רש"י על תהילים· רש״י
פרק יז · פסוק ד
לִפְעֻלּוֹת אָדָם בִּדְבַר שְׂפָתֶיךָ וְגוֹ׳, תָּמוֹךְ אֲשׁוּרַי וְגוֹ׳. מֵאָז וָהָלְאָה לְכָל פְּעֻלַּת אָדָם שֶׁבָּאתִי לִפְעֹל, אֲנִי שָׁמַרְתִּי בִּשְׁבִיל דְּבַר שְׂפָתֶיךָ אָרְחוֹת פָּרִיץ לִנְטוֹת מֵהֶם, שֶׁלֹּא אֵלֵךְ בָּהֶם, אַךְ לִתְמֹךְ אֲשׁוּרַי תָּמִיד בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ, לֹא נָמוֹטוּ מֵהֶם פְּעָמַי. פֵּרוּשׁ אַחֵר: לִפְעֻלּוֹת אָדָם בִּדְבַר שְׂפָתֶיךָ וְגוֹ׳, לְפִי שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּפְעֻלּוֹתָיו לְפִי יִשְׁרַת דְּבַר שְׂפָתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ ״לֹא תִנְאָף״ (שמות כ:יג), אֲנִי שָׁמַרְתִּי אָרְחוֹת פָּרִיץ אַף עַל פִּי שֶׁעָשִׂיתִי שֶׁלֹּא כָּרָאוּי בְּטוֹבָתְךָ: