רש"י על קהלת· רש״י
פרק ז · פסוק ג
טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק. מִי שֶׁרוֹדֶפֶת מִדַּת הַדִּין אַחֲרָיו, אַל יִצְטַעֵר. טוֹב הָיָה לָהֶם לְדוֹר הַמַּבּוּל אִם הֶרְאָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים זְעוּמוֹת עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, מִשְּׂחוֹק שֶׁשָּׂחַק עִמָּהֶם, שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לָהֶם קִימְעָא רוֹעַ פָּנִים, הָיוּ חוֹזְרִים לְמוּטָב. טוֹב הָיָה לַאֲדוֹנִיָּהוּ אִם עֲצָבוֹ אָבִיו עַל כָּל עֲבֵרָה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה, מִשְּׂחוֹק שֶׁהֶרְאָה לוֹ וּבְסוֹף נֶהֱרַג עָלָיו:
יִיטַב לֵב. יַהֲפֹךְ לֵב הָאָדָם לְהֵיטִיב דְּרָכָיו: