתיק הראב"ן כתב שמצא סייג לדבריו בבה"ג והרי מבואר דרק לזה מצא סייג בבה"ג דהפירוש יוצאים הוא מן הדקין וא"כ יפה השיג היש"ש דהא מוכח מהרא"ש בפסקיו דחולק ע"ז ופירש הברייתא דיוצאים מן הקיבה. ולומר שהרא"ש סמך על היתר רבותיו של הראב"ן דדק היוצא מן הדקין לא נחשב ליתר בודאי לא מסתבר כלל מאחר שהראב"ן עצמו חזר מזה וגם מדכתב הרא"ש שמצא סייג לדבריו בבה"ג מוכח להדיא דס"ל דדק היוצא מן הדקין חשיב יתר רק דס"ל דבאחד היוצא לא הוי יתר רק בשנים היוצאים וכל הפוסקים פה אחד חלוקים ע"ז ופירשו דקאי על הקיבה וגם אחד יתר הוא:
ב') הנה הש"ך החזיק היתר זה דהוי רק כדלדול בשר בעלמא מזה דפסק בשו"ע סי' נ"ה ס"ד גבי יתרת רגל ולע"ד תמוהא מאוד דמשם ראי' לסתור היתר זה דשם לא אמרו רק שאם יתר הרגל עומד שלא במקום הרגלים לא חשיב יתר אבל אם עומד במקום הרגלים אדרבה מפורש שם דגם אם אין היתר רגל יוצא מגוף הבהמה רק שיוצא מעיקר הרגל טריפה וא"כ מ"ש דק היוצא מן הדקין לרגל היוצא מן הרגל. ואם כוונת הש"ך על המבואר שם דאם יוצא יתר רגל למטה מהרכובה התחתונה שהוא כשר ג"כ תמוהא שאין אחד מהפוסקים שיאמר בטעם ההיתר לפי שהוא רק דלדול בעלמא וכולם כתבו שהטעם משום דבמקום זה גם אם נחתך עיקר הרגל אינו מזיק כלום ולכך אפי' נימא כל יתר כנטול דמי וכאלו ניטל גם רגל העיקר מ"מ הוא כשר דגם אם ניטל רגל העיקר שם אינו מזיק וא"כ אדרבה מפורש שנקרא יתרת ואמרינן בי' כל יתר כנטול דמי רק שגם אם ניטל אינו נטרף בו. והנראה בכוונת הש"ך הוא דס"ל דהמחבר והרמ"א שהתירו יתר רגל היוצא למטה מארכובה התחתונה אי אפשר לומר בדעתם שהתירו מטעם שכתבו הפוסקים דגם אם אמרינן בי' כל יתר כנטול דמי הוא כשר משום דבמקום זה גם אם ניטל עיקר הרגל כשר משום דהם פסקו כרש"י דכל יתר כנטול דמי פירושו כאלו ניטל גם אבר העיקר ולא כרמב"ן שפירש כאלו ניטל אבר היתר ומקומו עמו וסמכו להקל בשני טחולים הדבוקים בסומכי' אע"ג דלדעת הרמב"ן הוא טריפה משום דתפסו עיקר להלכה כרש"י וא"כ איך יעלה על הדעת שלא יחושו להחמיר כדעת רש"י ביתר רגל שיוצא למטה מארכובה התחתונה אם לקולא סמכו על דעת רש"י מכש"כ שלחומרא יחושו לדעתו והטו"ז בסי' נ"ה חולק באמת מזה הטעם על המחבר והרמ"א ופסק דיתרת רגל שיוצא למטה מארכובה התחתונה טריפה עיי"ש ולכך כדי לישב דעת המחבר והרמ"א חידש הש"ך דטעמם דס"ל דזה כשר גם לרש"י דאין זה רק דלדול בשר בעלמא וכ"כ מפורש בסי' מ"א ס"ק ט"ז דשני כבדים המתחילים למטה ממקום מרה וחיותא גם לדעת רש"י כשר דאינו אלא כתלתלי כבד עיי"ש. אולם בסי' כ"ו בררנו שלאחר המחילה לא כיוון יפה בזה וברור הוא דלשיטת רשיי יתר רגל למטה מארכובה תחתונה וכן יתר כבד למטה ממקום מרה וחיותא נחשב ליתר ולא כדלדול בעלמא עיי"ש. וגם להבנת הש"ך מ"מ תמוהא דגם אם נימא דיתרת רגל למטה מארכובה תחתונה ומן יתר כבד למטה ממקום מרה וחיותא מיחשב כדלדול בעלמא האיך אפשר לדמות לזה דק היוצא מן הדקין הא י"ל דוקא באלו דעומד היתר במקום מהגוף שאין החיות תלוי' בו דגם אם נחתך עיקר הרגל שם וכן עיקר הכבד לא מיטרף לכך נחשב היתר רק כדלדול משא"כ בדק היוצא מן הדקין דאם נחתך שם עיקר הדקין מיטרף בו מנ"ל לומר דגם שם נחשב היתר כדלדול בשר:
ג) בכו"פ הוקשה לו על חילוק הש"ך מס"א דמבואר דגם אם בתחלתן הם כאחד ברוחב אצבע מ"מ אם לא הדרי ערבי טריפה והרי כיון שברוחב אצבע הם אחד הו"ל דק היוצא מן הדקין ולמה יטרף באם אין חוזר ומתערב וכתב שדוחק לחלק דבס"א ניכר שהם שנים ולכך חידש דרך אחר בישוב הש"ך עפ"י שהקשה לגרסת רא"ש בשם בה"ג דבשלמא למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי שפיר אלא למ"ד והוא דהדרי ערבי מאי כלין עד כאצבע ומשני כלין מלמטה והקשה דכיון דגם למ"ד דאע"ג דלא הדרי ערבי הפירוש וכלין עד כאצבע היינו בתחלת שרשן מחוברין כאצבע ואח"כ נפרדו א"כ הא גם למ"ד והוא דהדרי ערבי י"ל דהפירוש וכלין עד כאצבע היינו בתחלת יציאתן מן הקיבה צריכין להיות יחד כאצבע ומ"מ צריכין להיות חוזרין ומתערבין אבל בסופי אין שיעור לחיבורן ותרתי בעינן בתחלת יציאתן מן הקיבה צריכין להיות מחוברים כאצבע ולבסוף צריכין להיות מעורבין יחד. ולכן תירץ דהי' נודע לחכמי ש"ס דרגיל לצאת מעי סתום בראשו מן הדקין אבל זה רגיל לצאת רק מהדקין ולא מהקיבה וגם רגיל דוקא בפה סתום בראשו ולזה הי' קושית הש"ס בשלמא למ"ד דלא הדרי ערבי ומיירי בדק שפיו סתום בראשו דטעם היתרו משום דאורחי' בכך לזה צריך להיות בראשן מחוברין כאצבע דאז הוי דק יוצא מן הדקין וזה אורחי' אבל אם אין מחוברין בראשן הוי דק יוצא מן הקיבה וזה אין אורחי' אלא למ"ד והוא דהדרי ערבי א"כ אין טעם היתרו משום דאורחי' דהא רק בסתום בראשו הוי אורחא א"כ אין נ"מ אם יוצא מן הקיבה או מן הדקין ול"ל שיהי' מחוברין בראשן כאצבע וע"ז משני הש"ס דבאמת א"צ להיות מחוברין למעלה כאצבע רק למטה צריכין להתערב ברוחב אצבע דאז אין דינו כיתרת עכ"ד ולאחר המחילה תמוהים מאוד דבישוב דברי הש"ך ודאי ליתא דסוף כל סוף יקשה בס"א היכי דהם אחד כאצבע בתחלתן למה כשאין מעורבין בסופן טריפה הא לדבריו גם כשאין מעורבין בסופן רק אם פה האחר סתום ג"כ כשר ואם כוונתו לחלק דבס"א מיירי בפיו פתוח לכך צריך להיות הדרי וערבי בסופן אבל בפיו האחר סתום ג"כ כשר א"כ אין מקום לחילוקו של הש"ך דבס"א מיירי ביוצאין מן הקיבה דהא בפיו האחר פתוח גם כשיוצא מן הדקין טריפה אם לא הדרי ערבי דהא רק בפיו סתום הוי אורחי' וכמש"כ הכו"פ. וגם עיקר פירושו מאוד תמוהא דהא ע"ד דלא הדרי ערבי לא אמר דרק בלא הדרי ערבי מיירי הברייתא אלא אע"ג דלא הדרי ערבי וא"כ מיירי גם בהדרי וערבי וא"כ לשיטתו ג"כ יקשה דל"ל וכלין עד כאצבע היכי דהדרי ערבי דהא המקשן הוי ס"ל דזה שאמר וכלין עד כאצבע הוא רק לטעם היכי דסתום בראשו דהוי אורחי' ביוצא מן הדקין לכך הוצרך להיות מחוברין כאצבע בראשן שיהי' דק יוצא מן הדקין ולא יוצא מן הקיבה וא"כ יקשה גם למ"ד זה היכי דהדרי ערבי ל"ל וכלין עד כאצבע. וגם יקשה דלפי האמת למה צריך להיות כלין כאצבע למעלה ולמטה כי' דלא איפסק הלכתא כמאן מהנך מ"ד מ"מ הא גם מ"ד דלא הדרי ערבי צריך רק למעלה מחוברין באם פיו סתום כדי שיהא דק יוצא מן הדקין וא"כ בס"א בפיו פתוח ומעורב בסופו שאין קפידא בו שיצא מן הדקין או מן הקיבה לאיזה תכלית צריך להיות גם כאצבע מחובר למעלה. וקושיתי על הרא"ש לק"מ דקושית המקשן היתה דכלין משמעו שלאחר חיבורן כאצבע שיב הם נפרדין וע"ז תירץ דני' דלאחר כאצבע הם נפרדין מ"מ בסופן חוזרין ומתערבין. וגם בלא"כ לק"מ דאם נימא דוכלין עד כאצבע פירושו מלמעלה א"א לומר דצריך עוד להיות הדרי וערבי דא"כ הי' צריך התנא להשמיענו כן כמו שמשמיענו שצריכין להיות יוצאין ממקום אחד ומחוברין למעלה כאצבע כן הי' צריך להשמיענו עוד תנאי שצריכין לחזור ולהתערב א"ו פשוט דלמ"ד והוא דהדרי וערבי עכ"ח הפירוש בוכלין עד כאצבע הוא שצריכין לחזור ולהתערב כאצבע בסופו:
ד) עוד חידש הכו"פ דרך חדש בישוב הטור והמחבר דס"ל שנמצא לפעמים יוצא מן המעי ענף וסעיפים רק אינם גדולים יותר מאצבע כי לכך נתנו חכז"ל פה הכל שיעור אצבע כי דרך הענף להיות כאצבע וא"כ א"ש קושית הש"ס בשלמא למ"ד לא הדרי ערבי ורק כשר הואיל וכך הסדר ענף יוצא א"כ צריך להיות ירק אצבע וזו כלין עד כאצבע ואין לו משך יותר כאורח ענפים המתפצלים אלא למ"ד והוא דהדרי וערבי א"כ אין שריותא מחמת אורחי' דענפים רק הואיל ומתערבים אחד וא"כ מה צורך משך אצבע ומשני באמת פי' כאצבע למטה צריכין להתערב יחד כאצבע ואף כי בתחלת דברי הרא"ש משמע אצבע לאו דוקא אבל בסופו כתב ועמדו דברי רבותיי שהכשירו למעי אחד כאצבע היוצא הרי אצבע דוקא ולק"מ דהא דמכשיר בס"ה היינו דוקא מצומצם כאצבע שהוא דרך הענפים ובס"א מיירי שהם גדולים מאצבע וסיים דכן ראוי' להורות דוקא כאצבע כשר ולא יותר. ולאחר המחילה טעה בזה כי ברא"ש ושו"ע מיירי שהי' היתר כאורך אצבע ומה שאמרו בש"ס כאצבע היינו כרוחב אצבע. וגם מש"כ שבסוף דברי הרא"ש מוכח דדוקא באצבע מכשיר תמוהא מאוד דהא בין לפירוש הראב"ן ובין לפירוש רבותיו של ראב"ן אין נ"מ בין כאצבע ליותר מכאצבע ושם ממש באותו דיבור בסופו כתב הרא"ש שמצאו סייג לדבריו בבה"ג וכבר כתבנו לעיל שמצאו סייג לפירוש הראב"ן דיתר אחד כשר ולא שנים וא"כ איך יעלה על הדעת לתת טעם לפי שכאצבע הוא אורחי'. וגם פירושו בש"ס תמוהא מאוד דהא למ"ד דלא הדרי ערבי גם בהדרי וערבי צריך להיות כלין עד אצבע דהא אמר "אע"ג, וא"כ בהדרי ערבי למה צריך להיות כאצבע דוקא וגם מאוד יפלא דהא הרא"ש דחה מה"ט פירוש רש"י דעל יתר כאצבע ל"ש לומר שרי בני מעיים יוצאים ואיך יפרש הכו"פ לדעת הרא"ש למ"ד דלא הדרי ערבי מיירי הברייתא במעי יתר כאצבע. ובגוף הדבר שהרא"ש לא התיר רק בכאצבע דוקא קדמו הפרי תואר וכתב דמש"כ הרא"ש בתשובה או פחות או יותר כוונתו רק יותר קצת אבל ארוך הרבה טריפה וכמה רחוק זה הדרך דאיזה שיעור ניתן לו ואיך יסתם הרא"ש ולא יפרש. ומצאתי בתשובת רדב"ז ח"ג תשובה תס"ט. כתב מפורש דלתשובת הרא"ש אין נ"מ באורכו דאפי' ארוך כמה כשר וכתב שכן מצא באיסור והיתר של הרא"ש. והנה גם הסב"ש דרך בדרך הזה ותיקן קושיא זו דאם כי אמת שהרא"ש בתשובה מתיר אפי' ארוך הרבה מטעם דדק היוצא מן הדקין לא חשיב יתר אבל בפסקיו חזר הרא"ש מזה וס"ל דגם דק היוצא מן הדקין חשיב יתר ורק כיון דכתב הרא"ש וגם לא מיקרי שמי בני מעיים אם אין חלוקין אלא כאצבע אלמא דמשמע לי' להרא"ש דלא מיקרי מעיים יתירים כ"א כשעכ"פ ראוי' לקרותו מעיים לפי אורכו אבל דבר קצר אינו אלא דלדול בעלמא וכמש"כ סי' נ"ה ס"ד כה"ג ולהכי שינו הטור והשו"ע לשון הרא"ש בתשובה וכתבו כאצבע דוקא משום דטעמם דקטנותו גרם לו להכשירו ואע"ג דממש"כ הרא"ש על דברי רש"י הוא על אורכו כרוחב אצבע והכא משמע שאורכו כאורך אצבע מ"מ מסתבר להם דקטן כה"ג נמי אין שם מעי עליו ואפשר דאפי' יותר קצת רק דלא נתנו דבריהם לשיעורין עכ"ד והם תמוהים כי מפורש בראב"ן דמעולם לא עלה על דעתו ולא על דעת רבותיו להכשיר היתר מטעם קטנותו וכמה נדחק הראב"ן לחדש פירוש חדש להציל רבותיו שלא יצא מכשול מתחת ידם והלא המעשה שהכשירו מפורש שהי' במעי יתר כאצבע וא"כ לדברי התב"ש הלא כדין הכשירו והרא"ש עצמו שכתב בפסקיו דל"ש לומר שני בני מעיים על יתר כרוחב אצבע כתב בתשובה להתיר רק מטעם רבותיו של הראב"ן או מטעם הראב"ן והאיך יחלוק עליהם בפסקיו מבלי להזכיר זה א"ו ברור דגם מעי קטן שייך לקרותו מעי ולא השיג על רש"י רק שלשון שני בני מעיים משמעו שמעי היתר הוא כמעי העיקר ולא דוקא במעי קצר כאצבע אבל ודאי מודה הוא דגם מעי קצר שמו מעי. גם מש"כ שהרא"ש בתשובה טעמו משום דדק היוצא מן הדקין כשר כבר ביארתי לעיל שז"א דהא מדכתב שמצאו סייג לדבריו בבה"ג מוכח דסמך על פירוש חדש של הראב"ן. ומש"כ שהטור והשו"ע שינו לשון הרא"ש בתשובה במחילה מכבודו לא שינו כלל דגם הרא"ש סיים שם שעמדו דברי רבותיו שהכשירו כאצבע וכבר בררנו דודאי אין כוונתו דוקא כאצבע דלפי הטעם המבואר שם זה ליתא רק נקט זה הלשון לפי שהמעשה של רבותיו של הראב"ן הי' בכאצבע וכן העתיקו הטור והשו"ע כעין המעשה שהי' ומש"כ שדברי קצר אינו אלא כדלדול בעלמא והביא ראי' מסי' נ"ה כבר בררנו באות ב' דזה ליתא:
ה) לכאור' הי' מקום לחדש היתר חדש בזה והוא עפמש"כ הראב"ן ביתר רגל שאפי' אם יש להיתר תואר רגל מ"מ אם אינו מגיע עד לארץ הו"ל רק דלדול בעלמא ולפי"ז י"ל דהה"ד בדק יתר אם אין הולך עד סוף הגוף רק תלוי בדקין וסתום בראשו חשיב רק דלדול בשר בעלמא אמנם מלבד מה שכתבנו בסי' כ"ב שדין זה צ"ע עוד חילוק גדול ביניהם דבשלמא הרגל פעולתו להלוך בו וכל שאינו מגיע עד לארץ אינו עושה פעולת הרגל שהוא ההילוך לכך ס"ל לראב"ן דאין זה יתר רגל משא"כ בדקין שפעולתן לקבל הרעי בתוכן הרי זה היתר משמש כמו עיקר הדקין לקבל רעי לתוכו ולמה לא יקרא יתר דק והרי הסני דיבי ג"כ הם בתמונה זו:
ו) עוד כתב התב"ש בישוב הטור והמחבר די"ל שהראשונים לא התירו רק במעי סתום דלפי שאינו משמש כניסה ויציאה לא נחשב כיתר דק ובס"א בשו"ע שהטריפו באם אינו חוזר ומתערב היינו כשהוא פתוח בסופו דאז צריך להתערב בסופו אבל בסתום בסופו הגם שאינו מתערב עם הדק העיקר כשר דאין זה דק לפי שאינו משמש כניסה ויציאה. וקדמו בתירוץ זה המהר"ם שי"ף בחולין דף כ"ח ובשו"ת רדב"ז ח"ג תשובה תס"ט וכתב הרדב"ז שזו הי' טעם הראב"ן ורבותיו ושאין סתירה לזה ממש"כ הרי"ף שהוא כענף היוצא מן הבד די"ל דאין כוונתו שסתום בראשו דודאי יש לו פה גם בראש האחר אלא שאינו מתחבר עם הדק העיקר ולשיטתם צ"ל דכל הסוגיא מיירי רק בדק יתר שיש לו שתי פיות שנכנס הרעי מכאן ויוצא במקום אחד אבל ממעי סתום שבמקום שהרעי נכנס שם הוא חוזר מזה לא איירי בסוגיא דזה אינו נחשב ליתר כלל. ואפשר להסכים לשון שאר הפוסקים שלא יחלקו ע"ז חוץ מהרמב"ם שיטריף בזה בין בבהמה ובין בעוף עכ"ד ולפי דבריו עדיין אינו מיושב הסתירה בשו"ע דהא הוא העתיק בפ"א לשון הרמב"ם אבל התב"ש ס"ל דאפשר להסכים גם דעת הרמב"ם לזה ומש"כ שהוא עומד מובדל כוונתו ששופך דק היתר לחוץ אבל בסתום בראשו גם הרמב"ם מודה להכשיר. והנה ממה שכתבנו לעיל לשון הראב"ן מבואר שלא כוונו יפה בדעתם ואדרבה פשוט הי' להם דגם מעי סתום בראשו נחשב ליתר שהרי רבותיו של הראב"ן לא התירו רק משום שיוצא מן הדקין משמע דאם הי' יוצא מהקיבה כה"ג הי' מטריפין. אולם זה יש לישב עפמש"כ מהר"ם שיף שם דאם אינו משמש כניסה ויציאה ומחובר אל הדקין אז לא מחשב ליתר מטעם דבטל אצל גוף הדקין מאחר שהרעי חוזר לגוף הדקין משא"כ במחובר לקיבה אפי' שסתום בראשו א"א לומר דנחשב כאחד עם הקיבה דזו קיבה וזו דק כן נראה מדברי מהר"ם שיף אולם בכ"ז אינו מעלה ארוכה דהרי ראינו שחזר הראב"ן מטעם זה ולא הכשיר רק מכח שחידש פירוש חדש דשני ב"מ יוצאים מן המעי והעלה דאם יש שני דקין יתירים כאלו טריפה וכמו שהביא גם הש"ך בשמו הרי מפורש יוצא דפשוט לו דגם בסתום בראשו מיקרי יתרת. ומאחר שלא מצינו אף לאחד מן הראשונים שיזכיר חילוק זה דדק סתום לא הוי דק יתר ובראב"ן מפורש להיפך והר"ן כתב מפורש דנחשב יתר וכן מצאתי בבעל העיטור שכתב שיצא מהדרא דכנתא דק סתום בראשו כעין סני דיבי והטריפו מטעם תרתי סני דיבי וכתב ומאן דמדמי לי' לשני בני מעיים היכי דלא הדרי ערבי שיהא לשניהם מקום לבית הרעי טריפה שכיון שאינו מתערב לכרכשתא אין בו כח לצאת והלכך כל פיצול שיצא מן המעיים ואינו מתחבר למטה יתר הוא וטריפה עכ"ד וכן פסק בתשובת מבי"ט תשובה קנ"ט ע"כ ברור שאין לסמוך על היתר זה:
ז) הנה אם כי בררנו שאין חילוק זה עולה יפה להלכה מ"מ הרווחנו בזה שאין אנו צריכין לדברי הש"ך שכתב דרבותיו של הראב"ן עכ"ח פירשו הא דיוצאים ממקום אחד כאצבע דמ"מ אינו אחד ממש רק ניכר גם בתחלת יציאתן שהם שנים אלא שהם מחוברים וכתב הכו"פ שזה דחוק למאוד ולפי המהר"ם שי"ף א"צ לזה די"ל דדוקא בצירוף שניהם יחד בסתום בראשו ויוצא מן הדקין אז ס"ל דלא הוי יתר משום דהרעי חתר אל הדקין בטל דק היתר לגבי עיקר הדקין משא"כ ביוצאין ממקום אחד דמיירי בפתוחין בראשן אלא דלא הדרי ערבי ושופכין לחוץ משתי מקומות דבזה ס"ל דגם ביוצא מן הדקין כל שמשמש כניסה ויציאה הוי יתרת:
ח) עוד הי' נלע"ד דרך חדש בישוב רבותיו של הראב"ן מקושיא זו די"ל דס"ל דני' דדק היוצא מן הדקין לא נחשב ליתר מ"מ בפתוח בראשו ס"ל דהו"ל כניקבו הדקין כיון שדרך הדקין שאין להם אלא נקב אחד שבו שופכין לחוץ כל שיש עוד נקב שני הוי כניקבו הדקין ומ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי ס"ל כמו שכתבו הפוסקים בהמסס וביה"כ במקום שהם דבוקים זה לזה אין מטריף בנקובין זה לתוך זה כיון דבלא"ה יש נקב אחד מזה לזה אין מטריף גם אם יש נקבים יותר כמו כן ס"ל בדקין דכיון דבלא"ה יש להם נקב אחד לחוץ אין מזיק אם יש עוד נקב שני לחוץ ודוקא בניקבו הדקין בתוך חלל הגוף טריפה ומ"מ אין מזה קושיא על מ"ד והוא דהדרי ערבי דאולי הוא מטריף בכה"ג גם בהמסס וביה"כ וגם יש לחלק דהמסס וביה"כ כיון ששוכבין שם זה על זה האחד מגין על חבירו וא"כ כ"ז בפתוח אבל בסתום בראשו שאין לדון בו משום נקב רק משום יתר בזה ס"ל דכל שיצא מן הדקין אין שם יתר עליו. אולם מצאתי שהאמת בפי הש"ך דבאשכול הל' טריפות סימן כ' כתב דביוצאין ממקום אחד אם לא הדרי ערבי טריפה ושוב כתב דאם למטה בדקין יוצא יתר דק לא מיטרף והוא כדעת רבותיו של ראב"ן וחידוש בעיני שלא ראיתי לאחד מן הראשונים והאחרונים שיזכירו דבריו. והרי בדבריו אין זכר מסתום בראשו ועכ"ח צ"ל כחילוקו של ש"ך. ובאמת אין בזה שום דוחק ובלא"ה מוכרח כדבריו דמהר"ם שיף כתב הא שפרש"י על יוצאים ממקום אחד שפירושו סמוכים זה לזה ולא פירש ככל הפוסקים שפירשו שהם מחוברים ממש שדחקו לשון יוצאין בלשון רבים וגם לשון "כאחד" דכף הדמיון משמעו שאינו אחד ממש ועיין בביאור שם שלא הבין כן וא"כ מה נעים עכ"פ לשאר הפוסקים לישב קושיות אלו דני' דהם חולקים על רש"י וס"ל דהם מחוברים אבל עכ"פ ניכר שהם שנים רק שהם מחוברים כאלו הי' אחד וא"ש. לאחר כמה שנים שהעלתי זה נדפס הגהת ה"ס ומצאתי שכתב שאין לסמוך על היתר השו"ע בסעיף ה' ושמחתי ב"ה.