רש"י על תהילים· רש״י
פרק סט · פסוק כא
וָאָנוּשָׁה. וָאֵאָנַשׁ וָאֶחֱלֶה, כְּמוֹ ״כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ״ (מיכה א:ט), וּכְמוֹ ״וַיֵּאָנַשׁ הַיֶּלֶד״ דְּבַת שֶׁבַע (שמואל ב יב:טו). וְאִם תֹּאמַר: הֵיאַךְ הָאָלֶ״ף זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת שֹׁרֶשׁ וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁמּוּשׁ הַמֵּסֵב הַדִּבּוּר אֶל הַמְדַבֵּר? כֵּן דֶּרֶךְ תֵּבָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ אָלֶ״ף, כְּגוֹן: ״וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב״ (מלאכי א:ב), ״אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב״ (משלי ח:יז) – הֲרֵי הוּא כְּמוֹ ׳וָאֶאֱהַב׳, וְכֵן ״אָסֹף אָסֵף״ (צפניה א:ב) – כְּמוֹ ׳אֶאֱסֹף׳:
לָנוּד. שֶׁיָּבוֹאוּ לִי אוֹהֲבִים לָנוּד לִי וּלְנַחֲמֵנִי (איוב ב:יא):