שאגת אריה· רבי אריה לייב גינצבורג
סימן ג
שאלה. במדינות הללו שקורין ק"ש וברכותיה ומתפללין ערבית מבעוד יום היאך ראוי להתנהג עם ק"ש לצאת ידי חובתו כתקונה אליבא דהלכתא:
תשובה. בריש מסכת ברכות תנן מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ומפרש בגמרא דהיינו צ"ה ופסק הרי"ף דכן הלכה ודלא כהני תנאי בברייתא בגמרא דמקדמי זמן ק"ש לצ"ה וחכמים בגמ' נמי הכי ס"ל כסתם מתניתין. וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' ק"ש. וכ"פ רש"י במתניתין דהקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו ומסיים רש"י א"כ למה קורין אותה בבה"כ כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת. והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי לפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא ע"כ. והתוספו' פי' בשם ר"ת דק"ש דבה"כ עיקר משום דקי"ל כר' יהודה דאמר בפ' ת"ה (ד' כ"ז) דזמן תפלת המנחה הוי עד פלג המנחה דהיינו י"א שעה פחות רביע ומיד שכלה זמן מנחה מתחיל זמן ערבית ומה שאנו מתפללין לפעמים מנחה אחר פלג המנחה כרבנן דפליגי אר"י משום דאמר לקמן השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ע"כ. ואני תמה דהרי הא דקאמר השתא דלא איתמר הלכתא דעבד כמר עבד היינו משום דכיון דתפלה דרבנן אזלינן בספיקה להקל אבל ק"ש דהוי מן התורה כיון דמספקא לן מספיקא אית לן למיזל לחומרא דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכדאמרינן בפ' מי שמתו (ד' כ') א"ר יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן ורא"א ספק קרא ספק לא קרא חוזר וקורא מ"ט ק"ש דאורייתא ופסקו הפוסקים כר"א ומספיקא חוזר וקורא לחומרא וה"נ בפלוגתא דר"י ורבנן דקאמר הגמ' דלא איתמר הילכתא כמר ולא כמר וה"ל ספיקא לגבי ק"ש אית לן למיזל לחומרא ואין יוצא ידי חובת ק"ש עד צה"כ דלימא הלכה כרבנן דזמן מנחה הוי עד הערב ואין זמן ערבית מתחיל אלא משעת צה"כ ואילך. ונ"ל דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דהלכה כמ"ד ק"ש דרבנן וכמש"כ בשמם למעלה סי' א' ואית לן למיזל בספיקא לקולא ואיכא למימר דר"ת נמי הכי ס"ל. וחיזק ר"ת את דבריו מדרב צלי של שבת בע"ש מסתמא היה קורא ק"ש אלמא זמן ק"ש מפלג המנחה ואילך והשיב עליו הרא"ש דזה אינו ראיה דילמא ס"ל לרב כריב"ל דאמר לקמן (ד' ד') תפלות באמצע תיקנו וא"צ לסמוך גאולה של ערבית לתפלה והיה קורא ק"ש אחר צה"כ ע"כ. לדידי לאו תשובה היא דהא אמרינן ר"פ תפלת השחר (ד' כ"ז) מדרב צלי של שבת בע"ש מבע"י ש"מ הלכה כר"י כלומר דאמר זמן מנחה עד פלג המנחה ומכאן ואילך עייל זמן תפלת ערבית ודחינן אדרבה מדר"ה ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש"מ אין הלכה כר"י ומסקינן השתא דלא איתמר הלכתא כו' ודעבד כמר עבד. כלומר דעבד כרבנן ומצלי תפלת המנחה עד הערב עבד ודעבד כר"י דס"ל זמן תפלת המנחה עד פל"ה ומכאן ואילך עבר זמנה ועייל זמן תפלת ערבית ומאן דעבד כר"י ומצלי ערבית מפל"ה ואילך עבד ושפיר דמי. והשתא תקשה לדידן אמאי דעבד כר"י ומצלי ערבית אחר פל"ה עבד ושפיר דמי ואמאי נהי דעבר זמן מנחה מפל"ה מ"מ לדידן דקי"ל כר' יוחנן דאמר התם איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה אין ראוי להתפלל ערבית עד הלילה דהוי זמן ק"ש וברכותיה כדי שיסמוך גאולה לתפלה אלא וודאי זמן ק"ש הוי נמי מפל"ה לר"י זהו ראיית ר"ת. אבל מ"מ נ"ל דאין זה ראיה כלל ושלשה תשובות בדבר חדא די"ל דלא קפדינן אסמיכת גאולה לתפלה אלא כשמתפלל בזמן ק"ש אבל כשמתפלל ערבית מפלג המנחה שעדיין לא הגיע זמן ק"ש ל"ל בה. וכה"ג פירש"י בפ' ת"ה (ד' ל') גבי הא דאמרינן התם אבוה דשמואל ולוי כי הוה בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי וכד הוי מטי זמן ק"ש קרו ולא הוי סמכי גאולה לתפלה אע"ג דבשל שחרית כ"ע מודו דבעי למסמך. ופי' רש"י ומשום מסמך גאולה לתפלה כיון דמצלי קודם ק"ש לא קפדי ע"כ. והאי קודם ק"ש שפירש רש"י ע"כ קודם זמן ק"ש קאמר דאי משום קודם ק"ש הוא דלא קפדי ואע"ג דמטי זמן ק"ש נמי והא דבעי למסמך גאולה לתפלה היינו בקורא ק"ש וברכותיה ואח"כ מתפלל הוא דבעי למסמוך ולא יפסיק בין גאולה לתפלה אבל אם רצה להקדים תפלה לק"ש ל"ל בה שהרי בערבית קאמר ריב"ל תפלות באמצע תיקנו ור"י פליג עליה וקאמר איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה של ערבי' לתפלה הילכך מיבעי ליה לאקדומי ק"ש לתפלה ולא באמצע כריב"ל והרי אפילו אם יקדים תפלה לק"ש ל"ל בה וא"צ לחוש לסמיכת גאולה לתפלה בכה"ג וא"כ אכתי משום סמיכת גאולה לתפלה הרשות בידו למיעבד כריב"ל אלא וודאי ש"מ כל היכא דבעי למסמך גאולה לתפלה אינו רשאי להקדים תפלה לק"ש. וה"נ משמע ההיא סוגיא דפ' ת"ה גופיה. וע"כ כיון דמצלו קודם ק"ש לא קפדי דפירש"י קודם לזמן קריאת שמע קאמר ועי"ל כמו שפי' תלמידי ר"י הביא הרא"ש עצמו בפ' תפלת השחר רב צלי של שבת בע"ש מפל"ה ולמעלה ולאחר צה"כ הי' קורא ק"ש בעונתה אע"ג שלא היה סומך גאולה לתפלה כיון שהיה מכוין למצוה להוסיף מחול על הקודש לא חייש לסמיכה ע"כ. ותימה לי על הרא"ש היאך שכח דברי עצמו ול"ל לדחות בפ"ק ראיית ר"ת מהא דרב בע"א ולאוקמי לדרב דלא כהלכתא כריב"ל דאמר תפלות באמצע תיקנו. והיותר מחוור מש"כ הרשב"א בתשו' סי' מ"ז שאע"פ שאין יוצא ידי חובת ק"ש בקריאת בה"כ מפל"ה מ"מ יכול לקרות את הברכות שכתב שברכות ק"ש לפניה ולאחריה אינן ברכות של ק"ש כמו ברכת התורה וברכת המצות שאם כן היה לנו לברך לקרוא את שמע אלא ברכות הן שנתקנו בפ"ע אלא שתיקנו לאמרם לפני ק"ש ולאחריו וכן הסכימו הגאונים ע"כ. אבל שתי תשובות קמאי י"ל דלאו תשו' הן לדברי ר"ת דאי כתר"י אע"ג דצריך למסמך גאולה לתפלה מ"מ משום מצוה להוסיף מחול עה"ק לא חייש לסמיכה. ק"ל דא"כ מנ"ל להגמרא להוכיח מדר"ה ורבנן לא מצלי עד אורתא ש"מ אין הלכה כר"י דילמא לעולם אימא לך דהלכה כר"י דאין זמן מנחה אלא עד פלג המנחה ומכאן ואילך עבר זמן מנחה והיכא שלא התפלל מנחה קודם פלג המנחה א"א להתפלל בתר פל"ה כר"י. וכן אי עבר וצלי ערבית אחר פל"ה יוצא י"ח בדיעבד כר"י דעבר מעתה זמן תפלת המנחה ועייל זמן ערבית והא דלא מצלי עד לאורתא היינו לכתחלה ומשום סמיכת גאולה לתפלה וכר"י דקי"ל כוותיה הוא דעבדי הכי. וא"ת דהכי דייק מדלא מצלי עד לאורתא אפי' בע"ש דמשום סמיכת גאולה לתפל' ל"ח כיון שמכוין למצוה להוסיף מחול עה"ק אלא וודאי ש"מ דס"ל דאין הלכה כר"י הא נמי לאו ראיה היא דילמא ס"ל לר"ה ורבנן כמ"ד דא"צ להוסיף מחול עה"ק אלא בעינוי דיה"כ בלבד ולא בשבת וי"ט וכדעת הרמב"ם וכמש"כ ה"ה בפ"א מהלכות שביתות העשור וכיון דאין מצוה להוסיף ע"כ חיישי לסמיכה ולעולם כר"י ס"ל. אלא ע"כ מאן דאית ליה כר"י קורא ק"ש וברכותיה ומתפלל ערבית מפל"ה. והכי עביד רב שסמך גאולה לתפלה כר"י ומזה נדחה סברת הרא"ש דפ"ק דברכות שדחה ראיית ר"ת דילמא רב כריב"ל ס"ל דאמר תפלות באמצע תיקנו וא"צ סמיכת גאולה לתפלה. דא"כ מנ"ל דר"ה ורבנן דלא מצלי עד אורתא לא ס"ל כר"י. דילמא אע"ג דס"ל כר"י מ"מ לא מצלי עד אורת' משום סמיכ' גאולה לתפל' דכר' יוחנן ס"ל דאמר איזהו בן עוה"ב כו' דקי"ל כוותיה אלא וודאי דרב היה מצלי של שבת בע"ש בסמיכת גאולה לתפלה וכדברי ר"ת ז"ל. גם מה שדחיתי ראיית ר"ת דהא דרב מצלי של שבת בע"ש ולא חייש לסמיכת גאולה לתפלה. היינו טעמא משום דעדיין לא הגיע זמן ק"ש לא חייש לסמיכה וכדברי רש"י וקרא ק"ש אחר צ"ה. נמי ליתא שהרי אהא דאבוה דשמואל ולוי אמרינן כמאן כי האי תנא דתניא השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואמר במאי קמיפלגי מ"ס תפלה מעומד עדיף ומ"ס מסמך גאולה לתפלה עדיף ולפירש"י הא דקאמר מ"ס מסמך גאולה לתפלה עדיף אע"ג דקודם זמן ק"ש לא חייש לסמיכה. ע"כ ה"ק מוטב שימתין מלהתפלל עד זמן ק"ש כדי שיתחייב לסמוך ויקיים מצוה סמיכת גאולה לתפלה משיתפלל מעומד קודם זמן ק"ש אע"פ שאכתי לא חל עליו חיוב מצות סמיכת גאולה לתפלה והרי אפי' ת"ק לא קאמר להקדים תפלה לק"ש ולא חייש לסמיכת גאולה לתפלה אפילו בקודם זמן ק"ש אלא בהשכים לישב בקרון או בספינה דא"א לו להתפלל מעומד וכדאמר מ"ס תפלה מעומד עדיף. הא לאו הכי כ"ע אפי' ת"ק מודה דמסמך גאולה לתפלה עדיף. וא"כ אס"ד דרב דמצלי של שבת בע"ש בלתי סמיכת גאולה לתפלה היה ומשום דעדיין לא הגיע זמן ק"ש רב דאמר כמאן. אלא ע"כ רב בסמיכת גאולה לתפלה הוי מצלי דכ"ע מודו דבכה"ג בלא אונס בעי סמיכה וא"כ שפיר הביא ר"ת ראיה לדבריו מהא דרב דע"כ גם ק"ש קרא. וא"ת למאי דפי' דלת"ק נמי אפי' קודם זמנו בעי סמיכה והא דמתפלל ואח"כ קורא ק"ש ה"ט משום דתפלה מעומד עדיף ל"ל לרש"י לפ' כלל דמשום דעדיין לא הגיע זמן ק"ש לא חייש לסמיכה ומנ"ל דלא סגי לת"ק בהא טעמא לחוד דתפלה מעומד עדיף ואע"ג דכבר רמי עליה מצות סמיכה. כבר ישבתי זאת במ"א אין זה מקומו. מ"מ ראיית ר"ת נדחה בהא דדברי הרשב"א בשם הגאונים ועל כיוצא בזה אמרו טבא חדא פלפלתא חריפתא כו'. גם מה שמדמ' ר"ת ק"ש לתפלת ערבית עצמה שזמנה מפלג המנחה לר"י יפה דחה הרא"ש שם דל"ד דק"ש בזמן שכיבה תליא ובפלג המנחה אכתי לאו זמן שכיבה הוא. ועוד קשה לי כיון דא"א לקיים דברי ר"ת אלא משום דס"ל דק"ש דרבנן דאי דאורייתא כיון דמספקא לן אי הלכה כר"י או כרבנן ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא א"כ אמאי סמכו רוב האחרונים על זה ואנן נמי סמכי' עלה לסמוך על ק"ש מפלג המנחה ואילך הא קי"ל דק"ש דאוריית' וכ"פ רוב פוסקי' וכן עיקר כמש"כ לעיל סי' א' ועוד שכבר הוכחתי שם דאפי' לשמואל דאמר ק"ש דרבנן היינו דווקא קריאת פרשה זו של שמע אבל מ"מ מודה דעכ"פ צריך לקרות איזה דבר תורה בכ"מ שירצה בזמן שכיבה וקימה מן התורה והיינו דאמר התם אליבא דשמואל דקרא ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב כמש"כ שם בראיות ברורות והא דק"ש דרבנן לשמואל היינו קריאת פ' של ק"ש דווקא הוא דהוי מדרבנן שייחדו לפרשיות אלו דווקא לקרותם כדי לצאת ידי חובת ד"ת של ובשכבך ובקומך שחייבה תורה. א"כ כיון דמספקא אי הלכה כר"י דמפלג המנחה הוי זמן ערבית וה"ה ק"ש לסברת ר"ת או הלכה כרבנן עכ"פ חייב לקרות אחר צאת הכוכבים לר"ת איזה דבר של תורה שחיובו מן התורה דאילו בק"ש שקרא מפלג המנחה לא יצא ידי חובתו דהא ה"ל ספיקא דילמא הלכה כרבנן וקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכדאמר גבי ק"ש גופיה ספק קרא חוזר וקורא למ"ד ק"ש דאורייתא. ומדברי ר"ת ורוב אחרונים שנמשכו אחריו משמע שא"צ לקרות שום דבר בלילה אחר שקרא ק"ש מפלג המנחה שהרי לא הזכירו מזה דבר. וכן נוהגים העולם במדינות הללו שהלילות קצרים מאוד בימות הקיץ שישנים על מטתם קודם הלילה ונמשכים בשינה זמן רב על היום וסומכים הכל על ק"ש שקרו מפלג המנח' וזהו מן התימה להקל בספיקא דאורייתא. ועכ"פ אפי' לשמואל היו חייבין לקרות איזה ד"ת אחר צאת הכוכבים כדי לצאת מספק ידי חובת של ד"ת דובשכבך שחיובו מן התורה. ועוד מסתבר הדבר כיון דעיקר חובת הקריאה מן התורה אפי' לשמואל והא דקאמר ק"ש דרבנן היינו דוקא קריאת פרשיות הללו שתקנו חכמים דווקא לצאת ידי חובת קריאה א"כ כיון דמחוייב לחזור ולקרות בתר צאת הכוכבים אע"פ שכבר קרא ק"ש מפלג המנחה צריך לחזור ולקרות ק"ש דווקא כפי תקנת חכמים. דהכי אמרינן בפ' מי שמתו שם אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא ופריך מדתנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא ליברוך לאחריה ומשני מ"ט מברך אי משום י"מ הא אידכר ליה בק"ש ופריך ולימא הא ולא ליבעי הא ומשני ק"ש עדיפא דאית בה תרתי הרי כיון די"מ דאורייתא ואע"ג דק"ש דרבנן מ"מ תיקנו לבעל קרי לקרות ק"ש הואיל ואית בה תרתי. וה"ה בספק קרא ק"ש ספק לא קרא אפי' לשמואל דס"ל ק"ש דרבנן מ"מ כיון דיציאת מצרים דאורייתא מספיקא חוזר וקורא ק"ש דאית בה תרתי כמו שכתבו התוס' שם. א"כ לפי מה שהוכחתי דעיקר הקריאה הוי מן התורה לפי זה בספק קרא אפי' לשמואל חוזר וקורא ק"ש דכיון דצריך לחזור ולקרות משום ספק עיקר קריאה דהוי מן התורה חוזר וקורא ק"ש דווקא ולא סגי בשאר ד"ת דק"ש עדיפא דאית בה תרתי. וה"נ ק"ש שקרא מפלג המנחה ספיקא הוי וכיון דמשום עיקר קריאה צריך לחזור ולקרות משחשיכה ע"כ חוזר וקורא ק"ש דאית בה תרתי וההיא דר"ת אתי דלא כמאן לפי סברת התוס' עצמן דאם כן אפילו לפי דעתו צריך לחזור ולקרות ק"ש דווקא מספיקא אחר צאת הכוכבים אע"ג שכבר קרא מפלג המנחה ולמעלה וכדאמרן:
ועתה נבא לדברי רש"י שכתב ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא וכבר הקשו עליו התוס' ז"ל והרבו בקושיות דא"כ ג' פרשיות ה"ל לקרות. ועוד קשה דצריך לברך ב' לפניה וב' לאחריה בק"ש של ערבית ועוד דאותו ק"ש סמוך למטתו אינו אלא משום מזיקין כדאמר בסמוך ואם ת"ח הוא א"צ. וע"ק דא"כ פסקינן כריב"ל דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע בין ב' ק"ש בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית ואנן קי"ל כר"י דאמר לקמן איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה ע"כ. והנה מהא דפסקינן כריב"ל כבר תירצתי למעלה יפה. גם הא דצריך לברך לפניה ולאחריה נתיישב מתוך דברי הרשב"א בשם הגאונים שכתבתי למעלה. גם מה שהקשו מהא דאמרינן ואם ת"ח הוא א"צ אינו קושיא כלל דמיירי התם בקורא ק"ש ומתפלל מצה"כ ולמעל' וזה פשוט וכבר מבואר זה בדברי הרא"ש ולא נשאר מכל מה שהקשו עליו אלא זו דא"כ ג' פרשיות הו"ל לקרות. ואומר אני שראתה עינו של רש"י מה שראו עיני בעלי התוס' וס"ל לרש"י כהני טעמי שכתבו התוס' שאנו סבירא לן כר"י דאמר זמן תפלת ערבית וק"ש הוי מפל"ה וכדברי ר"ת. א"נ דאנן סמכינן אשאר תנאי דמקדמי ק"ש לצה"כ וכמ"ש לקמן בשם התוס' אלא דס"ל דק"ש דאורייתא כמ"ש בר"פ מי שמתו גבי הא דתנן את שלאחר המטה צורך בהן חייבין משא"כ בתפלה משום דק"ש דאורייתא וכן פירש"י בכמה מקומות דק"ש דאורייתא וקשה לרש"י ז"ל הרי הא דר"י ספיקא היא כמ"ש וקי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא וגם על שאר תנאי דמקדמי ק"ש לצאת הכוכבים אין לסמוך על יחידאי מפני שעת הדחק כמו שכתב הרא"ש דוודאי בדאורייתא אפי' בשעת הדחק לא עבדינן כיחידאי במקום דרבים פליגי עלייהו ולא איפסקא בגמ' הלכתא בהדיא כיחידאי אלא בדרבנן כדאמרינן בפ"ק דנדה (ד' ז' ע"ב) גבי אשה שעברו עליה ג' עונות. הילכך פירש"י דבקריאת פ"א שאדם קורא על מטתו יצא משום דס"ל פ"א הוי מן התורה וליכא למסמך על הני טעמי דאמרן בדאורייתא אבל מפ"א ואילך אינו אלא מדרבנן שפיר סמכינן על הני טעמי דאמרן בדרבנן. כן נ"ל ללמד זכות על רש"י ז"ל שלא יהא דבריו תמוהין ובלי טעם שפוטר ק"ש של ג' פרשיות בקריאת פ"א שעל מטתו. ועל הזכרת יציאת מצרים שבפ' ויאמר שמצותו מן התורה אפילו בלילה כדתנן בספ"ק דברכות דלא חייש רש"י ז"ל ע"כ צ"ל דס"ל כתר"י שאכתוב לקמן בדיני הזכרת יציאת מצרים. מ"מ נ"ל דא"א ליישב שיטת רש"י שיהא אדם יוצא ידי חובת ק"ש בקריאת פ"א שקורא על מטתו אלא מטעמא דבשעת הדחק אנו סומכין על שאר תנאי דאלו מטעמא דר"ת אכתי תקשה לך כיון דק"ש שאנו קורין מפלג המנחה ספיקא הוי ובע"כ פ"א צריך לקרות מספיקא אחר צאת הכוכבים דהוי זמן ק"ש בוודאי לכ"ע למאי דס"ל לרש"י ק"ש דאורייתא ספק זה