רש"י על שמואל א· רש״י
פרק ו · פסוק יב
וַיִּשַּׁרְנָה. הֲרֵי תֵּבָה זוֹ אַנְדְּרוֹגִינוֹס, מְלַמֵּד שֶׁאַף הַוְּלָדוֹת הָיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה: רֹנִּי רֹנִּי הַשִּׁטָּה הִתְנוֹפְפִי וכו׳, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (כד ב). וּלְפִי פְשׁוּטוֹ, ׳וַיִּשַּׁרְנָה׳, לְשׁוֹן ׳יְשַׁר דֶּרֶךְ׳, יָשָׁר הָיוּ הוֹלְכוֹת:
הָלֹךְ וְגָעוֹ. לְשׁוֹן צַעֲקַת בָּקָר, גְּעִיָּה:
בֵּית שֶׁמֶשׁ. יִשְׂרָאֵל הָיוּ שָׁם: