רש"י על נחום· רש״י
פרק ב · פסוק ו
יִזְכֹּר. מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת אַדִּירָיו וְגִבּוֹרָיו וִידַמֶּה בְּלִבּוֹ לָצֵאת וּלְהִלָּחֵם, וְהֵם יִכָּשְׁלוּ בַּהֲלִיכָתָם.
יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ. לָנוּס, לָרוּץ אֶל חוֹמַת הָעִיר. כָּל תֵּיבָה הַצְּרִיכָה לָמֶ״ד בִּתְחִלָּתָהּ הִטִּיל לָהּ הֵ״א בְּסוֹפָהּ.
וְהֻכַן הַסֹּכֵךְ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״יְבַנּוּן מַגְדְּלַיָּא״. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ ״וְהֻכַן הַסֹּכֵךְ״ – וְהַמֶּלֶךְ נִזְדַּיֵּן בִּכְלֵי זֵינוֹ, כְּמוֹ ״מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ״, לְשׁוֹן ׳מוֹשֵׁל׳.