רש"י על תהילים· רש״י
פרק ס · פסוק ד
הִרְעַשְׁתָּה. אַרְצֵנוּ בְּכַמָּה גְּיָסוֹת:
פְּצַמְתָּהּ. שָׁבַרְתָּ אוֹתָהּ, וְרָאִיתִי בְּדִבְרֵי דוּנָשׁ שֶׁהוּא לְשׁוֹן עֲרָבִי, אֲבָל לֹא פֵּרֵשׁ אוֹתוֹ. וּבִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן פֵּרְשׁוֹ לְשׁוֹן קְרִיעָה, וּרְאָיָה הֵבִיא לַדָּבָר: ״וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי״ (ירמיהו כב:יד) מְתֻרְגָּם: ״וּפְצִים״. אַךְ אֲנִי אוֹמֵר: ״וּפְצִים״ שֶׁתִּרְגֵּם יוֹנָתָן – לְשׁוֹן תִּקּוּן חַלּוֹן הוּא, כְּכָל הַפְּתָחִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פְּצִימִין (מנחות לד.):
רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִּי מָטָה. לְשׁוֹן רְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בְּהֵ״א. הַרְבֵּה תֵּיבוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת כֵּן:
כִּי מָטָה. לְשׁוֹן שִׁפְלוּת: