רש"י על תהילים· רש״י
פרק נה · פסוק כב
חָלְקוּ. לְשׁוֹן חֲלַקְלַקּוֹת:
מַחְמָאוֹת. לְשׁוֹן חֶמְאָה, וְהַמֵּ״ם הָרִאשׁוֹנָה יְסוֹד נוֹפֵל הִיא בַּתֵּיבָה, כְּמֵ״ם שֶׁל מַעֲשֶׂה וּכְמֵ״ם שֶׁל ״מַאֲמָר״ (אסתר א:טו):
וּקְרָב לִבּוֹ. לִבּוֹ לְמִלְחָמָה:
וְהֵמָּה פְתִחוֹת. מְנַחֵם פָּתַר לְשׁוֹן חֲרָבוֹת, כְּמוֹ ״וְאֶת אֶרֶץ נִמְרֹד בְּפִתְחֶיהָ״ (מיכה ה:ה): כְּפִיּוֹת חֶרֶב (ס״א אינו). וְאוֹמֵר אֲנִי: לְשׁוֹן קְלָלָה הוּא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, כְּדַאֲמַר: כָּתַב אֲמֵימַר פְּתִיחָא עֲלָהּ – וְהוּא שְׁטַר שַׁמְתָּא: