רש"י על תהילים· רש״י
פרק לה · פסוק טו
וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ. וּכְשֶׁאֲנִי צוֹלֵעַ, שֶׁשֶּׁבֶר בָּא עָלַי, שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ:
נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים. אֲנָשִׁים פִּסְחִים, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְתַרְגְּמִינָן ״נָכֶה״: ״חֲגִירָא״ (תרגום יונתן מלכים ב כג:כט), וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ כְּמוֹ ״נְכָאִים״ (ישעיה טז:ז), אימנויישי״ץ בְּלַעַ״ז:
קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ. אִלּוּ הָיוּ קוֹרְעִין אֶת בְּשָׂרִי, לֹא הָיָה דָמִי שׁוֹתֵת לָאָרֶץ כְּשֶׁמַּלְבִּינִין פָּנַי: