רש"י על שמואל ב· רש״י
פרק כב · פסוק יב
וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבוֹתָיו. לְסֻכָּה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד:כ): ״וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ״, מַפְסִיק בֵּין מִצְרַיִם לְיִשְׂרָאֵל:
חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים. מֵאַיִן הָיָה הַחֹשֶׁךְ, עָבֵי שְׁחָקִים הָיוּ, שֶׁהֵן חוֹשְׁרִין מַיִם עַל הָאָרֶץ:
חַשְׁרַת. לְשׁוֹן כְּבָרָה הוּא, שֶׁהוּא נוֹפֵל עַל הָאָרֶץ דַּק דַּק (תענית ט ב), וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַגָּדוֹת הַרְבֵּה: חוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בִּכְבָרָה. וְיֵשׁ לִפְתּוֹר ׳חַשְׁרַת׳, לְשׁוֹן ׳קֶשֶׁר׳, שֶׁמִּתְקַשְּׁרִין הַשָּׁמַיִם בְּעָבִים עַל יְדֵי הַמַּיִם, כְּמוֹ ׳וְחִשּׁוּרֵיהֶם׳ הָאָמוּר בְּאוֹפַנֵּי הַמְּכוֹנָה (מלכים א ז:לג), שֶׁהֵם זְרוֹעוֹת הָעֵץ הַמְהַדְּקִין וְקוֹשְׁרִין עִגּוּלֶיהָ יַחַד: