שאול שאל· רבי שאול בראך
סימן ו
בדין גרב או צלקת בושט החיצון אם כשר ע"י בדיקת פנימי
מרן מהר"ם שיק זצ"ל חיו"ד תשובה נ' כתב דבגרב או צלקת בעור החיצון הוא טריפה משום דהי' צריכין לבדוק כל הושט וכל שחיכו במקום ידוע אין אנו בקיאין בבדיקה וזה שכתב הש"ך דאם ניקב עור החיצון של הושט כשר ע"י בדיקת פנימי היינו דוקא כשהקוץ והמחט עדיין תחובים שם דאז א"צ לבדוק רק נגד מקום המחט והוי מקום ידוע אבל כשאין כאן מחט ואפ"ה ידענו שניקב החיצון ע"י מחט אז הוי כאין המקום ידוע משום דצריכין לבדוק כל אורך הושט ובזה אין אנו בקיאין. ולאחר המחילה לא הבנתי למה בניכר שבא ע"י קוץ נחוש יותר שניקב גם במקום אחר משאם קוץ תחוב אם בקוץ תחוב אין מחזיקין ריעותא הה"ד די"ל כן בצלקת הבא מחמת מחט והתב"ש ס"ל באמת דגם בקיץ תחוב חוששין שניקב מקודם במקום אחר ולכך כתב דש"ך קאי רק בנתחב הקוץ לפנינו שידענו בבירור שלא ניקב במקום אחר אולם פשיטות לשונו של ש"ך לא משמע כתב"ש כמש"כ בסי' ד' והגם שבסי' ב' כתבנו דמוכח מהש"ך דאם נמצא קוץ תחוב באחד מאברים הפנימים שחוששין אולי ניקב אחד מאברים הפנימים קודם שנתחב כאן מוכרחין אנו לחלק דדוקא שם שנמצא בחלל הגוף ויש הרבה אברים שנטרפין בנקב משהו והמקום רחב שבקל יכול להיות שהיתה תחובה במקום אחר וחזרה ונתחבה במקום זה משא"כ בושט החיצון שהמקום צר אם נתחבה שם אינו שכיח שתשוב ותצא משם ותנקוב במקום אחר:
אולם הש"ך בסי' ל"ג ס"ק כ"א כתב דכשאין המחט תחוב לא מיקרי מקדם ידוע וא"כ אף אם אין צריכין לבדוק בכל אורך הושט מ"מ אי אפשר לכוון גם המקום ההוא להחשב כמקום ידוע מי' גם בזה כתבנו בסי' ב' שאין זה מוכרח דלעולם י"ל גם נגד הנקב או הצלקת מיקרי מקום ידוע רק אם הנקב באבר אחר כגון בצואר או בגרגרת זה לא חשיב מקום ידוע:
וכ"ז אני כותב לסברת מרן זצ"ל דהגרב או צלקת ודאי שבא מחמת מחט אולם באמת לא ידעתי מנ"ל הא ובססי' כ"ג גבי גרב בצואר כתב הפמ"ג דהוי ספק אם הוא מחמת חולי ובסי' ל"ג סק"ז כתב בנקב בושט החיצון שהוא ספק אם הוא מחמת חולי. וגם מסברא יש לתלות יותר מחמת שדוחקין מבחוץ הצואר המאכל שמשליכין לתוך פי האוזא יש לומר דע"י דחיקה בידים נתקשה הושט החיצון ונעשה גרב או צלקת והוא סמוך יותר לדחיקת הידים מהושט הפנימי וכן הוגד לי בשם גאון מפורסם שנהג באם נמצא צלקת בושט החיצון להפריד ושט החיצון מהפנימי ולבדוק את הפנימי ואם נמצא שלם בלי נקב הי' מכשיר: