אור ברסלב
שאול שאל סימן כ

שאול שאל· רבי שאול בראך

סימן כ

סימן יט

בדין דק יתר אם צריך להיות מעורב בתחלה ובסוף ואם העירוב צריך להיות כרוחב אצבע.

בשו"ע סי' מ"ז הובאו ב' דיעות דעת הרמב"ם דצריך להיות מעורב בתחלה ובסוף אבל אין שיעור קצוב להעירוב דגם בחיבור עשהו די ודעת בה"ג ובעל עיטור דצריך להיות מעורב בתחלה ובסוף כרוחב אצבע. והנה דעת הרמב"ם תמוהא דהא בברייתא מפורש דצריך להיות כרוחב אצבע וכתב הר"ן דהרמב"ם ס"ל דכאצבע לאו דוקא וצ"ל דנקט רק אורחא דמלתא דאם הם מחוברים מסתמא אין העירוב פחות מרוחב אצבע אבל אם אירע שנתחברו בפחות מזה ג"כ סגיא. ועדיין תמוהא דמנ"ל לרמב"ם הא דהא פשיטות הענין וראי משמע דברוחב אצבע דוקא והנלע"ד דהנה הכו"פ הקשה א אדמפליג תנא דברייתא בין יוצאין ממקום אחד ליוצאים משתי מקומות הו"ל למיפלג בדידי' דאם הם מחוברים כאצבע כשר ואם הם מחוברים בפחות מכאצבע טריפה ונדע מכש"כ דביוצאין משתי מקומות שהוא טריפה ותירץ דאז הו"א הא דבעוף כשר הייני דיקא באם הם מחוברים בפחות מכאצבע אבל ביוצאים משתי מקומות ממש ג בעוף טריפה. והנה למש"כ הרשב"א וכן תפסו כל האחרונים דהרמב"ם ס"ל כפי' שני דרש"י ואין שום יתר כשר בעוף יותר מבהמה רק זה המצוי בכל העופות שיש להן זפק א"כ ליתא לתירוץ הכו"פ. וגם למאי שכתבנו בסי' כ"ד דלע"ד הרמב"ם ס"ל דגם שני בני מעיים גמורים כשר בעוף מ"מ עכ"ח צ"ל דאין בזה שום רבותא וחידוש והוא דבר המצוי ונודע לכל דאורחי' בהכי דהנה יפלא על הרמב"ם שלא העתיק הא דכנגדן בעוף כשר דק כתב דאם יש שני בני מעיים בבהמה כמו שהוא בעוף יוצא משתי מקומות טריפה ועכ"ח צ"ל דאין כוונה תנא דברייתא להשמיענו חידוש דין דבעוף כשר רק רצה לצייר באיזה אופן טריפה בבהמה היינו כשהוא דומיא דעוף וא"כ לפי"ז ג"כ נסתר תירוץ הכו"פ. ומש"כ הכו"פ עפ"י הב"ח שפירש בדעת הרי"ף דכל שהוא פחות מכאצבע מיקרי שיוצא משתי מקומות וכתב דגם דעת הרמב"ם כן הנה גם ברי"ף אין משמעות לזה כמו שנכתב אי"ה באות ז' אולם בדעת הרמב"ם ודאי אין לומר כן דהא לא הזכיר כלל רוחב אצבע וס"ל דכאצבע לאו דוקא וא"כ איך יעלה על הדעת לומר בשיטת הרמב"ם דס"ל דכל שהוא פחות מכאצבע מיקרי יוצא משתי מקומות. אמנם לדעת הרמב"ם ודאי דאין התחלה לקושית הכו"פ דהא מאחר דס"ל דכאצבע לאו דוקא א"כ אין מקום לחלק בין כאצבע לפחות מכאצבע ולפי"ז י"ל דקושית הכו"פ הוא שלוחצתו להרמב"ם לומר דכאצבע לאו דוקא דאל"כ הי' תנא דברייתא מפליג בין כאצבע לפחות מכאצבע ונדע מכש"כ ביוצא משתי מקומות דטריפה א"ו דאצבע לאו דוקא:

