רש"י על שמואל ב· רש״י
פרק ז · פסוק ד
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָתָן, הָאָדָם הַזֶּה שֶׁאֲנִי מְשַׁלֶּחֲךָ אֶצְלוֹ, מָהִיר הוּא, שֶׁמָּא יִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְנִמְצֵאתִי מַפְסִידוֹ, מַהֵר וֶאֱמוֹר לוֹ, לֹא אַתָּה תִבְנֶה הַבַּיִת. רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: הָאָדָם הַזֶּה שֶׁאֲנִי מְשַׁלֶּחֲךָ אֶצְלוֹ, נַדְרָן הוּא, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב:ב-ג): ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי״, שֶׁמָּא יֹאמַר אֵינִי אוֹכֵל וְאֵינִי שׁוֹתֶה עַד שֶׁאֶעֱשֶׂה כָּךְ, וְנִמְצֵאתִי מַפְסִידוֹ (ילקוט שמעוני רמז קמג):