גורם שצריך לקרות כל הג' פרשיות של ק"ש דהכי אמרינן בפ' היה קורא (ד' ט"ו) קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה באמצע פרק יחזור לראש בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה והקשו תר"י לשמואל דאמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן היכי אמר הכא שחוזר לראש הפרק. וי"ל שאינו דומה זה לזה דבשלא קרא כלל אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן אבל בשהתחיל לקרות אפילו שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון שהתחיל ע"כ. וא"כ ה"נ כיון דע"כ צריך לקרות פ"א מספיקא אחר צה"כ וצריך להתחיל מספיקא. בע"כ צריך לחזור ולקרות אפילו והיה אם שמוע וויאמר אע"פ שאינן אלא דרבנן דכיון שהתחיל בע"כ גומר. וא"כ הא דסגי בקריאת פ"א על מטתו לרש"י צ"ל מטעמא דבשאר פרשיות דרבנן סמכינן על שאר תנאי דמקדמי ק"ש לצה"כ. וז"ל הרא"ש ור"י פי' דאנו סומכין על שאר תנאי דמקדמי זמן ק"ש לצה"כ ואע"ג דהלכה כסתם משנה וכרבנן מ"מ בתפלה הקילו גם מפני טורח הצבור להתאסף שנית לתפלת ערבית והיו מתפללין ביחיד נהגו כן להתפלל מנחה וערבית ביחד ומפני הדחק נהגו כן וכ"כ בספר המאור וכה"ג כתבו התוס' בשם ר"י ז"ל ומ"מ אין ראוי לסמוך ע"ז אלא למ"ד ק"ש דרבנן אבל למאי דקי"ל ק"ש דאורייתא לא. ועוד אפי' למ"ד ק"ש דרבנן מטעם זה אין להקדים ק"ש לצאת הכוכבים אלא זמן מועט שהרי תנאי פליגי התם ברפ"ק דברכות מאימתי קורין את שמע בערבית רמ"א משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בע"ש וחכ"א משעת צאת הכוכבים וה"נ ס"ל לר' יהושע ולר"א משעה שקידש היום בע"ש דהיינו בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה וקידש היום מספק כדפי' רש"י. ור' מאיר אמר בברייתא שניה משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן דהיינו קודם בהש"מ כדי שיהא להם הערב שמש בודאי יום. א"ל ר"י הלא כהנים מבע"י הן טובלין כלומר ואינו זמן שכיבה עדיין וקרא ובשכבך כתיב. ר' חנינא אמר משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח ר' אחאי וא"ל ר' אחא אמר משעה שרוב ב"א נכנסין להסב ופירש"י אית דאמרי בימות החול ואית דאמרי בשבתות. והרי אם באנו להקדים ק"ש לצה"כ א"א להקדים אלא אדר"מ ור"א לחוד שהרי שיעורא של רבי חנינא מסיק הגמ' התם שהוא מאוחר מצה"כ דאמרינן הי מינייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דא"א דעני מוקדם ר"ח היינו ר"א אלא לאו ש"מ דעני מאוחר כלומר לשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן שהוא צ"ה ומדלא קאמר דעני מוקדם לבהש"מ דר"א ש"מ דפשיטא ליה להגמ' דאין זמן שכיבה קודם לזמן הזה. ומהא מוכח נמי דשיעורא דר"א דשעה שבני אדם נכנסין להסב מאוחר נמי לצ"ה מההיא הוכחה גופה וש"מ דליכא למ"ד דזמן שכיבה הוה קודם בהש"מ. ובירושלמי אמר אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן תנא ר' חייא משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בליל שבת ומוכח התם בהדיא דהוי אחר צ"ה וכ"ש דשעה שב"א נכנסין לאכול פיתן בליל חול דהוי אחר צה"כ שמאחרין לאכול בחול יותר מליל שבת שהכל מוכן כמו שפירש"י. ואהא דא"ל ר"י לר"מ הלא כהנים מבע"י הן טובלין אמר בגמ' שפיר קא"ל ר"י לר"מ ור"מ הכי קא"ל מי סברת דאנא אבהש"מ דידך קא אמינא אנא אבהש"מ דר"י קא אמינא דאר"י בהש"מ כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו וא"כ האי שיעורא דר"מ אינו אלא מעט יותר מכדי מהלך חמשים אמה מבה"ש דכהרף עין דר"י שהרי שיעור טבילה הוי כדי מהלך נ' אמה כמ"ש התוס' והרא"ש בספ"ב ממס' שבת (ד' ל"ה) ולר"א דס"ל משעה שקידש היום בע"ש שהוא בה"ש אפי' תימא דאבה"ש דר' יהודה קאי דנפיש שיעורא הא אפי' לרבה שם בפ"ב דשבת דאמר בה"ש דר"י הוי תלת רבעי מיל שהן אלף ות"ק אמה קודם צה"כ אין להקדים לקרוא את שמע קודם אלף ות"ק אמה לצ"ה וכ"ש לר"י דאמר התם בה"ש דר"י אינו אלא תרי תילתא מיל שהוא אלף ושל"ג אמה ושליש דזוטר שיעורא טפי. ועוד נ"ל דע"כ ר"א דאמר משעה שקדה"י בערב שבת והוא בה"ש דאבה"ש דר"נ קאי דאמר התם בה"ש משתשקע החמה כדי מהלך חצי מיל שהוא שיעור מהלך אלף אמה אבל מקמי הכי כ"ע מודו דלאו זמן שכיבה הוא דאם לא כן אלא ר"א אבה"ש דר' יהודה קאי ק"ל דאמאי קאמר הגמ' דר"מ אבין השמשות דר"י קאי דזוטר טובא לימא דר"מ אבה"ש דר"נ קאי וזמן טבילה דמקמי הכי דהיינו אלף ונ' אמה הוא זמן ק"ש לר"מ אלא ע"כ קים לי' להגמ' דבהאי שיעורא אכתי לאו זמן שכיבה הוא וכ"ש דבשיעור בה"ש דר"י אפילו לר"י דהוי תרי תילתא מיל שהוא אלף ושל"ג אמה ושליש דלא הוי זמן שכיבה וכ"ש לרבה דנפיש שיעורא דבה"ש דר"י יותר מזה דלאו זמן שכיבה הוא. והא נמי אין לומר דר"א אבה"ש דר"י קאי דאינו אלא כהרף עין דא"כ מאי פליג ר' יהושע עליה ואמר משעה שהכהני' מטוהרין לאכול בתרומתן דהיינו צ"ה היינו ר"א שהרי בה"ש דר"י שהוא כהרף עין א"א לעמוד עליו ועיין בתוספת והרא"ש בספ"ב דשבת ואין לי להאריך בזה מפני שאין נ"מ כ"כ לענייננו:
ודע דרש"י פירש בפ"ק דברכות בה"ש דר"י מהלך חצי מיל לפני צ"ה וליתא דהא בה"ש דרב נחמן הוא ודר"י לרבה כדאית ליה ולרב יוסף כדאית ליה וכמ"ש ונ"ל שיש ט"ס בפירש"י. ונחזור לענייננו הרי מאן מקדים לזמן ק"ש בכל הני תנאי ר"א ואפ"ה לא מקדים ליה מאלף אמה קודם צה"כ שהוא כדי מהלך חצי מיל ועולה לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום כדאמרינן בפ' מי שהיה טמא מעט יותר מחצי רביע שעה וקודם לכן לאו זמן ק"ש הוא ואנן שמקדימין ומתפללין ערבית וקורין ק"ש קודם לזמן הזה הרבה ע"כ אדר"ת סמכינן דלר"י זמן ק"ש הוי מפלג המנחה והרי לא איתמר הילכתא לאכר"י ולא כרבנן וקי"ל ק"ש דאורייתא היא וה"ל ספיקא דאורייתא וצריך לקרות מצה"כ ולמעלה פרשת שמע ע"כ מפני שהיא של תורה. וא"כ ספק זה גורם שמחוייב לקרות כל ג"פ אע"פ שאינן אלא מדרבנן כדמוכח ההיא דקרא וטעה וא"י להיכן טעה וכמ"ש הילכך ראוי ליזהר לכל ירא שמים לקרות אחר צאת הכוכבים כל ג"פ של ק"ש ואע"פ שקרא כבר בבה"כ מפלג המנחה ולמעלה. כן נ"ל: