אור ברסלב
שאגת אריה סימן ד

שאגת אריה· רבי אריה לייב גינצבורג

סימן ד

סימן ג

שאלה. הא דקי"ל זמן ק"ש של ערבית עד שיעלה עמוד השחר אי רשאי לכתחלה להמתין מלקרות עד שיעלה עה"ש או לא:

תשובה. הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ק"ש איזהו זמן ק"ש בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה ע"כ. ולכאורה יש לתמוה ע"ז דהא תנן ברפ"ק דברכות מאימתי קורין את שמע בערבית כו' עד סוף אשמורה הראשונה דר"א וחכ"א עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. ואמרינן בגמ' (ד' ד) חכמים כמאן ס"ל כלומר בפי' דקרא דובשכבך שנאמר בק"ש של ערבית. אי כר"א ס"ל לימרו כר"א. כלומר דדריש לובשכבך דקרא כל זמן שב"א עוסקין לילך ולשכב וזה אינו אלא עד אשמורה הראשונה. ואי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג דדריש ובשכבך כל זמן שכיבה והיינו כל הלילה ומשני לעולם כר"ג ס"ל והאי דאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה בערב נכנס לבה"כ אם רגיל לקרות קורא אם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך. הרי דלחכמים הא דאמרו עד חצות אינו אלא משום סייג לחוד מכלל דר"ג ל"ל לההוא סייג ואפילו לכתחלה רשאי להמתין מלקרות עד קודם שיעלה עמוד השחר והרי בגמ' (ד"ח) פסק שמואל הילכתא כר"ג ואמאי פסק הרמב"ם דמצותה לכתחילה עד חצות והיינו כחכמים ודלא כר"ג דהילכתא כוותיה וכ"כ הרא"ש שם בהדיא הלכה כר"ג וא"צ להחמיר להרחיק עד חצות לגבי ק"ש כמו לשאר דברים דהא חכמים ל"פ אר"ג אלא בסייג כו' ור"ג לא מצריך להרחיק ע"כ. ונ"ל דהרמב"ם מפרש כמש"כ תר"י בריש ברכות דהא דאמרי חכמים עד חצות משום סייג דכל היכא דעבר ולא קרא קודם חצות שוב אינו רשאי לקרות אחר חצות ואע"ג דאכתי זמן שכיבה יש כח ביד חכמי' לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה משום סייג כמו סדין שחייב בציצית מה"ת וחכמים פטרו מן הציצית גזירה משום כסות לילה עכ"ד. וא"כ י"ל דר"ג לא פליג אחכמים אלא בדיעבד היכא דעבר ולא קרא קודם חצות דלרבנן שוב אינו קורא ולר"ג קורא עד שיעל' עמוד השחר אבל לכתחלה אפילו ר"ג מודה דקורא קודם חצות משום סייג ולפ"ז פסק הרמב"ם כר"ג. ולכאורה יש להביא ראיה לפירוש זה מהא דאמר בירושלמי אהא דתנן מעשה שבאו בניו מבית המשתה וא"ל לא קרינו את שמע א"ל אם לא עלה ע"ה חייבין אתם לקרות ומקשה בירושלמי ור"ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה כלומר בתמיה והא ר"מ פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה והא ר"ע פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה והא רשב"י פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה. והא דר"מ גבי אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת ור"מ מתיר ומייתי לה בגמ' דידן פר"א דמילה (ד' קלד). והא דר"ע גבי שדרה וגלגולת הבאה מב' מתים דר"ע מטמא וחכמים מטהרין ומייתי לה בגמ' דידן במס' נזיר ט' (ד' נב). והא דרשב"י גבי ספיחי שביעית דתנן כל הספיחים אסורים ור"ש מתיר ומייתי לה בגמ' דידן פ' מקום שנהגו (ד' נא) והשתא אא"ב הא דאמרו רבנן עד חצות היינו דאינו רשאי לקרות מדרבנן לאחר חצות היינו דק"ל מדר"מ ור"ש דפליגי על רבנן לקולא דאינהו מתירין וחכמי' אוסרין ולא עבד עובדא כוותייהו לקולא וה"נ כיון דלרבנן איכא איסורא לקרות אחר חצות אמאי עבד עובדא כוותיה לקולא ומדר"ע פריך אר"ג במכ"ש דהשתא אפי' לקולא עבד עובדא כרבנן דפליגי עליה ומטהרי כ"ש דה"ל לר"ג להחמיר כרבנן דס"ל דאין רשאי לקרות אחר חצות אא"א דלרבנן נמי אם לא קרא קודם חצות מותר וחייב לקרו' לאחר חצות והא דאמרי עד חצות אינו אלא לכתחלה משום סייג. א"כ ר"ג דאורי לבניו לקרות אחר חצות ככ"ע אורי דהא אפי' רבנן מודו דבדיעבד קורא לאחר חצו' ומאי קשיא ליה מעובדא דהני תנאי דלא עבדו עובדא כוותייהו שאני התם דרבנן פליגי עלייהו:

ומ"מ אומר אני דאין זה ראיה דהירושלמי אינו מפרש טעמא דחכמים משום סייג כדמפרש הש"ס שלנו אלא ס"ל דחכמים נמי מפרשי לובשכבך דקרא כר"א דהיינו כל זמן שבני אדם עוסקים לילך ולשכב אלא שלר"א אין עסק זה נמשך אלא עד אשמורה הראשונה ולחכמים עד חצות ועד אותו שעה קרינן ביה ובשכבך ומכאן ואילך עבר זמן ק"ש מן התורה ועיקר קושיית הירושלמי אינו אלא מדר"ע דעבד עובדא אפי' להקל כרבנן דפליגי עליה, וה"נ אע"ג דלר"ג אחר חצות עדיין זמן ק"ש הוא כיון דרבנן פליגי עליה וס"ל דאחר חצות אינו זמן ק"ש וא"צ לקרות ה"ל למיעבד עובדא כוותייהו לקולא דא"צ לקרות אחר חצות ואמאי אמר לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ותדע לך דבלא"ה ע"כ עיקר קושיית הירוש' אינו אלא מדר"ע לחוד. דהא מדר"מ ור"ש לק"מ הא דהחמירו כרבנן דפליגי עלייהו משום דאין שייך גבי פלוגתייהו חומרא דאתי לידי קולא הילכך עבדו עובדא כרבנן ולחומרא. אבל גבי ק"ש בלאחר חצות כיון דלר"ג עדיין זמן ק"ש הוא ורשאי לקרות. א"כ בע"כ מחוייב לקרות ואי הוי עבד עובדא לחומרא כרבנן אפי' את"ל דלרבנן שוב אינו רשאי לקרות מדרבנן ה"ל חומרא דאתי לידי קולא למאי דס"ל לר"ג דעדיין רשאי ומחויב לקרות נמצא אתה מפקיעו ממצות ק"ש שלא כדין הילכך לא עבד עובדא כרבנן. אלא ע"כ לא קשיא ליה אלא מדר"ע דעבד עובדא להקל ולטהר כרבנן דפליגי עליה. וה"נ ה"ל לר"ג למיעבד עובדא לקולא כרבנן דפליגי עליה ואמאי אמר אם לא עלה עה"ש חייבין אתם לקרות כיון דלרבנן כבר פטורין מכי עבר חצות לילה וההיא עובד' דר"מ ור"ש אגב גררא מייתי לה בירוש' הואיל ומייתי דר"ע לא עבד עובדא כוותיה מייתי נמי להא דר"מ ור"ש דלא עבדו עובדא כוותייהו אע"ג דעיקר הפירכא אינו אלא מדר"ע לחוד וכן דרך הירו' בכ"מ להביא כמה דברים שהן מענין א' אגב גררא אע"ג דלא שייך כ"כ לאותו ענין של אותו סוגיא וזה מבואר להרגיל בתלמוד ירושלמי. ואדרבה למסקנת הירוש' התם יש להביא ראיה דל"פ ר"ג וחכמים אלא בלכתחלה לחוד דאההיא קושיא דר"ג עבד עובדא כוותיה משני שנייא הכא שהיא לשינון מעתה אף משיעלה עה"ש ואית דבעי מימר תמן היו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים ד"ח אם לא עבדין עובדא כוותיה. ומשמע דה"פ שנייא הכא שהיא לשינון כלומר הא דא"ל לקרות אם לא עלה עה"ש לשינון בעלמא כקורא בתורה ולאו משום חובת ק"ש וכדתנן גבי ק"ש של שחרית בפ"ק דברכות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה ופריך מעתה אף משיעלה עה"ש נמי יקרא ואמאי אמר להם אם לא עלה עה"ש כו'. והדר משני תמן היו יכולין לקיים דברי חכמים כלומר אפילו בדר"ע דמחמיר ורבנן מקילין לא עבד עובדא כוותי' לחומרא דא"כ היה מבטל דברי חכמים החולקין עליו ומקילין לפיכך ביטל דעתו מפני דעתם כיון דיכול לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות כו' כלומר דוודאי אם היה אדם בא קודם חצות ושואל את ר"ג אם יקרא ק"ש קודם חצות לכתחל' כרבנן או הרשות בידו להמתין מלקרות עד קודם שיעלה עה"ש כמו דס"ל לר"ג ודאי לא עבד עובדא כוותי' והיה מורה כדברי חכמי' לקרות לכתחל' קודם חצות אלא מפני שכבר עבר חצות כששאלו אותו בניו ולא היה יכול לקיים דברי חכמים. וש"מ דאפי' לרבנן רשאין וחייבין לקרות אחר חצות. דאל"כ אמאי א"ל אם לא עלה עה"ש חייבין אתם לקרות כיון דלרבנן אין רשאי לקרות אחר חצות לא ה"ל למיעבד עובדא כוותיה כיון דהיה יכול לקיים דברי חכמים. וע"כ הא דאמרי רבנן עד חצות אינו אלא לכתחלה מכלל דר"ג ל"ל ההוא סייג ואפילו לכתחלה א"צ לקרות קודם חצות והלכה כמותו ודלא כהרמב"ם ז"ל. אבל אכתי איכא למידק דהא תנן בסיפא דמילת' דר"ג ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עה"ש הקטר חלבים ואברים מצותה עד שיעלה עה"ש וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עה"ש א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה ופריך בגמ' (ד' ט) ור"ג מי קאמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד ומשני ה"ק ר"ג לבנייהו ואפילו לרבנן דקאמרי עד חצות מצותה עד שיעלה עה"ש והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה. ומשמע דמודה ר"ג בשאר דברים שאמרו חכמים עד חצות ול"פ אלא בק"ש. והשתא לפי' תר"י והרמב"ם דקאי בשיטתייהו דלרבנן מפני סייג אינו קורא אחר חצות ולר"ג קורא ומ"מ מודה ר"ג בההוא סייג גבי ק"ש נמי כמו בשאר דברים שאמרו חכמים עד חצות משום סייג שהרי זמן ק"ש לכתחלה אינו אלא עד חצות אפי' לר"ג. אבל למאי דפירשתי דלר"ג ל"ל ההוא סייג כלל גבי ק"ש אפילו לכתחלה תקשה לך מ"ש ק"ש משאר דברים שאמרו חכמים עד חצות דמודה בהו רבן גמליאל:

תשובה. לדבר זה אעתיק מש"כ בחידושי על משנה זו וזה לשוני שם א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כו' פירש"י ואסרום באכילה קודם זמנם כדי שלא יבא לאכלם לאחר שיעלה עה"ש ויתחייב כרת וכן בק"ש לזרז את האדם שמא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עה"ש ועבר לו הזמן. וכן נראה מפי' הרמב"ם על משנה זו. ולכאורה היה נ"ל לפרש דכדי להרחיק מן העבירה שאמרו גבי אכילת קדשים לאו למימרא שחשו כדי שלא יבא לאכלם בעבירה לאחר שיעלה עה"ש דוודאי בין יממא לליליא לא טעו אינשי כדאמר בפ"ק דפסחים (ד' יב) גבי עדות. אלא האי להרחיק מן העבירה שאמרו גבי אכילת קדשים פי' כמו גבי ק"ש לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עה"ש ובטל עשה דאכילת קדשים ועובר בלאו דלא תותירו ממנו עד בוקר אלא דבירו' מוכח בהדיא כדבריהם ז"ל דאמר התם כדי להרחיק אם את אומר עד שיעלה עה"ש הוא סובר שלא עלה עה"ש והוא אוכל ומתחייב מתוך שאת אומר לו עד חצות אפילו הוא אוכל אחר חצות אינו מתחייב. ואע"פ שאמרו בין יממא לליליא לא טעו אינשי היינו גבי עדות דוקא דליתא אלא בזריזין כדאמרי' באותו סוגי' לענין טעות שעות של חמץ אבל סתם אינשי טעו. ותדע כפי' ז"ל דאל"כ מ"ט לא גזרו בנאכלים לב' ימים ולילה א' שלא לאכול אחר חצות של יום השני כדי לזרז. אלא ע"כ הא דאמרו חכמים עד חצות בנאכלים ליום א' ה"ט שלא יבא לאכלם באיסור לאחר שיעלה עה"ש ולא משום זירוז הילכך לא גזרו בנאכלים לב' ימים ולילה א' מידי וכמש"כ התוס' בס"פ איזהו מקומן (ד' נז) דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר ע"כ. אבל אי טעמא הוא משום זירוז אין לחלק בין יום ללילה וה"ל לגזור בנאכלים לב' ימים ולילה נמי. ובהכי נמי ניחא לי מ"ש לר"ג דגזרו בנאכלים ליום אחד שאין נאכלים אלא עד חצות וגבי ק"ש דקי"ל דהוי נמי דאורייתא לא גזרו. והשתא א"ש דבנאכלים גזרו שלא יבא לידי איסור בקום ועשה שיבא לאכלם אחר זמנם. וכן הקטר חלבים ואיברים למאי דפי' שאמרו חכמים בהן עד חצות נמי גזירה שמא יקטירם לאחר עה"ש יעשה איסור בידים שאסור להקטיר קדשים פסולים ע"ג המזבח. אבל גבי ק"ש אף אם יקרא לאחר עה"ש ליכא איסור אע"ג דכבר עבר זמנו כדתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. משום לזרז לא גזרו. אבל ק"ק לרבנן דס"ל דזמן ק"ש אינו אלא עד חצות ומשום זירוז מ"ט ל"ג נמי בנאכלין לשני ימים. ואולי י"ל דלרבנן אה"נ דבנאכלים לב' ימים נמי גזרינן והא דרהיט תנא ותני בכולי פירקין דאיזהו מקומן גבי נאכלים ליום א' עד חצות וגבי נאכלים לב' ימים ולילה א' תני ונאכלין לב"י אלמא נאכלין עד הליל' היינו כר"ג דהלכת' כוותיה דגבי ק"ש נמי לא גזר. ומלשון רש"י שפי' ואסרום באכילה קודם זמנם כו' משמע שאם לא אכל קודם חצות שוב אינו אוכל אבל התוס' כתבו בסוף מס' פסחי' (ד' קכ) גבי הא דא"ר אכל מצה בזה"ז לאחר חצות כו' דהנאכלים ליום אחד והקטר חלבים ואיברים שאמרו חכמים עד חצות דאם עיכב מלהקטיר ולאכול קודם חצות מקטיר ואוכל והולך עד עה"ש דחכמים לא עשו סייג לדבר להביא קדשים לבית הפסול קודם זמנם כדמשמע גבי ק"ש בההיא מעשה ובאו בניו מבית המשתה ע"כ. וכבר נתברר דלאו ראיה היא דשאני גבי ק"ש דלא שייך למיגזר שלא יקרא לאחר חצות דאין כאן לתא דאיסור' משא"כ בלהקטיר ולאכול דאיכא למיגזר משום לתא דאיסורא וכדפי'. עוד הביאו ראיה מפרק איזהו מקומן (ד' נז) דקאמר הגמ' דמתני' דתנן הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ראב"ע היא כלומר דס"ל דמן התורה אינו נאכל אלא עד חצות ופריך וממאי דאורייתא דילמא דרבנן ור"ע היא ומשני א"כ מאי אלא. פי' אי הוי מדרבנן לא ה"ל למיתני אלא דהא לעיל גבי תודה וחטאת תני עד חצות ולא תני אלא דאפי' אירע דעבר על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל ואוכלו אחר חצות ע"כ. נ"ל דגם זה אינו ראיה דהגמ' מדייק שם מדשני תנא בלישנא דגבי תודה וחטאת תני ונאכל ליום ולילה עד חצות וגבי פסח תני ואינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ש"מ הא דאורייתא הא דרבנן. ומלשון הרמב"ם נ"ל דבין בהקטר חלבים ואיברים בין בנאכלין ליום א' אפילו בדיעבד אינו אלא עד חצות שהרי כתב בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירים האימורים ואיברי העולה אלא עד חצות לילה ע"כ. ומדלא כתב שמקטירים אותן קודם חצות לילה וכתב שאין מקטירין אלא עד חצות ש"מ דס"ל לא הקטיר אותן קודם חצות שוב אינו מקטיר. ושם בפ"י כתב כל אלו הנאכלים ליום ולילה שהן נאכלין עד שיעלה עמוד השחר וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין נאכלין אלא עד חצות איכא נמי לדיוקי הכי ולישנא דירושלמי שכתבתי הכי משמע. וא"ת אמאי תנן בספ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים ובגמרא תני לאכילת פסחים שכשרים כל הלילה כיון דמדרבנן אסור להקטיר ולאכול אחר חצות. וי"ל דמדאורייתא קאמר התם שכשר כל הלילה. שוב היה נ"ל דוודאי בין יממא לליליא לא טעו אינשי והא דאמרו חכמים עד חצות בהני שלשה דקחשיב במתניתין אינו אלא לזרז. ובהא פליגי ר"ג וחכמים ר"ג ס"ל כרשב"י משום ר"ע דאמר לקמן בגמר' (ד' ח) דזמן ק"ש של ערבית נמשך אחר עמוד השחר עד הנץ החמה משום דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא והא דקאמר עד שיעלה עה"ש היינו משום סייג כמו עד חצות דרבנן דהוי משום סייג. אלא דלר"ג א"צ לזרז יותר רק מעמוד השחר ואילך וכל הלילה אם יאמר בלבו עדיין יש לי שהות ובתוך כך יעלה עה"ש ל"ל בה. דהא עדיין לא עבר זמן ק"ש עד הנץ החמה. אבל לא ימתין לכתחלה עד הנץ שמא יגיע הנץ ועדיין לא קרא ועבר זמן ק"ש. ורבנן ס"ל דזמן ק"ש אינו אלא עד שיעלה עה"ש לפיכך צריך לזרז מקודם חצות. ובהכי ניחא דשמואל פסק הלכה כר"ג וריב"ל פסק הלכה כרשב"י משום ר"ע אלא וודאי ר"ג איירי בלכתחלה ור"ע איירי בדיעבד וא"כ א"ש הא דק"ש לר"ג עד שיעלה עה"ש ובהקטר חלבים ואיברי' ונאכלין ליום א' מודה דאינו אלא עד חצות. אבל א"א לומר כן דא"כ אמאי לא גזרו בנאכלין לב' ימים ולילה א' נמי כדי לזרז וגם מן הירוש' שכתבתי אין נראה כן. עוד כתבתי שם בחידושי למעלה מזה א"כ למה אמרו חכמים עד חצות פירש"י בק"ש ובאכילת קדשים. והקטר חלבים ואיברים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. וה"נ תנן בפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים ע"כ. ואיני יודע מאי דחקו לרש"י לפרש כן דפשטא דמתניתין משמע דהא דקאמר א"כ למה אמרו חכמים עד חצות אהקטר חלבי' ואיברים נמי קאי. ועוד אי טעמא דנקט במתני' הקטר חלבים ואיברים אינו אלא להודיע שדבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה ה"ל למיתני נמי קצירת העומר דנוהג כל הלילה כדתנן התם במס' מגילה דהא ליכא למימר דס"ל לר"ג כמ"ד במס' מנחות ס"פ ר"י (ד' עב) דנקצר שלא כמצותו כשר ואם נקצר ביום הבאת העומר נמי כשר כדאמר התם ולפי זה אין קצירת העומר מדבר הנוהג בלילה דהא יום ולילה שוין הן לקצירתו. הא ליתא שהרי מ"ד נקצר ביום כשר ל"ל הא דר' ישמעאל דדריש לקרא דבחריש ובקציר תשבות למה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה את השבת כדאמרי' התם אס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרו מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול וע"כ דריש לקרא כר' עקיבא לענין חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית ויליף מיניה לתוספת שביעית מן התורה כדאמרינן ברפ"ק דמ"ק (ד' ד). והרי מסיק ר"א שם בפ"ק דמ"ק דר"ג ובית דינו שנמנו על ב' פרקים של תוספת שביעית ובטלום לית להו דר"ע אלא דריש לקרא דבחריש ובקציר כר' ישמעאל ומדדחי קצירת העומר לר"ג את השבת ש"מ דס"ל נקצר שלא כמצותו פסול ואין זמן קצירתו אלא בלילה. ואם כן אמאי לא קא חשיב ר"ג במתני' לקצירת העומר נמי דמצותו עד שיעלה עה"ש. דהא וודאי לא מסתבר דס"ל לר"ג כר"א דאפי' מלאכה שאיפשר לעשותו מע"ש דוחה את השבת ואליב' דר"א איפשר לומר דאפי' תימא נקצר שלא כמצותו כשר מ"מ דוחה את השבת כדמוכח התם בס"פ ר"י. דהא לא אשכחן שום תנא דס"ל כר"א בהא ויחידאה הוא. אלא ע"כ עד חצות אהקטר חלבים ואיברים נמי קאי ומהאי טעמא לא נקט לקצירת העומר משום דלא אמרו חכמים בדידיה עד חצות. וא"ת א"כ היכי תנן התם בסוף פ"ב דמגילה כל הלילה כשר להקטר חלבים ואיברים כיון דאמרו חכמים בהו עד חצות ונראה דלזה כיון רש"י מה שמביא מתני' דמגילה ונראה דלק"מ שהרי שם בסיפא תנן זה הכלל כו' דבר שנוהג בלילה כשר כל הלילה ואמר בגמ' דזה הכלל לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע דס"ל אכילת פסחים מדאוריית' עד חצות ותו לא והרי אפי' לר"ע דפליג עליה וס"ל דאכילת פסחים מן התורה זמנו כל הלילה מ"מ מדרבנן מודה דדינו כנאכלים ליום אחד שאמרו חכמים בהו עד חצות כדמוכח להדיא בס"פ איזהו מקומן גבי הא דתנן הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואפ"ה תנן זה הכלל לאתויי אכילת פסחים שכשר כל הלילה ע"כ בחידושי:

ונחזור לעניננו כבר נתבאר דליתא לפי' תר"י שפי' דלחכמים משום סייג אם לא קרא קודם חצות שוב אינו רשאי לקרות מההיא דירושלמי ועוד מצד הסברא א"א לומר כן דמפני הסייג שלא יאמר אדם עדיין יש לי שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ויעבור זמן ק"ש מהאי טעמא בטלו חכמים את זה שלא קרא קודם חצות ממצות ק"ש ואינו רשאי לקרות עוד ולא מצינו סייג בכ"מ אלא שלא יבא לידי איסור מצד אחר כגון סדין שבטלו מן הציצית גזירה משום כסות לילה דה"ל כלאים שלא במקום מצוה וכן כל הני דמייתי בפ' האשה רבה (ד' צ) ערל הזאה איזמל כו' דבכל הני יש לחוש שלא יבא לידי איסור של תורה בקום ועשה מצד אחר הילכך בטלו מ"ע של תורה בשב ואל תעשה שלא יבא לידי איסור דאורייתא בקום ועשה. אבל הכא אין סברא לגזור ולבטל מצות ק"ש בוודאי ממאן דלא קרא קודם חצות מפני הסייג. חדא דאין חשש שלא יבא לידי איסור בקום ועשה דנימא מוטב לדחות מ"ע של תורה בשב ואל תעשה מפני חשש איסור של תורה דקום ועשה אלא הסייג הוא נמי מפני חשש ביטול מ"ע בשב ואל תעשה וא"כ מאי אולמא דהאי מהאי לדחות זה בפני זה ועוד היאך איפשר לבטל עכשיו מצות ק"ש בודאי ממאן דלא קרא קודם חצות מפני סייג של ספק ק"ש אחרת שלא יבא לסמוך על שהות שיש לו ובתוך כך יעבור הזמן והיאך נניח את הוודאי דק"ש זו מפני חשש הספק ק"ש אחרת הא וודאי דבר זה אין הדעת סובלו. ואל תקשה עלי מהא דרפ"ט דמס' בכורות (דף נג) דתנן התם מעשר בהמה נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ובגמרא אי הכי אפי' האידנא נמי כדרב הונא דא"ר הונא גזירה משום יתום כלומר מה"ט בטלו רבנן למ"ע דמעשר בהמה האידנא לגמרי גזירה משום יתום שלא יכניסו לדיר להתעשר ויתום פטור ממעשר אלמא ביטלו רבנן למ"ע של מעשר בהמה בוודאי משום חשש ספק שלא יכניס יתום לדיר להתעשר. ועוד שאין כאן חשש שלא יבא לידי איסור בקום ועשה מצד אחר אלא מיניה וביה ואפ"ה להאי שינויא מפני חשש זה בטלו חכמים למעשר בהמה בוודאי לגמרי והיינו ממש כפי' תר"י להאי סייג דק"ש אליבא דחכמים דאמרי עד חצות. התם נמי א"א לפרש כן מטעמא דפי' אבל כבר עמדתי על סוגיא זו וכ"כ בחידושי שם גזירה משום יתום פי' דילמא יהיה לו אחד עשר טלאים ואחד מהן יתום וגזירה דילמא יצא היתום בתוך עשרה או בעשירי ואתי למיטעי שהעשירי הוא מעשר והי"א חולין ובאמת העשירי הוא תשיעי והי"א הוי מעשר דאמר לקמן (דף נ"ט) העשירי מאיליו הוא קדוש כלומר אע"ג דלא קרא לו שם העשירי והוא ינהג בי"א מנהג חולין לגוז ולעבוד בו ועובר על לאו דגוזז ועובד בקדשים דה"ל איסורא דאורייתא כנ"ל לפרש. אבל אין לפרש כפשוטה גזירה משום יתום דילמא יכניס יתום לדיר ויתום לאו בר עשורי הוא ונמצא שלא עישר כמצותו. דא"א לומר כן דמשום גזירה דילמא יבא פעם א' לידי תקלה לבטל מצות מעשר ע"י שיכניס יתום לדיר מפני זה בטלו מצות מעשר לגמרי הא כ"ש דגרע טפי. ועוד אין ספק תקלה דיתום מוציא מידי וודאי דביטול מצות מעשר. וכה"ג כתבתי בברכות בריש פ"ק במשנה ראשונה ע"כ בחידושי שם. הרי שגם שם לא בטלו מצות מעשר להאי שינויא אלא משום חשש תקלה של קום ועשה מצד אחר ומשום תקלת גיזה ועבודה נגעו בה אבל לבטל מצות ק"ש למאן דלא קרא קודם חצות משום סייג דמצות ק"ש גופיה אין נראה. וא"ת בסיפא דמתני' במס' ברכות (דף ט) גבי ק"ש של שחרית תנן וגומרה עד הנץ החמה ר' יהושע אומר עד ג' שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה והשתא אמאי תני לה בסיפא להא דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד ולא תני להו ברישא גבי ק"ש של ערבית. הניחא לההיא לישנא דאר"ח אמר מר עוקבא בגמ' מאי לא הפסיד שלא הפסיד הברכות וקמ"ל דאפי' יוצר אור נמי יאמר אלא לאידך לישנא דקאמר ובלבד שלא יאמר יוצר אור והאי לא הפסיד אק"ש לחודא קאי ולא אברכותיה אמאי נטר לה עד סיפא גבי ק"ש של שחרית ולא תני לה ברישא גבי ק"ש של ערבית. ולפירוש תר"י אתי שפיר דמהאי טעמא תני לה בסיפא דלכ"ע בין בתר הנץ החמה דת"ק בין בתר ג' שעות דר"י הקורא מכאן ואילך לא הפסיד והרשות בידו. אבל ברישא גבי ק"ש של ערבית נהי דבתר אשמורה ראשונה דר"א ובתר עה"ש דר"ג לא הפסיד מ"מ בתר חצות דחכמים הפסיד ואין רשאי לקרות אחר חצות. הילכך כיון דלא מיתני ליה ברישא אליבא דכ"ע הקורא מכאן ואילך לא הפסיד דהא לרבנן בשיעור' דידהו הפסיד מה"ט לא תני ליה כלל אבל למאי דפי' דאפי' לרבנן רשאי לקרות אחר חצות ה"ל למיתני ברישא ואמאי שביק לה עד סיפא וי"ל דמשום ה"ט גופיה כיון דלרבנן היכא דלא קרא קודם חצות מחויב לקרות אחר חצות לא מיתני ליה הקורא מכאן ואילך לא הפסיד. דמאי איריא דלא הפסיד ואינו אלא כקורא בתורה הא אפילו מרווח רווח ויצא ידי חובת ק"ש. ואע"ג דלר"א ור"ג הא וודאי לא רווח מ"מ כיון דלא מיתני ליה אליבא דכ"ע ברישא לא תני לה אבל בסיפא אתי שפיר לכ"ע בין לתנא קמא בין לר"י:

ועוד אני תמה על תר"י שהרי קאמר הש"ס חכמים לעולם כר"ג ס"ל והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק כו' ומייתי לה מדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כו' ואוכל קימעא ותמה על עצמך הרי שעבר על סייג זה ואכל ושתה וישן לו אטו מכאן ואילך אינו רשאי לקרות ק"ש הא וודאי לא. ועוד הא תנן בפ"ק דשבת (דף ט) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין מפסיקין לק"ש. ומדתנן אם התחילו אין מפסיקין ש"מ דאע"ג דעבר על דברי חכמים שאסרו כל הני משום סייג סמוך למנחה. מ"מ אם עבר על דברי חכמים לא הפסיד התפלה דאל"כ מאי אין מפסיקין דנקט הא כבר הפסיק תפלתו וא"י להתפלל וכי חכמים דאמרי גבי ק"ש על דברי חכמים פליגי אהא. וכן הא דתנן בפ' ל"ה (דף לח) מי שהיה בדרך ולא היה בידו לולב ליטול נוטל ע"ש כלומר דמפסיק סעודתו ונוטל וש"מ אע"ג דהתחיל לאכול לא אמרינן הואיל ועבר על סייג של חכמים דהא אסור לאכול קודם נטילת לולב כמו בק"ש ותפלה ובגמ' מדמי לה לתפלה ורמי עלה מדתנן אם התחילו אין מפסיקין ולא אמרינן שוב אין רשאי ליטול. וה"נ תנן בסיפא לא נטל שחרית יטול בין הערבים ומפרש בגמ' דה"ק מצוה להפסיק סעודתו לא הפסיק יטול בין הערבים. וש"מ אע"ג דעבר על דברי חכמים באכילתו מ"מ נוטלו בין הערבים אם לא הפסיק רשאי וחייב ליטול וכי כל הני דלא כחכמים דגבי ק"ש. ודוחק לומר דשאני תפלה ונטילת לולב דמוקי לה התם בי"ט שני דרבנן כיון שאינו מן התורה לא החמירו חכמים בסייג דידהו בדיעבד. אבל בסייג דק"ש דאורייתא חששו חכמים יותר שלא יבא לידי תקלה הילכך החמירו אפי' בדיעבד כדי לזרזו ביותר. והא דתנן מפסיקין לק"ש אע"ג דהוי מן התורה וש"מ דאפי' בק"ש דאורייתא אם עבר על סייג רשאי וחייב עדיין לקרותו לאו ארישא דלא לאכול וחביריו קאי אלא מילתא באפי נפשה היא ואחברים שהיו עוסקים בדברי תורה קאי כדמפרש התם בגמ'. דהא ליתא שהרי בהא סייג דאוכל קימעא כו' תני לק"ש ותפלה בהדי הדדי וש"מ דשוין הן בההוא סייג ועל שניהם ל"ג בדיעבד. ועוד לשמואל דס"ל בפ' מי שמתו (ד' כ) ק"ש דרבנן מאי איכא למימר מ"ש ק"ש מתפלה הילכך הדבר ברור מכל הני ראיות שכתבתי דלרבנן אם לא קרא קודם חצות קורא לאחר חצות וכ"כ התוס' בסוף פסחים שכתבתי למעלה מכלל דלר"ג אפי' לכתחלה א"צ לקרות קודם חצות וכיון דאיפסקא הלכתא כוותי' אפילו לכתחלה רשאי להמתין מלקרות עד קודם שיעלה עה"ש וכדברי הרא"ש ז"ל ודלא כאחרונים בא"ח סי' רל"ה שנמשכו אחר דעת הרמב"ם בזה. והב"י שם כתב שדעת הסמ"ג כדעת הרמב"ם וכתב משמע שהם מפרשי' הא דאיפסקא בגמ' הלכה כר"ג היינו לאפוקי מר"א דאמר עד אשמורה הראשונה אבל במאי דאמרי רבנן עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה הילכתא כוותייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים ע"כ. ואינו נכון כלל דא"כ ה"ל לשמואל למימר הלכ' כחכמים ועוד דא"כ מאי קמ"ל שמואל פשיטא דהא יחיד ורבים הלכה כרבים. וגם מה שהביא הב"י סעד לזה מדאמר בגמרא גבי מעשה ובאו בניו מבית המשתה ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג ה"ק ליה רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים. או דילמא רבנן כוותך ס"ל והאי דאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. אמר להם רבנן כוותי ס"ל וחייבין אתם והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק כו' דמשמע בהדיא דבניו של ר"ג גופייהו היו סבורין דלית הלכתא כאבוהון היכא דפליג על חכמים ור"ג גופיה לא אמר דחייבין נינהו אלא משום דחכמים לא פליגי עליה הילכך אית לן למימר דכי פסיק תלמודא הלכה כר"ג לגבי ר"א דוקא פסק ולא גבי חכמים ע"כ. וגם זה אינו כלום דר"ג קושטא דמילתא קאמר דרבנן כוותיה ס"ל בדרשא דובשכבך. ומדסברי בניו דאי חכמי' פליגי עליה לית הלכתא כוותי' אינו ראיה דלא עדיפי בניו מחכמים דפליגי עליה ואפ"ה פסק שמואל הלכה כר"ג. הילכך הדבר ברור דלענין ק"ש קי"ל כר"ג דל"ל לההוא סייג ואם רצה שלא לקרות עד סמוך לעה"ש הרשות בידו. כן נ"ל.

תוכן העניינים

שאגת אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה