רש"י על תהילים· רש״י
פרק סט · פסוק לב
וְתִיטַב. הִלּוּלִי לַה׳:
מִשּׁוֹר פָּר. הוּא שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנִּבְרָא בְּקוֹמָתוֹ; וּבַיּוֹם שֶׁנִּקְרָא שׁוֹר, בּוֹ בַיּוֹם הֱבִיאוֹ. שֶׁהַשּׁוֹר בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד״ (ויקרא כ״ב:כ״ז). בּוֹ בַיּוֹם נִדְמָה לְפַר, שֶׁהוּא בֶּן שָׁלֹשׁ (ראש השנה י.):
מַקְרִן מַפְרִיס. קַרְנוֹתָיו קָדְמוּ לְפַרְסוֹתָיו, שֶׁהֲרֵי בְּקוֹמָתוֹ וּבְקַרְנָיו נִבְרָא, וְרֹאשׁוֹ יָצָא מִן הָאָרֶץ תְּחִלָּה; כְּדֶרֶךְ כָּל הַנּוֹלָדִים הוֹצִיאַתָן הָאָרֶץ, נִמְצְאוּ קַרְנָיו קָדְמוּ לְרַגְלָיו (חולין ס.):