רש"י על קהלת· רש״י
פרק ב · פסוק טו
וְאָמַרְתִּי . . . בְּלִבִּי וְגוֹ'. כְּלוֹמַר: לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מֵתִים, שֶׁמָּא אֲהַרְהֵר בְּלִבִּי מֵעַתָּה, כְּמִקְרֵה הָרָשָׁע גַּם אֲנִי יִקְרֵנֵי, וְלָמָּה אֶהְיֶה צַדִּיק אָז יוֹתֵר?:
וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי. שֶׁאִם אֲהַרְהֵר כֵּן, הֶבֶל הוּא, כִּי אֵין זִכְרוֹן הֶחָכָם וְהַכְּסִיל שָׁוִין; אַחֲרֵי מוֹתָן לֹא יִזָּכְרוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד, שֶׁזֶּה זִכְרוֹנוֹ לְטוֹבָה, וְזֶה זִכְרוֹנוֹ לְרָעָה: