רש"י על תהילים· רש״י
פרק ה · פסוק א
אֶל הַנְּחִילוֹת. מְנַחֵם פָּתַר בְּכֻלָּן: נְחִילוֹת וַעֲלָמוֹת, גִּתִּית, יְדוּתוּן – כֻּלָּם שְׁמוֹת כְּלֵי זֶמֶר הֵם, וּנְעִימַת הַמִּזְמוֹר הָיְתָה לְפִי שִׁיר הָרָאוּי לְאוֹתוֹ כְּלִי. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה יֵשׁ מְפָרְשִׁים נְחִילוֹת לְשׁוֹן נַחֲלָה; וְאֵין זֶה מַשְׁמָעוּת הַתֵּיבָה, וְגַם עִנְיַן הַמִּזְמוֹר אֵינוֹ מְדַבֵּר בְּנַחֲלָה. וְיִתָּכֵן לִפְתּוֹר נְחִילוֹת – גְּיָסוֹת, כְּמוֹ נָחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים (בבא קמא י:); וּכְמוֹ ״וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל״ (שמואל ב כב:ה), וְתִרְגֵּם יוֹנָתָן: ״סִיעַת חַיָּבִין״. תְּפִלָּה בִּשְׁבִיל גְּיָסוֹת אוֹיְבִים הַבָּאִים עַל יִשְׂרָאֵל; וְאוֹמֵר הַמְשׁוֹרֵר מִזְמוֹר הַזֶּה בִּשְׁבִיל כָּל יִשְׂרָאֵל: