רש"י על נחמיה· רש״י
פרק ד · פסוק ז
וָאַעֲמִיד מִתַּחְתְּיוֹת. לַחוֹמָה, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי דִּבְרֵיהֶם הֶעֱמַדְתִּי מִתַּחְתְּיוֹת לְאוֹתוֹ מָקוֹם סָבִיב לִירוּשָׁלַיִם מֵאֲחוֹרֵי לְחוֹמַת הָעִיר בַּצְּחִיחִים:
לְמִשְׁפָּחוֹת. מִן הָעָם מִגִּבּוֹרִים שֶׁבָּהֶם, עִם כְּלֵי זַיִן שֶׁבָּהֶם, לְהִלָּחֵם בְּאוֹיְבֵינוּ כַּאֲשֶׁר יָבֹאוּ:
וָאַעֲמִיד מִתַּחְתְּיוֹת וְגוֹ׳ וָאַעֲמִיד אֶת הָעָם וְגוֹ׳. מִקְרָא זֶה דּוּגְמַת ״וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְגוֹ׳ וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת״ (שמות ד:ט), ״כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה׳ כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ״ (תהלים צב:י), ״עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר״ (שופטים ה:יב), ״לֹא לָנוּ ה׳ לֹא לָנוּ״ (תהלים קטו:א):