רש"י על תהילים· רש״י
פרק קיט · פסוק קמא
צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״וְדָוִד הוּא הַקָּטָן״ (שמואל א יז:יד), נִבְזֶה אֲנִי לְהַקְטִין עַצְמִי אֵצֶל עוֹסְקֵי תוֹרָה לְהִתְלַמֵּד, כִּי פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי מִלְּסַלְסֵל וּמִלְּפַלְפֵּל בָּהֶם בְּצִדְקָתְךָ שֶׁבְּתוֹכָן צֶדֶק וֶאֱמֶת עוֹלָמִית, וְאַף כִּי מְצָאוּנִי צָרוֹת הָיוּ הֵם עִסְקִי, וּלְעוֹלָם הֲבִינֵנִי צִדְקָם וְאֶחְיֶה בָהֶם ״כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְגוֹמֵר״ (דברים ל:כ):