ב) מי' למש"כ הר"ן בשמעתין בדעת הרמב"ם נסתר תירוץ זה דהנה הר"ן כתב דשיטת רש"י שלא יהא היתר ארוך מכאצבע לא מסתבר כלל וגם דרך בה"ג ובעל העיטור לא ניחא לי' משום דברוב הנוסחאות הגרסא מאי כלין כאצבע מלמטה ולכך חידש דהנך אמיראי פליגי ביתר סתום בראשו ובזה מכשיר המ"ד אע"ג דלא הררי ערבי דכיון שסתום בראשו הו"ל שפיכתן כאחד ומ"ד והיא דהדרי ערבי ס"ל דצריכין דוקא להיות מחוברין בסופו ומעי סתים בראשו טריפה ומ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי ס"ל שאעפ"י שאין פיצול זה חתר ומתערב כיון שאין לו אלא פה אחר ולבני מעיים הוא נשפך כשירה דמאי כלין עד כאצבע לא שיהי' מתערבין דוקא אלא שתהא שפיכתן כאחד. וכתב הב"י בסי' מ"ז דלפירוש הר"ן צ"ל דה"פ הגמרא בשלמא למ"ד והוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע כלומר שיחזרו ויתערבו ויהי' שניהם כאצבע אחד ולא לענין שיעור העירוב תני כאצבע דאפי' במשהו סגיא אלא שיתיחדו שני המעיים ויהי' כאצבע אחד אלא למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי מאי עד כאצבע ומשני כאצבע מלמטה כלומר שיהי' שניהם כאלו הם מעורבות והם אצבע אחת והיינו שלא תשפוך כל אחת לעצמה ואלו כיון ששתיהן שופכות למקום אחד הרי למטה במקום יציאת הרעי הם כאלו הי' אצבע אחת ולאחר המחילה פירושו תמוהא דעיקר התירוץ חסר מן הספר דהמקשן סובר שצריך להיות מעורבות ממש והתרצן השיב שצריך להיות כאלו הן מעורבות ולא מעורבות ממש ואין זכר מזה בדברי המתרץ. וגם הב"ח הקשה דא"כ למה הוצרך הר"ן לומר דמה שאמרו כאצבע הוא לאו דוקא דזה לא יצטרך רק אם הפירוש שיהי' ארוך בחיבורו כאצבע אבל לפירוש הב"י שיהי' תוארו כאצבע אין צורך לזה וכתב הוא דה"פ בשלמא למ"ד והוא דהדרי ערבי ניחא לישנא דקתני עד כאצבע שהרי המעי היתר שחזר ונתערב ניתן לו שיעור שכלה קודם שכלה המעי השני אלא למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי מאי עד כאצבע דמשמע שכלה קודם שכלה המעי השני והא ליתא להאי מ"ד דלא ניתן שום גבול למעי היתר אף אם ארוך מאוד ומשני עד כאצבע מלמטה דלישנא דעד אינו אלא להורות שמלמטה הוא סתום והוא יוצא מן המעי כאצבע היוצא מן היד דהיינו לומר שאין לו אלא פה אחד. והפ"ח תירץ דצ"ל שהגרסא כבה"ג וה"פ בשלמא למ"ד והוא דהדרי ערבי וכיון שאין לו אלא פה אחד טריפה היינו דקתני עד כאצבע פירוש שדמיון הברייתא במה שאמרו אבל יוצאין ממקום אחד וכלין עד כאצבע כשר שר"ל שכשם שסוף האצבע כלה ומתערב בסוף היד ה"נ זה המעי היתר צריך שיהא חתר ומתערב אלא למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי מה הדמיון לכאצבע ומשני שפיר דאדרבה הדמיון לדידי' הוא מראש האצבע למעלה שאין לו אלא פה אחר ואינו חוזר ומתערב ה"נ יתר זה אעפ"י שהוא כדמות האצבע ממש שאין לו אלא פה אחד כשירה ודלא כר"ן ודחיקות ב"י עכ"ד ותמהו בכו"פ ותב"ש דהלא זה שנדחק הר"ן הוא משום שמצא הגרסא למטה ואם נתפוס הגרסא למעלה א"צ לפרש כתמונת אצבע רק כפשיטות הלשון לענין אורכו וכמו שפירש בעל העיטור שצריך להיות מחובר למעלה כרוחב אצבע. וכתב הכו"פ דאפשר לקיים פירוש הפ"ח גם לגרסא דידן דאין פירוש מלמטה סוף הפיצולים סמוך לבית הרעי רק מלמטה קרוי מקום הפיצולים לגבי השורש מקום אשר באים ומתפצלים משם זו נקרא למטה בשרשן וסימן לדבר בסי' ל"ט ס"ו אם הורדא נדבקת למטה בשורש שלה הרי מקום השורש נקרא למטה וכן בזה פיצולי המעיים מקום יציאתן מהשורש נקרא למטה עכ"ד ותמוהא דהאיך יישב בזה דברי הפ"ח לגרסא דידן דהא לפ"ק הפירושו כתמונת אצבע וא"כ אם גרסינן למטה הרי אדרבה לכו"פ דלמטה נקרא במקום השורש שמשם מתפצלים והלא שם אדרבה הדרי ערבי האצבעות ונעשו אחד ביד. ואם יש מקום לדבריו הוא רק דעל פי פירושו יש לקיים פירוש בעל העיטור גם לגרסת מלמטה דהיינו ממש כפירוש בעל העיטור רק דלמטה פירושו בשורשו במקום שהוא יוצא וכ"כ התב"ש. מי' דמיון הכו"פ לורדא אינו נכון דורדא עומדת במקום אחד אז ודאי מיקרי השורש למטה משא"כ בדק הנמשך לאורך הגוף ודאי משמעו שבסוף הגוף קרוי למטה. אולם התב"ש הטעים הדבר לפי שאם הוא תלוי' ברגלי' אז השורש הוא למטה והביא מכמה מקומות שקורא למטה על הדרך כשהבהמה תלוי' ברגלי' ואני מצאתי סמך גדול לפירוש זה ברמב"ן סי' י"ט שכתב שם דזה שכתב בה"ג דבעוף מתערבין מהיתאי הכונה על ב' סני דיבי המצוינן בעוף הנקראים טרעעני געדערם ועל מקום דיבוקן אמר שהם מתערבים מתיתאי הרי שפירש הראב"ן מקום השורש ששם דבוקים ויוצאים משם נקרא למטה:

ג) וגם י"ל דכוונת הכו"פ למש"כ התב"ש דיש לקיים פירוש הפ"ח לגרסת הרא"ש בבה"ג דקושית הש"ס היתה על מ"ד והוא דהדרי ערבי ולכן משני מלמטה דהיינו כתמונת אצבעות בשורשן במקום שהם מתפצלים מן סיד ששם הם מתערבים יחד לתוך היד. ועוד כתב התב"ש דיש לקיים פירוש הפ"ח גם לגרסא מלמטה והוא דלא כפר"ח שקורא מקום סיום האצבע למעלה ומקום יציאתו מהיד למטה רק איפכא דהא בנזיר דף כ' נסתפקו מה נקרא למעלה ומה נקרא למטה באצבעות ולפי"ז משני כאצבע מלמטה פירוש מקום סיום האצבע שאינו מתערב לשום מקום. מי' התב"ש עצמו כתב דהן פירוש הפ"ח והן פירושו לא יתכנו דודאי משמע הך וכלין עד כאצבע תנאי להיכשרא הוא דלא מתכשר אא"כ כלים כאצבע ולפירושים אלו למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי הול"ל אפי' כלים עד כאצבע דלא הדרי ערבי וכש"כ דלא כלים והדרי ערבי דפשיטא דכשר והעלה דהעיקר כפי' הב"ח שהבאתי באות שלפ"ז ולע"ד גם פירוש זה הוא דוחק גדול דהא ודאי דפשיטות הלשון עד כאצבע פירושו שאורכו כאצבע ואם לפירוש הר"ן צריכין לחדש שהפירוש כתואר וכתמונת אצבע האיך לא השמיענו הר"ן שלפירושו משתנה פירוש כאצבע. וגם יקשה על כל פירושים אלו מה שהקשה בפרי תואר על פירוש הר"ן דאם כפירושו הול"ל וכלין כאצבע מאי זה שאמר עד דתיבת עד לא יוצדק כלל רק אם כאצבע נאמר על שיעור אורך חיבור המעיים להדדי והוא דחה מכח קושיא זו פי' הר"ן:

ד) וראיתי ביש"ש שכתב על פירוש ב"י בר"ן שדברים כאלו אין הדעת סובלת שיהא זה נקרא למטה אלא נראה שהר"ן גורם כגרסת הרא"ש בשלמא למ"ד לא הדרי ערבי וכו' ולבסוף גרס מאי כלין מלמטה וה"פ בשלמא למ"ד לא הדרי ערבי היינו דקתני עד כאצבע דקאי אלמעלה שיהי' למעלה יוצאים ממקום אחד ר"ל מעי אחד עד אצבע לכל הפחות ושוב לא יזיק פיצול אפי' אינו מתערב למטה אלא למ"ד והוא דהדרי ערבי מאי עד כאצבע הלא הכל תלוי' במה שחתר ומתערב ומשני מאי כלין למטה לאו רוקא שבעינן למעלה כאצבע אלא שיהי' כלין למטה כאצבע שיחזרו ויתיחדו כאצבע כמו שפירש הב"י א"נ שיהי' כלין עד שישאר בחיבור דלמעלה ודלמטה הכל כרוחב אצבע וזו שיעור כ"ש אצבע אחת לשניהם והה"ד אפשר בפחות אלא שאינו בנמצא והוא ממש שיטת הרמב"ם עכ"ד ולאחר המחילה תמוהא דהא כל מה שנדחק הר"ן הוא משום דהוקשה לו על פירוש בעל העיטור משום שהגרסא ברוב נוסחאות למטה ואם נימא שלפני הר"ן הי' הגרסא כמו שהביא הרא"ש א"כ הי' יכול לפרש בפירוש בעל העיטור ואין סתירא מהנוסחא דלמטה דהא אין לו שום קושיא על בעל העיטור רק מה שלפירושו גרס מאי כלין מלמעלה א"ו ברור דלפני הר"ן היתה הגרסא כמו שהוא לפנינו. ותו דאם לפירוש הר"ן הי' משתנה הגרסא ממה שגרס רש"י האיך לא השמיענו הר"ן כן ותו דאם לפירוש הר"ן למ"ד דלא הדרי ערבי הפירוש מה שאמרו וכלין עד כאצבע. הוא למעלה מה זה שכתב הר"ן דלמ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי הא דקתני עד כאצבע לא שיהי' מתערבין דוקא אלא שתהא שפיכתן כאחד וכל כה"ג שפיכתן כאחד מיקרי דלשון זה לא יצדק רק אם הפירוש וכלין למטה אז הוצרך לומר דלאו דוקא שיהי' מתערבין למטה בלא שיהי' שופכין כאחד ולכך גם בסתום בראשו א"ש משא"כ אם קאי למעלה הא שם הם מעורבים ממש ולמטה א"צ להיות כלל מעורבין:

ה) והנלע"ד בביאור כוונת הר"ן הוא דהא לפירושו גם למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי מ"מ אם שניהם שופכין לחוץ טריפה ורק בסתום בראשו הוא מתיר משום דבזה הוי שפיכתן כאחד וא"כ גם הוא מודה דאם פתוח בראשו צריך להיות הדרי וערבי דוקא וכלין עד כאצבע וא"כ אין שום קושיא ממה דאמרו בברייתא וכלין עד כאצבע דהברייתא מיירי בפיו פתוח דאז ודאי גם למ"ד דלא הדרי ערבי צריך להיות דוקא כלין עד כאצבע מלמטה ורק בטעם הדבר נחלקו דמ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי ס"ל דלא היתה הקפידא שיהי' מחוברין יחד רק עיקר הקפידא שלא יהי' שופכין לחוץ משתי מקימות ולכך הברייתא דמיירי בפיו פתוח אי אפשר להיות שיהי' שופכין כאחד רק אם הדרי ערבי כאצבע אבל הה"ד אם סתום בראשו דכשר ומ"ד והוא דהדרי ערבי ס"ל דהקפידא שצריכין להיות מחוברין דוקא כאצבע למטה. ולפי"ז המקשן הבין דלמ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי מתיר לעולם גם בפיו פתוח ולכך הקשה דלפי"ז א"צ להיות מעורבין למטה לעולם ולשון וכלין עד כאצבע אין משמעו למעלה וע"ז משני דגם הוא ס"ל עד כאצבע מלמטה ולפי"ז צ"ל דרק בסתום בראשו מתיר אבל בפתוח גם הוא מודה דצריך להיות כלין עד כאצבע למטה וכל חידושו של התרב הוא דגם למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי צריך להיות מעורבין למטה כאצבע אבל כ"ז בפתוח בראשו אבל בסתום בראשו כשר אע"ג דלא הדרי ערבי:

וגם י"ל הא דאמרו וכלין עד כאצבע מלמטה קאי על שניהם הן בפתוח בראשו והן בסתום בראשו וה"פ דהא הדקין מחוברין מלמטה בפי הטבעת ורק אז כשר אם הדק היתר מחובר רחוק מכאצבע מפי הטבעת דהיינו מסוף חיבור הדקין למטה וממילא בסתום בראשו כלה חיבורו הרבה יותר מכאצבע מפי הטבעת שהוא מקום חיבור הדקין לגוף דהא חיבורו הוא רק מלמעלה במקום שיוצא מהדקין וא"ש שאמר כלין כאצבע מלמטה דהיינו כלין מלהיות מחוברים שניהם למטה בסוף הגוף ברוחב אצבע:

ו) והנה הר"ן כתב שלמד פירוש זה מהרמב"ם וצריך ביאור מהיכן למד כן דלכאור' אין שום משמעות בלשונו לזה דאין לומר מעש"כ הרמב"ם שהוא כענף היוצא מן הבד והוא מובדל משמע דמיירי בפיו סתום דז"א דגם אם פיו פתוח כל שיוצא לחוץ ואינו מתערב לבסוף עם עיקר הדק הרי הוא כענף והוא מובדל וכ"כ הרדב"ז בתשובה תס"ט דמה שאמר והוא מובדל אין הכוונה שסתום בראשו רק ששופך לחוץ ואין מתערב עם עיקר הדק וכתב ראי' לזה דהא הרי"ף כתב בענף מן הבד ואח"כ כתב והוא דהדרי ומתערבי וכתב שגם הר"ן לא כתב שכן הוא דעת הרי"ף רק שכן מוכיחין דבריו והנה דבריו צ"ע דמשמע דהר"ן הוכיח מזה הלשין כענף מן הבד שהיא סתום והוא תמוהא כמש"כ הוא עצמו שכתב הרי"ף והוא דהדרי ערבי. והנה בפשיטות י"ל דס"ל לר"ן דודאי הי' לפני הרמב"ם הגרסא כלין מלמטה כמו שהוא לפנינו והי' פשוט בעיני הר"ן דלמטה פירושו בסוף הגוף וא"כ מאחר דהרמב"ם לא התנה שלא יהא באורך הפיצול יותר מכאצבע א"כ יקשה במאי פליגי הנך אמוראי דהא גם למ"ד לא הדרי ערבי צריך להיות מעורב למטה וגם למ"ד והיא דהדרי ערבי די בשאם הדרי ערבי למטה אעכ"ח דפליגי במעי סתום. מי' זה דחוק דע"ז ל"ש לומר שלמד פירוש זה מהרמב"ם דאולי הרמב"ם גרס כבה"ג ושוב אין הוכחה מזה. אולם לע"ד ברור דהוכיח כן מזה שמוכח מהרמב"ם דס"ל דכאצבע לאו דוקא וכמש"כ הר"ן בשמו וא"כ לפי"ז אין מקום לגרסת בה"ג ולפירוש בעל העיטור דהאיך אפשר לומר וכלין עד כאצבע קאי על מקום חיבורו במקום שיוצא מעיקר הדק דלאיזה תכלית אמר וכלין עד כאצבע הא כבר אמר ויוצאין ממקום אחד בשלמא לשאר ראשונים דס"ל כאצבע דוקא י"ל דמוכרח לומר דהחיבור אינו במשהו רק עד כאצבע אבל להרמב"ם דאצבע לאו דוקא רק משהו בעלמא א"כ הא זה כבר נשמע מיוצאין ממקום אחד שהן מחוברים במשהו ואין לומר שהי' מקום לטעות שיוצאין ממקום אחד אין פירושו שהם מחוברים רק שהם סמיכין זה לזה לכך הוצרך להוסיף וכלין עד כאצבע דז"א דא"כ הול"ל יוצאין מחוברין א"ו דפשוט להם ככל הראשונים דיוצאין ממקום אחד פירושו שהן מחוברין זה לזה וא"כ מוכרח דלא ס"ל כגרסת בה"ג. וגם למה שתירצו הכו"פ והתב"ש דקרוי למטה בשורשן מ"מ אין מקום לזה דבמקום שיוצאין א"א לומר וכלין עד כאצבע מאחר שכאצבע לאו דוקא ועכ"ח דלכ"ע הפירוש וכלין עד כאצבע הוא מלמטה וא"כ במאי פליגו ומזה הוכיח הר"ן דפליגי במעי יתר שסתום בראשו:

ז) עוד כ' הר"ן שכן מוכיחין דברי הרי"ף נראה שלא הי' ברור בעיניו שהרי"ף ס"ל פירוש זה כמו לדעת הרמב"ם ובאמת צריך ביאור היכן מצא אפי' הוכחה שכן נראה דעתו דהא הרי"ף לא כתב שכאצבע לאו דוקא וליתא אליבי' דרי"ף מש"כ אליבי' דרמב"ם והנלע"ד דהנה הרי"ף לא כתב דצריך להיות גם למטה מעורב כאצבע והרשב"א והרא"ש ס"ל בדעתו דגם למטה בעי עירוב כאצבע וכבר עמד ע"ז בב"י וכתב שהרי"ף סמך שנדע דכמו שלמעלה בעי עירוב כאצבע כן למטה שאמר והוא דהדרי ערבי צריך להיות העירוב כאצבע. וזה דחוק שהרי"ף יסתום ולא יפרש בתיבה אחת דערבי כאצבע אולם לפירוש הר"ן יומתק לשון הרי"ף דהא לפירושו באמת לכ"ע אין זכר בברייתא שיהא צריך להיות למעלה מעורב כאצבע ולשתיהן הפירוש וכלין עד כאצבע הוא מלמטה וא"כ י"ל דהרי"ף ס"ל באמת דלמעלה די בכ"ש ביוצאים ממקום אחד רק למטה צריך להיות וכלין עד כאצבע אלא כדי שלא נטעה דדי גם כשהן שופכין כאחד וסתום בראשו משום דגם זה נקרא וכלין עד כאצבע למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי לזה הוצרך לפרש דקייל"ן כמ"ד והוא דהדרי ערבי ודוקא בהדרי ערבי הוי כלין כאצבע. אולם מאחר שאפשר לדחוק בפירוש הרי"ף כמש"כ רשב"א ורא"ש וכפירוש הב"י לכך לא כתב שכן דעתו בבירור רק שכן מוכיחין דבריו וא"ש:

ח) אמנם זה ניחא רק למאי שכתב בעל העיטור דלגרסת בה"ג קייל"ן דצריך למטה ולמעלה חיבור כאצבע וצ"ע דמנ"ל לבעל העיטור כן דהא י"ל דלמסקנא שחידש לו התרצן די"ל מאי כלין מלמעלה ס"ל דלכ"ע הפירוש היא כן וגם למ"ד הדרי ערבי הפירוש וכלין עד כאצבע הוא מלמעלה אלא דהוא מצריך שיהי' הדרי ערבי גם למטה אבל א"צ להתערב בכאצבע רק במשהו סגיא וזה עדיף מלומר שנחלקו בפלוגתא רחוקה דלמ"ד אע"ג דלא הררי ערבי א"צ למטה עירוב כלל ולמ"ד והוא דהדרי ערבי אין די בעירוב משהו רק צריך עירוב באצבע ולכאור' גם לשון בה"ג יותר נוטה לזה שכתב מי סברת מאי כלין מלמטה לא דמתערבין מלמעלה והנה לשון מי סברת משמעו לכאור' שלמסקנא הדר לגמרי ממה שפירש בהו"א וכלין מלמטה וא"כ אין הוכחה לפירוש הר"ן מדברי הרי"ף דהא לפי"ז יפה פסק הרי"ף דלמעלה בעי כאצבע ולמטה הדרי ערבי בכ"ש ובזה כבר נקט כחומרת מ"ד והוא דהדרי וערבי. והנלע"ד בטעמו של בעל עיטור שמוכרח דמ"ד והוא דהדרי וערבי ס"ל דבעי עירוב כאצבע למטה ונקדים מה שהקשה בס' ארוך מש"ך על בעל העיטור דמנ"ל דפליגי הנך אמוראי בסברות הפוכות דלמ"ד והוא דהדרי ערבי בעי למטה כאצבע ולמעלה לא בעי ולמ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי בעי למעלה כאצבע ולמטה לא בעי דלמא למעלה כ"ע ס"ל דבעי עירוב כאצבע ולא פליגי אלא למטה דלמ"ד והוא דהדרי ערבי ס"ל דגם למטה בעי עירוב כאצבע ומ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי ס"ל דרק למעלה בעי כאצבע ולמטה לא בעי כלום ובהכי הוי ניחא טפי שהתרצן מאי כלין מלמעלה לא הי' ממציא דין חדש מלבו. ונראה שהי' דוחק בעיני בעל עיטור לפרש כן דא"כ גם המקשה הי' יודע דלכ"ע למעלה בעינן כאצבע וא"כ איך לא שם התירוץ על לבו אבל באמת אין זה קושיא די"ל דלא ניחא לי' למקשה לפרש כלין מלמעלה דלישנא דכלין לא הוי משמע לי' הכי דבשלמא למטה שייך כלין ולא למעלה עכ"ד הארוך מש"ך. וכעין קושיא זו הקשה בס' כו"פ על בה"ג לגרסת הרא"ש עיי"ש והנלע"ד בישוב קושיות אלו דזה ודאי דלמ"ד והוא דהדרי ערבי למטה מפרש הא דאמרו בברייתא וכלין עד כאצבע הכוונה שיתערבו למטה בכאצבע דאין לפרש לדידי' דהא דקתני וכלין עד כאצבע פירושו שלמעלה צריכין להיות מחוברין כאצבע דא"כ יקשה האיך אפשר לומר דבעי הדרי וערבי גם למטה דהא אין זכר מזה בברייתא ולדבריו כמו דקתני בברייתא תנאי להיתרא שיהי' יוצאין ממקום אחד וכלין עד כאצבע כן הי' לו לינקוט והוא דהדרי וערבי ומדלא נקט התנא כן מוכח דלא בעי הדרי ערבי א"ו ברור דלמ"ד והוא דהדרי ערבי מוכרח שמפרש הא דקתני וכלין עד כאצבע פירושו למטה ומוכרח דמ"ד והוא דהדרי ערבי בעי למטה כאצבע ומיושב גם קושית ארוך מש"ך וקושית כו"פ דכיון דנקט התנא למ"ד והוא דהדרי ערבי וכלין עד כאצבע למטה ולמעלה לא הזכיר כאצבע רק יוצאין ממקום אחד מוכרח דלמעלה לא בעי כאצבע דאל"כ הי' שינה התנא פנאי להיתר דבעי כאצבע למעלה כמו ששונה דבעי אצבע למטה תה ודאי אין לומר דבאמת מפרש גם מ"ד והוא דהדרי ערבי הא דקתני וכלין עד כאצבע מלמעלה דא"כ מוכח בברייתא דלא בעי הדרי ערבי וכמש"כ וא"ש:

ט) ומעתה יצא לנו שמש"כ באות ב' דלפירוש הר"ן ברמב"ם נסתר התירוץ שכתבנו באות א' על הרמב"ם נכון הוא דהנה לכאור' קושית הכו"פ לק"מ די"ל לכך לא מחלק התנא בדידי' דאם אין מחוברין כרוחב באצבע טריפה משום דרצה להשמיענו דביוצאים משתי מקומות גם בהדרי ערבי למטה כאצבע מ"מ טריפה וצ"ל דעדיין יקשה קושית הכו"פ למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי דהא לדידי' אין שום נ"מ בין הדרי ערבי ללא הדרי ערבי וא"כ הו"ל למיתני דאם הוא פחות מכאצבע טריפה. אולם לפירוש הר"ן הא גם מ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי ס"ל דבפתוח צריך להיות דוקא הדרי ערבי ואינו מתיר רק בסתום בראשו וא"כ לכ"ע ליתא לקושית הכו"פ דהא איצטריך להשמיענו רבותא דביוצא משתי מקומות גם בהדרי וערבי כאצבע טריפה וא"כ נסתר התירוץ שכתבנו דהוכיח הרמב"ם דכאצבע לאו דוקא מכח קושית הכו"פ. מי' י"ל דלפירוש הר"ן בדעת הרמב"ם יש לנו טעם נכון לומר דכאצבע לאו דוקא דהא לפירושו אין מחלוקת בין האמוראים בזה דלכ"ע הא דאמרו וכלין עד כאצבע פירושו שלמטה צריך להיות כלין כאצבע וגם למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי מודה היא בפיו פתוח צריכין לחזור ולהתערב למטה ולפי"ז הא למ"ד זה מוכרח דכאצבע לאו דוקא דהא כבר כתבנו דלפירוש הר"ן לכ"ע למעלה לא בעי חיבור רק במשהו דהא וכלין עד כאצבע קאי למטה וא"כ בהא דיוצאין ממקום אחר לא ניתן שיעור לחיבורו ומאחר שכן הא לא יגרע למ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי באם מתערב למטה בכ"ש בפיו פתוח משאם סתום בראשו ומתערב רק למעלה בכ"ש דכשר לדידי' ועכ"ח צ"ל למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי דוכלין עד כאצבע הוא לאו דיקא וא"כ מנ"ל לעשות פלוגתא חדשה בין האמוראים ני' דמ"ד הדרי וערבי חולק בזה על המ"ד אע"ג דלא הררי ערבי דאם סתום בסופו טריפה מ"מ מנ"ל לומר שגם בזה נחלקו בפיו פתוח שיצטרך להיות העירוב למטה בכאצבע דוקא:

י) מי' זה א"ש רק על פי פירוש ראשון שכתבנו באות ה' בדעת הר"ן אבל לפירוש השני שכתבנו שם בר"ן שהעיקר שצריך להיות מרוחק דק היתר מהחיבור לינה בפי הטבעת כרוחב אצבע שפיר י"ל דכאצבע דוקא דהא בסתום בראשו מרוחק עוד הרבה יותר מכאצבע מחיבור הדקין בפי הטבעת והנלע"ד דהי' להרמב"ם הוכחה מן הש"ס דכאצבע לאו דוקא דני' דהי' לרמב"ם הגרסא כלין מלמטה הא גופי' קשיא לי' למה הוצרכו לחדש דהא דלא הדרי ערבי אינו כפשוטו דלא הדרי ערבי כלל ופיו פתוח הו"ל לש"ס לשנויי דיכלין עד כאצבע קאי על למעלה וכמו שמשני באמת לגרסת בה"ג ומזה הוכיח הרמב"ם דהי' פשוט לחכמי ש"ס דכאצבע לאו דוקא וא"כ א"א לפרש דקאי על למעלה דהא כבר חי ויוצאין ממקום אחד וידענו דמחוברין עכ"פ במשהו וכמו שכתבנו לעיל א"ו דכאצבע לאו דוקא:

ולישב קושיא זו לשיטת רש"י דהא לדידי' כלין עד כאצבע הוא דוקא דהא למ"ד הדרי ערבי בעי שלא יהא אורך הפיצול יותר מכאצבע ויקשה מנ"ל לחדש כן והו"ל לשנויי דלמ"ד לא הדרי ערבי הפירוש וכלין עד כאצבע מלמעלה צ"ל דס"ל כמו שהבאתי באות ח' בשם הארוך מש"ך דלישנא דוכלין משמע למטה במקום שמסיים להיות פרורין וחוזרין ומתערבין ונעשין אחד ולכך לא משני מאי כלין מלמעלה והרמב"ם לא ס"ל כן כמו שבה"ג והעומדים בשיטתו ס"ל לאמת שהפירוש מלמעלה. ובסי' הסמוך אכתוב אי"ה עוד טעם נכון לפסקו של הרמב"ם דכאצבע לאו דוקא:

תוכן העניינים

שאול שאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה