רש"י על שופטים· רש״י
פרק יא · פסוק לט
וַתְּהִי חֹק. גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם עוֹד כֵּן, שֶׁאִלּוּ הָלַךְ אֵצֶל פִּנְחָס, אוֹ הוּא בָּא אֶצְלוֹ, הָיָה מַתִּיר לוֹ נִדְרוֹ, עָמְדוּ בִּגְדֻלָּתָן, וּמִבֵּין שְׁנֵיהֶם אָבְדָה, וְנִפְרַע מֵהֶם, פִּנְחָס נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (א ט:כ): לְפָנִים ה׳ עִמּוֹ, לָמַדְנוּ שֶׁבְּסוֹפוֹ אֵינוֹ עִמּוֹ, וְיִפְתָּח הוּכָּה בִּשְׁחִין וְנִפּוּל אֵבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (לקמן יב:ז): וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד. וְיֵשׁ עוֹד לִפְתֹּר: וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מְחֻבָּר לְמִקְרָא שֶׁלְּאַחֲרָיו: