שאגת אריה· רבי אריה לייב גינצבורג
סימן ב
אחר שנתברר בסי' הקדום דקריאת שמע דאורייתא אכתי נשאר לנו לברר אי שמע והיה אם שמוע תרווייהו הוו מן התורה או בפרשה שמע לחוד או אפילו בפסוק ראשון של שמע ישראל לחוד סגי מן התורה וראיתי לבעל פ"ח בא"ח סימן ס"ז שהאריך להוכיח ששמע והיה אם שמוע הוו מן התורה וכתב שכן מטין דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות ק"ש ע"כ. וכמדומה לי שכיון למש"כ שם הרמב"ם פעמים בכל יום קורין קריאת שמע בבקר ובערב שנא' ובשכבך ובקומך כו' ומה הוא קורא ג' פרשיות אלו הן שמע והיה אם שמוע ויאמר ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד ה' כו' ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על זכירת שאר כל המצות ואח"כ פ' ציצית כו' וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת ק"ש ע"כ. והוא סבר מדכתב הרמב"ם פעמים בכל יום קורין ק"ש ומסיים וקריאת ג' פרשיות אלו היא הנקראת ק"ש ש"מ דחיוב שלשתן מן התורה דקריאת ויאמר אע"ג דלא כתיב בה בשכבך ובקומך מ"מ קורין אותה מפני הזכרת יציאת מצרים שבה ומצוה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בין ביום בין בלילה כמו שכתב שם הרמב"ם. אבל באמת הא ליתא דהא דכתב הרמב"ם בתחילת דבריו פעמים בכל יום קורין ק"ש לא קאי אלא על פ' שמע לחוד והא דמסיים וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת ק"ש היינו בלשון חכמים שתקנו לקרות את כל ג' פרשיות הללו והקדים זאת לאשמועינן שכל הדינים שכתב לקמן לענין ק"ש סתמא שכל הג"פ בכלל זה. ותדע שהרי כתב וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה כו' משמע דוקא על סדר זה תחילה שמע ואחריה והיה אם שמוע ואחריה ויאמר הוא דנקראת ק"ש א"כ א"א לומר דזה קאי אריש דבריו שהתחיל פעמים בכל יום קורין ק"ש ויליף לה מקרא דהא וודאי אין סדר הפרשיות מן התורה אלא דרבנן תיקנום לקרותם על סדר זה מט"ז שכתב הרמב"ם וכדתנן בריש פ"ב דברכות (דף י"ג). ועוד שהרי אין סדר הפרשיות מעכב בדיעבד ואם הקדים את המאוחר למוקדם ל"ל בה וכמו שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ב מהלכות ק"ש הקורא למפרע לא יצא בד"א בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאין סמוכה לה בתורה ע"כ. ואי סדר הפרשיות מן התורה היה סדרן מעכב אע"פ שאינה סמוכה לה בתורה כמו שמעכב סדרן בתפילין ומזוזה מהאי טעמא אע"פ שאין סמוכים בתורה אלא וודאי כדאמרן:
ועוד נ"ל ראיה דע"כ להרמב"ם אינו מן התורה אלא קריאת פ' שמע אבל לא והיה אם שמוע דאי ס"ד תרווייהו הוי מן התורה ה"ל למחשב לקריאת ב' פרשיות אלו לשתי מ"ע דהא וודאי אין מעכבות זו את זו דהא בכל חדא וחדא נכתב בשכבך ובקומך באפי נפשיה ואם קרא אחת מהן ולא קרא את השניה אותה שקרא מיהו יצא ידי חובתו. והרי הרמב"ם כתב בפתיחת הלכות קריאת שמע מ"ע אחת והוא לקרות ק"ש פעמים ביום ע"כ וכן במנין המצות לא חשיב לק"ש אלא לענין מ"ע אחת ואם איתא הא שמע והיה אם שמוע פרשיות חלוקות הן היה לו למנותם לב' מ"ע. אלא וודאי ס"ל שאין קריאת והיה אם שמוע מן התורה ועמ"ש לקמן סי' ג':
עוד הביא הפ"ח ראיה שפ' והיה אם שמוע הוי מן התורה מדאמר בר"פ היה קורא תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע דיעבד אין לכתחילה לא אמר רב חסדא רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר"י אומר לא יצא וע"כ ל"ק ר"י אלא גבי ק"ש דאוריית' כו' ואם איתא דפ' ראשונה גרידא הוי מן התורה א"כ מאי משני ר"ח דהא במתניתין הקורא את שמע תנן סתמא ומשמע אפי' והיה אם שמוע דהוי מדרבנן וכ"ת לדידך נמי תקשה דהא פרשה ציצית לא הוי מדאוריית' לאו קושיא היא דכיון דצריך להזכיר יציאת מצרים מן התורה וקורא במקומה פ' ציצית שפיר משני רב חסדא ע"כ ל"ק ר"י אלא גבי ק"ש דאוריית' דהיינו ג' פרשיות דהשתא הוי מן התורה ולהכי בעי לעיכובא שישמיע לאזניו ע"כ ולדידי לאו ראיה היא דק"ש דאוריית' דקאמר אפ' שמע לחוד קאי דהוי מן התורה. ומהתימה על הפ"ח שהוא בעצמו כתב כן שם כה"ג אהא שמביא ראיה מדל"ק ר"א ספק קרא פרשת והיה אם שמוע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא והוי מפליג בק"ש גופיה אלמא דפרשת והיה אם שמוע נמי הוי דאורייתא וכתב דבהא יש לדחויי דמסתמא היינו פסוק ראשון כדאמר בפ' לולב הגזול ק"ש מה היא פסוק ראשון ע"כ. ולפ"ז גם דפ' הקורא איפשר לומר דפסוק ראשון קאמר. מ"מ מה שדחה הפ"ח הא דל"ק ר"א ספק קרא והיה אם שמוע כו' אינו חוזר וקורא בהא דהיינו פסוק ראשון. לא דק דמה ענין פסוק ראשון לוהיה אם שמוע הרי אנן אמרינן לימא ר"א ספק קרא והיה אם שמוע ומה ענין פסוק ראשון לוהיה אם שמוע ונראה שנתערבו הדברים לבעל פ"ח בכאן ואהא דר"י מתרץ הכי דהא דקאמר הקורא את שמע היינו פסוק ראשון. מ"מ לא נמלט בכאן משגיאה דמקשה א"כ מאי משני ר"ח כו' גם מסיים דג' פרשיות הוו מן התורה להכי בעי לעיכובא שישמיע לאזניו דמשמע מדבריו להדיא דדוקא בדאוריית' הוא דבעי ר"י להשמיע לאזנו לעיכובא אבל לא בדרבנן. וליתא דבדרבנן נמי בעי להשמיע לאזניו לעיכובא כדאמר התם חרש המדבר ואינו שומע אינו כשר לקרות את המגילה ואפי' בדיעבד השומע ממנו לא יצא ומוקי לה כר"י אע"ג דקריאת מגילה הוי מדרבנן. והא דקאמר עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא בק"ש דאורייתא לאו למימרא דבדאוריית' תליא מילתא אלא נ"ל דה"פ דהא הכי אמר התם עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בק"ש דאוריית' אבל תרומה משום ברכה היא וברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מילתא כלומר אע"ג דחרש המדבר ואינו שומע שתורם לא יצא ידי חובת הברכה שבירך על הפרשת תרומה לר"י מ"מ תרומתו תרומה הואיל וברכה דרבנן לאו בברכה תליא מילתא דהפרשת תרומה דאפי' תרם ולא בירך כלל תרומתו תרומה ומדקאמר לא בברכה תליא מילתא ש"מ נמי דאפי' בברכה דרבנן אפילו הכי לא יצא בלא השמיע לאזניו אפי' בדיעבד וה"ל כאלו תרם ולא בירך כלל אלא כיון דברכה דרבנן לאו בברכה תליא מילתא דהפרש' ואין הברכה מעכבת הילכך אם תרם תרומתו תרומה. והא דקאמר ע"כ לא קאמר ר"י אלא ק"ש דאוריית' לאו משום דבדאוריית' הוא דהוי עיכובא לר"י בלא השמיע לאזניו דהא בדרבנן נמי מעכבא בלא השמיע לאזניו כגון מגילה וכל הברכות ועיקר החילוק הוא בין מצוה שעיקרה הוא בדבור ל"ש דאוריית' כמו ק"ש ול"ש דרבנן כמו מגילה וברכת תרומה בלא השמיע לאזניו לא יצא לר"י אפילו בדיעבד. ומ"מ אע"פ שלא יצא ידי חובת ברכה בלא השמיע לאזניו לר"י אפי' בדיעבד אפ"ה חרש המדבר ואינו שומע שתרם תרומתו תרומה אע"פ שלא יצא ידי הברכה לאו בברכה תליא מילת' לעכב את הפרשת תרומה ואין הברכה מעכבת לעשיית המצוה. וע"כ לא קאמר ר"י אלא גבי ק"ש דאוריית' ה"ק הואיל וק"ש דאוריית' ואפי' לשמואל דאמר ק"ש דרבנן מודה דעיקר קריאה הוי מן התורה כמ"ש בסימן שלפני זה א"כ איכא למידרש משמע דכתיב גבי ק"ש להשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ואם לא השמיע לאזניו לא יצא כדדריש ליה התם אדר"י ומק"ש ילפינן לכל המצות בלא השמיע לאזניו לא יצא לר"י כדמוכח התם הא דלא יברך אדם בה"מ בלבו שמביא שם הגמ' ומגילה וברכות דרבנן נמי כעין דאוריית' תקון דבלא השמיע לאזניו לא יצא לר"י וכיון דהא דקאמר אלא גבי ק"ש דאוריית' ה"פ דכיון דדאורייתא היא א"כ שמע דכתב רחמנא להשמיע לאזניו עליה קאי ע"כ ק"ש דאוריית' דקאמר המכוון על פרשה ראשונ' דכתיב שמע גבה אבל בוהיה אם שמוע וויאמר הא לא כתיב שמע בהו אע"ג דודאי בלא השמיע לאזניו לא יצא. לא מיירי. ואזדא לה ראיית הפ"ח מהא. גם מהא דר"א מדלא מפליג בק"ש גופיה ונימא ספק קרא והיה אם שמוע אינו חוזר וקורא דהוי מפליג בק"ש גופיה לאו ראיה היא דר"א נקט בסיפא דמילתיה שם ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל לרבותא לאפוקי מר"י דפליג עליה התם ואמר ולואי שיתפלל אדם כל היום וס"ל דחוזר ומתפלל:
עוד כתב הפ"ח דמוכח כן מדאמר בהלל ומגילה מהו שיפסיק אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק כו'. והא נמי איכא למידחי כדקדחינן דאפרשה ראשונה לחוד קאי. עוד הביא ראיה דאם איתא דפ"א לבד הוי מן התורה א"כ מאי קאמר ר"י ב"ק למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע הא שמע הוי מן התורה להכי קדמה אלא ע"כ דגם והיה אם שמוע הוי מן התורה והא דמיבעיא ליה למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר הכי קמיבעיא ליה כיון דחייב לזכור יציאת מצרים ותקנו פ' ציצית משום ענין יציאת מצרים שיש בה א"כ מה קדימה יש לוהיה אם שמוע לויאמר ועוד אי אמרת דפ' והיה אם שמוע אינה מן התורה א"כ ראוי להקדים פ' ציצית אע"ג שאינה נוהגת אלא ביום. אלא וודאי כדאמרן ע"כ. ואין זה ראיה דאע"ג דוהיה אם שמוע אינה מה"ת שפיר קמיבעיא ליה למה קדמה לה פ' שמע אע"פ שהיא מן התורה דאין טעם הקדימה תליא בהא מפני שהיא מן התורה. דהא קידוש היום הוי מן התורה כדאמר בפרק מי שמתו (ד' כ) נשים חייבות בקידוש היום ד"ת ואפ"ה ברכת היין דרבנן קדמה לברכת היום של תורה לב"ה כדאמר בר"פ אלו דברים (ד' נ"א) ואפי' ב"ש ל"ק דברכת היום קודם אלא משום דהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא כדאמר התם. אבל מטעמא דקידוש היום הוי מן התורה וברכת היין דרבנן לא קאמרי. ועוד דאמר התם ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום שהיין גורם לקידושא שתאמר. ד"א ברכת היין תדיר וברכת היום אינו תדיר ותדיר ושא"ת תדיר קודם ואמרינן מאי ד"א וכ"ת התם תרתי והכא חדא ה"נ תרתי נינהו ברכת היין תדיר וכו' ואס"ד דשל תורה יש לו דין קדימה על של סופרים א"כ מאי קאמרי בית הלל ה"נ איכא תרתי הרי התם גבי ברכת היום איכא תלתא דה"ל מן התורה ואכתי ראוי להקדימה לברכת היין שאינה אלא מדרבנן וליכא אלא תרתי. אלא וודאי ש"מ דאין שום קדימה לשל תורה על של סופרים כלל. ומש"כ עוד הפ"ח דאי איתא דוהיה אם שמוע אינה מן התורה א"כ ראוי להקדים פ' ציצית כו'. הא וודאי ליתא דא"כ תקשה לשמואל דאמר ק"ש דרבנן דא"כ תקדום פ' ציצית לפ' והיה אם שמוע ואפי' לפ' שמע נמי תקדום לשמואל ואע"ג דמודה בעיקר קריאה דהוי מן התורה מ"מ כיון דאין קריאת פ' זו של שמע הוי דווקא מן התורה הרי יוצא ידי חובת הקריאה של תורה בפ' ויאמר נמי ותו לא הוי קריאת פ' שמע אלא מדרבנן וראוי להקדים לה קריאת פ' ויאמר מפני הזכרת יציאת מצרים שבה דהוי מן התורה אפילו לשמואל. אלא ע"כ אין לשל תורה דין קדימה על של סופרים כלל וכדאמרן. עוד כתב הפ"ח וכן מוכח מדאמר בספ"ק דברכות פ' ציצית מפני מה קבעוה בק"ש ומדלא קמיבעיא ליה פ' והיה אם שמוע מ"מ קבעוה אלמא דהוי מדאורייתא ע"כ. ואין זה כלום דטעמא דקבעו לפ' והיה אם שמוע בק"ש כבר נלמד מדר"י ב"ק דאמר במתניתין למה קדמה פ' שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות אלמא טעמא דוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מצות הוא. עוד כתב הפ"ח וכן מוכח ההיא דירושלמי מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אמר רבי אחא ק"ש ד"ת תפלה איננה ד"ת ואי איתא דפרשה ראשונה לבד הוי ד"ת ליפלוג מתניתין בק"ש גופה אלא משמע דכולה הוי מן התורה ע"כ. ואין זה כלום דבמתניתין בפ"ק דשבת (ד' ט) הכי תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ כו' ואם התחילו אין מפסיקין מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ומפרש בגמ' דהאי מפסיקין לק"ש דסופו אחברים שעוסקים בתורה קאי. וי"ל דאיידי דמיירי רישא אין מפסיקין לענין תפלה תני נמי סיפא אין מפסיקין לתפלה ולא מפליג בק"ש גופה ובע"כ צריכין אנו לומר כן שהרי לשמואל דאמר ק"ש דרבנן ואפילו למש"כ דמודה שמואל בעיקר קריאה דהוי מן התורה מ"מ הכא דמיירי מחברים שעוסקים כבר בתורה א"כ יצאו ידי חובת עיקר קריאה דאורייתא והא דמפסיקין לק"ש ה"ט מפני קבלת עול מלכות שמים שבפ' שמע וכמ"ש בסימן שלפני זה וא"כ אכתי הוה מצי לאפלוגי בק"ש גופיה שהרי בוהיה אם שמוע ליכא קבלת עול מלכות שמים אלא ודאי כדאמרן. עוד כתב הפ"ח ואין להביא ראיה מסוגיין דקאמר ר"א ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומדמסתים לן סתומי משמע דקאמר חוזר וקורא כולה. דאיכא למידחי דכיון דתקון רבנן לקרותה כולה צריך לקרות כתיקונה וכמש"כ הרשב"א. גם אין להביא ראיה מדאמר בפ' היה קורא בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה אלמא דפ' והיה אם שמוע נמי הוי מן התורה דאל"כ למה חוזר. דיש לדחות דש"ה דכיון שהוא עסוק בק"ש יש לו לתקן כל כמה דמצי לקרות כראוי ע"כ. וכיוצא בזה כתבו תלמידי רבינו יונה אהא דטעה בין פרק לפרק דאפי' לשמואל דאמר ק"ש דרבנן ומספיקא אינו חוזר וקורא דה"מ בשלא קרא כלל אבל בשהתחיל לקרות אפילו שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון שהתחיל וזה הוא הנכון ואם כן גם ראיה זו שהביא מדלא אר"א ספק קרא והיה אם שמוע דאינו חוזר וקורא ליתא דוודאי חוזר וקורא דדוקא לשמואל דס"ל דק"ש כולה אינה אלא מדרבנן מספיקא אינו חוזר וקורא ואין צריך להתחיל כלל. אבל לדידן דיש למקצת ק"ש מיהו עיקר מן התורה אם מספקא ליה אפי' בוהיה אם שמוע דרבנן מ"מ חוזר וקורא מספק ממ"נ אם ברי לו שקרא פרשה ראשונה דאוריית' הרי כיון שהתחיל להתעסק בק"ש יש לו לתקן אפי' של דרבנן מספיקא ואם מסופק נמי מפרשה ראשונה כיון דע"כ צריך לחזור ולקרות מספק פרשה ראשונה של תורה זה גורם לו נמי לקרות אפי' של דרבנן כיון דבע"כ צריך להתעסק בק"ש משום פרשה ראשונה של תורה חוזר וגומר כולה וא"כ ספק אם קרא והיה אם שמוע ע"כ חוזר וקורא אע"פ שאינה אלא מדרבנן. מיהו האי ראיה מדלא אר"א ספק קרא והיה אם שמוע בלא"ה לאו ראיה היא וכמש"כ למעלה:
ומה שנ"ל בזה הוא דקריאת פרשה שמע כולה הוי מן התורה ולא סגי בפסוק ראשון של שמע ישראל אבל פ' והיה אם שמוע אינו אלא מדרבנן. ויש לי להביא ראיה דכל פ' שמע הוי מן התורה ולא סגי בפסוק שמע ישראל לחוד מהא דאמר בר"פ היה קורא (ד' י"ד) בעי אחי תנא דבי ר' חייא מר' חייא בהלל ומגילה מהו שיפסיק כלומר לשאילת שלום מפני הכבוד והיראה כדרך שמפסיקין לק"ש כדתנן התם. אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק כו'. ואס"ד דק"ש דאורייתא אינה אלא פסוק ראשון של שמע ישראל לחוד הא בדידיה אינו רשאי להפסיק לא מפני היראה כגון אביו או רבו ולא מפני הכבוד אם לא מפני שהוא ירא ממנו שמא יהרגנו והא מילתא דפשיטא היא דאין לך דבר שעומד מפני פיקוח נפש וכך כתב הב"י בא"ח סימן ס"ו דבאמצע פסוק שמע ישראל אין להפסיק כלל שאין לך דבר גדול כקבלת מלכות שמים ובודאי טעמא דמסתבר הוא ויש ללמוד זה בק"ו מתפלה דתנן אפי' המלך שואל בשלומו לא יפסיק. וכן פסק בש"ע שם באמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו כו' חוץ מפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שהוא ירא שלא יהרגנו ע"כ. ומדקאמר ק"ש דאורייתא פוסק ע"כ אשארא קאי חוץ מפסוק שמע ישראל וש"מ דהשאר נמי הוי מדאוריי' ומכאן יש לי ראיה נמי דהלכה כר"א דאמר ק"ש דאורייתא דהיינו קריאת פרשת שמע דהאי קרא דובשכבך ובקומך אההיא פרשה דוקא קפיד. דאי כשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן וקרא דובשכבך ובקומך בד"ת כתיב ובאיזה ד"ת שקורא בשעת שכיבה וקימה יצא ואין שיעור לדבר ואפילו בפסוק אחד סגי א"כ מאי קאמר ק"ש דאורייתא פוסק ואשארא קאי חוץ מפסוק ראשון של שמע ישראל דהא בדידיה אינו פוסק א"כ תו לא הוי שאר ק"ש דאורייתא דכיון דכבר קרא פסוק שמע ישראל יוצא ידי חובת עיקר קריאה של תורה והשתא השאר אינה אלא מדרבנן. אלא וודאי ע"כ ש"מ דגוף קריאת פרשת שמע הוי מן התורה וחייב לקרות את כל הפרשה מדאורייתא וכדאמרן. עוד נ"ל להביא ראיה דפרשה שמע כולה הוי מן התורה דתניא ר"פ היה קורא (ד' י"ג) הדברים על לבבך יכול יהא כל הפרשה צריכה כוונה ת"ל האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דר"א א"ל ר"ע ה"ה אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה. ופירשו התוס' דיליף לה דאי כדקאמרת ה"ל למכתב אשר צויתיך דמצוך משמע אפילו מכאן ואילך ע"כ. ומדצריך האלה לר"א למעוטי מכוונה מכאן ואילך ולר"ע שינה קרא למכתב אשר אנכי מצוך היום לכל הפרשה שצריך כוונה ש"מ דמן התורה חייב לקרותה את כולה ולא סגי בפסוק ראשון לחודא וא"ת א"כ מהא גופיה יש להוכיח נמי דפ' והיה אם שמוע הוי נמי מן התורה שהרי כתבו התוס' אדר"ע דאמר כל הפ' כולה צריכה כוונה דמ"מ איצטריך האלה דאי לא"ה ה"א דאף פ' שניה בכלל ע"כ. ומדאיצטריך קרא למעוטי פרשה והיה אם שמוע מכוונה מכלל דעיקר קריאתה הוי מן התורה וראיה זו הביא הפ"ח להוכיח דפ' והיה אם שמוע הוי מן התורה. אומר אני דלאו ראיה היא כלל דאיכא למימר דכמו דלר"א לא משמע ליה שום דרשא מהא דשינה קרא למכתב אשר אנכי מצוך דיליף מיניה ר"ע דכל הפ' כולה צ"כ ה"נ לא משמע לר"ע למדרש מקרא דהאלה מידי אלא אורחא דקרא הוא ולאו לדרשא אתיא. תדע שהרי תניא אידך התם על לבבך ר' זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ר' יאשיה אמר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך כלומר פ' והיה אם שמוע מצות כוונה. ומפ' בגמ' דה"ק ע"כ מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך מצות כוונה משום דכתיב על לבבכם ובלא קריאה מ"מ ס"ל דפרשת והיה אם שמוע בעי כוונה אם כן לדידיה תקשה האי האלה דפרשת שמע למעוטי מאי אתא דוודאי משמע דכמו דס"ל דפרשה והיה אם שמוע צריכה כוונה הכי נמי צ"כ כל פרשת שמע ולא דריש האלה למעוטי מכאן ואילך פרשת שמע גופה כדדריש לה ר"א דלדידיה ע"כ האלה לאו דוקא כיון דאפילו פרשת והיה אם שמוע צריכה כוונה וע"כ האלה לא משמע דלמעוטי מידי קאתי. ויש לדחוק בדוחק גדול. ועי"ל דהאי האלה אע"ג דמשמע ליה לר"ע דלמעוטי אתי לאו למעוטי פרשה שניה דהא והיה אם שמוע אינה מן התורה. אלא למעוטי שאר פרשיות שצריך לקרותם מן התורה כפ' בכורים ווידוי מעשר ופ' חליצה וכל הני דתנן בר"פ ז' דסוטה (ד' ל"ב) שא"צ כוונה. וכה"ג פירשו התוספות התם בר"פ היה קורא גבי הא דאמר התם למימרא דסברי רבנן דכל התורה כולה בלה"ק נאמרה דאהני פרשיות דאמרן קאי. ואל תקשה עלי שהרי מההיא שמעתא גופיה מוכח איפכא דרבי סבירא ליה התם ק"ש ככתבה כלומר בלה"ק דאמר קרא והיו בהוייתן יהו וחכמים אומרים בכל לשון דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע ואמרינן למימרא דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאס"ד בלשון הקודש נאמרה והיו דכתב רחמנא ל"ל. איצטריך משום דכתיב שמע. למימרא דסברי רבנן כל התורה כולה בלה"ק נאמרה דאס"ד בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא ל"ל. איצטריך משום דכתיב והיו ואס"ד דילפינן לשאר כל המצות מק"ש א"כ מאי קאמר לרבי אס"ד בלה"ק נאמרה והיו דכתב רחמנא ל"ל. וכן לרבנן אס"ד בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא ל"ל. דילמא לרבי כיון דכתב רחמנא והיו דקריאת שמע בלה"ק. ילפינן השתא לשאר כל המצות מק"ש דבלה"ק נאמרו וכן לרבנן כיון דכתב רחמנא שמע דק"ש בכל לשון מהשתא ילפינן דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה. ול"ל לשנויי אליבא דרבי משום דכתיב שמע. ואליבא דרבנן משום דכתיב והיו. אע"כ לא ילפינן לשאר מצות מק"ש ואם כן א"א לומר לר"ע דהאלה למעוטי שאר מצות מכוונה אתי דמהיכא תיתי דבעו כוונה דאיצטריך קרא למעטינהו. דהא מק"ש דבעי' כוונה לא גמרינן שאר מצות מינה. אומר אני דע"כ בלא דידי נמי תקשה דוודאי גמרינן לשאר מצות מק"ש שהרי לר"י דסבירא ליה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא ויליף לה משמע דכתב רחמנא גבי ק"ש השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך וגמרינן לשאר כל המצות מק"ש דבלא השמיע לאזניו לא יצא לר"י כדמוכח ההיא דלא יברך אדם בה"מ בלבו דמדמי בה"מ לק"ש לר"י וכמש"כ למעלה. וא"כ תקשה ההיא סוגיא דגבי פלוגתא דרבנן ורבי אי כל התורה כולה בלה"ק נאמרה או בכל לשון וכמש"כ. ולמה שאכתוב לקמן סי' ז' דלא גמרינן שאר מצות לענין לא השמיע לאזניו לר"י מק"ש למאי דקאמ' הגמ' דטעמא דר"י משמע לק"מ ושם יתבאר זה היטב אבל תירוץ קושיא זו צריך ביאור ארוך וכ"כ אצלי במ"א ומפני שאינו נ"מ כ"כ לנדון שלנו לא העתקתי:
. עוד הביא הפ"ח ראיה דוהיה אם שמוע הוי מן התורה מהא דאמרינן הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו רב אחא אומר משום ר' כיון שכיוון לבו בפרק ראשון שוב א"צ ובתוספת' אמר אם כיוון לבו בפרק ראשון אע"פ שלא כיוון לבו בפרק אחרון יצא. הנה בין למר בין למר ב"פ ראשונות הוו מן התורה אלא דבהא פליגי ת"ק ס"ל כי היכי דבפ' ראשון כתיב על לבבך ודברת בם גם בפרק שני כתיב על לבבכם לדבר בם לכן צריך שיכוין בב"פ ראשונות. ור"י סבירא ליה כר"ז דבפ"א איכא מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך ליכא אלא מצות קריאה והא דכתיב על לבבכם לדבר בם מיבעי ליה לכדרב יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכא שתהא שימה כנגד הלב ע"כ. ואין זה ראיה דת"ק ור"י לאו בקראי פליגי אלא לת"ק כל הג"פ דק"ש צריך כוונה פרשה ראשונה כולה לר"ע ועד על לבבך לר"א מן התורה מכאן ואילך מדרבנן ולר"י אין צריך כוונה אלא פ' ראשונה של תורה בלבד דכר"ע רבי' סבירא ליה. מכל מקום ראיה זו מפלוגתא דר"ע ור"א אינה ראיה דכל פרשה שמע הוי מן התורה. דא"ל דאסמכתא בעלמא היא. תדע דלשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן ע"כ אסמכתא היא. אלא דסוגיא אחת צריכה ביאור דמשמע ממנה לכאורה דפרשה והיה אם שמוע הוי מן התורה דהכי קאמרינן התם על לבבך ר' זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ואמרינן מ"ש מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר בם הכי נמי כתיב ודברת בם. ה"ק עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה. ומ"ש ע"כ מצות כוונה וקריאה. דכתיב על לבבך ודברת בם ה"נ כתיב על לבבך לדבר בם. ההוא מיבעי ליה לכדרב יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב. ומדקאמר ה"נ כתיב על לבבכם לדבר בם ש"מ דוהיה אם שמוע הוי מן התורה וי"ל דוודאי לפי מה דס"ד דהמקשה השתא לדבר בם ועל לבבכם דכתב רחמנא בפ' שניה בקריאה וכוונה איירי פרשה והיה אם שמוע הוי מן התורה ולא קא ק"ל אלא אהא דקאמר מכאן ואילך קריאה בלא כוונה הא כתיב על לבבכם והתרצן השיב לו על על לבבכם לחוד דקא קשיא ליה דההוא ליה לכדר"י אבל למסקנא י"ל דוהיה אם שמוע אינה מן התורה כל עיקר דעל לבבכם לכדר"י ולדבר בם בד"ת כתיב דהרי רבי יאשיה אמר התם ע"כ מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה ואמרינן מאי שנא מכאן ואילך מצות כוונה כו' ה"ק ע"כ מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה ומ"ש ע"כ כו' התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בד"ת כתיב והכי קאמר רחמנא אגמירו לבנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו. והרי למאי דקאמר אדר"י דלדבר בם לאו אההיא פ' דוהיה אם שמוע קאי אלא בד"ת כתיב ממילא והי' אם שמוע אינה מן התורה כיון דלדבר בם לאו עלה קאי והאי על לבבכם נמי ממילא משמע דלאו בכוונה מיירי כדס"ד כיון דאין מצוה בקריאת פרשה זו אלא לכדר"י אתי ופרשה והיה, אם שמוע אינה אלא מדרבנן מהשתא י"ל נמי לר"ז דאמר מכאן ואילך מצות קריאה לאו מלדבר בם יליף לה דלדבר בם בד"ת כתיב כדדריש לה ר"י והכי מסתבר דכל למעוטי בפלוגתא עדיף לן. וכיון דלר"י ע"כ והיה אם שמוע לאו דאוריית' כיון דלדבר בם בד"ת כתיב מנלן קריאת פרשה זו. ה"נ לר"ז לדבר בם בד"ת כתיב וממילא על לבבכם לכ"ע לכדרבי יצחק אתי והשתא נמי אתי שפיר דהא דר"י לכולי עלמא אתיא ולאו כתנאי אמר למילתיה ובהא לחוד קמיפלגי ר"ז סבר דוהיה אם שמוע תקנו רבנן לקריאה לחוד בלא כוונה ור' יאשיה סבר שתקנו לכוונה בלא קריאה וזה נכון. והכי דייק לי לישנא דגמרא דבברייתא תניא בדר"ז עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ובדר"י תניא ע"כ מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה הרי בתרווייהו תניא במכאן ואילך דידהו לישנא דמצות למר מכאן ואילך מצות קריאה ולמר מצות כוונה ואלו הגמרא שינה בשנויי דידיה ובדר"ז קאמר ע"כ מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה הרי בע"כ נקט לישנא דמצות. מצות כוונה וקריאה ובמכאן ואילך נקט קריאה בלא כוונה ולא קאמר מצות קריאה. וכן בדר"י נקט ע"כ מצות קריאה וכוונה ובמכאן ואילך נקט כוונה ואלו מצות כוונה לא קאמר אע"כ ה"ט משום דמכאן ואילך דהיינו פ' והיה אם שמוע אינה ד"ת אבל עד כאן דהיינו פ' שמע הוי מה"ת נקט ברישא לישנא דמצות ובסיפא בא להפריש ביניהם דהללו ד"ת וה"ל מצו' גמורה והללו ד"ס ואינה קרויה מצוה כ"כ לגבי ד"ת. אבל מ"מ דיוק זה יש לדחות קצת דלא איפשר למיתני במכאן ואילך מצות קריאה בלא כוונה ומצות כוונה בלא קריאה וכי מצותו בכך ולא סגי בלאו הכי בקריאה בלא כוונה ובכוונה בלא קריאה הא כ"ש אי עביד לתרווייהו קריאה וכוונה דשפיר דמי הילכך לא מיתני ליה במכאן ואילך לישנא דמצות מ"מ בלא ראיה זו מה שפירשתי הוא נכון. ותדע לך לשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן וקרא דובשכבך ובקומך דפר' שמע בד"ת כתיב שצריך לקרות איזה ד"ת בזמן שכיבה וקימה וא"כ האי ובשכבך ובקומך דפרשה שניה ע"כ לאו למימרא שבא להזהיר לקרות איזה ד"ת בזמן שכיבה וקימה דהא כבר נאמר ובשכבך ובקומך בפרשה ראשונה ולהא מילתא גופיה אתי ותרתי ל"ל אלא על כרחך הני תנאי בדרבנן פליגי וכמו שכתבתי והאי ובשכבך ובקומך דפ' שניה ה"ק אגמירו לבנייכו תורה כו' ועוד אפושי פלוגתא לא מפשינן דלשמואל אפילו פ' שמע הוי מדרבנן ולר"א אפילו פרש' והיה אם שמוע הוי מן התורה דכל למעוטי במחלוקת עדיף ולכ"ע פ' והי' אם שמוע אינה אלא דרבנן ולא פליגי אלא בפרשה שמע לחוד דלמר מן התורה ולמר מדרבנן. ולמדנו מכל זה דקי"ל ק"ש דאורייתא וה"מ פ' שמע כולה מצותה מן התורה אבל פ' והי' אם שמוע אינה אלא מדרבנן. וכבר נתבאר דמדברי הרמב"ם ושאר מוני המצות דלא מנו ק"ש אלא למצוה אחת ש"מ דס"ל דוהיה אם שמוע אינה מן התורה. מ"מ אכתי ק"ל מהא דאמר בפרק היה קורא (ד' טו) תנא רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים והרי האי קרא דולמדתם בפר' והיה אם שמוע כתיב וש"מ דקריאתה מן התורה דהא וודאי לא מסתבר דקרא דולמדתם אע"ג שנא' כאן דאפרשת שמע קאי. והא ליכא למימר דאסמכתא בעלמא היא הא ליתא שהרי לפני זה תנא ר"א וכתבתם הכל בכתב ואפילו צוואות כלומר צוואות של תפילין ומזוזות צריך נמי לכתבם משום דדריש להאי וכתבתם לכתיבה תמה מדלא כתיב וכתבת בלא מ"ם וע"כ דרשא גמורה היא דאל"כ מנלן שצריך לכתוב צוואות וכי היכי דהאי מ"ם של וכתבתם לדרשא אתיא ה"נ האי מ"ם של ולמדתם ולא כתיב ולמדת ע"כ לדרשא קא אתיא וא"כ האי דרשא של ר"ע ולמדתם שיהא לימודך תם דרשא גמורה היא ואינה אסמכתא בעלמא וש"מ דוהיה אם שמוע הוי מה"ת. והא ל"ל דהאי דרשא גופה דוכתבתם אינה אלא לר' יהודה אבל רבנן ע"כ לא דרשי להכל בכתב וא"כ כיון דוכתבתם לדידהו לאו לדרשא אתי ה"נ ולמדתם לאו לדרשא אתי. שהרי הכי אמרינן התם אהא דר"א וכתבתם הכל בכתב ואפילו צוואות א"ל דאמר לך מני ר"י דאמר גבי סוטה אלות כותב צוואות אינו כותב והתם הוא דכתיב וכתב את האלות האלה אבל הכא דכתיב וכתבתם אפי' צוואות נמי. אטו טעמא דר"י משום דכתיב וכתב טעמא דר"י משום דכתיב אלות אלות אין צוואות לא איצטריך סד"א נילף כתיבה כתיבה מהתם מה התם אלות אין צוואות לא אף הכא צוואות לא כתב רחמנא וכתבתם אפילו צוואות אלמא לרבנן ל"צ קרא לרבויי צוואות דהא לר"י ה"ט דצריך לרבויי משום דסד"א נילף כתיבה כתיבה מסוטה אבל רבנן הא ס"ל דגבי סוטה נמי כותב צוואות וע"כ רבנן ולמדתם לא דרשי. דהא י"ל למסקנא דקאמר סד"א נילף כתיבה כתיבה מהתם ההיא דר"א דוכתבתם הכל בכתב ואפילו צוואות אפילו כרבנן אתיא. ואע"ג דס"ל גבי סוטה דכותב אפילו צוואות אע"ג דלא כתיב אלא וכתב לחוד היינו לבתר דגלי רחמנא הכא וכתבתם דהכל בכתב אפילו צוואות ילפי רבנן כתיבה כתיבה מהכא מה כאן אפילו צוואות אף התם גבי סוטה אפילו צוואות אע"ג דכתיב וכתב את האלות האלה לא אמרינן אלות אין צוואות לא דג"ש דכתיבה כתיבה גלי לן דאפילו צוואות ור"י ס"ל דאתי קרא דוכתב את האלות האלה דמשמע אלות אין ומפיק לה מג"ש דכתיבה כתיבה אבל כ"ע דרשי לוכתבתם ואפילו רבנן והא דקאמר נמי למסקנא סד"א נילף כתיבה כתיבה מהתם דצוואות לא דמשמע דדווקא כר"י אתיא דאמר גבי סוטה דצוואות לא היינו משום דקאי אדר"י דאמר דאמר לך מני ר"י ושקיל וטרי אליביה מסיק לה נמי אדר"י. אבל למאי דמסיק ג"ש דכתיבה כתיבה כרבנן נמי אתיא וכדאמרן. ותדע לך דהא כ"ע מודו דדרשינן לוכתבתם מ"ם יתירא וה"נ איתא לג"ש דכתיבה כתיבה לכ"ע דהכי אמרינן בפ"ג דמנחות (ד' לד) וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן עה"ס ופריך רחמנא אמר על מזוזות ואת אמרת נילף כתיבה כתיבה ומשני א"ק וכתבתם כתיבה תמה והדר על מזוזות ומאחר דכתב וכתבתם האי ג"ש ל"ל אי לאו ג"ש ה"א ליכתבה אאבנא וליקבעה אסיפא קמ"ל הרי דכל עיקר כתיבת מזוזה שלא על אבנים ועל ספר מוכתבתם כתיבה תמה ומג"ש דכתיבה כתיבה ילפינן לה והא וודאי כ"ע אית להו וה"נ מהאי וכתבתם כתיבה תמה ילפינן לה התם לד' פרשיות שבתפילין וב' פרשיות שבמזוזה מעכבין זה את זה ואפילו קוצו של יו"ד מעכב אלמא כ"ע דרשי למ"ם של וכתבתם. וה"נ אמרינן התם (ד' לה) אביי הוי יתיב קמיה דר"י איפסק לי' רצועה דתפלין א"ל מהו למקטריה א"ל וקשרתם כתיב שתהא קשירה תמה דדרשינן מ"ם דוקשרתם לקשירה תמה אפילו לרבנן דהא וודאי הא דר"י לאו כתנאי אמרה למילתיה. ועוד הא קי"ל כרבנן וא"כ ע"כ מ"ם דולמדתם נמי לדרשא ולשיהא לימודך תם אתיא וש"מ פ' והיה אם שמוע הוי מה"ת. וי"ל דודאי האי דרשא דולמדתם שיהא לימודך תם כיון דכתיב בפ' שניה דוהיה אם שמוע ולא כתיב בפרשה ראשונה דשמע ע"כ אינו אלא אסמכתא בעלמא דבפ'זו א"א לכתוב ולמדתם בלא מ"ם ל' יחיד שהרי כל פ' זו בלשון רבים נאמרה כדכתיב אם שמוע תשמעו מצוה אתכם בכל לבבכם ובכל נפשכם וכן כולם. הילכך כתיב נמי ולמדתם בלשון רבים ולא אתיא מ"ם של ולמדתם לדרשא. והא דדריש ולמדתם שיהא לימודך תם ע"כ אינו אלא אסמכתא בעלמא כיון דלא מיותר קרא יתירא לדרשא. והא דדריש ממ"ם של וכתבתם לכתיבה תמה ולהכל בכתב ושל וקשרתם לקשירה תמה לאו מוכתבתם וקשרתם הנאמרים בפ' והיה אם שמוע דריש להו דהא לאו יתירא נינהו וכדאמרן אלא מוכתבתם וקשרתם הנאמרים בפרשה ראשונה של שמע דריש להו דוודאי יתירא נינהו שהרי כל הפ' בלשון יחיד נאמרה ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך על לבבך וכן כולן והו"ל למכתב וקשרת וכתבת נמי בלשון יחיד וקשרתם וכתבתם דכתב רחמנא ל"ל ש"מ לדרשא אתיא לקשירה תמה וכתיבה תמה ולהכל בכתב. וכן פירש"י בפי' התורה בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד אזהרה לציבור ע"כ. והיינו כדאמרן. תדע דהאי ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים אינו אלא אסמכתא בעלמא שהרי תנן קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא ר' יהודה אומר לא יצא ואיפסקא הילכתא בגמר' כר' יוסי דאמר יצא וע"כ לר"י לא דריש לולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים דאי דריש ליה הכי הל"ל דאפילו בדיעבד לא יצא בלא דקדק באותיותיה דהיינו שלא נתן ריוח בין הדבקים כדשמעינן ליה גבי לא השמיע לאזניו דאמר התם דלא יצא אפילו בדיעבד משום דדריש משמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך וס"ל כיון דגלי קרא דשמע להשמיע לאזניו אפילו בדיעבד בלא השמיע לא יצא ודלא כרבי יהודה משום ראב"ע דאמר התם לכתחלה צריך להשמיע לאזניו ובדיעבד בלא השמיע יצא. וה"נ לר"י אס"ד דולמדתם ליתן ריוח הוא דאתי ודרשא גמורה היא בלא דקדק הוה ליה למימר דאפי' בדיעבד לא יצא כדאמר גבי לא השמיע לאזניו. אלא וודאי אסמכתא בעלמ' היא ומדרבנן הוא דצריך לדקדק באותיו' וליתן ריוח הילכך בדיעבד יצא ול"ד ללא השמיע לאזניו דמקרא דשמע יליף לה הילכך אפילו בדיעבד לר"י לא יצא. תדע לך דלשמואל דאמר ק"ש דרבנן האי ולמדתם שיהא לימודך תם ע"כ אינו אלא אסמכתא בעלמא וכדאמרן:
והא דתנן בר"פ מי שמתו (ד' יח) קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו ואמרינן עלה בגמרא (ד' יט) אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק אחד או פסוק אחד לא ורמינהו קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק א' או פסוק א' ומשני ה"נ קאמר אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פ"א או אפילו פסוק א' עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. אין לדקדק מכאן מדאם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פסוק א' יתחילו ש"מ דמן התורה בפסוק ראשון סגי. דאס"ד דכולה פרשה בעינן כי יכולין לגמור פסוק א' אמאי יתחילו הא פסוק א' לאו כלום הוא די"ל אע"ג דאין יוצא ידי חובתו בפסוק ראשון מ"מ הואיל ואית ביה קבלת עול מלכות שמים אם יכולין להתחיל ולגומרו יתחילו מדרבנן כדי לקבל עול מלכות שמים. גם אין לדקדק איפכא מדס"ד האי אם יכולין להתחיל ולגמור היינו כולה דוקא ולא סגי בפרק א' ואי בפרשת שמע לחוד סגי מן התורה אמאי לא יתחילו ביכולין לגמור פרשה ראשונה של תורה אטו דרבנן מעכב על דאורייתא. אע"כ דכל ג"פ הוו מה"ת שמע והיה אם שמוע משום שנא' בהם ובשכבך ובקומך ופרשת ציצית משום יציאת מצרים שבה. דאין זה כלום דולטעמיך אפילו את"ל דכל ג"פ הוו מה"ת הא מ"מ אין מעכבין זה את זה ואם קרא אחת מהן ידי חובת אותה פ' מיהו יצא שהרי בכל חדא וחדא נאמר בה ציווי לעצמו. א"כ אכתי תקשה איך ס"ד אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק א' לא. אטו מאן דא"א ליה למעבד תלתא מצות חדא מצוה נמי לא ליעבד בתמיה. אלא ע"כ הא דסלקא דעתך אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק אחד לא. לא בתר טעמא אזיל והמקשה גופיה לא ידע טעמא של דבר אלא דפשטא דמתניתין הכי משמע ליה ובדין הוא דהוי ליה לאקשויי אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק אחד לא מאי טעמא הא יצא ידי חובת ק"ש של תורה בפ' א' אלא כיון דאשכח ברייתא דתני בהדיא דסגי ליה בפ"א אלימא ליה לאקשויי מינה. והשתא נקטינן להלכה דפ' ראשונה הוי מן התורה אבל פ' והיה אם שמוע אין לה עיקר מה"ת ואין קריאתה אלא מדברי סופרים כנ"ל: