רש"י על קהלת· רש״י
פרק ב · פסוק כא
כִּי־יֵשׁ אָדָם. מַשְׁמָעוֹ כִפְשׁוּטוֹ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה בְתַנְחוּמָא מְכַנֵּהוּ כְּלַפֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ, "וְעַל־דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם":
שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה. שֶׁנֶּאֱמַר, "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ . . . בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ", וְלַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא עָמְלוּ בוֹ נָתַן חֵלֶק בּוֹ:
גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה. וְהֵם נַעֲשׂוּ דוֹר שֶׁל הֶבֶל, וְרַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ בְּדוֹר הַמַּבּוּל: