רש"י על שמואל ב· רש״י
פרק טו · פסוק כד
וַיַּצִּקוּ. כְּמוֹ וַיַּצִּיגוּ, (תרגום:) ״וַאֲקִימוּ יָת אֲרוֹנָא״, הֶעֱמִידוּהוּ לְצַד אֶחָד, וְהָעָם עוֹבְרִים, שֶׁהָיָה דָוִד רוֹצֶה לְשָׂאתוֹ עִמּוֹ:
וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם וגו׳. הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס, וַיַּצִּיקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר:
וַיַּעַל אֶבְיָתָר. אוֹתוֹ הַיּוֹם נִסְתַּלֵּק מִן הַכְּהוּנָּה, שֶׁשָּׁאַל בָּאוּרִים וְתוּמִּים וְלֹא נַעֲנָה, וְנִכְנַס צָדוֹק תַּחְתָּיו, וְכֵן שָׁנִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם וּבְסֵדֶר יוֹמָא (עג ב):