רש"י על נחמיה· רש״י
פרק ו · פסוק י
וְהוּא עָצוּר. שֶׁמְּצָאוֹ בְּבֵיתוֹ:
וַיֹּאמֶר נִוָּעֵד. אוֹתוֹ שְׁמַעְיָה הָיָה נְבִיא שֶׁקֶר, וְקִבֵּל שֹׁחַד מִן סַנְבַלַּט וַחֲבֵרָיו לְהַפְחִיד אֶת נְחֶמְיָה, כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הַמְּלָאכָה:
כִּי בָאִים לְהָרְגֶךָ. שֶׁהֲרֵי יָבוֹאוּ לְהָרְגְךָ סַנְבַלַּט וַחֲבֵרָיו:
וְלַיְלָה בָּאִים. וְעַל כֵּן הִזְהִירוּ לִיכָּנֵס בַּהֵיכָל וְלִסְגֹּר הַדְּלָתוֹת עָלָיו, שֶׁעֲדַיִן לֹא נַעֲשׂוּ דַלְתוֹת שַׁעֲרֵי הָעִיר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְחִלַּת הַפָּרָשָׁה: ״גַּם עַד הָעֵת הַהִיא דְּלָתוֹת לֹא הֶעֱמַדְתִּי בַשְּׁעָרִים״ (נחמיה ו:א):